ברכות התורה 10: “ואלו הן, כיבוד אב ואם”. לימוד בסידור “עולת ראיה” של הרב קוק זצ”ל | רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל

 תורה שבע”פ ברכות התורה 5 אלו דברים \ ג’ שבט תשכ”ח

(כבוד אב ואם)

עולם הבא, נצח. שני מיני מציאות. מציאות של זמן ונצח. אם כן הרשימה, “אלו דברים”. אח”כ, “ואלו הן”, חזרה עוד פעם, של, “ואלו הן” פרטי דברים, פרטי מעשים, עובדות אלה. כל פרט, כל אחד מהדברים האלה. במה זה מיוחד לשִילוב, קִישור לנצח. הדבר הראשון “כבוד אב ואם“. יש פה נקודה תמציתית. יש ענין של האבות, האימהות, אז מתגלה, הערך העניין התוכן, המשך דורות. זה המובן. מתוך כך מצות כבוד, כל מה ששייך, כבוד ביחס להמשך. המשך דורות, המשך החיים. סידור המשך שלשלת הדורות באופן יסודי מקורי. בגמרא חז”ל (קידושין ל’): ‘הוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום’. מכאן נפגשים, אחיזת כל הבריאה כולה

…

ודאי. יש לפעמים בעובדה הזאת של קשר בנים ואבות, אבות ובנים, כאן זה מתגלה במעשה שנמשך (קידושין ל”ט ב’) ‘למען יאריכון ימיך, לעולם שכולו ארוך’.

קודם כל, מלים אחדות, משפט ראשון. “הערצת“, יחס, חשיבות החיים, חשיבות ההויה, ההוויה האלוקית, בריאה אלוקית, בורא עולם, יחס הערצה, יחס של חשיבות, העובדה של חשיבות של המציאות, של ההויה, מציאות בריאה, של בורא עולם, הערך האמיתי. לולא זה הכל הבל. “הערצת ההויה“, עניין הרציניות, יחס רציניות להוויה. להיפך, לגנאי, איבוד החיים, ‘המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא’, הוא מנותק מהנצח. אומרים על אדם ‘אין לו חלק לעולם הבא’ – ניתוק מהנצח. ערך המציאות, ערך החיים. “הערצת ההויה“, יחס הערצה, יחס חשיבות, יחס רצינות, יחס של גדלות, “הערצת ההויה, ביסוד הנצח היא גנוזה“, המקור, היסוד, ולולא זה קיים כל הקהלת, הכל הבל. אבל ‘אנחנו עמך בני בריתך’, גלום ביסוד הנצח, ביסוד ערך המציאות הגדלותי, העליוני, הנצחי. זה קודם כל, זה דבר פשוט.

עוד משפט אחרי זה, הכל בקיצור מאד, חריף מאד, בקצור, צריך פירוט בירור, המשפט השני אחרי זה. “הערך המרומם של החיים“, דברנו מקודם, של ההויה, החיים, המציאות, היש הזה, אותו הדבר, “הערך המרומם של החיים, של ההתהוות“, היות הוויה, יש ערך של הקהלת שלא כל כך מרומם, אבל הערך המרומם, “הערך המרומם של החיים, של ההתהוות, מונח הוא“, מקודם זה בקיצור מאד, כאן מעט יותר מפורט. אומרים, ההויה נמצא ביסוד הנצח. יש מקום לזה, עוד איזה מילים. מתוך עוד איזה מילים, ה’אשרינו ומה טוב חלקנו’ בהוויה, נעימות החיים, טוב החיים, אושר החיים במובן זה, קודם מפרט. במציאות, בעובדה של מציאות האושר והטוב האדם בחיים. בהיותו, מתוך “ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם”, מתוך שייכות לרבש”ע.

“הערך המרומם של החיים, של ההתהוות, מונח הוא בסקירת האושר והטוב“, של החיים, ואיך יש אושר וטוב של החיים? אשרינו ש’אנחנו עמך בני בריתך’. טוב החיים – ממקור הטוב.  “אשר הנצחיות לבדה היא יכולה להביע את כל אָפיה“, של ערך ההויה במובן של אושר וטוב אמיתי. זו קצת הרחבה של המשפט הראשון, של המלים הראשונות. אם כן זה בכלל. “אמנם קשר גדול צריך הנצח להיות קשור בערך הזמן“, לכאורה, נצח זה נצח. נצח זה למעלה מהזמן, לכאורה. אבל אנו מדברים כאן במצב של הדרכת חיי האדם, הופעת חיי האדם, ערך אמיתי, ערך קדושה, ערך חשיבות ערך חיי האדם, אנחנו רואים קשר עם הנצח. כאן נפגשים, שיש ענין, יש אינטרס כזה לרבש”ע, הוצאת הזרחה והברקת אור מהנצח אל הזמן, ‘לא עזב ד’ את הארץ’, שהחיים הקטנים לא יהיו מנותקים, והגדלות לא תהיה מנותקת מהזמניות, להשפיע, להאיר, להדריך.

