תורה שבע”פ ברכות התורה אלו דברים 2 \ כ”ה טבת תשכ”ח
(אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא)
ההתבוננות היסודית של מקודם, הכלל הזה, הגדרה של דברים “שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא“. עולם הזה-עולם הבא, זה זמן ונצח. עולם הזה קצר, הווה, חולף, זמני, מצומצם. ועולם הבא, ‘אין להם שעור’. זה הביטוי המיוחד של הגמרא בקידושין (ל”ט ב’), שם נאמר, ‘למען יאריכוך ימיך, לעולם שכולו ארוך’. מענין, כולו ארוך ארוך ארוך ארוך ארוך, עד כמה האורך, לא מוגבל. כולו, כל ענינו של העולם הבא זו אריכות. אריכות, לא קובע עד כמה אריכות, לא מוגבלת, לא מצומצמת. כולו ארוך. ההיפך מהמובן זמני רגיל מצומצם ומוגבל. בעצם מתגלה, סדר המציאות בערך חיי האדם. כל דברי חז”ל, משניות, נאמר, פרק הראשון של מסילת ישרים – העולם הזה והעולם הבא.
העולם הזה חולף, בני חלוף. המשך כולו ארוך, מציאות קיומית גדול, גדול, גדול. ואנו נמצאים במציאות של עכשיו, לתפוש את המושג באופן כללי. בעובדה של המציאות, מציאות חיינו, מציאות העולם והאדם בתוכו, יש להבחין במציאות מצב כזה שיש בו שני הצדדים האלה של המציאות. המציאות שלנו עכשיו, לכאורה אנחנו נמצאים, יש לנו תפישה רק בענייני העולם הזה. כפי הרגיל סדר חיים זמניים חומריים מוגבלים מצומצמים וכד’ ועוד. ועם זה, אדם לא עושה חשבונות גדולים, לא מתבונן היטב, אז זו המשנה בברכות (פ”ט), משקלקלו הצדוקים אמרו: אין עולם אלא אחד. יש מצב, סוג אנשים כאלו, סוגי מצבים כאלה, מהלכי רוח כאלה שעולם אחד, זה עולם הגלוי.
מובן לכל אדם בר-דעת, לא יתכן שזה כל ערך החיים, כל עניני החיים, כמו שלא כל ערך החיים של האדם זה הבשר, הגידים והעצמות והחומר. יש בפיוטים לראש השנה, היצר שוכן בנו. יצר טוב, יצר רע. הנטיות, הנטייה והמניע הפנימי פנימי למעלה מפסיכולוגית. הנשמה, אנחנו לא רואים את הנשמה שלנו, הנשמה רואה ואינה נראית וכד’. כל המקור והדחיפה לכל מהלכי חיינו, התגשמות, קיום ורצון, מעשים מחשבות, מעשים רצונות, תוכניות, אז כל בר-דעת מבין – זה גילוי של משהו פנימי שלנו. אנחנו לא רואים באופן, רק בחיצוניות, האדם יראה לעיניים. זה לא אומר שאין פנימיות.
במובן זה אותו הדבר אם נאמר, נפגשים עם הנשמה. זה אותו הדבר בעניין זה, אנחנו נפגשים עם יסוד ההרגשה והכרה של עולם הבא. של האדם שלנו, האדם הפנימי שלנו, האדם האמיתי שלנו, האדם שלנו, הוא לא רק עולם הזה’י, לא רק גופני, לא רק חומרי. ומתוך כך, שימת לב, חשבון נפש, בירור, הבנה, כל מה שנזכר שם בפרק הראשון במסילת ישרים וכהנה וכהנה, ברמב”ם. במובן, לא במצב של טמטום דעת, יכולים להכיר ולהבין שהמציאות, הכרתנו את המציאות, הכרתנו את מציאותינו בעולם הזה, את מציאותנו האנושית, בתור בני האדם. מזה להכיר להתבונן, שיש שני צדדים של המציאות. צד הראשון, העולם, הצד הזה של הקטנוני המוגבל המצומצם הקצר. והרגשתינו הכרתנו באיזו מידה את עצמנו, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, מצד זה.. עם המציאות הקטנה הזאת, המצומצמת הזמנית. אנחנו נפגשים בעיני בשר, בראייה חומרית. יותר גדול, יותר שלם, שאיפה שלמה – אנחנו לא רואים בעיני בשר, אבל בעיני שכל, בעיני הכרה. מתוך זה ראיה כזאת, או ראייה כזאת. אבל הראיה היא הכרה והבנה, ראיית דברים. זה הצד השני של המציאות, מציאות העולם, מציאות האדם בעולם וכד’, יותר גדול, יותר ארוך, פרטי פרטים, אבל במציאות, ישנה מציאות כזאת. בכלל.
