פרשת ‘בחוקותיי’ לא מיועדת לבעלי לב חלש. התורה מציגה לנו תיאור מזעזע של הפורענויות שיעברו על עם ישראל בגלות. אך בין כל תיאורי הזוועות שהאויבים יגרמו לנו, מתחבא תיאור שדווקא אינו מזעזע כל כך: “וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ”. מדוע התורה מביאה הבטחה כי האויבים לא יצליחו להפריח את ארץ ישראל באמצע כל התיאורים מסמרי השיער?
במדרש איכה רבה, רבי אבא בר כהנא מביא משל בשם רבי יוחנן:
משל למלך שנשא מטרונה (=גברת נכבדת) וכתב לה כתובה מרובה, ואמר לה: “כך וכך חופות אני עושה לך, כך וכך ארגוונות (-מתנות) טובות אני נותן לך”.
הניחה המלך והלך לו למדינת הים ואיחר לשם.
נכנסו שכנותיה אצלה והיו מקניטות אותה ואומרות לה: הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר עליך; והיתה בוכה ומתאנחת.
כיון שנכנסה לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וקוראת ורואה בכתובתה: “כך וכך חופות אני עושה כך וכך ארגוונות (-מתנות) טובות אני נותן לך” מיד היתה מתנחמת.
לימים בא המלך. אמר לה: בתי, אני תמה איך המתנת לי כל אותן השנים!
אמרה לו: אדוני המלך, אלמלא כתובה מרובה שכתבת ונתת לי, כבר אבדוני שכנותי.
בהמשך המדרש מוסבר הנמשל, אותו ראינו במו עינינו במהלך ההיסטוריה:
כך עובדי כוכבים מונין את ישראל ואומרין להם: אלהיכם הסתיר פניו מכם וסילק שכינתו מכם עוד אינו חוזר עליכם והן בוכין ומתאנחין.
עם ישראל יצא לגלות נוראה של אלפיים שנה, והיה ללעג ולקלס אצל הגויים שהקניטו אותם. הגדילו לעשות הנוצרים שעסקו כל העת בהשפלת עם ישראל ודיכויו. הם האשימו את היהודים בצליבת מחולל הנצרות, ודאגו להתעלל בעם ישראל, כך שהכל ייראו שאלוקים עזב את בני בריתו והעביר את הבכורה לנוצרים. הנוצרים האמינו כי זה הכרחי שעם ישראל “הביולוגי” יישאר בחיים, נע ונד, אבל וחפוי ראש, כשעל ראשו אות קין, עדות עולמים לכך שאלוקים קצף על הצליבה שלו עצמו (!), ולכן גירש אותו מארצו ודן אותו לחיי גלות ונדודים לנצח.
וכיון שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ומוצאין שכתוב: “ופניתי אליכם והפריתי אתכם ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם” – והן מתנחמין.
עם ישראל במהלך ההיסטוריה אומנם הושפל ועונה בידי הנוצרים וחבריהם, אך תמיד הוא פנה אל אותם דברים הכתובים בפרשתנו והמוזכרים במדרש שלעיל, והתנחם. ודאי קשה היה למשפחה שחגגה ליל סדר במקלט או שהעלילו על אב המשפחה בעלילת דם להבין איך הפרט הזה קשור לכל אירועי ההיסטוריה. אך בהביננו כי כמו שכל פרטי המצוות קשורים לאותה תורה אחת שניתנה בסיני, כך כל פרטי ההיסטוריה קשורים למהלך אחד שהתחיל בהר סיני, היא ה”ברית ראשונים”! ומכך אנחנו מתנחמים, גם כשאיננו מבינים את כל הפרטים.
מה עניין הבטחתו של הקדוש-ברוך-הוא ש”וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ”? עדות כמו שכתב הסופר האמריקני מארק טווין על מסעותיו בארץ ישראל לפני כ-150 שנה, יכולה לשפוך אור על אותה נבואה עלומה מפרשתנו:
“ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה… בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים. ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה. ירושלים…כפר חלכאים…”.
ארץ ישראל מתוארת באופן דומה גם באיגרת ששלח הרמב”ן לבנו מירושלים 600 שנה לפני מסעו של טווין:
“ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדל השיממון, וכללו של דבר – כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו: ירושלים יותר חרבה מן הכל… רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצבוה וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו. ומי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה, יזכנו לראות בניינה ותיקונה”.
תיאור שיממונה של ארץ ישראל אכן נראה כמין נבואה מנותקת משאר דברי הבהלה המושמעים לפניה ולאחריה. אך היה זה כמו סימן לעם המפוזר בגלות, שראה צרות רבות המתרגשות ובאות עליו, כי הארץ זוכרת את בריתה עם בניה, ומחכה להם עד ישובו למעונה. לא רק הצרות יקרו במהלך הגלות – אלא גם התקווה של הבנים לשוב לארצם תמשיך ותפרח עד שתתגשם.
לנו, שאנו זוכים לחזרת עם ישראל לארצו לאחר 2,000 שנה, להתגשמות כל הנבואות, קל מאוד להבין את רצף ההיסטוריה, גם אם לא כל פרט ופרט. אבל לעם ישראל השבור והמדוכא, המסתובב בגלות כגוף ללא נשמה, כנווד שרחק מביתו, לא היה זה כה פשוט. אך הם נאחזו במילים הללו, מילות פרשת ‘בחוקותיי’ ובעוד הבטחות רבות בתורה ובנביאים, וידעו כי יום יבוא ונשוב אל הארץ השוממה – ואנחנו, התגשמות חלומות עתיקים, עוד מעזים להמשיך ולחלום על היום בו ירושלים תשוב להיות מגדלור מוסרי ורוחני.
למחר, כשיבא קץ הגאולה, אומר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אני תמה מכם – היאך המתנתם לי כל אותן השנים?
והן אומרים לפניו: ריבונו של עולם, אילולי תורתך שנתת לנו – כבר אבדנו האומות”…
שאלות למחשבה ולדיון:
1. האם ישנה עוד ארץ בעולם שמקיימת את התופעה הנ”ל?
2. לאור האמור לעיל, האם ניתן לראות בפיתוח הארץ כחלק מתהליך גאולה?
שבת שלום!
