תורה שבע”פ ברכות התורה 4 ישא ד’ \ י”ח טבת תשכ”ח
“ישא ד’ פניו אליך וישם לך שלום“.
ברכת כהנים בשלושה דברים, הברכה המשולשת. הדבר השלישי, ענין משוֹא פנים. זה דבר מענין, נשיאת פנים. מה יש בפסוק השלישי בברכת כהנים? שני דברים: נשיאת פנים, ושׂימת שלום. זה דבר מיוחד. לכאורה, המובן, נשיאת פנים במשפט, משוא פנים, דבר האסור לכאורה. אם כן מה המובן נשיאת פנים כאן? זה מושג שנפגש עם המושג של ‘לפנים משורת הדין’. בדין במשפט, כך וכך, נשא פנים במשפט וכד’. ויש מצב כזה שמתחשבים, לא עם הדייקנות המשפטית החוקית. זה לכאורה, קודם כל במידות של מטה, מדות משפטיות אנושיות. אותם הדברים כלפי מעלה, עניין ההנהגה האלוקית בעולם. בעולם, עולם האדם. מעגלים יותר רחבים, גדולים: יחס פני ד’ אל האדם. בכל המובנים, במובן גשמי או אם זה רוחני. סייעתא דשמיא, ‘מקדש השם מלמטה מקדשים מלמעלה’. התחשבות. כאן יש ענין של תוכן מיוחד, תוכן גדול ומיוחד.
המהלך, הדרישה, הסיוע, סייעתא דשמיא. אדם צריך לשאוף ככה, להתרומם, יותר ויותר. להתרומם בתורה, להתרומם במעשים טובים, שאיפה אידיאלית, יותר ויותר. כך צריך להיות, כך הנכון. ממילא כך, לפי מה שהאדם מתרומם יותר, אז המצב הרוחני קשה יותר. ‘צדיקים, הקב”ה מדקדק אתם כחוט השערה’, ‘אדם חשוב שָאני’ (ע”ז דף כ”ח ועוד). המגמה, שתהיה אדם חשוב. תהיה בחינת צדיקים, תהיה בחינת חסידים, כך צריך להיות. ומה שתהיה יותר, יש יותר קשיים, ויש יותר תביעות. יש קושי. אם כן נפגשים עם הקושי, עם נשיאת הפנים. יותר אתה במעֲלה, יותר חובות יש עליך. יש פתגם כזה: ‘האצילות מחייבת’. אתה יותר אצילי, אז זה מחייב אותך יותר. המידה של ישראל קדושים, אז יש יותר חיובים. אדם פרטי, ‘אדם חשוב שאני’, תלמיד חכם, צדיקים, ‘הקב”ה מדקדק עם צדיקים’. ת”ח צריך להיות באופן מיוחד, אחריות מיוחדת, סדר קידוש השם וכו וכו’.
כל זה במילה אחת, המגמה של סדר החיים של העולם, של האדם – שכלול, שכלול, שכלול, להוסיף, להוסיף, להוסיף, כך צריך להיות. וכשהאדם תמיד מוסיף, ובמה שהוא מוסיף, יש עוד יותר דרישות. אם כן יש כאן קושי רב, זה הולך יחד, בד בבד. איך עושים את זה, איך מקיימים את הדברים? צריך דרישה לעליה, (תהלים פ”ד ח’) ‘ילכו מחיל אל חיל’, וכך צריך להיות, כך הולך באופן נורמלי, אידיאלי, כך הולך האדם, למעלה למעלה. וכשהולך למעלה למעלה, יש יותר קשיים, יותר סבוכים, אין הכי נמי. אבל הובטח לנו סייעתא דשמיא? כאן נפגשים עם דבר מיוחד. א’, יסוד העובדה, מהלך החיים של האדם, הדברים הרוחניים, מתוך ‘ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם’, מתוך פגישה שייכות עם עזר מקודש וכד’, מצב כזה שיש התחשבות מיוחדת, ערך כזה, מצב של נשיאת פנים.
ביסוד, דחיפה להתקדמות ורוממות וגדלות הוספת קדושה. ובזה יש בד בבד, דבר אחר. דחיפה להתרומם, להתקדש, להוסיף מעלה, ובזה גופא יש מצב של לפנים משורת הדין. לכאורה רבש”ע לא עוזב אותנו, סייעתא דשמיא, עם זה. הדחיפה הדרישה לעילא ולעילא. ובדרישה, אם נאמר בכל רגע, ובכל שעה, בכל מצב, התרוממות, התקדשות, מחיל אל חיל. ובזה לזה, מוכרח להיות מצב כזה של התחשבות, סייעתא דשמיא. צד משוא פנים. זה קודם כל, צד אחד. עכשיו, יש צד שני באותו העניין, שלוות הנפש. אדם נמצא במצב כזה באופן הראוי האידיאלי שילך מחיל אל חיל, יוסיף עוד. ועם זה עוד חלוֺת, עוד חיובים.
אז מצב כזה, העובדה ככה, כשמסתכלים היטב במעמקי הנפש, מעמקי רוממות סדרי החיים של האדם, בעלייתו מחיל אל חיל, והחלוֺת של סייעתא דשמיא על גבי זה, אז לכאורה זה נפגש עם מצב כזה של סערת נפש. עליה ודחיפה וגעגועים וצימאון עוד ועוד ועוד ועוד. ועם זה לפי ההשתלמות, מדרגות העלייה, עיכובים, קשיים, סיבוכים. אז הוא במצב כזה של חוסר שלוה בנפש, חוסר שלום בנפש. “ישא ד’ פניו אליך“. מצב כזה של סייעתא דשמיא עליון, לגבי ה’לפנים משורת הדין’, משוא פנים. יש לך סערת נפש? – ברכת כהנים, ברכה עליונה, ממקור בית המקדש, “וישם לך שלום“. תדע לך, שלא תהיה עצבני יותר מדאי מתוך ריבוי הרוחניות. שלום בנפש. שתי נקודות שהן משלימות זו את זו. זה התוכן מה שיש בפנים. קונץ מיוחד בתפישה הפסיכולוגית בקדושה. נו, נראה בפנים מה שיש, כל הביטויים מה שיש כאן.
