תורה שבע”פ ברכות התורה 6 אלו דברים \ י’ שבט תשכ”ח
(ובקור חולים)
יש חיוב שמירת הבריאות, יש חיוב ‘ונשמרתם לנפשותיכם’. במצב הזה שיש התעכבות במשך איזה זמן במצב החיים, אז יש מקום להיזכר בקשר חיי האדם הזמניים עם מה שלמעלה מזה. קישור עולם הזה ועולם הבא, במובן זה. זה מה שנאמר פה. “ובקור חולים“. “החולה, שגופו נדכא“, עד דכא, (תהלים צ’ ג) ‘תשֵב רוחו עד דכא’, “שגופו נדכא, וחייו החמריים מדולדלים הם“, אם כן כשלעצמו, ביקור חולים, סיוע, עזר, א-מצוה. אם כן, מצד הזה של המצווה, ביחס לחיים הזמניים של האדם. סידור, חיזוק הצד הגופני של האדם. “החולה, שגופו נדכא, וחייו החמריים מדולדלים הם, כמה מן הטוב הזמני יש לכל הבא להיות לעֵזר לו בחמר וברוח“. מובן. אז זה בגדר המצוות שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה. טוב שלנו, מדברים טוב במובן אמיתי, איזה דבר טוב, מעשה טוב, מעשים טובים, לעזור, ביקור חולים וסידור חיי הזמנים. נכון. אבל כאן, יש עניין העולם הבא, “אבל יותר מזה עומד כאן לפנינו חזון נצחי. המחלה באנושיות“, מציאות מחלה באנושיות.
“היא מַקלשת“, מחלשת בסגנון של גמרא, קלוש, “מקלשת את החמריות הגסה“, צד החמריות מצד עצמה לבדה, אז זה צד של גסות. החמריות שמוארה באור הנשמה, אז זו החשיבות שלה, “המחלה באנושיות היא מקלשת את החמריות הגסה“, ומתוך זה, קצת פחות חומריות, קצת פחות חוזק חומרי, קצת פחות הבלטה חומרית, אז יש בזה קצת, נקודה מסוימת, מזה ידוע, זירוז פניה למעלה. “והיא מקרבת“, מתוך כך, “את האדם לצד עילאה“. באופן כזה, יש גמרא במסכת שבת (י”ב ב’), “‘שכינה למעלה מראשותיו של חולה’“. באופן כזה אפשר להבין את זה, באופן פשוט. החולה, ממה שהוא מעט מעוכב מכל תוקף החומרי, יש צד פנייה כלפי שכינה, כלפי מעלה.
“כאן יש זיו הנצח החי וקים עדי עד, המתחבר בקרנו“, קרן קימת, “המתחבר בקרנו עם הפירות, הבאים מצד הערך הזמני של“, מקודם, “של הישועה החמרית, אשר להחולה שנשבר גופו והגיע עד דכא, שמשם יִוָשַע לֵאור באור החיים“. צריך להתבונן קצת, להבין את זה. יש את החיוב של שמירת הבריאות, מצווה. לגבי אחרים, או מצווה לגבי עצמו של האדם. אין אדם רשאי לחבל בעצמו, כמבואר בבבא קמא (צ”א ב’), ועוד כמה דברים. ברמב”ם בפרק רביעי מהלכות דעות הוא עניני רפואה, רפואה של שמירה, הדרכות היגייניות לשמירת החיים. הרמב”ם בתור רופא. יש קישור באיזה מלים אחדות, מה שיש שם גם בדברי חז”ל (הלכה ט”ו), עניני הרופאים לדורותיהם, עד אלינו. הרמב”ם בעולם המדע, מהרופאים הגדולים שהיו בדורו. ולפני הפרק הזה, המצוות ההלכות, מכניס פרק שלם מיוחד לזה.