“אמנם קשר גדול צריך הנצח להיות קשור בערך הזמן“, שהוא, “בערך ההווה התדירי“, הנמשך בפנימיות, “כדי שלא לעכב על הופעת האורה ממקורה“, הופעת האור, המקור, מקור האורה נצחיות, מקור האורה ‘שמיה מרומא עילאה’, העליוניות האלוקית. וחשוב הוא, יש קשר גדול בשביל זה, ערך חשוב בקיום המציאות לערך המציאות, שלא לעכב השפעה מלמעלה על למטה, נאמר, “כדי שלא לעכב על הופעת האורה ממקורה“, המקור האלוקי, אותה המילה, עוד קצת במלים אחרות, “כדי שלא להחשיך את הזיו העולה ממקורות הנצח, המתפלש לתוך צנורותיה של ההויה בכל זמן ועדן, אשר ממקורה העליון המשכת החיים נלקחת היא בעֹז פנימיותה“, המשכת החיים. במובן אלוקי של ערך החיים, בפנימיותם של החיים, בעֹז פנימיותם של החיים. כל זה, מה הערך שלו? – ממקורה העליון. ממקור האורה, ממקור הנצחיות וכד’.

המצב הזה, שלא להשאיר את החיים אומללים חשוכים ריקנים מנותקים, אז יש סדר הבריאה כזה כמו שלדבר על ערך חיי העולם הזה קשור לעולם הבא – אותו הדבר גם להיפך.  הנצח של העולם הבא, העליוניות האלוקית, יש לה עניין, ‘נקדש את שמך בעולמך’, יש ענין שהנצחיות העליונה האבסולוטיות, העליוניות האמיתיות, לא תהיה מנותקת, שעולם הבא לא יהיה מנותק מהעולם הזה. מהעולם הבא ימשך שפע אור ושפע קיום עליון שבעולם הזה.  זה בכלל, “כדי שלא להחשיך את הזיו העולה ממקורות הנצח“, שהוא, “המתפלש לתוך צנורותיה של ההויה“, תמיד, “בכל זמן ועדן, אשר“, מכאן ממקור זה, מצד זה, “ממקורה העליון“, נמשך הערך האמיתי של ההויה של החיים, “המשכת החיים נלקחת היא בעֹז פנימיותה“, לכן מתוך כך, זה מחדש יחס כזה, כאילו הדדי. המקור – עולם הבא, המקור נצחי, וערך כל סדר הבריאה, כל מעשי החיים, כל התחתוניות יש לה עניין, רבש”ע ברא את העולם הזה, אז יש לו ענין שהעולם הבא ישפיע עליו, שהעולם הבא יפיץ את אורו, הנצחיות תפיץ את אורה על העולם הזה.

לכן מתוך כך יש לצייר שיש פגישה והשתלבות ואחדות כזו, משני הצדדים, עליונים ותחתונים, ועולם הזה ועולם הבא והזמן והנצח מצד שני הצדדים יחד. ומתוך כך, ערך לכל המשך החיים. “אשר ממקורה העליון“, המובן כאן המשכת החיים, המשך דורות, “המשכת החיים נלקחת היא בעֹז פנימיותה, שהיא היסוד להכרת כבוד אב ואם, גורמי“, הגדרה כזו, “גורמי החיים והמציאות הקרובים של היחיד“, הפרט, “המוצא את עצמו חי נתון בתוך ההויה“, הויה בכללה שהיא נערצה, יחס הערצה לחיים שנמשך ממקור החיים, “הנערצה בנצחה והמוארה בזיו חליפותיה הזמניות“. ההערצה, הגדלות, הקוממיות של צד ערך קישור, קשר הנצח של החיים, ומתוך כך המשך דורות והמשך תדיריות. ואותו העניין, אותו הצד, צד אחד, יש הקִישור בנצחה. ובאותו המצב הזה, מציאות, שלמות המציאות מתגלה במצב כזה, קבלת שפע אורה, מוארה, נאמר, הנצח מאיר על התמורות והחליפות הזמניות.

היחש הזה, השייכות הזאת של חליפות ותמורות זמניות, וכל ההויה שמתגלגלת ככה, בכמה גוונים בחליפות ותמורות, ‘דור לדור ישבח מעשיך’, בזה, אנחנו מוצאים סדר הבריאה ככה, וסדר הבריאה באופן כזה, צריך להבין שזה נמשך ממקור הבריאה, מ’כֻולם בחכמה עשית’. אז נמשך מהמקור הזה, נמשך שפע והארה וגבורה וחיוניות אל העולם התחתוני. ממילא נפגשים פה שני הדברים, שניהם יחד. מעשה זה, אם כן זה ביטוי, הדבר הראשון שאנחנו נפגשים אִתו, עם השלמת הבריאה בכל חליפותיה ותמורותיה, ממקור מה שמעל לכל חליפותיה ותמורותיה. הדבר הראשון שישר, נפגש עם העניין הזה.