ברכת ד’. ברכת ד’ ברכת כהן, לברך את עמי ישראל. אתם תברכו ‘ואני אברכם’. “ברכת ד’, המרוממת את האדם במעלה אצילית העליונה“, שייכות לברכת ד’. ומתוך כך, מתוך ההתרוממות האצילית, היא מוסיפה חיובים. אדם חשוב, תלמיד חכם ועוד ועוד ועוד, “הרי הוא מוסיפה עליו חיובים רבים“, יותר ממדרגה קטנה, “מוסיפה עליו חיובים רבים בארחות הקדושה, בתקון המדות וטהרת החיים“. נו, אם כן כך העובדה. עכשיו, “ולפי ערכה של ההשגה האצילית“, אצילי בני ישראל, “וברכת הנשמה ברוחניותה“, לפי זה, לפי ערך זה, “ככה מתגדלת היא“, כך המשך הדברים הקודמים, “מתגדלת היא התביעה הגדולה“, עוד יותר חיובים, יותר צדקות. מתגדלת היא לפי זה בהמשך בהתאמה לזה – יותר גדלות, יותר אצילות – אז יותר חיוב, יותר אחריות, יותר חיוב קידוש השם ממידת התלמיד חכם. “ככה מתגדלת היא התביעה הגדולה להצדקת המעשים“, אז התביעות מרובות.
אם כן, מין פרובלמטיקה משונה כזו. לא לעמוד במקום אחד, אז צריך להרבות להרבות להרבות. נו זה טוב לעלות, יותר מתקדם. ועם זה מה שמתקדמים, מתקדמים, מתקדמים, אז ריבוי דרישות, ריבוי חיובים. אז זו רחמנות, מתוך ההתגדלות, סיוע של חסדי ד’ באופן מיוחד, “עד שאם לא חסדי ד’, הזוכר יצוריו“, כאן משוא פנים, “חסדי ד’, הזוכר יצוריו ברחמים ויודע יצרם וכובד הטבע החמרי“, שכובד הטבע החמרי הוא, “המעכב סוף כל סוף בעד הטֹהר הגמור“, אם לא זה, התחשבות, משוא פנים כזה, רחמנות של רבש”ע על הנבראים, אם לא ככה, “מבלעדי זה לא היתה כלל אפשרות של עמידה“, של קיום, החזקת עמדה, “לעומת המרחב של הדרישה המוסרית העליונה“, אבל נמשכת ברכה, ברכה אמיתית, “הבאה דוקא לרגלי הברכה האמיתית“, נמשך מרחב של חיובים ושל שעבודים ושל שכלול ושלמות. קשה מאד, פרובלמה נוראה ומסובכת. ריבוי הטוב וריבוי הקושי, צלם אלוקים שבאדם ושבישראל.
“מבלעדי זה לא היתה כלל אפשרות של עמדה, לעומת המרחב של הדרישה המוסרית העליונה, הבאה דוקא לרגלי הברכה האמיתית“, נו אז מה עושים? “ועל זה הננו מברכים: ישא ד’ פניו אליך, ויכנס לך לפנים משורת הדין, בהיותך מתרומם לחוש ולהרגיש את מעמקי הקדושה וחובותיה העצומים“. זה צד אחד. התחשבות כביכול מבי”ד של מעלה, לפנים משורת הדין, בהתחשבות עם הקושי החומרי שלך. ועם זה “ישא ד’ פניו אליך“. זה דבר בעתו, ועם זה הקושי לחלות את הפגישות, ההתנגשות של שני הצדדים. אם כן זה צד אחד, החלק הראשון, “ויכנס לך לפנים משורת הדין. בהיותך מתרומם לחוד ולהרגיש את מעמקי הקדושה וחובותיה העצומים“. עם זה, נו, נצייר לנו מצב כזה. אתה הולך ומתקדם ומצוּוה להתקדם, הולך ומתקדם. באופן אצילי מוסרי קדושה. ויחד, בד בבד, עם שאתה מתקדם, אז יותר משא רוחני, יותר דרישות, יותר חיוב וכד’. אם כן זה, התלבטות כזו, ועל זה חלה סייעתא דשמיא כזו, באופן כזה, של נשיאת פנים, של התחשבות שלפנים משורת הדין. מידת הדין, נורא, ועם זה, לפנים משורת הדין. כך העובדה, סדר ההנהגה האלוקית.
עכשיו, אם כן כך המעשה. אבל עם המעשה הזה, מה עם האדם, הפסיכולוגיה של האדם? סוף סוף האדם רוצה, צימאון ועוד ועוד, ונשארת מצב של עצבנות כזו, סערת נפש. “אמנם הסערה הנפשית לא תוכל לחדול“, כל זה טוב, חשוב מאד, מתכוונים, יופי נחמד. קושי חיובי – נו, יש לנו חסד ד’ שמתחשב עם הקושי שלנו, מתוך משוא פנים כביכול. אבל במצב הנפשי, בפסיכולוגיה, הסערה הנפשית קיימת כל זה, בהתנגשות כזאת, “הסערה הנפשית לא תוכל לחדול, בהיותה חשה שאין חובותיה מתמלאים מצדה“, א-ל טוב, רבש”ע אל טוב ומטיב, חנון ורחום ומתחשב לפנים משורת הדין. אבל מה אתי? מה עם האדם סוף סוף? אדם נמצא במצב כזה של סערת נפש, מתוך ההתקדמות של הגדלות. רחמנות על מצב האדם. “בהיותה חשה שאין חובותיה מתמלאים מצדה“, ומתוך כך מצב כזה, חוסר שלום בנפש, “ומניעת השלום הפנימי“, עוד הפעם, מין גלגל, מעגל כזה, “ומניעת השלום הפנימי היא עַכבה גדולה לתשלומיה של הברכה במִלוּאה וטוּבה“. מה יהיה עם האדם, רחמנות.