אותו הדבר, עולם הזה ועולם הבא – זמן ונצח. שני צדדים של המציאות. לכאורה זה העובדה ככה. שני צדדים של המציאות הזאת, של הבריאה הזאת, של בורא עולם, של גילוי אלוקות במציאות של העולם מתוך זה, שני פנים, שני גילויי מציאות של המציאות בכלל, המציאות הכוללת הכללית. יש מקום מצבים כאלה, יכול להיות מצבים שונים. לא בירור, או עצלות, או התרשלות, איזה שם שנקרא לזה, סוג אנשים כאלה, של התעלמות מהכרת המציאות השלמה. מה שאמרנו מקודם, עיני בשר. זה יותר קרוב, שהאדם יתפוס רק הצד הזה של המציאות וישכח את הנצח, זה יותר קרוב מאשר שהאדם יזכור רק עולם הבא וישכח את עולם הזה. יותר מצוי כמובן, יותר קרוב. מדברים על מצוות, לא קרוב כזה. אבל זה שני צדדים, המציאות הזאת שקיימת, שישנה, שאנחנו שייכים לה, נמצאים בתוכה, היא קיימת, בהבנה בהכרה, בהסתכלות, בהבטה – קיימת בשני הצדדים האלה.
המציאות של עולם הזה ושל עולם הבא, שני צדדים. אנחנו נמצאים במציאות הזאת המצומצמת הזמנית. והזמנית.. מדברים על עולם שכולו ארוך, אז מובן שהזמניות היא חלק הקצר, המידה הקצרה, חלק מהמידה הגדולה. כל יום חלק מאלפי דורות, לא להגביל את זה בביטויים. אלה שני צדדים של המציאות האחת הכוללת. הצד הזה הקטן של המציאות, זה חלק, זה שייך לערך המציאות הגדול והגדול מאד והלא מוגבל והנצחי.
כאן נפגשים עם המשנה, שתי משניות בפרקי אבות (ד’ ט”ז): פרוזדור וטרקלין. הטרקלין הוא גדול. אין לשער שהפרוזדור יהיה כל כך גדול כמו הטרקלין, לא דרך, לאו דרך ארעא. אבל ודאי שהטרקלין גדול. גדול בכמות ובהיכלות ובטרקלינים, וגדול באיכות. ועם זה יש שני צדדים שיש איזה קשר ביניהם. שם במשנה: ‘רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור לפני העולם הבא, טרקלין. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין’. כל המשנה הזאת, היא מבררת ומבטאת באופן ברור חזק את היחס בין שני הצדדים האלה. ממילא כשמזכירים את הדבר הזה, פרוזדור וטרקלין, הדבר מובן מאליו, שהם שני צדדים של ענין אחד, של ארמון אחד, של מלכות אחת. כל צד לפי ערכו, לפי עניינו. הפרוזדור הכשרה, הכנה, לא תכלית מטרה. הטרקלין, מטרה. אבל באים אל הטרקלין דרך הפרוזדור. צריך שיהיה מתאים, שהפרוזדור יהיה יפה, יהיה נקי והרמוניה עם התכלית, המטרה, הטרקלין. פשוט.