אח”כ מה הדבר השני, “וגמילות חסדים“. ענין של חסד. הפסוק הידוע, (תהלים פ”ט ג’) ‘עולם חסד יִבנה’, ‘גומל חסדים טובים’. “מצד יסוד החסד“, מקודם מדברים על המילה נצח, “מצד יסוד החסד“, הופעת סדר מציאות כזה, סדר חיים, מהלך כזה של מציאות של חסד. כמו שאמרנו, הליכה בדרכיו, (סוטה י”ד) ‘מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון’ וכד’. גמילות חסד, כמובן, הספר המיוחד הזה של החפץ חיים זכרונו לברכה, ‘אהבת חסד’. טיפול מיוחד, חסד ואהבת חסד. חז”ל (יבמות ע”ח), מידותיהם של ישראל, ‘רחמנים ביישנים גומלי חסדים’. רחמנות, יש עוד מאמר, ‘המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו’. רחמנים וגומלי חסדים אלה בעצם שני דברים של עניין אחד. רחמנות זה אופי, זו מידה, פסיכולוגיה כזו, נפשיות כזאת. גמילות חסדים זה פרקטיקה, מעשי. מתוך הרגש והאופי של רחמנות, זה מתגלה בגמילות חסדים. יש גם מאמר חז”ל (סוכה מ”ט ב’), ‘גדולה גמילות חסדים מצדקה. צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים’. דוגמה.

אבל קודם כל חוזר כל העניין הזה, האופי הזה, התכונה הזו. כשאנחנו נפגשים עם הליכה בדרכיו, כאן יש מקום של מציאות העובדה של עניין חסד, נטיית חסד. המצוה שיש בזה מבחינת אופי של האדם, במעשי האדם, סדר חיי האדם. עם זה יש מקום להתבונן, זה מתגלה, מתבטא, במצבים מסוימים אלה ואלה, במעשים, עובדות, מצוות אלה ואלה. כל זה, המידה הישראלית הזאת, ההמשך של המידות של אברהם אבינו, זה נמשך לאמיתו של דבר ממקור החסד העליון, שייך לרבש”ע, רבש”ע מתגלה ב’עולם חסד יבנה’, יסוד, מקור החסד בסדר, במקור הבריאה, בגלוי שכינה, בהתגלות אלוקות בעולם, מזה נמשך היסוד שאנחנו נהיה גם כן גומלי חסדים. אז מתוך כך, אנחנו נזכרים בחסדים, בגמילות חסדים, באיזו מדה יש מקום להתבוננות. נמצאים במצב כזה של המשך של החסד האלוקי, המשך מידותיו של הקב”ה. המשך שייך לנצח, לנצח האלוקי העליון שהוא יסוד התגלות אלוקות, התגלות הבורא בבריאה, מתוך זה יש מידת גמילות חסדים פרטית, של מעשה זה וזה. זה בערך התוכן שיש פה.

“מצד יסוד החסד“, יש חסד, פלוני ופלוני, יש יסוד כזה, יסוד עולם כזה. יסוד, ‘צדיקים יסודי עולם’, יסוד הווייתי, “מצד יסוד החסד, שהוא“, יסוד החסד באמת הוא, “יסוד הנצח של העולם, אשר חסד יִבנה“, מכאן הליכה בדרכיו, כל הפרטים. פרטים, פרטיים פרטניים של ענין החסד. מצד זה, צריכים להבין, מזכירים את המילה גמילות חסדים. המצוה גמילות חסדים. יש מקום להתבונן, להבין, שזה לא מתחיל מהפרט הזה. הפרט הזה של המצווה הזאת והמידה הטובה הזאת, והאופי הטוב הזה, זה פרט גִילוי של החסד האלוקי, של ‘עולם חסד יבנה’. במובן זה מצד זה, ממילא שאנחנו אומרים שחסד זה הוא גלוי והמשך של החסד העליון הכללי, של כל הבריאה כולה, של כל האדם כולו, של כל ישראל כולו וכד’ ועוד, במילה, בשימת לב הזאת, בהתבוננות הזאת, אז נקבע, אנחנו נפגשים כאן עם הנצח. החסד במעשים אלו ואלו, בין אדם לחברו וכד’, וזה נמשך מהחסד האלוקי, מ’עולם חסד יבנה’. הפרטיות, הקטנותיות, המעשיות, התחתוניות, במובן של אור חסד, חסד לא מתחיל רק עכשיו. חסד זה ענין אלוקי, רבש”ע צדיק וחסיד. חסיד זה חסד. איש חסיד, בעל חסד.

