חינוך לאמון. ככה, בלי סיבה

מול הסכנה הגדולה של ההשפעות הזרות עלינו ללמוד לשנות תפיסה, לחזור לתפיסה ישראלית חכמה, להבנה ראשיתית… שלא הכל מובן, אלא מתוך תמימות ומקוריות.
חינוך אינו מבוסס על הסברים אלא הוא נעשה מתוך מפגש, חוויה, משחק וכד’, אולי עם פחות שכל ועם יותר נעימות… ההבנה אינה תנאי לקיום, ואין אנחנו מסכימים עם הפילוסוף דיקארט שטען: ‘אני חושב משמע אני קיים’. עיוות זה לצערנו חדר עמוק מאוד אצלנו.
עלינו להבין שחלק מהתשובה הזהותית שלנו היא לחזור להבנה, שלא מושתתת דווקא על הגיון והסברים, הבנה כמו של חייל שנדרש על ידי המפקד לבצע משימה מיידית, שאינה מתאימה דווקא להיגיון שלו.
כך הילד זקוק לפעמים לקשר, לחיבור, לאמון, לחברותא, יותר מאשר להסברים. שולחן השבת דומה בעיניו יותר למשחק מאשר לכיתת לימוד… לפעמים ההכנעה היא כלפי ערך, אם משפחתי, זהותי, או קשור לעם ישראל, לתורה ולארץ. כך קיבלנו תורה, מתוך ‘נעשה ונשמע’.
וכך מצדנו, החינוך שלנו רוצה להיות בהכנעה גם מול עולמו הפנימי של הילד, לא בדרך של חקירה ולא של התבוננות חיצונית עליו. לא שאין לנו מה לחקור לאחר מעשה, אלא שאי אפשר להבין לפעמים בלי שייכות למערכת על. למשל, יש לנו כבוד לתלמידי חכמים, להורים, או למנהיגי האומה, כי ככל שהדמות כללית יותר כך היא מייצגת נקודה עמוקה יותר. נחנך גם את ילדינו לכבד דמויות חשובות ללא הרבה הסברים אלא מתוך כבוד לערך על.
התפיסה המערבית טוענת שאדם מאמין רק במה שהוא חושב שזה הדבר הנכון, לעומתה, החשיבה העברית טוענת שהתנועה הראשונית של האמונה היא קבלה תמימה, ולאחר מכן היא בחשיבה, שיכולה להגיע אפילו עד כדי משבר, ואז בניין של תפיסה בשלה יותר.
למשל, מותר לחשוב ואפילו לדבר על דברים שליליים אצל ההורים, כמובן לתועלת, על מנת לברר את עמדתנו. אבל כל החשיבה הזאת היא גם מתוך עמדה של הערכה להורים, וגם מתוך קבלה פשוטה שהם ההורים ועלינו לכבדם. רק מתוך כך ניתן לנהל חקירה אפילו כואבת. כך חייל משרת בצבא מתוך רצון לתרום את הייחודיות שלו לאומה אך מתוך הכנעה גמורה למערכת הצבאית.
וכך אנחנו אוהבים, מאמינים ומכבדים את הילד. ככה סתם ללא סיבה…