שם במשנה, כמה פעמים נזדמן להזכיר את זה, יש מהקטרוגים של הרשעים המכובדים, מחטיאי הרבים של הספרות החדשה, אחת המצוות שלהם, העניינים, התענוג שלהם – לקטרג. על התורה, על חז”ל. יש שמות, שמותיהם של האנשים שיש על שמותיהם רחובות בערים שלנו, בתל אביב. אחד שנים, כמה מהם, חוזרים על הנוסח הזה, א-טענה: חז”ל, תנאים ואמוראים, טענה, שהרחיקו את היהודים מהטבע, בגלות. נמצאים בגלות, אז הדברים נמשכים מזה, וגם עכשיו באיזו מידה החיים הממשיים הריאליים. לא רק הרוחני, יש גם המוסרי, בית המדרש וכד’, ידוע. כל הנוסח הזה, כל הרשעות הזאת, כל הקטרוג הזה, חוזרים על זה, דברים ידועים. יש להם גם זכויות בעניין ציונות, זה לחוד. והטענה הזאת חוזרת תמיד, מהמשנה.
המשנה בפרקי אבות (ג’ ט’), אם יהודי אומר ‘מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה’, יהודי מתפעל ומתרגש שבא בהכרה אל טבע, יצירה אלוקית, ניר ויופי וכד’ ועוד, פסקו לו, ‘מתחייב בנפשו’. חטא נורא. פעם כתבתי בירור דברים (לנתיבות ב’ מאמר נ’ ‘נויו של אילן בתורה ובארץ’). סתם המילה במובן הפשוט, המשנה, ‘המתחייב בנפשו’, אז זה נאמר על מי? על מי שמפסיק ממשנתו. אדם שלא מפסיק ממשנתו, דבקות אלוקית, דבקות בתורה, יש מקום להתבונן לדעת את גילוי האלוקות שנמצאת בבריאה גם כן. ניתוק מהתורה, ניתוק מהנצח מהנצחיות החומריות החיצונית, אז זה מסוכן מאד וכד’. פשוט, מפורש.
שם במשנה יש כמה מפרשים על זה. ההולך בדרך, שונה. כמה פעמים נזכר, יש ענין תפילת הדרך, סכנות דרכים. שונה, במהר”ל יש שם הדגשה רחבה: ושונה – התורה מגינה. אבל מפסיק ממשנתו, לגבי ניר, לגבי משהו. אז מפסיק את ההגנה – מחוּסר הגנה, מתחייב בנפשו. פשוט מאד. אם כן זה צד פשוט מאד. אבל העמקת בירור כל עניין של השקפת עולם. אם כן, נוסח הגלות, גלותיות, זה ניתוק מחיים בריאים, וזה רק הלימוד וכו’. אם כן מה יש בכל זה, מה יש בכל הטענה הזאת? אותו הדבר מדברים על הטבע, עולם הזה. אבל כל זה עניין אחד, מתגלה סדר החיים בעולם הזה. אם כן אסור, זה עושה את היהודי רק ‘רוחני’, רק עולם הבא וכד’.
במובן החיים, ממשיות. הגלות זה, לסדר מהלך רוח כזה, סדר חיים כזה, מוסיף עוד על הלא ריאליות, עקירת הריאליות. אם כן, מה יש בעניין הזה? יש להבין, הם טוענים טענה כזאת, מה הם תופסים? ממקור התורה, ממקורות חז”ל, מה? נאֹמר, מאיסת העולם הזה. כולו קודש כולו רוחני, מאיסת העולם הזה, חטא עולם הזה ועוד מצבים כאלה. אם כן זה לא נורמלי, קלקול. מכך שמזכירים את הטענה הזאת האשמה הזאת, כביכול, על חז”ל, ניגוד שלילת ערך וניתוק, נאֹמר, מהטבע, מהחיים הבריאים, הריאליים האנושיים, מעולם הזה. כך יוצא ההנחה הזאת לפי של דבריהם. ועל זה צריך להתבונן דברים בשלמות, לא דברים מקוטעים.
יש לנו משנה שלמה, מה שהזכרנו מקודם, שמבררת יחסים, עניינים, עולם הזה-עולם הבא. קודם כל המילה הזאת: עולם הזה טרקלין, עולם הבא פרוזדור. קובעים חז”ל בקיצור בחוכמת קדש, נקבע, קובעים הגדרה כזאת. יש טרקלין ויש פרוזדור. נו, יעלה על דעת מישהו אדם נורמלי, שאת הפרוזדור צריך להחריב, להרוס? באים אל הטרקלין דרך הפרוזדור, כמובן. אז יש בזה איזו שלילה ומאיסה, שלפרוזדור אין כל ערך? אין לו ערך כמובן, ביחס, לגבי הטרקלין, בוודאי, כמובן. אבל עם הטרקלין, עם ההתאמה לטרקלין, הערך אל הטרקלין, הדבר מובן שמקבל את הערך הגדול, הפרוזדור. כל זה שייך לדברים של כאן.