לכן מתוך כך, “מצד יסוד החסד, שהוא יסוד הנצח של העולם“, ביחס להתגלות בעולם, “אשר חסד יִבנה“, מצד זה, “הרי תָכנה של גמילות חסדים אחוז בחיי עולם“, בערך חיי עולם בניגוד לחיי שעה, “אחוז בחיי עולם, בשֹרש הקרן הקימת לעולם הבא, עולם הנצחי“. פה ההגדרה של המילים, הדברים האלה, אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. הקרן קימת – קימת, קבועה, נצחית, לא מכליא קרנא. זה בכלל. “אמנם בתֹכן המתגלם“, פה מדברים על מידת החסד, יסוד החסד, התכונה הפנימית של החסד, זה מתגלה במעשים, במעשים פרטיים אלו ואלו, המשך במשפט השני, “אמנם בתֹכן המתגלם במעשה החסדים“, פרטיות מעשי החסדים, “הנדרשים“, אהבת חסד, גמילות חסד, בכמה אופנים שונים, חסד בממון, בגוף, בתפילה, בכל מיני צדדים שונים, גמילות חסד לגבי אדם מישראל. באופן כללי, איך שמידת החסד. אבל העובדה הזאת, מדברים חסד. דברנו קצת מקודם, שגמילות חסדים היא התרחבות של צדקה, לתועלת הכל.

“בתֹכן המתגלם“, מה שאנו נוהגים יותר לומר עכשיו בעברית ‘מתגבש’, זה המובן, גולם, גיבוש ממשי, “בתֹכן המתגלם במעשה החסדים“, והעניין של מעשה החסדים הוא מה? מילוי מחסור. אדם מי שרואים חסר איזה דבר, צדקה, לא בצדקה, חסד, אהבה, לטרוח טרחה בגוף, למלא איזה מחסור. זה המובן של גמילות חסדים, “הנדרשים למלא את המחסורים של כל אלה אשר הם סובלים חסרון“, אם כן ערך המושג, העובדה הזאת, גמילות חסד, זה מושג כזה, מהות כזו, ענין כזה, ששייך לגבי מציאות חסרונות בעולם. אם כל העולם וכל האנשים שבעולם, היו נמצאים במצב, ללא מחסור, תכלית השלמות – אז אין מקום לגמילות חסדים. אין מקום, אין צורך לזה. אם כן יש מקום במובן זה למלא מחסורים של פלוני ופלוני וכד’. וזה שייך לגבי עולם כזה, אנחנו נמצאים בעולם כזה, שיש בו הרבה חסרונות, מלא חסרונות. נו אפשר להספיק את המצוות בשביל כל העולם כולו – אבל באיזו מדה שאנחנו יכולים להתאמץ ולמלא את החסרונות. זה המושג גמילות חסדים.

“אמנם בתוכן המתגלם במעשי החסדים, הנדרשים למלא את המחסורים של כל אלה אשר הם סובלים חסרון, בעולם המוגבל המלא חסרונות, הרי הדבר אחוז“, אם כן מצד זה, כאן יש פגישה של שני צדדים. עצם המילה חסד, ‘הטוב והמטיב’, עליוני, אלוקי, מידותיו של הקב”ה. אבל יחד עם זה כשמדברים אח”כ, מה זה ענין מעשים של גמילות חסדים? מעשים של גמילות חסדים זה דבר כזה שענינו הוא במציאותו, בהתגלותו, התכַוונותו, שייך רק מצד הזה של העולם שהוא מלא חסרונות. מציאות של חסרונות זה לא עניין של מעְלה, מהמקור העליון. רבש”ע הוא מעל החסרונות. יוצא ממילא, נפגשים כאן שני ניגודים כאלה, שני צדדים. המידה של חסד בכלל, זה אופי, עליון, אצילי, אלוקי, ממקור החסד, ‘עולם חסד יבנה”. מצד אחד. העובדה של חסד שלנו, גמילות חסדים, על זה, דבר כזה של התעסקות ומאמצים ששייך לעולם הזה שמלא חסרונות.