“על כן“, כאן מתגלה שלמות הברכה, יברכך ד’, “על כן הברכה היא ממשיכה את שפעה“, מצד אחד הדחיפה לגדלות, ועם זה ההתחשבות האלוקית, משוא פנים, לפנים משורת הדין. בהמשך השפע של הברכה, הברכה נמשכת ומתגדלת, יחד עם זה יהיה גם שׂימת שלום. מתוך המאבקים וההתנגשות של הגדלות, סערת נפש, ועם זה, ‘וישם לך שלום’, שלמות הברכה מתגלית. “על כן הברכה היא ממשיכה את שפעה: וישם לך שלום, שהשלום הנפשי“, בתור ברכת ד’ מיוחדת, “יוּשם על מכוֹנו. כי כל עקרה של נשיאת הפנים הזאת“, מקודם, הכוונה ברכת ד’ חסדי ד’, היא, “באה רק להסיר את המכשול של נפילת הרוח, מפני ההשקפה“, השקפה כזאת, שנדמה, “של אי-האפשרות של הספוק של מלוי החובה בעוצם קדושת רוממותה“. יש קשיים, נכון, אבל השקפה שלמה היא מכוּונת לכל שלמות השכלול של האדם, לקראת העתיד. “אבל לקראת העתיד שמחת הקודש נכונה היא, להיות הולך בחדוַת ישרים נֹכח פני ד’ שלום, הלֹך וָאור עד נכון היום“. ברור חשבון, מהלך חיי האדם.
נו, אם כן בזה סיימנו בירור החשבון של הברכה. עכשיו המשך. מברכים ברכת התורה, זה מתאים והגיוני להסמיך מיד. מברכים ברכה על המצוה. ברכת התורה, איזה דבר של תורה. ‘תורת ד’ תמימה’, דבר של תורה שלם, תורה שבכתב ותורה שבע”פ. אם כן, הפסוקים של ברכת כהנים שייך לתורה שבכתב. אח”כ הברייתא, ככה נהוג. יש חילוקים, גרסאות בין הברייתות. הברייתא במסכת שבת (קכ”ז א’) ובמשנה בפאה (א’ א’). אבל עוד.. הנוסח הזה שנקרא בגרסאות האלה. כאן בעניין הזה, ה’אלה דברים’ שאנחנו אומרים, יש שני דברים. מקודם זה הקצר, “אלו דברים שאין להם שעור“. הדבר השני, “דברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו בעולם הבא“.
בעצם, כפי שנתבאר בפנים, יש מקום להבין. אומרים איזה דבר, שאין לו שעור, דברים רוחניים. יש דברים שיש להם שעור, מוגבלים. כזית מצוה של אכילה, רביעית של שתיה. רוב המצוות הם מצוות מעשיות. אם כן צד כזה של קדושה שהיא מוגבלת. מוגבלת מצומצמת מגובשת. ויש דברים אחדים כאלה, שעניינם גם כן, מיני מצוות, ועניינם הוא באופן מיוחד הפרטים האלה. גם בגדר של תרי”ג מצוות ואין להם שעור. יותר במרחב כזה למעלה משעור מוגבל. אם כן כאן הגבלה, שני הדברים האלה. מוגבל ולא מוגבל. זה במובן הכמות, סדרי מעשים, סדרי עניינים, חיי אדם בעולם הזה. הדבר השני שאח”כ, ההקבלה של שני צדדים: זמן ונצח, ונצחיות. עולם הבא זה נצח, נצחיות. עולם הזה זמניות. יש מספר דברים אחדים בעניינים של תורה, שיש להם ענין מיוחד, הפגישה שלהם, שמתגלים בפגישה בכשרות של צד הזמני שמתגלה בקיום כל המצוות בעולם הזה, וכאן יש ערך מיוחד, התגלות שלהם מצד הזמני הנפגש עם הנצח. פרטים נראה אח”כ. זה החלק הראשון.
“אלו דברים שאין להם שעור: הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה“. אם כן חמשה דברים אלה, צריך להבחין שיש להם ערך מיוחד, למעלה מהשיעור, למעלה מההגדרות. רוב המצוות בתורה הם מצוות של שעורים. שיעורים נמסרו בהלכה למשה מסיני, שיעורי מצוות. אח”כ נראה. המושג מצוות, רֹב המצוות הן מעשיות. נו, מעשיות מובנו שעורים, צמצומים. יש חלק מסוים, מה שקוראים חובות הלבבות, אמונה, יראה, אהבה, מה שייך בזה שיעורים? חיוב בכל רגע. מה גדר השיעורים. ת”ת אולי. תורת חובת הלבבות. אהבת ד’, יראת ד’, אמונה, דבקות, הדברים האחדים האלה. רוחניות, שייכות בכל רגע, לא משולל מזה בכל רגע, באיזו מידה.
עם זה אמרתי כמה פעמים, הערך של יום שלישי, לימוד תורה לנשים. שייכות עם ההלכה, מה זה ביטול תורה לנשים. בחורה לפני הרבה שנים, שייכת לעניינים מסוג אחר, סתם התעניינות, מתוך סקרנות. כתבָה מהבוקר, כותבת, שמעה שיש קצת ד”ת מסוג אחר, שייכים לפנים. א-קונץ של בחורה כזו, חיצונית. אז היא ‘זרקה’ אלי את הקשיא הזאת. נו, מותר, ללמד, לנשים? אח”כ אמרתי לכמה אנשים בחוג הזה של יום שלישי יש הרבה. שב שמעתתא אנחנו לא לומדים. מלכתחילה לא וכד’ ועוד דברים כאלה, מיוחדים לישיבה. מה אנחנו לומדים? איך שמתחשק להם, איזה חלקים, דברים ממסילת ישרים, מהרמב”ם, מאורות התשובה, דברים שמזדמן, בירור בעיות, עניינים שונים. כל אלה מצדדים שונים, נקודות שונות, כל אלה נקודות שונות וגוונים, ששייכים לבירור בענייני אמונה. אמרתי, אמונה זו לא מצות עשה שהזמן גרמא. חילוקים, יש מצוות עשה שהזמן גרמא. אמונה בהחלט לא נכנסת ל’הזמן גרמא’, ערך, חיוב על כל רגע. בירור דברים הרוחניים האמיתיות הרוחנית – אין שעורים, לכאורה ככה, בכלל תלמוד תורה במובן הגדול, כולל את הכל. תורה, מצוות מעשיות, אמונה, כללי. נראה כאן פרטים.