קישור, השתלבות, אחדות, אחדות המציאות, ממקור המציאות. הצדוקים קבעו: אין עולם אלא אחד? אם אין עולם אלא אחד – ניתוק עולם הזה ועולם הבא. ניתוק, אז יש בדברי חז”ל, מין סוג אנשים שאין להם חלק לעולם הבא. יכול להיות אפילו למעלות או לזכויות, מצד החומרי של כלל ישראל, הגופני הלאומי וכד’ ועוד. אבל לא שייך לעולם הבא. במחילת כבודו של אפיקורס, המשנה בסנהדרין: אפיקורס אין לו חלק לעולם הבא. הדברים ידועים, יש אפיקורסים חשובים מאד. יש להם הרבה זכויות, עניינים, צריך להכיר את זה. סוד ד’, איך שרבש”ע מסדר את הדברים. עם כל חשיבותו, כבודו של האפיקורס, אבל עולם הבא אין לו פוטנציה. מה המובן של אפיקורס? אפיקורס הוא ניתוק מהעולם הבא, חומריות וכד’. אז מהלך החיים כזה, מהלך השקפה כזה, מהלך הנפש כזה, סוג אנשים כאלה, שזה ניתוק מהעולם הבא. אם אדם מסדר את עצמו במחשבה ומתוך כך במעשה, של ניתוק מעולם הבא, אז אם ניתוק מהעולם הבא, אז אין לו חלק בעולם הבא. מה הוא רוצה? אז זה מתאים.
אבל בהיפך, במובן הנורמלי השלם, כמו שנתבאר כאן, הזמן והנצח, עולם הזה ועולם הבא, זו מציאות אלוקית אחת, מציאות שלימה. כל החלק מהמציאות, כל צד מהמציאות הזאת, לפי ערכה לפי עניינה. מתוך כך יש בחז”ל. יש בברכות, קרוב לנסתר, ‘עולמך תראה בחייך’. ‘עולמך’, העולם הראוי לך, העולם הבא שלך, העילאיות העליוניות שלך, תזכה לראות את זה, איך שזה מופיע ומאיר ומזריח – בחייך, במצב החיים שלך, החיים האנושיים. מה כל זה המובן? זה היחס, הקשר והשייכות. השקפת עולם כזו, הכרה כזו, רוממות רוח כזו של ערך כל המציאות כולה בשלמותה, בשני הצדדים שלה, הקשר של הזמן והנצח.
אותו הדבר, בירור הקשר עולם הזה-עולם הבא. עולם הזה במובן הבריא, היסוד החיובי, מקושר עם עולם הבא – אז שייך לעולם הזה גם כן, כל התורה כולה זה המשך. לא מקושר, מנותק, ‘מנתקא’, כל ה’קהלת’ חוזר על זה. בסוף יש מצב כזה שלא הכל הבל. באופן מבולבל ונחפז, באופן כזה, מה שאמרתי לכם פעם, הפסוק בתהלים (קט”ז ט’) בהלל. פסוקים אחדים לא כל כך מובנים: ‘אני אמרתי בחָפזי כל האדם כוזב’. אמרתי, זה הפשט. אותו ‘כל האדם כוזב’, ו’הכל הבל’ שבקהלת – זה ענין אחד. נו, ‘מה אנו מה חיינו’. באמת, מה אנו ומה חיינו? ‘הכל הבל’. אבל ‘אנחנו עמך בני בריתך’ לא כוזב. זה החילוק. דברי חז”ל, הגמרא בשבת (ל’ ב’), קהלת ‘תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה’. והסיום: ‘את האלוקים יִרא ואת מצוותיו שמור’, זה מפיץ אור על כל הקהלת שנאמר מקודם. פסימיזם ובטול ערך לכל, ‘מה אנו מה חיינו’, מה העסק הזה, מה יש בזה? עמידה, תפיסת העמדה הנכונה של דבקות אלוקית, של בריאות חיים, של שלמות כוללת יחד.