שם בהקדמה, כל התורה כולה, כל המצוות, סדר החיים, עבודת ד’. סגנון הרמב”ם (הלכה א’), הואיל ואי אפשר שהאדם יוכל לעבוד את ד’, מתוך פגיעה בגוף, במצב שחולה או כואב, אז זה עיכוב בעבודת ד’. לכן יש ענין להעיר, ההתנהגות שמתאימה לשמירת הבריאות. זה לא סתירה. כאן המובן הביטוי, נאֹמר העובדה, המומנט הזה, הרגע הזה. לעומת, קצת שימת לב, זריזות הזכרה, שהגוף לא הכל, החיים הם לא הכל, עולם הזה הוא לא הכל, זה המובן פה. אבל כשהאדם נמצא, במידה זו שנמצא בעולם הזה, וצד הרוחני הנשמתי שלו צריך להופיע בשלמות הגוף, במובן זה, זו לא סתירה. האדם צריך לשמור את הגוף, שיהיה שלם, דבר פשוט. כמה פעמים, בנקודה הזאת יש צד כזה באיזו מידה. צד מיעוט זמניות, ובזה יותר נצחיות. נקודה יסודית כללית באיזו מידה.
שאלה: יש תלמידי חכמים ככל שמזדקנים דעתם מתיישבת עליהם.
הרב: נו, אפשר. מוסיפים חכמה, מוסיפים קדושה וכד’. זה לא סתירה. גם זה הפשט. אם כן, אותו הדבר, ככה מהדברים הזמניים, מצוות עניינם, במציאות חיי הזמן, חיי הגוף באדם, וצד כזה, מהעובדה הזאת, מהמצב הזה, מהרגע הזה, יש מין מצב כזה, ערך חיים כזה שהוא מפנה, פונה, אל מעבר לזמנים, מעבר לגופים.
במובן כזה פשוט, “וּלויַת המת“. “כמה מן הערך הזמני“, יש צד זמני. בסוגיה בגמרא (סנהדרין מ”ו) יש יקרא דחיי, יקרא דשכבי וכד’. אם כן יש צד ערך ללוויית המת. לכאורה באופן הבולט השטחי החיצוני, יש בזה צד זמן. הכבוד החשיבות הערך לגבי מציאות בני אדם, עניינם, מצבם בעולם הזה. כאן “כמה מן הערך הזמני של כבוֹד האדם יש בתכונה זו של כבוד המתים בכלל, ויותר מובלטת מכל היא תכונת הלויה, הכוללת כבוד וחבה לגוִיה הנבדלת מתוך החיים, באשר היא היתה מכון ומשכן לאור האלהי, חביון לנשמה המאירה באור חיי עולם. כבוד האדם בהווה מצד התועלת החברותית, הנמצא בחיי הזמן, מכל אשר יחובר אל החיים, הוא התוכן של הפירות בעולם הזה“, ביחס למציאות סדר חיי האדם בעולם הזה. ועם זה, יש בזה צד כזה, ששייך לגבי ערך סידור הצד החברתי, כמה צדדים של חיי האדם בעולם הזה. אבל יחד עם זה, ממילא מובן, נפגשים כאן בצד האדם שבסידורו החברתי בעולם הזה, במצב זה, ברגעים אלה, במצב כזה, שנמשך המצב הזה של, נאמר, הסתלקות נשמה, עלית נשמה, של פניה מעבר לחיים, מעבר לעולם הזה. מעבר לעולם הזה – זה צד הנצחי, צד העולם הבא. כבוד האדם בהווה, זה שייך, זה התוכן של הפירות בעולם הזה, “והיקָר העליון של זיו הנשמה, של ‘והחי יתן אל לבו’ אל תכלית החיים ומכונם העליון, הלא הוא יסוד הקרן הקימת לעולם הבא“.
נו מה נשאר לנו, “ועיון תפלה“. מפרש, מה המובן של עיון תפילה. נראה. “התפלה, בתור ההבטאה“, הביטוי, עשיית ביטוי, “ההבטאה של משאלות הלב, הבאה מלב כל יצור לעומת יוצרו, היא היא התכונה של“, לכאורה, תורה נקראת חיי עולם, תפלה נקראת חיי שעה, הגמרא בשבת (י’ א’). מה ענין חיי שעה? הרמב”ם בהלכות תפילה (פרק א’ הלכה ב’) מתחיל שהעניין, הצד של התפילה, בקשת צרכים. צרכים חומריים רוחניים פיזיים פרטים וציבוריים. טיפול, צורך אמונה, פניה לד’, ומתוך כך טיפול ביחס לחיי השעה על פי רוב. אם כן מצד זה יש לה ערך, צד עבודה רוחנית גדולה מאד, עמוקה מאד, כלפי שמים, ביחס פרנסה, ריווח, ישועה, ליחיד, לציבור, באיזה אופן שיהיה לחיים בעולם הזה, סדור חיי שעה.