כאן אנחנו מוצאים בעניין הזה בעצמו פגישה רצופה של עליונים ותחתונים. חסד דבר עליוני. חסד, מידה של רבש”ע, ‘גומל חסדים טובים’, שמונה עשרה וכד’. אם כן זה צד האלוקי, צד הנצחי, צד עולם הבא. מזה, מהמקור הזה, אנחנו ממשיכים, מעשי חסד ואהבת חסד בעולם הזה שלנו, אז זה הצד התחתוני, כאילו למעלה מחסרונות. אנחנו נמצאים במצב, בעולם כזה שמלא חסרונות. וכשמלא חסרונות יש מקום, מידה טובה ומצווה ומעשים טובים לגלות את אצילות המידות שלנו, טהרה שלנו לגבי המצב של עולם הזה, שהוא בעל חסרונות. המקור מעל לחסרונות. ומתוך המקור שמעל החסרונות, אנחנו ממשיכים ומקיימים מצוות גמילות חסד לפי ערך העולם שצריך לגמילות חסד. במצב של למעלה מצמצום עולם הזה, אז אין מקום לגמילות חסד. המקור של חסד – אלוקי. המעשים שלנו גמילות חסדים, זה שייך לעולם הבא. המעשים של העובדה, של ההתקיימות המפורטת המעשית שלנו בחסדים, שייך רק לגבי העולם הזה. נפגשים פה באופן ישיר, ההשתלבות של מעשים עולם הזה’ים, שסידורם והדרכתם ומקורם, הוא ממידת החסד העליון של רבש”ע.

“בתֹכן המתגלם במעשה החסדים, הנדרשים למלא את המחסורים של כל אלה אשר הם סובלים חסרון, בעולם המוגבל המלא חסרונות, הרי הדבר אחוז בתכונת חיי עולם הזה“, עולם הזה הוא מלא חסרונות, “ובשביל כך כפולה היא מדת גמילות חסדים, בעושר חיים“, עושר, ריבוי שפע, “חיים כפלַים“, בכפלים, יש שני צדדים, “חיי השעה וחיי העולם“, ערך חיי העולם, ערך נצחי, העולם הבא, מצד המקור האבסולוטי אבסטרקטי של גמילות חסדים. מידת ‘גומל חסדים טובים’, והעובדה המצוותית המעשית שלנו, סדר חיי השעה, של תיקון מחסורים. סידור עזרה, למי שצריך לעזרה במצב העכשווי, מה שחסר, “חיי השעה וחיי העולם“, לכן, “וראוי לה שתהיה נמנית בין הדברים, שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא“.

נו, מה יש אחר כך? “והשכמת בית המדרש שחרית וערבית“. מקודם, תלמוד תורה כנגד כולם. אומרים, השכמת בית המדרש. בית המדרש זה מקום לישיבה, לעומת בית הכנסת, מקום תפילה. אם כן בית המדרש זה מקום לימוד. מקום לימוד שחרית וערבית, ק”ש, בשכבך ובקומך. ההדגשה כאן, לא רק מצד עצם הלימוד. הזריזות, המרץ, הקביעות, השייכות, השכמת בית המדרש שחרית וערבית. דבר נוסף על סתם הלימוד בעצמו. “דרישתה של תורה בעתים הקבועים“, זמנים, קביעות, שעות, סדר, סדרי ישיבה, סדר זמנים, שיעורים, לימוד. המובן ‘השכמת בית המדרש’ שייך לדרישתה של תורה.. ברכה  בתורה, קריאה בתורה, אנחנו מסיימים: ‘נותן התורה’. נותן זה בלשון הווה, הט”ז מדגיש את זה. בלשון הווה, שהקב”ה מחדש מתן תורה בכל יום, בכל עת ובכל שעה, ‘חיי עולם נטע בתוכנו זה תורה שבע”פ’, רבש”ע נותן לנו, תמיד. תמיד תמיד נותן לנו את התורה.

אגב, ההנחה הזאת, לדקדק בלשון שזו לשון הווה, לאור זה, יש  המשך עוד כמה דברים. אומרים: ‘הבוחר בעמו ישראל באהבה’. מקודם אומרים: ‘אשר בחר בנו’. מעשה פעם אחת, א-מעשה, היסטוריה, סיפור יציאת מצרים, אז בחר בנו. נו, ואח”כ מה? אלא הבוחר, רבש”ע בוחר תמיד. בכל הדורות מתחדשת האהבה הזאת, ‘הבוחר בעמו ישראל באהבה’. אותו המצב. ישראל ואורייתא זה קשור יחד, אותו המצב.

וכאן הדגשה, “דרישתה של תורה בעתים הקבועים, שהצבור מוכן לקבוע להם את זמנו בתדירות, כשהיא משתמרת, יש לה אופי נצחי“, מה מדברים – על בית המדרש, בית של תורה, ושל תורה בציבור, בסדר של ציבור, בבית המדרש ברבים, לא מה שיחיד לומד לבד בחדר וכד’, “שהצבור מוכן לקבוע להם את זמנו בתדירות, כשהיא משתמרת, יש לה אופי נצחי“, מצד אחד, מקום של תורה, סדר של תורה, סדר בית המדרש, תורה היא נצחית. אם כן מתוך כך אורייתא וקוב”ה, “יש לה אופי נצחי מצד ערכה של תורה“, ותורה זה בניין כזה, “שהוא למעלה מן השמש, ומקורו בחיי עולם“. סדר נוסח הברכה, ‘נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו’.