אז, באופן כזה.. . גם הזכרתי, הפסוק הזה בתהלים, ‘האמנתי כי אדבר’, באמונה, החכמה היותר גדולה, השקפת עולם השלימה הגדולה, המקפת, הכוללת. ‘האמנתי כי אדבר’, כשאני מדבר במובן של אמונה, זה לא נראה, לא נתפס כל כך, לא הכל ברור, לא נתפש עכשיו, עכשיו, לעתיד לבֹא, אז ‘אני עניתי מאד’. ‘עניתי’, זה הפסוק שמתקשר. יש בארמית, יש בבבלי, נמצא כמה פעמים לפעמים בארמית, יש קצת מחקרי לשון, לפעמים שינוי בלשון. בארמית בירושלמי כמה פעמים נזכרת המילה הזאת: ‘ענֹה’, שָם זה המובן של הַמְתָנה, בכמה מקומות. כשממתינים המתנה, זו סבלנות. זה החילוק. אמונה זה ענין של סבלנות, קרדיט לרבש”ע. ‘האמנתי כי אדבר’, כשאני מדבר מתוך ‘האמנתי’, מתוך אמונה, מתוך החכמה היותר גדולה, השקפת עולם השלמה, שייכת ל’מלכות כל עולמים ממשלתך בכל דור ודור’, אז אני עניתי מאד, המתנתי מאד, יש לי סבלנות, הדברים מסתדרים לעתיד לבוא, באחרית הימים. לא, היפך של האמנתי, היפך של אמונה, בטחון, קרדיט לרבש”ע, חפזון, ‘פחז כמים’ – ‘אני אמרתי בחפזי’ – אני אמרתי – ‘כל האדם כוזב’. ממקור הפסימיזם הזה הכל הבל. מתוך יסוד דעת אלוקים אמיתית, חכמת קדש העליונה, אז במובן זה, אז לא הכל הבל .
אותו הדבר אנחנו מדברים כאן בחשבונות שלנו. יחס פרוזדור וטרקלין אז צריך להבין, בהבנה, בהכרה גדולה שלימה, צריך להבין מה שיש פה. שני צדדים של עניין אחד. התגלות הבורא בבריאה, בנבראים. עיקר הבריאה הנצח, הנצחי, העולם הבא. וקשר עם זה, קשר עם הגדלות, יש ערך, קישור עם הקטנות שלנו, החומרית, הזמנית וכד’. מתוך זה יש איזה ערך, מידה של קשר לנצח וכד’. הכל תלוי בהבחנה הזאת. עומדים על בירור חשבונו-של-עולם זה, מתוך כך יש ערך גם לעולם הזה. לא עומדים, בניתוק, ‘הכל הבל’.
הביטוי הזה מה שיש במשנה הזאת, ההסבר הזה, המשל הזה, פרוזדור וטרקלין, כל בר דעת יודע ומבין. יש איזה ארמון, בנין גדול. העיקר הטרקלין, ולפני זה יש פרוזדור. כמדומני שאין למצוא דבר כזה, שיהיה באיזה מקום, באיזה בנין מפואר, באיזה בית, הפרוזדור יהיה רחוק, יהיה מחוץ – לא מִסדר הבניין של העולם. בתוך הבית, הכניסה הראשונה בבניין, הוא קודם הפרוזדור. אז מובן, הפרוזדור זה בניין אחד עם הטרקלין, זו הכניסה הראשונה הד’ אמות הראשונות. תמיד מובן שהפרוזדור הוא שייך לטרקלין, בניין אחד. קשור אִתו, אבל לא נפרד. כשהפרוזדור, הפרוזדור הזמני הזה, העולם הזה הפרוזדור, באופן נורמלי הוא מחובר וקשור עם הטרקלין, אז יש לו כל הערך וכל החשיבות, מובן. ממילא צריך להבין, שכך הערך האמיתי היסודי של סדר המציאות, של מציאות חיינו במובן כזה. פרוזדור, מצב נורמלי כזה של קשר, הטרקלין עם הפרוזדור, והפרוזדור עם הטרקלין, כל ערך החיים של אנו וחיינו. אם נאמר, אם נצייר לנו איזה טרקלין כזה שיש בו מלא אור, מיליוני חשמליות אור, אז האור הזה כולו זורם ושוטף וממלא את הפרוזדור. מתוך האור הגדול של הטרקלין, מואר הפרוזדור. אותו הדבר כאן חוזרים.