“התפלה, בתור ההבטאה של משאלות הלב, הבאה מלב כל יצור לעומת יוצרו, היא היא התכונה של מלוי המשאלים“, מילוי “וכל עצתך ימלא”. ואח”כ עוד מילה, מרגישים צורך, מילוי המשאלים בהרחבה, רוויה, “של רִווּי החיים, להשלמת מחסוריהם הרבים“. כל זה שייך לצד עולם הזה, סידור חיי עולם הזה. אם כן זה התפילה. התפילה עוסקת על פי רֹב בעיקרה, היא עוסקת כלפי שמים בענייני העולם הזה. נכון. אבל כשמתבונן, נכון, תפילה עוסקת בענייני העולם הזה. אבל הדבר הזה, הפנייה לרבש”ע, יהיה באיזה דברים שהם, ‘על נִסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך’, וכל מיני דברים, יחידיים וציבוריים, כלליים ופרטיים, כל זה יסוד ענין התפילה, פנייה בדבור, ‘ד’ שפתי תפתח’, קונטקט וקשר עם לעילא ולעילא, ‘שמיה מרומא עילאה’, מתוך כך בקשת צרכים.
בעצם יש כאן הטיפול הפניה ביחס לצרכי האדם ומחסוריו בעולם הזה, אבל באיזה אופן, איזה עניין, איזו ממשות יש בעניין הטיפול כלפי מעלה? מתוך הקשר בכלל, הקשר האלוקי, הקשר לעולם הבא ולנצח ולעליוניות, ‘שמיה מרומא עילאה’. זה פשוט. “התפלה בתור ההבטאה של משאלות הלב, הבאה מלב כל יצור לעומת יוצרו, היא היא התכונה של מלוי המשאלים“, הנושא, העניין, העבודה, “של רִווּי החיים להשלמת מחסוריהם הרבים. אבל יסוד זה עצמו“, היסוד של הדבר הזה, של העניין הזה, של מצב התפילה, ענין התפילה, “אבל יסוד זה עצמו הרי הוא המעין מלא החיים, המרוה את נשמת החיה שבנו את נחלי עדניו, ההתענגות“, יסוד התפלה זה קשר אלוקי. המון מדרגות, כמה מיני מדרגות, קשר עד למדרגה העליונה, דבקות בד’ וכד’. מתוך כך יש ערך וענין ושייכות לעבודה הזאת, לעבודה שבלב, “יסוד זה עצמו הרי הוא המעין מלא החיים, המרוה את נשמת החיה שבנו את נחלי עדניו, ההתענגות על ד’ התוכית“, תענוג, דבקות, כשיש כתובת, יש שייכות.
שאלה: מה זה “נשמת החיה“?
הרב: נו טוב, חיכיתי. זה לא ביטוי רגיל. בתחילת בריאת האדם אנחנו מוצאים ‘נפש חיה’. נפש חיה, מדרגות, תוכן חיים של האדם. אבל כאן יש דברים לא כל כך פופולריים מפורסמים. שלש המדרגות, שלש ההבחנות, השמות, הדברים היותר מפורסמים, פופולריים: נשמה-רוח-נפש. כמה פעמים נזדמן להזכיר את זה. נשמה – ‘נשמה שנתת בי טהורה היא”, לעילא ולעילא. רוח, צד הרוחני שבאדם, הצד התחתון, פסיכולוגי, פסיכו-פיזיולוגי, קשר האדם עם הגוף. זה אם כן, שלושה הסוגים האלה, המילים האלה, זה קצת יותר קל לתפוס, להיפגש בהם. אבל יש במקורות, לפעמים יש, מוגדר, מתבטא, עוד שתי מדרגות של נשמה. נשמה, היא הנשמה שנמצאת בתוכנו, ‘נשמה שנתת בי‘. עם זה יש ביטויים כאלו, שהנשמה, נר”ן, נפש-רוח-נשמה, שם כזה לנשמה – חיה. יש שני שמות: חיה-יחידה. בספרים יש, נשמה עוד למעלה. הנשמה שלנו ששורה בתוכנו, יש לה נאֹמר, ערך וקשר עליוני מאד למקור הנשמה, לשרש הנשמה וכד’ ועוד. כאן הביטוי, נשמת האדם בשרשה העליון. זה העניין של דבקות אלוקית שהיא יסוד התפילה.