בשולחן ערוך (קל”ט י’) מתפרש: ‘חיי עולם נטע בתוכנו זה תורה שבע”פ’. הגמרא בגיטין (ס’ ב’): ‘לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע”פ’. תורה שבע”פ היא התורה החיה והכתובה בספר, מיסוד, ‘מכתב אלוקים חרות על הלוחות’, ומזה ההמשך לכל הדורות, נטועה בתוכנו, ברבנן ובתלמידיהם וכל המשך מסורת אבות. התורה נמצאת בתוכנו, מתגלה בתוכנו ומתגדלת ומתאדרת, ופוריות של התורה, בתוכנו, במציאות, במציאות קבועה של המשך דורות לישראל, “ומקורו בחיי עולם“. הגמרא בשבת (י’, א’) ככה, בין תורה לתפילה. ביחס לתפילה, (שבת י’, ברכות ל”ה): ‘מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה’. תפילה חיי שעה ותורה חיי עולם. אם כן צד ענין, העניין הזה, העובדה הזאת, ההמשך הזה של קיומה של תורה בישראל, אז זה שייך ל”למעלה מן השמש“. יש הביטוי היותר חריף בגמרא בשבת (ק”ה, א’), הגימטריא אנכ”י. אנֺכי זה רמז: ‘אנא נפשי כתבית יהבית’, נורא. אני נפשי, עצמי, אנכי, רבש”ע מודיע ומגדיר: אני כתבתי נתתי את עצמי. את עצמי, נפשי. זו מהות אחת, מציאות אחת. בקביעות, בלימוד בתורה, בדבקות בתורה, בעסק בתורה נפגשים עם רבש”ע ישר, בדרך זו. יש צד כזה. הביטוי הזה בגמרא נורא, חריף. בגמרא בברכות (ה’ א’): ‘לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזֹבו’, בדרכו של האדם, האדם מוכר – במכירה הזאת במסירת רשות, נתתי, העברתי לכם את עצמי. זה מין לקח טוב מיוחד. זה בערך אותו הדבר.

עכ”פ ענין של תורה ומדרגות בתורה, תורה בציבור, ובציבור יש סדר וקביעות. כל זה שייך לצד הנצח, לצד עולם הבא, ומקורו בחיי עולם. כן, נכון. אז זה בכלל, העובדה הזאת, המציאות הזאת. “אבל האגוד, שהצבור כולו“, מקודם, עצם העניין של תורה, של שייכות לתורה. קביעות, לא פיזור, לא ‘כמֹץ אשר תשאֶנו רוח’. הקביעות הזאת, הנצח יותר קבוע מהזמן. הזמן לא כל כך קביעות, ‘כמֹץ אשר תשאֶנו רוח’. “אבל“, מצד שני, “האגוד“, הסדר הזה, “שהצבור כולו מתאגד על ידי הזמנים הקבועים“, של תורה, “שלבו פונה לקביעות התורה“, קביעות זמנים, סדר זמנים, סידור, עצם, מקודם, מצד אחד – הדבר הזה בעצמו, ענין שייכות לתורה. והציבור, בציבור עוסקים בתורה בישיבה, בבית המדרש. אם כן, מצד זה, זה צד השייכות לעולם הבא, שייכות למעלה מן השמש.

יחד עם זה, הסידור, הארגון הזה, נאמר, “האגוד“, אגוד זה קשר, סידור, “שהצבור כולו מתאגד, על ידי הזמנים הקבועים, שלבו פונה לקביעות התורה“, כמו שיש לגבי תפילה, הקובע מקום לתפילה, ואותו הדבר, יש מקום קביעות לתפילה ויש קביעות מקום לתורה, העובדה הזאת, הצד האחד מה שדברנו מקודם, הצד המופשט האבסולוטי אבסטרקטי, שייכות לתורה. ושייכות לתורה באופן יחיד, גם כן שייכות לתורה באופן ציבורי. כל המציאות של השייכות לתורה ושל הקביעות בתורה בכלל. יחד עם זה יש מקום להתבונן, מין גיבוש, מין תוצאה מזה, נובע מזה, הציבור הזה ששייך לבית המדרש, ששייך לישיבה, ושייך לסדר של זמנים קבועים ארגוניים של תורה, כאן יש צד שני. הצד הזה, זה כבר שייך לעולם הזה. עולם הזה במובן הרוחני. סידור החיים.