אם כן המובן כמו שאמרנו מקודם, כל הבירור, היחס הזה. מתוך כך להבין, איך היחס אלינו והניר. שׁוֹנֶה – קישור לתורה, קישור לנצח, קישור לעולם הבא, קישור ל’כולו ארוך’. אח”כ יש ערך לכל, ‘ובלכתך בדרך’, לכל מיני הדרכים וכל מיני הסיבוכים וכד’. אם לא ככה, סכנות דרכים, אדם אומלל וכד’ ועוד. עוד, המשנה הזו מתחילה בביטוי הזה, פרוזדור וטרקלין, ‘התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין’. והמשך המשנה (שם י”ז) מוקדש לבירור העניין הזה. נו, אם כן, מה עכשיו. לכאורה ככה, עולם הבא נצח, נצחיות, גדלות. ביחס לזה, יחסית.. אם כן לכאורה, התכלית המטרה, לנצחיות, לגדלות, לרוממות וכו’ וכו’ במעלות הקדש. גלוי נשמה, נהנים מזיו השכינה וכד’ ועוד.
בתוך המשנה הזאת יש ההמשך. החשיבות הגדולה, של עולם הבא. עם זה, ההגדרה, הערך של עולם הזה, כשמתבוננים, מכירים, ערך עצום, מדהים. ‘יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא’. שמעתם דבר כזה. עולם הבא, מחיה, נצח, נצחי, ישיבה של מעלה, אידיאליות. עולם הבא, חיי העולם הבא, כל חיי העולם הבא. ולעומת כל חיי העולם הבא, אז שעה אחת, זמני, של חיים נורמליים ישרים, קדושים וטובים בעולם הזה – ‘יפה שעה אחת של מעשים טובים יותר מכל חיי העולם הבא’. נורא, מזעזע ממש. אם כן, אז באותו המקור, אותם חז”ל, אז מה שומעים מכאן, זו מאיסה, שלילה של העולם הזה אז הביטוי היותר חריף, איך אפשר לתאר.
שעה אחת של מעשים טובים. שעה אחת של חיים אידיאליים. חיים ישרים נכונים בריאים, מוסריים קדושים וטהורים כמו שהאדם צריך להיות. חיים כאלה בעולם הזה, זה עד כדי כך, יותר מכל חיי העולם הבא. נורא. אם כן, עוד הפעם, הכל חוזר לאותו העניין. קשר עולם הזה ועולם הבא. בשלמות באמיתיות בטהרה בקדושה, בערך האדם האמיתי, גילוי צלם אלוקים שבאדם, העולם הזה חשוב ונעלה לאין ערוך, אם אומרים ‘מכל חיי העולם הבא’. נורא. להיפך, מצב ניתוק, ודאי אסון, חורבן. זה בירור הדברים. אגב הזכרתי. קטנות וריקנות לגבי כל הנוסחאות האלה של אחינו מנדנו. כאן בערך אותו העניין, הזמן והנצח.
“הזמן והנצח שני גלויי מציאות הם“, המציאות הזאת, ההויה, היש, הקיים, הבריאה. הדבר הזה, גילוי אלוקות במציאות, אז יש מקום להתבונן, למצוא את זה בשני צדדים. הצד הזה, השטחי ההבלי החיצוני החומרי. נו, זה שייך, אנחנו נמצאים בעולם החומרי הזה, בשר ודם. אז מגששים, ממששים ורואים וכד’ ועוד. עם זה הזכרנו מקודם, זה נתפס, ערך הזה של המציאות – נתפס באצבעות, נתפס בעיניים? יש עוד צד של המציאות, שלא נתפס בעיניים, אבל נתפס בעיני רוח בעיני בשר, בעיני דעת, בעיני שכל. נתפס בבירור בהחלט, שאי אפשר להיות אחרת. אז זה שני הצדדים של גילויי המציאות, המציאות הכללית ממקור המציאות.