“ההתענגות“, תענוג, להתענג על ד’, דבקות בד’, האחיזה, השייכות, הביטחון, אמונה, “ההתענגות על ד’ התוכית“, פנימית מאד, הצפיה בפליאי שמות ותארי הוד“, ביטוי של התפילה. כמה מיני ביטויים בסגנון המשך תפילה. אנחנו מוצאים תפילה מהתפילה של משה רבינו, (דברים ג’ כ”ג) ‘ואתחנן אל ד”, מזה נלמדים כמה פרטים, פרטי הלכות. אחד מהם (ברכות ה’ א’), ‘לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל’. משה רבינו, ‘ואתחנן אל ד’, אתה הוא ד’ אלוקים’ כך וכך גדול, ואח”כ בקשת צרכים, (שם כ”ה) ‘אעברה נא ואראה’, משה רבינו הוא הרֶבֶ’ה שלנו לא רק בתורה, גם בתפלה, הכל. התפלה ממשה רבינו, וכמה דברים מנביאים. היסודי הקבוע אצלנו אנשי כנסת הגדולה. אז יש סגנונות, ביטויים, באיזה אופן. יש בדברי חז”ל, הקפידא על שינוי מהנוסח, שינוי מהמטבע וכד’. יש הגמרא בברכות (ל”ג), ‘ההוא תלמידא שעמד להתפלל האל הגדול והגיבור והנורא, החזק והאמיץ והעִזוז’ וכד’ ועוד. אז קבל נזיפה, גערה, הערה מגדולים. אמר בדרך התלוצצות הלצה, אמר: נו, אמרת שבחים הרבה, כבר גמרת את כל השבחים? יש לך עוד שבחים? ‘סיימתנהו’ סיימת ‘לכולי שבחי דמריה’ שאתה מרבה עוד שבחים. יש עניין סידור הביטויים המתאימים ממקורות הגמרא. יש ממקורות נביאים, יש ממקורות שנאמרו בתורה.
הביטויים האלה של אותה הפניה כלפי מעלה, “בפליאי שמות“, ותארים וכינויים, כינויי שמות, “ותארי הוד המעלים אותנו להִשָגֵב“, באופן נשגב, “להִשָגֵב בקשר חי מלא האחדות המוחלטה, במקור חיי כל החיים אור אין סוף, אדון כל היש ומלֹא כל ההויה, מקור כל הרחמים ואב כל החסדים וכל גבורות נֹעם, כל פאר ויפעה וכל תפארת קדש, שומע תפלה ומאזין עתירה, בלא קץ ותכלית“, במובן זה, הפְנים, הנושא של התפילה, מצד עולם הזה, עניינים שבעולם הזה, עניינים חומריים, עניינים רוחניים, חיי האדם בעולם הזה. אבל התפילה, העובדה של התפלה, במידה האמיתית, במידה הגדולה, תפילה בכוונה ותפילה ברוממות, תפילה בדבקות פנימי פנימי פנימיות, זה נפגש, מזדהה עם דבקות נצחית, דבקות בנצח, דבקות אלוקית, לזה שייך ‘הקרן קימת לו לעולם הבא’.
שאלה: זו הכונה של עיון תפלה?
הרב: תכף נראה, נסיים את העניין. פה ראינו, התוספות מחלקים, שני מיני עיון תפילה (בבא בתרא קס”ד ב’), פה לא נזכר. המובן כאן עיון, במובן הטוב, במובן הדבקות המחשבתית.
אם כן, במובן זה, במהות, בעצם יסוד התפילה, “הלא אוצר חיי נצח הוא לפנינו, קרן קימת בלא שום חליפות ושנויים, אור עליון ההולך וָאור בעזוז נגהו, אשר רק הפירות“, התכוונות התפלה בדברים פרטיים מסוימים, “הפירות, השלמת החפצים הנדרשים ומובאים, וכל המתיחש להם, הם הנאכלים בעולם הזה“, מיסוד וממקור, מתוך העניין הזה של רוממות האדם, האדם מתרומם בקדושה במובן של תפילה אמיתית, “הם הנאכלים בעולם הזה“, נאכלים בעולם הזה, אבל מהמקור של העולם הבא, מהמקור של השייכות לעולם הבא, “משפעת טללי אור עליון, החי וקים לעדי נצח במעון עֹז כליל קדושתו, קדוש ונורא שמו“.