“אלו דברים שאין להם שעור: הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. המצוות“, תרי”ג מצוות, כל מה שנכנס למספר, אז זה מוגבל. תורה, היא המקור של המצוות. מצוות, על פי רֹב המצוות הן מוגבלות בשעורים, כל המצוות המעשיות, “המצוות, המוגבלות בשעורים, הן מושרשות ביסוד“, כל המצוות ממקור התורה, מקור המצוות, ‘אשר קדשנו במצוותיו’. אם כן מקור הקדושה ‘שמיה מרומא עילאה’. איזה פעמים כמדומני שדברנו על בירורי המושגים של קדושה בכלל.
קודש, קדושה. הקודש העליון, ‘כי קדוש אני ד’ אלוקיך’, למעלה מגבולות, ‘משמיה מרומא עילאה בית שכינתיה’. הקודש, המובן האמיתי, ‘והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ד’ אלוקיכם’. ‘כי קדוש אני ד’ אלוקיכם’ זה למעלה משיעורים. ומזה, מהקדושה האבסולוטית, המוחלטת, ההחלטית, העליונה, ‘כי קדוש אני ד’ אלוקיכם’ – מזה נמשך צד קודש הנכנס לעולם המוגבל. הקודש המגביל. ומתוך כך תלמוד תורה, התורה היא מקור כל המצוות. מהכלל של התורה יש המשך של הפרטים של התורה, פרטים של מצוות, תרי”ג מצוות. אז יוצא הגדרה, המצוות במובן של התורה שמתפרטת ומוגבלת, יוצא לפי זה, ביטוי כזה, המצוות שייכות, מושרשות, ביסוד הצד הזה של הקודש המגביל. זה הצד התחתון של הקודש, הנמשך מהמקור העליון.
“המצוות, המוגבלות בשעורים, הן מושרשות“, השורש שלהן, “ביסוד הקודש המגביל“, כביכול ‘כי קדוש אני ד’ אלוקיכם’ המגביל, והפלא הזה והאמת הזו והחסד הזה האלוקי, (שמות י”ט כ’) ‘וירד ד’ על הר סיני’, רבש”ע נמשך בתוך העולם הנברא, כאילו צִמצום וכד’. זה הקודש המגביל הנמשך מהמקור העליון השמיימי הנבואי, ומזה.. יש בדברי חז”ל, אחרי ‘כי קדוש אני ד’ אלוקיכם’, (ויקרא רבה צ’ ב’) ‘קדושתי למעלה מקדושתכם’. ממקור קדושתי נמשכת קדושתכם. אז קדושתכם זו הקדושה המוגבלת, המתגלה בכל פרטי שעורים וכד’. זה נמשך מהשורש של הקדושה הלא מוגבלת.
“המצוות, המוגבלות בשעורים, הן“, השרש שלהם, “הן מושרשות“, בצד הזה, צד האחיזה בקדושה שיוכל להופיע בהתגבלות, “ביסוד הקודש המגביל“, שזה, יסוד קודש כזה, מצד זה, הוא נותן את הצורה. זה בכלל, מקור הבריאה כולה הקב”ה בבריאה, “הנותן את הצורה המתוארת לכל הברואים“, תואר וגבול וסדר לכל הברואים, ממקור כל הברואים, מקור אלוקי, המקור של למעלה מגבולים, ומזה נמשך, ומזה יורד מצב של צמצום כזה וירידה כזו, ‘וירד ד’ על הר סיני’, לעולם הברואים. ומתוך כך, “ונותן קו ומדה לכל עולמים“, מציאות הנבראים בכלל. מאמר חז”ל, ד’ נקרא אל שדי, אז אחד הפרושים, (בראשית י”ז א’ רש”י) ‘שדי באלוהותי לכל בריה’. הדברים נפגשים יחד, או ‘שאמר לעולמו די’. מה זה ‘שאמר לעולם די’? – הגבלה, צמצום. רבש”ע למעלה מ’די’, ויש סדר מצב כזה של התגלות בעולמו, בעולם הזה, במציאות עולם בנבראים, וגם כן סדור אלוקי, כך וכך וכך, סידור והגבלה, ומתוך כך, ‘שאמר לעולמו די’, במידה מסוימת.
ובכן, מצוות, הצד הזה של קדושה, הצד הזה של תורה, מוגבל, מסודר, מצוות שיש בהם שעורים, אז צריך להבין, זה שייך לצד האלוקי הזה המצומצם, המצמצם, המוגבל, שעורים, “המצוות המוגבלות בשעורים“, בדברים שעפי”ר יש להם שיעור. יש שיעור, פירוש הדבר, סדר הצטמצמות הקדושה האלוקית בגבוליות, בהגבלה, בירידה, ‘וירד ד’ על הר סיני’, “המצוות המוגבלות בשעורים הן מושרשות“, השורש שלהם בצד הזה של הקודש, צד הקודש המגביל. ביסוד הקודש המגביל הנמשך למעלה מגבולים, וזה היסוד לגבוליות, ולטֹוהר ולצורה ולדמות ולגבול, לכל הבריות בעצם. ומתוך כך הצד הזה של הברואים במובן תורה ומצוות, עֹל מלכות שמים, עבודת ד’ בתורה ומצוות, “ביסוד הקודש המגביל, הנותן את הצורה המתוארת לכל הברואים, ונותן קו ומדה לכל עולמים, מיסוד אל שדי, שאמר לעולמו די“. הצד הזה של התגלות אלוקות בנבראים. אם כן, זה בכלל.
עכשיו, “ואלה המצוות“, חלק מיוחד של סוג מצוות כאלה, “שאין להן שעור, הרי הן קשורות“, אם אנחנו מדברים בדברים שיש להם שעור, המקור כביכול מלמעלה. ומהמקור כביכול מלמעלה מיסוד ‘קדשנו במצוותיו’, יסוד הקדושה שבעצם היא למעלה משעורים, ומזה נמשך העובדה הזאת, הפלא הזה, החסד הזה, שמתוך מה שלמעלה משעורים, נמשך בשעורים. אז זה בכלל, רֹב המצוות, כל המצוות במידה מסוימת. מתוך זה יש להבין, רֹב המצוות הן ככה, ירידה, ירידת ד’ על הר סיני, ירידה בהתגבלות, הצטמצמות. אם אנחנו מוצאים שחלק, רוב המצוות זה ככה, וחלק מהמצוות, הן באופן כזה, אין להן שעור. אז יש מקום להבחין, שהחלקים האלה, המצוות האחדות האלה, הם בשייכות למדרגה עליונה של קישור ישיר, דירקט. קישור ישיר ממקור הקדושה העליונה האבסולוטית של למעלה מהשיעור. מכאן יש לפרט את חמישה הדברים האלה. חלק הזה של מצוות שעניינם הוא, מצוות על פי רֹב הן מוגבלות בשיעורים, ויש חלק מסוים של מצוות, שענינו הוא יותר קִישור אלוקי עליון אבסולוטי, ‘כי קדוש אני ד’ אלוקיכם’, ומתוך כך, ‘קדשנו במצוותיו’.
