לאחר קריאת התוכחה הנוראה של פרשת כי תבוא, מסתיים המהלך בנבואת הגאולה בפרשת ניצבים. “ושב ה’ א-להיך את שבותך וריחמך”. מרגיעים הם דברי נבואת הנחמה. אולם לא די לנו בהבנת העיקרון. מוטל עלינו להתבונן אל הפרטים ואל המשמעות הגנוזה בהם.
רש”י, בעקבות חז”ל, מעלה תמיהה בלשון הפסוק: “היה לו לכתוב, והשיב את שבותך”, (שהוא ‘פועל יוצא’)! ומדוע כתב “ושב” (שהוא ‘פועל עומד’)? ושתי תשובות לכך: האחת מתייחסת למעורבות הא-להית הנדרשת במהלך קיבוץ הגלויות. “גדול יום קיבוץ גלויות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז, יב): ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל” (רש”י על דברים ל ג). לכאורה, די בשאיפתו של העם לשוב לארצו כדי להוות כוח מניע לגאולה. אולם כל זה – בתיאוריה. כאשר הדברים מגיעים למבחן המציאות, מתקיים בנו במידה רבה הפסוק: “ואם אמור יאמר העבד, אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני, לא אצא חופשי”. על כל יהודי שעולה לארץ, ישנם כמה שמתכוונים לעלות ולא עולים, ולעומתם עוד רבים אשר אין להם אפילו כוונה כזאת. ואף כאשר יהודים מבקשים לעלות – פעמים רבות הדרך חסומה: אם ביציאה מארץ המוצא או בכניסה אל הארץ המובטחת. נדרשת מעורבות א-להית פעילה להנעה מתמדת של מהלך קיבוץ הגלויות: להפיל חומות ומחיצות, לעורר את הרצון לעלות בדרכים שונות ומשונות ולאפשר את הצלחת המהלך בכל רגע ובכל שלב.
התשובה השנייה היא מהותית יותר. “רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין, הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם”. הפסוק מתפרש אפוא באופן זה: “ושב ה’ א-להיך עם שבותך…”.
אלא שאז נזרקת ‘פצצה’ לחלל: “ואף בגלויות שאר האומות מצינו כן (ירמיה מח, מז), ושבתי את שבות בני עמון”. וכן נאמר בנביאים לגבי מצרים ומואב. ואם כן, שואל מו”ר הרצי”ה זצ”ל: היכן ה”ייחוס” שלנו? מה מיוחד בגאולת ישראל?
על כך עונה המהר”ל מפראג, והרצי”ה בעקבותיו: חלוקת העולם לעמים ולארצות – לא מקרית היא. אין עם אשר אין בו ניצוץ א-להי המחיה אותו. אין עם אשר אין לו ארץ בה ימלא את תפקידו עלי אדמות. כל זה – כחלק מתוכנית א-להית שלמה. “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור… בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים…”. המצב שבו עם כלשהו אינו יושב בארצו כעם מלוכד ובן חורין הוא מצב לא נורמלי, הנוגד את הסדר הטבעי אשר טבע הקב”ה בעולמו. על כן צריך כל עם לשוב לארצו ולממש בה את הניצוץ הא-להי החבוי בו והנותן לו את משמעות קיומו. (יוצאים מכלל זה – עממים שכל תפקידם הוא רק להיות “שוט” לעם ישראל ולהשיב אותו אל מסלולו. עליהם נאמר: “הם קינאוני בלא א-ל, כיעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם”). על כן חזרתו של כל עם אל ארצו שגלה ממנה היא שיבה של הניצוץ הא-להי למקומו. ומשום כך נכון לכתוב גם “ושבתי את שבות מצרים” (יחזקאל כט, יד) וכדו’.
אולם גאולת ישראל עומדת במישור אחר לחלוטין. לא “ניצוץ א-להי בודד” שב למקומו, אלא מציאות שלמה של עם ה’. שם ה’ נקרא רק על שיבת ישראל לארצו. לא “ושבתי” באופן סתמי ואנונימי, אלא “ושב ה’ א-להיך את שבותך”, או “בשוב ה’ את שיבת ציון”. עם ישראל איננו עם שיש בו תכונה א-להית מיוחדת או תפקיד א-להי מיוחד. זה יש לכל עם ולשון עלי אדמות. עם ישראל הוא יצירה מיוחדת של עם אשר כל משמעות קיומו ותוכן חייו הוא להיות עם ה’. “עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו”. “ואתם עדי, ואני א-ל”. לכן כל עם יכול להתקיים אף אם הוא עובד עבודה זרה ומתעלם מן הקב”ה. ומאידך, כאשר השחיתות המוסרית גוברת בו עד מאד, יורד הוא מעל במת ההיסטוריה. אולם עם ישראל, יש אצלו זהות מוחלטת בין דתו לבין לאומיותו. “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”. הוא יכול להיות “גוי חוטא, עם כבד עוון”, אך כל זמן שהוא ממשיך להתקיים כעם ה’, ממשיך הוא להתקיים. אולם אם יבקש לפרוק את המשא הזה מעליו ולהיות עם ככל העמים – לא עומדת לפניו האופציה שלא להיות הוא או שלא להיות כלל. “נצח ישראל לא ישקר”. מרצונו או בעל כורחו, במטה נועם או במקל חובלים, יחזור אל עצמו. ואלו דברי נבואת יחזקאל (פרק כ):
“והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות… חי אני, נאום ה’ א-להים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם… כי בהר קדשי בהר מרום ישראל נאום ה’ א-להים שם יעבדוני כל בית ישראל כלֹה בארץ, שם ארצֵם ושם אדרוש את תרומותיכם ואת ראשית משאותיכם בכל קדשיכם. בריח ניחוח ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם, ונקדשתי בכם לעיני הגויים. וידעתם כי אני ה’ בהביאי אתכם אל אדמת ישראל…”
זוהי המשמעות העמוקה של ההבטחה “ושב ה’ א-להיך את שבותך”.