אח”כ, “והבאת שלום בין אדם לחברו“. נו, כאן, שלום, סתם, שלא תהיה מחלוקת, לא תהיה שנאה, לא תהיה רצחנות, לא תהיה קטטה, שלום בין אדם לחברו. לעניין שבעולם הזה, כמובן. לכאורה. “השלום כמה מן ישובו של עולם ותקונו יש בו“, פשוט, ברור, “כמה מן החיים הזמניים בכל עראיותם הוא מתקן, על ידי השפעתו“, של השלום, “על ידי העזרה ההדדית המצויה על ידו, ועל ידי היחושים הטובים שהוא מכניס בחיי היחיד ובחיי הצבור“. נכון. “אבל כל זה“, צריך להבין, להכיר, הדבר הזה, ‘עולם חסד יבנה’. במוצאי יום כפור אומרים: אין אתה חפץ בהשחתת העולם (תפילת נעילה, ‘כי לא תחפוץ בהשחתת עולם’), קיום שלנו, קיומו של עולם. של העולם בכלל, של עולם האדם, עולם החברה האנושית וכד’. היסוד הזה של עניין, במובן תיקון המידות. מתוך זה מקיימים רצונו של בורא עולם, של, לקיים את העולם ולא להחריב את העולם, מתוך מדות רעות ומתוך אי הבנה.
“אבל כל זה“, כל הערך החשוב שיש על ידי העזרה ההדדית המצויה. יחושים טובים, בחיי היחיד בחיי הצבור, זה הצד של העולם הזה, “אבל כל זה כאיזה חלק קטן הוא נחשב לגבי התפארת הפנימית אשר לאור השלום. האידיאל של השלום, שהוא שמו של הקב”ה“, מאמר חז”ל, שלום שמו של הקב”ה, “הרי הוא נוגע לשכלול העליון החובק כל עולמי עד, המאחד את כל היש לכלל הויה אחת אדירה אצילית ונשגבה“, עליונים ותחתונים, עושה שלום במרומיו. יש בדברי חז”ל (סנהדרין צ”ט ב’), על מצב רוחני טוב של העוסק בתורה – עושה שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה, שלום בין עליונים ותחתונים. שלום, ההתאחדות הכללית עד להתאחדות הכללית ממקור בורא עולם וכד’. מתוך זה נמשך השלום לתחתונים, שלום לתחתונים של מטה.
“המאחד את כל היש לכלל הויה אחת אדירה אצילית ונשגבה, כעצת תמים דעים אלוה נורא הוד. ועל כן יש בהבאת השלום בין האדם חלק מאור העליון הנצחי המאיר לעולמים כולם, מאור הקדש של מלך שהשלום שמו, שהוא היסוד של הקרן הקימת לעולם הבא, שהתעודה החברתית הנוחה, היוצאה מכלל השלום, השורר בין בני אדם, היא תוצאתם של הפירות שאדם אוכל בעולם הזה“. היסוד, הקרן קימת לו לעולם הבא. נו, השלום במובן הגדול, במובן העליון, במובן הרוחני, “שהתעודה החברותית הנוחה, היוצאה מכלל השלום, השורר בין בני אדם“, במובן עולם הזה, “היא תוצאתם של הפירות שאדם אוכל בעולם הזה“. אבל התוכן, היסוד, היסוד הפנימי, העניין של השלום, הוא מתוך מה שנמשך מהאור של השלום, של הערך האלוקי, של רצון ד’ שבשלום.
כמה פעמים דברנו על זה, יש רש”י בברכות (נ”ד), ‘שיהא אדם שואל שלום חברו בשם’. ועל זה יש במשנה כמה פסוקים. מקודם, (רות ב’ ד’) ‘והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ד’ עמכם’. אם כן, זה הדבר כשלעצמו. אח”כ עוד פסוק, (משלי כ”ג כ”ב) ‘ואומר אל תבוז כי זקנה אמך’. זה כבר לא שייך לעניין, ה’אומר’ הזה זו הערה כללית. המשנה בלשון ‘התקינו’, התקינו בדורות מאוחרים יותר. יש בגמרא במרובה (בבא קמא פ עמוד ב’), יש, ‘עשר תקנות תקן יהושע’, תקנות של משה רבינו. כאן אנחנו מדברים, מחכמים, מפוסקים, בזמן יותר מאוחר, בזמן בית שני, בערך ככה. מן הסתם הסכימו. אז זו הכוונה של הפסוק. בימי זקנה, יש מצב ימי גבורת נעורים של כלל ישראל. אל תבוז, אל תזלזל גם בתקנות מזמנים אחרונים, זה המובן.