כאן מתפרט, כל החמישה הדברים האלו, מה הערך המיוחד שלהם, של על-גבוליות, “ואלה המצוות, שאין להם שעור“, יש להבין אותם, ערך כזה, “הרי הן קשורות במקור המעיין העליון“, דברנו מקודם, המעיין העליון של קדושה של למעלה משעור, “ממקום“, מפורט, “שההתהוות“, כל ההתהוות, כל שפע אלוקי, שפע ברכה אלוקית בעולם, בעולם הזה במציאות, זה הגבלה. ולחשוב שיש איזה מידה מסוימת, דברים מיוחדים, של דבקות אלוקית של מיני-נבראים כאלה, אנשי קדש וכד’. מיני-נבראים כאלה שהם נוצרו כך, ביצירה כזו, בדמות כזו, בפסיכולוגיה כזו של אחיזה, ‘ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם’, נאמר, של אחיזה אל הצד הזה של גלוי שפע אלוקי בנבראים למעלה מהסדר הרגיל של הגבלה וצמצום. באופן מיוחד. כאן מתפרט חמשה דברים אלה. “ואלה המצוות, שאין להן שעור, הרי הן קשורות, במקור המעין העליון, ממקום שההתהוות וההשפעה העליונה באה ממעל לכל מדה והגבלה“. ממקור המצוות באופן כזה. וכאן הדברים מפורטים. “הדברים היסודיים“, כאן מפורט, חמש נקודות מיוחדות.
“הדברים היסודיים“, שורשיים, מקוריים, “שבעיקר אינם צריכים להיות מוגבלים“, מתאים לאופי שלנו, לטבע שלנו. לעילא ולעילא, יש חמש נקודות כאלה, חמשה צדדים של מהלך חיי האדם שעניינם, יש לתפוס מחמשה צדדים, שלא מוגבלים מצד עניינם, מצד ערכם. רוב הדברים שבחיי האדם מוגבלים, מבוררים, מסודרים, פרקטיים וכד’. ויש חמש נקודות, חמישה צדדים, כאן מפורט בחיי האדם, שהעניין שלהם, שהאופי שלהם הוא כזה, שמתגלה דוקא לא מוגבל. וכאן מפורט, “הדברים היסודיים שבעיקר אינם צריכים להיות מוגבלים מצד שאיפת טוּבם, הם בכללם חמשת הנטיות הטובות, המאירות את נשמתו של אדם בהופעת זריחתן“. יותר מפורט, חמש נטיות מיוחדות.
“והן“, א’, “הרחמים על הבריות“, ‘המרחם על הבריות מזרעו של אברהם אבינו’. הליכה בדרכיו, בדרכיו של הקב”ה, ‘מה הוא רחום אף אתה רחום’, ‘אוהב את המקום אוהב את הבריות’. יחס אל האדם, היחס הנכון של ישרות, טוב, חסד ורחמים, אל בריות, סתם בריות, בני אדם – גם צער בעח”י דאורייתא. הרחמים על הבריות הם באופן יסודי, דבר יסודי של מציאות הישרות של האדם בעולם, באופן כללי. הרחמים בכלל, רחום וחנון. ויש כמה פעמים, נזדמן להזכיר בחז”ל (יבמות ע”ח) הגדרה של מידות ישראל. ‘שלש מידות יש באומה זו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים’. ביישנים לחוד. אמרנו כמה פעמים, לעומת עזי פנים, מין נשמות מיוחדות, יוצאות מן הכלל. זה באמצע, עמוד התָּוֶך, כלומר ישרוּת. נאמר בגמרא חגיגה: יש נשמות שלא ישרות, מקומטות, ‘אשר קומטו’. מילים כאלה. נמצאים בפנים, עולם הנשמות, יש מין הגדרה כזו. יש נשמות מקומטות. נאמר בגמרא: אלה עזי פנים, עזי פנים שבדור. בסדרי, בערכי הדורות, יש חלק של נשמות כאלה. אבל זה לחוד.
הישרות, ‘האלוקים עשה את האדם ישר’ (קהלת ז’ כ”ט), הישרות של ישראל. הישרות, פרצוף הנשמה הזאת, ישרות במידות, ישרות בגוף, ישרות בנפש, זה בכלל. זה בתָוך, ישרות היצור, באמצע. בשני הצדדים שתי המידות האלה, רחמנים וגומלי חסדים. כאן נזכרת המילה הזאת, רחמנות. רחמנות זה לכאורה, ענין של מידה, פסיכולוגי, דבר שבנפש. ומתוך כך יש מקום להבין, זה מתגלה בגמילות חסדים. רחמנות זו מידה, זה אופי, פסיכולוגי, נפשי, והיא מתגלה במעשים, במעשים הטובים של גומלי חסדים. בעצם רחמנים וגומלי חסדים זה עניין אחד. המידה הזאת, התכונה הזאת, האופי הזה המתגלה בגמילות חסדים.