ענין מקורה של תורה, זה למעלה מהעולם הזה. זה מפיץ אור לעולם הזה. אבל הסדר, הסדר של הישיבה, הסדר של לימוד, הסדר של קביעות מקום וקביעת סדרים, כאן הריווח של הצד השני. איך שמתוך העליוניות האבסולוטית האלוקית של קביעות בתורה – מתוך זה נמשכת הדרכת האור הזה בסדרי חיים קבועים. כאן זו הפגישה של הצד השני, לגבי סדר החיים הרוחניים התרבותיים בעולם הזה. “אבל האגוד, שהצבור כולו מתאגד על ידי הזמנים הקבועים“, הקבועים לתורה, “שלבו פונה לקביעות התורה“, מתעכב בעובדה הזאת, בסדר הזה, “ביחוד מקום“, קובע מקום לתורתו, קובע מקום בישיבה, קובע מקום בבית המדרש, “ביחוד מקום“.  ועוד דבר, זה מתבטא, “ובהשכמה“, היחס הזה המרץ, הזריזות, זה שייך לסידור הדברים, זה הצד הזה הנמשך מעצם ענינה של תורה, להפצת אור על סדר החיים בכלל.

זה הצד שנפגש עם  העולם הזה, “ביחוד מקום, ובהשכמה“, כאן אגב אלו מלים, ערך מיוחד של השכמה, “כדי שלא יִטרד השעור מפני עסקי החיים ודאגותיהם“, ההשכמה, לחטוף בבוקר איזה שיעור, נאמר, לא סדרי לימוד. לפני השעבודים של טרדות החיים. זה מתגלה ומפיץ אור במובן של הפצת אור על עולם הזה. ממקור עולם הבא, ממקורה של תורה, ‘אנא נפשי כתבית יהבית’, וממקור זה המשך, אופן הסידור להמשך מצב הדברים, לפני קבלת טרדות עולם הזה. במידה מסוימת זה גם לגבי התפילה. התורה היא המקור של התפלה, (משלי כ”ח ט’, שבת י’) ‘מסיר אזנו משמֹע תורה גם תפילתו תועבה’. אז המקור של תפילה.. שיטת הרמב”ם מיוחדת, “ובהשכמה, כדי שלא יִטרד השעור מפני עסקי החיים ודאגותיהם“, זה, הצד הזה נקרא הצד הפרקטי, הצד העובדתי, הצד הסידורי, בסדר מהלך החיים, “ענין זה יש בו משום ברכה זמנית“, כלומר ברכה להשפעה והארה, הארת אור על מה? על החיים הזמניים. החיים הזמניים נעשים מטוהרים ומקודשים ומוארים מהעובדה הזאת של המשך שפע אור תורה ממקור התורה. “ענין זה יש בו משום ברכה זמנית שהוא מישר את המדות המעשיות ומקיים את יסוד הצבור ומאמץ את ערכו“. השפעת אור תורה על סדר החיים בכלל. ועניין התורה מצד עצמה. קביעות התורה מצד עצמה, ומכאן הדרכת אור, שפע הארה על מהלך החיים בכלל. “על כן יש בזה משום הכח הכפול של חיי שעה וחיי עולם, אכילת פירות בעולם הזה וקיום הקרן לעולם הבא“.

יש פה עוד, הכנסת אורחים. “והכנסת אורחים“. כאן עניין מיוחד, שפה מיוחדת. נו, לכאורה, נכנסים אורחים, אורח שזקוק למקום לינה, למקום אכסניה – מעשה פרטי. מעשה פרטי של מה? לכאורה שייך לחשבון הכללי של גמילות חסדים. גמילות חסדים בגוף, בממון, בטרחה. זה לא מחויב והכרחי. ועושה את הדבר הזה למי שחסר לו, מי שחסר לו מקום לינה וכד’,  מקום סידור סעודה ואכילה. אם כן בעצם, יש לעמוד על זה, זה אחד מן המעשים ששייכים לגמילות חסדים לכאורה, ועוד כמה דברים. אבל כאן יש משהו מיוחד. כאן ביטוי, לשון מיוחדת.

“נפלאה היא מצוה זו“, שפה מיוחדת, בסעיפים הקודמים לא נזכר שכל כך נפלא, מה כל כך נפלא, “נפלאה היא מצוה זו, מצד חסדה“, הגֶדר גמילות חסדים, “מצד חסדה הזמני להמציא להאורח, הנודד ממקומו, את משאליו החסרים לו, כאילו היה נמצא בביתו“. כך צריך להיות הכנסת אורחים. “תרגיש את עצמך כאילו אתה בבית”, כך צריך להיות הסדר הנכון. נו אם כן מצד זה. אם כן זה שייך למצב שאמרנו מקודם, בעולם שמלא חסרונות, גמילות חסד, זמני. והזמני שייך למצב הזה, האדם נמצא עכשיו, ביום זה, בשעה זו – נמצא במצב כזה שחסר לו. חסר לו ד’ אמות, חסר לו מקום. אם כן “חסדה הזמני“, מצב הזמני.