אבל אח”כ, הפסוק השלישי (תהלים קי”ט קכ”ו), ‘ואומר עת לעשות לד’ הֵפֵרו תורתך’. מה שם המובן? יש דינים, הלכות, גם במצבים, ענין זהירות בביטוי שם שמים. יש ברכה לבטלה, ברכה שאינה צריכה. גדר ‘לא תשא לשוא’ וכד’ ועוד. כאן להזכיר שם שמים במובן האמיתי הנכון, צריך להיות, נאֹמר, מתאים לאדם שיש לו היתר לגבי שם שמים. עניני תורה ועניני תפילה, ברכות וכד’. וכאן יוצא סתירה, שהאדם שואל בשם, מזכיר את ד’ – לא לשם ד’. לשם בני אדם. שיהיה האדם שואל את שלום חברו בשם. נו אם כן כאן, יש מקום להתעכב. סידור של הזכרת שם שמים שלא לצורך שם שמים, לצורך בני אדם. לא פשוט. אז זה מתבטא במובן זה, כאילו ‘הפרו תורתך’, בשביל שמצאו, ראו צורך, צורך רב גדול נחוץ בשביל, ‘עת לעשות לד”. מה ‘עת לעשות לד’?’ מענין.
רש”י אומר שם: התקינו, סדרו איזה דבר, לכאורה זה נראה דְבר איסור, להזכיר שם שמים, שם שמים שלא לצורך. כתוב ברש”י (ד”ה ‘אומר’): לפעמים יש מצבים כאלה, צורך רוחני מיוחד, סדרו לעשות דבר הנראה אָסור, ואינו אסור, משום צורך מיוחד, צורך גדול. מה יש כאן הצורך הגדול? כתוב ברש”י: שלום בין הבריות. שלום, כבוד הבריות, שלום הבריות. רש”י בהמשך, יש מקום להדגיש ברש”י אריכות דברים הרחבת דברים, בא ללמדנו. כתוב שם כך, ‘משום שזה רצונו של מקום, שנאֱמר, בקש שלום ורדפהו’. כך כתוב ברש”י. אריכות הדברים. יש כאן השלום בין הבריות, הסידור, היחס הטוב. מצד המובן, ענין הצד החברתי שיש בזה, לכאורה זה דבר אנושי. אבל כאן בא ללמדנו, מזה ‘עת לעשות לד’!’ זה האינטרס של רבש”ע, הרצון האלוקי שיהיה קיומו של עולם בשלום בין הבריות. זה רצונו של מקום. ממילא זה מפיץ על הכל יחס כזה. ככה יש להבין את המדרש הזה, את העניין הזה.
אני נזכר, פעם נזדמן, אמר לי איזה גוי, בפגישה של גוים מאמריקה, בקשו ממני מהסוכנות לקבל אותם. אמרתי להם: שלום. אצלנו, יהודים, אנשים נפגשים אומרים שלום. זה לא מצוי. בערבית יש המילה ‘סאלם’. אבל אומרים ‘בוקר טוב’, מילים שונות, בצרפתית ובאנגלית, אין מלים מיוחדות. נפגש אדם אחד עם השני, מה אומר לו – שלום? זה לא נמצא. (תלמיד: בערבית אומרים). כן אמרתי. גם בערבית אומרים. קרוב לעברית. הגזע השני וכד’. אבל ככה לא נמצא. אם כן זה משהו ספציפי מיוחד. אם אדם נפגש עם אדם שני. יוצא מן הכלל, במלחמת העולם הראשונה, איזה עיתון גרמני, העיר על זה, התחיל להתעניין ביהודים: כתוב דבר מענין שבעברייש, בעברית יש מצב כזה שאנשים אומרים כל אחד שלום.. שלא יהיה מחלוקת. דבר מעניין, ספציפי מיוחד במינו.