גמילות חסדים יש שני מובנים, במובן של דברים מעשיים, כאן נפגשים, זה העניין של צדקה, מדת הצדקה. יש כמה פעמים בדברי חז”ל משהו מיוחד. בגמרא בבבא-בתרא, יש צדקה פלוני ופלוני, פותח, תפתח ידך. בגמרא בבבא-בתרא פותח, תפתח ידך, ביטוי לכאורה פרטים, בין אדם לאדם. באופן מיוחד נזכר באריכות, צדקה מגוים, צדקה מעכו”ם. יש ביטוי כזה בתוך הדברים, (ב”ב י א’) ‘גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה’, שיש שייכות, צדקה עם גאולה. זה שייך לפסקה המיוחדת, מה שיש ב’אור החיים’ עה”ת (דברים ט”ו ז’). צדקה, עני, יש שם ביטוי כזה, בקשר עם זה, מביא שם, צדקה שייך למשיח. צדקה במובנה הגדול הכללי הכולל המקיף שייך לגאולה. ביחס לפרט ולישראל בכלל. יחס הדדי של כל ישראל, ‘ואהבת לרעך כמוך’.
אז רחמנות, גמילות חסדים וצדקה מפורט, במובן הגדול של צדקה. אם כן, מחמש נטיות, זה הדבר הראשון היסודי, “הרחמים על הבריות, שמידת הצדקה היא תולדתה“, שלה, “שאם יש הכרח“, א’, הערה, זו מידה יסודית, כללית, יחס בני אדם, יחס לבריות, “שאם יש הכרח להגביל המעשה של הצדקה מצד עצמה“, ויש איזה סדר, הנהגה עצה תיקון של חז”ל, “ותקנו בשביל כך, שהמבזבז לא יבזבז יותר מחומש“, נאמר, הדרכה, עצה בחיים, מצוי איזה צורך. אם כן לכאורה, קצת מוגבל, זה הכרח, הכרח החיים. אבל, “בכל זאת“, זה לא משנה את עצם הדבר, “עצם הנטיה הטהורה הנפשית, נטית החמלה והרחמים שממנה ועל ידה הצדקה מתגשמת בפועל בעולם“, זה ביסוד, הנקודה הנפשית הנשמתית הזאת, זה דבר לא מוגבל.
“בכל זאת, עצם הנטיה הטהורה הנפשית, נטית החמלה והרחמים, שממנה ועל ידה מתגשמת הצדקה בפועל בעולם, זה צריך שיהיה דבר שוטף“, נטייה נפשית, תכונה נפשית, שייכת לזה, “זה צריך שיהיה דבר שוטף המתגבר ועולה בלי מצרים“, אם כן, זה הדבר היסודי. אח”כ מתפרט מזה מתנות עניים. זה שייך לעניין הזה. מתנות עניים זה ענין של צדקה, התחשבות עם צורך בני אדם אחרים, “וכנגד זה אין לפאה שעור“, פאה שייך לצדקה, פאה שייך לרחמים, לגמילות חסדים וכד’. מתנות עניים. אז בשביל זה, היסוד הזה, הנקודה הזאת, זה שייך לדברים של יסוד מידת הרחמים הנפשית היסודית, ‘והלכת בדרכיו’, אוהב את הבריות. זה הדבר הראשון מחמשה דברים. אח”כ עוד דברים. לכן, “וכנגד זה אין לפאה שעור“.
עכשיו יש עוד דבר. אם כן זה, המונח הזה, העניין הזה, אנושי, חברתי, יחס בין הבריות, אהבת הבריות, רחמים על הבריות וכו’ וכו’, שייך לעולם המציאות, לעולם האדם. זה קודם כל, ישרות האדם, לפני הכל. אפילו פה, לפני הזכרת שם שמים. ישרות, אנושיות. אח”כ, נטייה יסודית, ‘אשר ברא את האדם בצלמו’, צלם נסתר. שייכות כלפי מעלה. שייך, ל’אלקים עשה את האדם ישר’. השייכות, המגמה, השאיפה, הרצון לקרבת אלוקים, הרצון להסתכלות כלפי מעלה, זו נקודה יסודית, בעצם תכונת האדם הנברא בצלם אלוקים. קודם כל, ישרות של האדם, לא להיות עקום וכד’. ואחרי זה, היסוד – הישרות של האדם במובן הרוחני העליון הפנימי. מתגלה צד הפניה האלוקית. “אחר נטית הרחמים“, הזכרנו עכשיו, ההגדרה הראשונה היא יסודית של מציאות, שייך לישרות במובן האדם האנושי. אחר זה, “באה נטית ההערצה לקדושת ההארה האלהית בחיי האדם“, ישרות האדם. זה שייך למאמרים, ראשית המאמר ‘קרבת אלוקים’ ועוד כמה מקומות, תכונה מצד זה, דברים שלנו דברי קודש, דברי חול באופן מדעי. יש כמה מיני מהלכים, מחשבות כאלה.
כמדומני שראיתי פעם דבר מענין. גוים, אנשי חול, ביטוי מחשבה כזאת, נטיית כיווּן, רגש דתי, מחשבה דתית, זה טבעי לאדם. יש כמה דברי מחשבה פסיכולוגים. בתחילת המאמר ‘קרבת אלוקים’, מתחיל בשורות הראשונות: טבעי בחיי האדם. לא במחשבה ולא פסיכולוגיה. אז שם מתוך הדברים, זה הביטוי. לפני הרבה שנים מצאתי בעיתון ‘הארץ’ דוקא, דבר כזה. מובאת ציטטה מעיתון מרוסיא. מענין. מקום המלחמה בשם שמים. מובא שם, השֵם של איזה גדול מדע ברוסיה פסיכולוג, התפרסם בשמו בעיתונים ברוסיא, שהוא החליט אחרי בירורים, הבחנה, פדגוגיים פסיכולוגיים, גוי איש מדע גדול מפורסם, שהוא בירר ומחליט, שמתוך כל הברורים וההבחנות של בירורים פדגוגיים ילדותיים פסיכולוגיים אז הוא קובע באופן מוחלט שמכל הדברים מתברר, שהילד באופן יסודי וטבעי הוא נוטה לדת. שם ברוסיא באריכות דברים. ורק אחרי שהילד הזה מקבל את הלחץ ואת ההשפעה של סגנון ההשפעה, החנוך הסובייטי – אז נעשה, מתהפך, מקבל צורה אחרת, של יחס אחר לדת. אבל ביסודו, קבע גוי גְדול מדע שהצד הנטיה לדת, פרטי נוסחאות נאמר, הנטיה בכלל לדת. יש עוד מקורות כאלה. מענין שם המקור הזה, ומאפיקורס הזה.