 “עוד יש בה משום הארה נצחית“, באופן מיוחד. שמה? “שהנקודה היותר טהורה ויותר טובה שבאדם מתגלה היא בשעה שהפגישה עמו“, עם אדם אחר, שיש עניין גמילות חסד, הכנסת אורחים, אורח, יש מצב של איך שנפגשים פעם ראשונה. יכול להיות מצב, אדם שלא מכירים אותו. המצב, הרגש הפסיכולוגי של התרשמות או התקרבות והתעניינות וידידות, לגבי פגישה ראשונה, לגבי הופעה ראשונה. זה באופן היותר בולט ענין של הכנסת אורחים, אורח, לגבי דברי תורה, ‘בכל יום יהיו בעיניך כחדשים’. פגישה ראשונה, התחדשות, טבע האדם ככה, מתרשם באופן מיוחד. כאן פגישה ראשונה בין אדם לחברו, עם אדם חברו, ושהוא זקוק לעזרה, סיוע עכשיו. הדגשה,  זה דבר מיוחד. גמילות חסדים יכול להיות לגבי כל אדם ואדם, לאו דוקא מישהו, קרובים או לא קרובים, משהו, עוזרים, עזרה  לאדם מישראל. וכאן יש כמה מיני מעשים טובים, כמה מיני גמילות חסדים. כאן הדגשה, ערך מיוחד, ערך נפלא מיוחד, הדגשה, עשיית המעשה הזה הטוב של חסד עם מי שנפגשים אִתו עכשיו. אח”כ המשך מזה גם באופנים אחרים. אבל היסוד העיקרי בפרוש –  הכנסת אורח. פגישה חדשה ראשונה מיוחדת.

“עוד יש בה משום הארה נצחית, שהנקודה היותר טהורה ויותר טובה שבאדם מתגלה היא בשעה שהפגישה עמו היא חדשה, וביחוד“, כשנפגשים בפעם הראשונה, יש לאדם איזה עיבוד מוסרי כזה. נצייר לנו, נפגשים פעם ראשונה עם אדם, עם יהודי. לא שחברים, מכירים טוב מקודם. נו, ה’יישר כח’ הזה, זה קבוע מושרש, חברים ידידים, אז זה שייך. אם מגיעים למצב כזה, נצייר, מין הכנסת אורחים, אורח, אורח שלא מכיר אותי מקודם. ומדברים מצב כזה שיתגלה בפגישה בין אדם לחברו לקבל חסדים, יתגלה במצב של אהבה ואחוה וידידות כאילו מכירים ותיקים מאז ומקדם. זה המצב האידיאלי של גמילות חסדים של הכנסת אורחים. במצב מיוחד כזה. מצב מיוחד כזה, כאן זה פגישה עם הנצח, עם הנצחיות. לגבי יחס ההווה ומצד ‘עולם חסד יבנה’, מצד רבש”ע, ‘אוהב את המקום אוהב את הבריות’.

“עוד יש בה משום הארה נצחית,  שהנקודה היותר טהורה ויותר טובה שבאדם מתגלה היא בשעה שהפגישה עמו היא חדשה, וביחוד כשהיא פוגשת את המבט“, של העין הטובה, “המבט של האהבה של חן ושל הידידות של אחים, והאור הזה“, שמתגלה באדם, לא באיזה אדם שנוגע בדבר, איזו התעניינות של קרבה, או של הנאה ביחש שיש לו אגואיזם אישי פרטי, נפגש עם זה ועם זה. ועם זה, אהבת כל הבריות, גם שאתה לא מכיר ולא יודע, ואין לך קשר של שיח ושיג אִתו. אתה יודע שהוא אורח ונחוץ עכשיו, אז כאן מתגלה יסוד האהבה ויסוד החן, יסוד הרחמים ותחנונים  ממקור הגומל חסדים טובים.

כאן זה דבר מיוחד מכאן לעומת כל מיני גמילות חסדים שבעולם. והאור הזה. האור הזה של גילוי, “האהבה של חן ושל הידידות של אחים“, לכל האדם כולו, לכל אדם מישראל ובכלל לכל אדם, “והאור הזה קורא את המקוריות“, כאן יש גילוי של ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’, של מקוריות הנשמה, ממקור של גומל חסדים טובים, “והאור הזה קורא את המקוריות הנצחית של הנשמה“, מעורר, נותן דחיפה כזו וגלוי כזה. קורא, “להתלהט ולהאיר באור תפארה, הנותנת חיים נצחיים להאישיות, הפועלת לחשוף“, לגלות, “את האורה האצילית הזאת הקימת עדי עד“. שוב כלליות האדם הנברא בצלם, שוב כלליות אדם מישראל, באופן כללי. “הרי יש כאן פירות בעולם הזה, מצד החסד הארעי“, עשיית מצווה, עשיית חסד ארעי, ועם זה,  “והקרן קיימת לעולם הבא, מצד הארת הנשמה“, הפנימית, המתגלית בערכה הגדול והקדוש, מתגלית בפגישה הזאת עם היהודי הזה, “והקרן קיימת  לעולם הבא, מצד הארת הנשמה, האצורה תמיד בצרור חיי עד“.