אם כן זה סתם פשוט. יחד עם זה אח”כ יש לנו עוד ענין, יותר ברור העניין הזה, בידיעה במדע ובחכמה בתיאוריה, בעניינים שלנו בפנים היהדות, בתורה שבע”פ בגמרא, חז”ל בגמרא למדו אותנו, ששלום שמו של הקב”ה. זה מה שאומר, מה שאתה מסדר סידורים טובים אנושיים, צדק סוציאלי וכד’. אבל אתה חושב שזה מצד האנושי, מצד עולם הזה?! לא, זה קשור לעולם הבא, זה ענין אלוקי, שמו של הקב”ה. זה שמו של הקב”ה שיהיה שלום בין הבריות. לא רק הצורך שלך, צורך אנושי. הצורך האנושי, נמשך ומתאים ומתגלה מ’שלום שמו של הקב”ה’. אם כן בערך זה כאן העניין, ביטויים שונים.
“השלום, כמה מן ישובו של עולם ותקונו יש בו“, זה קראנו. אם כן זה המובן. זה שייך לעולם הזה, אבל הערך האמיתי העיקרי, שלא יהיה חורבן עולם, שתהיה הדדיות בין הבריות נברא בצלם אלוקים ושייכות למקור האמת לעולם … . נסיים את העניין.
(ותלמוד תורה כנגד כולם)
עכשיו ביטוי מיוחד, זמניות ונצחיות, כל מיני דברים מיוחדים. כאן הביטוי, “כנגד כולם“. על גבי כל זה. צריך להבין. תורה באופן הפשוט, למוד תורה, קיום תורה, שייך לעולם הזה, הדרכת החיים. תורה ומצוות וכו’, סידור החיים. סידור החיים, קִידוש החיים בעולם הזה. מן השמים, התורה השמיימית, חמדה גנוזה לעילא. וזה נִתן לנו ומפיץ אור ומדריך אותנו בחיי העולם הזה. אם כן זה באופן היותר פשוט, ברור השייכות הזאת, של תורה ועולם הזה עולם הבא.
“אין לנו דבר בעולם שהוא כל כך כפול בערכו“, כלומר הכפילות הזאת משני הצדדים, עולם הזה ועולם הבא, “חודר לכל חלקי החיים הזמניים“, סידור תורה ומצוות, צדק ומשפט וכל הסידור של התורה, ממלא את כל חיי האדם הזמניים, “חודר לכל חלקי החיים הזמניים, לשפרם, להֵטיבם, לעדנם ולרוממם, ואורו העליון מקיף כל עולמי עולמים“, תורת ד’, תורה מן השמים, “חובק כל ערכי הנצחים וכל הצחצחות העליונים, כתלמוד תורה. הצד המעשי שבתורה בכללו הוא דמות עליון ליסוד הפירות שבעולם הזה, והצד השכלי העיוני, של המקור האלקי של התורה, וחיי העולמים שבתוכה, הוא היסוד לקרן הקימת לעולם הבא. ועל ידי כפילותה הכללית, לחיי נצח וחיי שעה, חודרת היא הכפילות הקדושה הזאת לכל אלה הפרטים הגדולים“, אפילו גם הדברים הקודמים, כולם עניינים, סדורים של תורה.
במושג של תורה ותלמוד תורה, זה כולל באמת כולם. כל הדברים האלה שמצאנו כמה צדדים של פגישה של הזמניות והנצחיות, כל זה, עאכ”ו, בערך היותר עליון, במציאות, הערך הכללי של כל זה מצד התורה. התורה בעצמה בערך המעשי שלה והמקורי העליון שבה. זה פשוט, “ועל ידי כפילותה הכללית, לחיי נצח וחיי שעה, חודרת היא הכפילות הקדושה הזאת לכל אלה הפרטים הגדולים, שמצד ערכם החודר בשעה ובנצח הרי הם מהדברים שיש להם קרן ופירות, וחיים לעולם הבא ולעולם הזה, ובשביל כך תלמוד תורה כנגד כולם“. כל הדברים הקודמים. כל הדברים הקודמים, כולם, המקור של הערך, של החשיבות ההדדית יחד, של זמן ונצח, כל זה נמשך, עוד הפעם, נמשך ממקור התורה. התורה שהיא כולה נצחית, כולה שמימית, כולה אלוקית, ומתוך כך באה ההדרכה של סדרי חיינו בעולם הזה. העולם הזה, סידור החיים בעולם הזה, ממקור העולם הבא. עולם הבא מן השמיימיות של תורה.