מכאן, בטבע האדם, בעניין האדם בישרות האדם, יש מהלך תפיסה כזו, מהלך מחשבה כזו של ערך האדם הנברא בצלם אלוקים, האופן המיוחד באופן שמתגלה היצור המיוחד, במובן הזה של האדם, של ‘אתה חונן לאדם דעת’, והצד החברתי של האדם. הזכרנו את פתגם הקדמונים ש’האדם חברתי בטבעו’ וכד’. במובן זה מה שנאמר פה. אח”כ יש נטייה טבעית. מקודם דברנו, נטייה טבעית רחמנות של ישרות האדם. אחרי זה, נטייה טבעית שבלב, בתכונת הילדות, הטבעיות הישרה יש נטייה של האדם. יש ספרים שעוסקים בתולדות אמונות ודתות, כל עם ישראל באופנים שונים, אבל ביסוד, חרדה, יש כמה נוסחאות, יראה, אהבה, הערצה, פחד, צדדים שונים, איזה שהם. לא חילוק גדול בין פרטים של נוסחאות, על הערצה למרום, כביכול יחס נטייה, פגישה, כיוון אל הבורא מעל הבריאה, ממקור הבריאה באופן כזה, “נטית ההערצה לקדושת ההארה האלקית בחיי האדם“, זה בכלל. אח”כ, דבר כזה יש מקום להבין, זה בכלל, ומתגלה בפרטים.
יש בדברי חז”ל, ‘ובו תדבקון, וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם’ (כתובות קי”א ב’). הדבקות בתורה ובנבואה, בהשראת השכינה המתגלית בתלמידי חכמים ובתלמידיהם, והשראת השכינה בנבואה בישראל. ההערצה, הנחה כזו שיש נטייה טבעית באדם. נטייה טבעית, הערצה. פגישה עם הארה אלוקית בחיי האדם. זה מונח, נטייה יסודית בטבע, ביסוד האדם, “נטית ההערצה לקדושת ההארה האלהית בחיי האדם, הבאה על ידי הערצתם של תופשי התורה ומחזיקיה“, כמה מדרגות בישראל, תופשי התורה ומחזיקיה. אח”כ, כאן נפגשים עם מושג מיוחד בערך הכהונה. מקודם, נפגשנו שם עם כהנים. העיקר של ערך הכהונה, החזקת המצב וערך הרוחני בישראל, בעם, להורות תורה בישראל, ‘יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל’. כמה פעמים, תורה מכוהן, הערך, ההגדרה של תורה. מדרגות, “תופשי התורה ומחזיקיה, שיסודם היא קדושת הכהונה“,
נו, יש כמה אופנים, יחס הכהונה והמקדש לכל ישראל, מתנות כהונה, כמה מיני דברים. הדגשה, כל ענין מתנות כהונה, יש ענין מיוחד – כמה פרטי דברים – עניין מיוחד של הערך הזה של ביכורים. בפרשיות התורה בפרשת כי-תבוא כתבתי דברים בסגנון הזה. הצד הזה, בכורים. ביכורים, בתחילה האדם יוצא בשדהו ובכרמו, ומתחיל להיפגש עם כוח הצמיחה, כוח הצומח מתפתח ועושה את כוחו, בעץ הזה ומתגלה ומופיע, (דברים כ”ו ב’) ‘מראשית כל פרי האדמה אשר נתת לי ד”. לגבי כל הדברים האלה. מצב חובת הפרי זה אח”כ. אבל כאן, עניין הביכורים, התגלות של קשר קדושת הארץ, קדושת תורה וקדושת מורי תורה, מדריכי תורה, זה מתגלה באופן מיוחד על הערך, הצד הזה של האדם, שבט הכהונה. כל זה ביטוי, התגלות האדם כולו והעם כולו, תבל ויושבי בה, הארץ והדרים עליה, שמתגלה הערך הזה של קישור ושייכות והערצה אל מקור השראת השכינה מכל בירורי התורה וכד’, זה מתבטא פה.
“ההערצה לקדושת ההארה האלהית בחיי האדם, הבאה על ידי הערצתם של תופשי התורה ומחזיקיה, שיסודם היא קדושת הכהונה, שהתבטאה ביחוד על ידי הבכורים שנכנסה בזה מתנת כהונה“, כמה מדרגות במתנות כהונה, בזה נכנסה מתנת כהונה, “עד לידי המדרגה העליונה של קדשי המקדש“, ‘והניחו לפני מזבח ד’ אלוקיך’, “ורגש קודש זה“, רגש קודש של הערצה, שכל זה פרטים שמתגלה העניין הזה של קישור, קישור האדם לרבש”ע, המתגלה מתוך מצוות של תורה ונבואה, לימוד תורה, לימוד תורה מרוכזת מהחלק הזה שבישראל השבט של עובדי המקדש, כל זה המשך סביב לעניין אחד, לנקודה אחת, של הערצה לדבר ד’, להשראת שכינתו בעולם. ומתוך כך כהונה. אח”כ, זה מתגלה בכמה מיני מדרגות, בכמה מיני פרטים. בביכורים, בתחילת פגישה של האדם עם ערך האדמה הזאת, עם ערך סדר החיים הזה, סדר הישיבה והחברה הזאת, זה ביטוי השיא, הנקודה המרכזית המצומצמת. הביטוי אם כן הנקודה, מקודם כהונה. אל”ף, הרחמים, כללי יסודי של ישרות האדם, אוהב את הבריות. בי”ת, הביטוי של קישור האדם והארץ והישוב אל הפגישה של שם שמים, המתרכז בתורה ובכהונה, “שנכנסה בזה מתנת כהונה עד לידי המדרגה העליונה של קדשי המקדש, ורגש קודש זה אין שעור לו“, לא מוגבל, יסודי, נפשי, בחיי האדם, “ובכל אשר יוסיף כח והרחבה יותר טובה וברכה בעולם“.