“הזמן והנצח שני גלויי מציאות הם, ודאי הם אחוזים זה בזה“, שני גילויים, צדדים של המציאות הזאת, ממקור המציאות. עולם ‘הנמצאים מאמיתת המצאו’. שני גילויים של כלל המציאות, של מציאות אחת ממקור המציאות. אז ממילא שני צדדים של ה’אטלס’ הרחב הזה, שמסתובב ושייך לשני הצדדים, אז ממילא הגיוני, יש להבין, שיש איזה מגע ביניהם. שבאופן הטבע הישר והנורמלי והאידיאלי, צריך להיות מגע ביניהם. צריך להיות קשר, הבחנה, אור עולם הבא מאיר בעולם הזה, אשרי האיש וכד’. ואותו הדבר המלים הידועות. וזכות עולם הזה, שנמשך לחיי העולם הבא. “ודאי הם אחוזים זה בזה, ושניהם נובעים ממקור עליון ונשגב שהוא“, מקור המציאות נאֹמר עולם הבא, רוחני חשוב מאד. אבל יש מקום להבנה, עולם הבא גם כן מציאות, מציאות שנמשך למטה ממקור המציאות. מקור המציאות, זה המקור של הזמן ושל הנצח. אם כן, בירור חשבון של מציאות. ושניהם נובעים ממקור עליון ונשגב שהוא גם למעלה מהערכת הזמן, וגם למעלה מהערכת הנצח“. הנצח במובן נצח של מציאות, של אקזיסטנס, של הויה.
בהכרה שלנו, הכרה הרגילה, בירור חשבונות של האדם מצד הערך, אם אומרים שני מיני מציאות, אז אלה שני צדדים. ויש מקום, אפשר לדבר על זה ולחשוב על זה ולהתבונן בזה, על הצד הזה של המציאות, לא להפריד, לא לנתק, אבל יש מקום לדיבור, דיבור, ביטוי מחשבה, שני הצדדים של המציאות המתגלית והנמשכת ממקור המציאות. “בהכרה שלנו, מצד הערך המבדיל את שני סוגי הגלויים של המציאות, הזמן השוטף והחולף, והנצח העומד והקיים“, יש מקום להרגיש, להכיר, לחשוב, צד זה של המציאות, צד זה של המציאות.
דברים קדושים, קדושת תורה ומצוות, נמשך לנו, אנחנו נפגשים בזה וקשורים בזה, בחיינו אנו. קיום מצוות מעשיות, בזמן. הבנת דברי תורה, רוחני, במציאות הזמנית של חיי האדם וכד’. אז יש מקום, יש צד כזה, תפיסת מציאות כזו, לפי ערך, דברים אלה. הקדושה העליונה המתגלית אצלנו, נמשכת במובן במציאות במסגרת הזמן. נאֹמר הצד השני של עולם הבא, נצח, זה אנחנו לא ממששים באצבעות, לא רואים בעיניים, אבל יש מקום, מסתבר על פי זה, בהבנה, באופן הגיוני, שיש צדדים כאלה, מיני חופות גן עדן לצדיקים. באיזה מובן אנחנו לא רואים בעיניים ולא ממששים באצבעות, אבל יש מקום לומר שיש דברים שמתאימים למסגרת הזמנית, ויש דברים כאלה, ערכים כאלה שעניינם, הם מתאימים לחיי העולם שכולו ארוך, לחיי הנצח. ובאופן כללי, יש מקום להבדיל ולהבחין בשני הצדדים של המציאות. זה המובן.