זה שני הדברים האלה. עכשיו, מה אנחנו מוצאים אחר כך? עוד דבר, ראיון. “ושרש החיים האמיתיים, שאין לו הגבלה“, וכשאין הגבלה – התקדמות, התקדמות, ילכו מחיל אל חיל. מצב כזה, חשיבות כזו בחיי האדם, שאין הגבלה, “וכל המוסיף להיות משוּקה“, מקבל השקאה, “מטל חיי עד הרי זה משובח“, צד הזה, הוא התכן, מצב מיוחד. מקודם ביחס כזה, הערצה. ערך מיוחד, הערצה והתקשרות. יש מה שיותר מזה – דבקות. מה שיותר מסתם הערצה, יחס. דבקות זה מדרגה מיוחדת, ‘הידבק בחכמים ובתלמידיהם’ וכו’ וכו’. שיא האהבה. אהבה זה מצב של דבקות. זה מצב עובדתי, עובדתי פסיכולוגי. יותר ממה שמקודם, מזה שאנחנו אומרים, יש הערצה פנימית עמוקה. מצב, נטית ההערצה מתגלית יותר, במצב שממלא את כל הנפש. נאמר, נטייה יסודית עמומה אולי. נראה,
“ושרש החיים האמיתיים, שאין לו הגבלה, וכל המוסיף להיות משוּקה מטל חיי עד הרי זה משובח, הוא התכן של הדבקות האלהית“, דבקות אלוקית, זה מה שמתגלה בשייכות האדם לישראל ומקדש. של ראיית פני שכינה. של ‘בבֹא כל ישראל להראות פני ד”. אותו המצב, אותה התרשמות, אותו הקשר, אותה הקדושה, שמתגלה ‘בבֹא כל ישראל’, בבוא אדם מישראל מוקרן ומואר מאותה הופעה של מרכז הקדושה בבית המקדש שנמשך, זה מגלה הדבקות אלוקית שמוסיפה יותר על נטיית ההערצה היסודית שהזכרנו מקודם, “הוא התכן של הדבקות האלהית, אור האהבה והשמחה הקדושה הקשורה עמה, שהיא שלובה ביסוד הראיון, בחדות ד’ במכון קדשו, ואין שעור ראיון בשביל כך“. יסודי, פנימי, בערך חיי האדם.
אח”כ יש עוד שני דברים, גמילות חסדים ותלמוד תורה. “נטית החסד והאהבה של הבריות“, מה שהזכרנו מקודם, “היוצאה מכלל הרחמים על אומללים ונדכאים“, יותר מזה, “אלא חפץ“, הכל יותר גדול ויותר רחב. רואים איזה דבר, במצב, איזה צרה מיוחדת. אומללות מיוחדת. אם כן זה הרחמים. עניות דלות מסכנות וכו’ וכו’. אבל יש מקום, אותו הדבר, מקביל, הזכרנו מקודם, מה שיש מידות של ישראל רחמנים ביישנים גומלי חסדים. קודם זה רחמנים – צדקה, רחמנות. אבל יש משהו יותר מזה. יש בספרים, יש מצב כזה של חולשה נפשית של האדם. לא נעים לו לראות את פלוני, ככה אומלל, נכה, עושה רושם לא טוב, אם כן, לא נעים לסבול את זה, נסדר את זה, דבר כזה. כמובן זה במצב הקטן. אבל יש משהו יותר מזה. ‘והלכת בדרכיו’, ‘טוב ד’ לכל ורחמיו על כל מעשיו’. הטוב האלוקי הגדול והמקיף והכולל, ענין הטוב האלוקי לכל הבריאה כולה, הטוב והמטיב, באופן כזה. אם כן זה נמצא במצב כזה, יותר מקודם, הרחמים, הפניה לגבי מצב עניות ודלות ומסכנות. “נטית החסד והאהבה של הבריות, היוצאה מכלל הרחמים על אומללים ונדכאים“, יוצאת ממסגרת מצומצמת, דלה, “אלא חפץ ההטבה ושפור החיים, להרבות טוב לכל“. מִגדלות הטוב האלוקי העליון הופעה בנבראים, “זהו יסוד גמילות חסדים שאין להם שעור“. ‘עולם חסד יבנה’, חסד ד’ העליון הכללי. שפע. אם כן זה הדברים שאין להם שעור במובן המקורי.
באחרונה, מעל גבי כל זה, למעלה מעל כל זה של תפישת המדות הטובות, תפישת ישרות הדרך של האדם ממקור התגלות ד’, ממקור השראת השכינה, ממקור ההופעה של חסד ד’ שמופיע על האדם ומחנך אותו. נאמר, שבע מצוות בני נח. כמו שהרמב”ם אומר בסוף הלכות מלכים. שמתגלה ע”י השראת הנבואה של משה רבינו, זו המשמעות. למעלה בקודש. “ולמעלה בקודש“, מכל זה, יש מדות, יש הדרכות, יש יחס לבריות ויסוד של הרגש האלוקי הדתי הנפלא, וכל זה היסוד האמיתי של ענין תורה, העובדה של התגלות השראת השכינה, התגלות מהמקור האלוקי של ‘לא עזב ד’ את הארץ’, ומחונן, חונן הדעת, ומחונן ומשפיע שפע של השגחה אלוקית, ההדרכה וההנחיה האלקית, מה שמתגלה בטבע תורה נבואה.
“ולמעלה בקודש דעת ד’ העליונה, אורה של תורה, המגיהה אור על כל המחשכים“, תורה נקראת אור, ‘נר מצוה ותורה אור’, “והמנצחת את כל הסבוכים שבחיים ובהויה“, זה ‘אורייתא וקוב”ה חד הוא’, זה המקור של כל הדברים האלו, כל הדברים הסובבים, כל העניינים האלו, מאת המקור האלוקי. מאת המקור האלוקי המתגלה מהשראת השכינה שיש בעולם, בגלוי תורה שיש בעולם, “ולמעלה בקודש דעת ד’ העליונה, אורה של תורה, המגיהה אור לכל המחשכים, והמנצחת את כל הסבוכים שבחיים ובהויה“, זה המקור לכל הגבלות, המקור של כל הדברים האלה שנמנו למעלה, “ודאי ראוי הוא שאין בה שעור למקור הטוב העליון, על כן אין שעור לתלמוד תורה“. אלה חמישה צדדים מיוחדים של ערך חיי האדם, שלפי הטבע שלהם, לפי העניין שלהם, הם בגדר מצבים כאלה, בתור עניינים כאלה שאין להם שעור, למעלה מהשיעור.