“בהכרה שלנו“, זה נפגש, האדם מתאמץ להסתדר להתבונן להבחין לברר, הכרה, “מצד הערך המבדיל את שני סוגי הגלויים של המציאות“, יש מקום להבדיל ביניהם, עם מה שהם שייכים למציאות אחת כוללת, אבל שני צדדים, צד זה וצד זה, פנים ואחור, “המבדיל את שני סוגי הגלויים של המציאות, הזמן השוטף והחולף, והנצח העומד והקיים“, מצד זה, “ודאי שההופעות של אורותיהם“, אורות שני הצדדים האלה של המציאות, “מצומצמות הן כל אחת בגבולה, הנצח בנצחים והזמן בזמנים“. סדרי המציאות. מצד התבוננות והבחנה של התחתוניוּת, בעולם התחתון שבמציאות, אז יש מקום לדבר על זה. יש ערכים עניינים צדדים שהם שייכים לזמן ומיוחדים בהופעה בזמן, בחיי הזמן. ויש בחיי הנצח. אבל צריך לזכור תמיד, מכל זה, מעל לכל, לא לשכוח את מה שמעל לכל זה, מעל לזמן וכאן הביטוי, וגם מעל הנצח.
נצח זה גם כן מציאות. מציאות כזו, מציאות גדולה גדולה גדולה מאד, ‘כולו ארוך’. המקור לכל זה הוא מה שמעל לזמן ומעל לנצח. מצד הערך, שני צדדים. נאֹמר, זה קטנות, זה גדלות, גדלות מאד, כולו ארוך. אבל שייך גם כן. עולם הבא גם כן נברא, דבר הנברא. מלאכים גם כן נבראים וכד’ ועוד. במובן זה, אם כן יש מקום להבחין. יש מקום להבחין, יש מיני מדעים כאלה וחכמות כאלה, חכמות קדש כאלה, להבחין בירורים, עניני המציאות, ענייני החיים של הזמן וענייני החיים והמציאות של הנצח, נאֹמר. אפשר, יש מקום לנתח ולברר. אבל כל זה מצד הנִבראיוּת.
אבל מצד המקור העליון האלוקי, רבש”ע, שמעל לכל זה, שבמקוריות ההתגלות של כל זה, של עניני נבראיוּת איזה שהם, גשמיות או רוחניות. אמנם מצד הכח העליון, המאחד את הגלויים הללו שבמציאות“, מתוך המקוריות האחידה, “כשהוא מופיע, וכאשר דברים יתגלגלו להֵראות“, אם נאֹמר יש מיני מצבים כאלה ויש דברים כאלה ועניינים כאלה, אז צריך אח”כ לפרט את כל הרשימה הזאת. אם נתבונן ונשים לב בחיי האדם, נאֹמר שיש איזה חלקים מסוימים בחיי האדם, מצבים כאלה, שבהם מתגלה הקשר המהודק, ההשתלבות, הפגישה של שני הצדדים האלה. מצד עצמה לכאורה, יש מקום להבחין. זה קטן זה גדול, זה קצר וזה ארוך וכד’ ועוד. ושני צדדים. אבל יש מקום לומר שישנם בנקודות מסוימות, שאותם הדברים מחולקים ומגוונים, הם נפגשים, הם משתלבים. הפגישה וההשתלבות של שני הצדדים העליונים האלה יחד, אז זה יש ערך מיוחד, ענין מיוחד, להכיר אותם, להתבונן. זה התוכן מה שיש פה.
“אמנם מצד הכח העליון, המאחד את הגלויים הללו שבמציאות, כשהוא מופיע, וכאשר דברים יתגלגלו להֵראות ממקורו העליון“. העליון, שמעל לזמן ומעל לנצח וכולל את הזמן ואת הנצח, יש יותר להתבונן איך יש דבר כזה, יש אח”כ התפרטות, “וכאשר דברים יתגלגלו להֵראות ממקורו העליון“, מקור הזמן והנצח, “אז יִגלה כח ההכללה וההתאחדות, של הזמן והנצח“, התבוננות הסתכלות, במחשבה בדברים. שני דברים מיוחדים ומחולקים, מהמקור. מחולקים – ואחוזים ומאוחדים במקור. כאן ההכנה, ברור הדברים של אח”כ. ישנם מצבים כאלה, נקודות כאלה, דברים כאלה, גילויים כאלה במציאות, מיוחדים, שהם שייכים, נאֹמר, חיי עולם הזה, ועניינם המיוחד הוא, שצד עולם הזה, שאחוז באופן מיוחד ומשולב באחדות הכוללת את הזמן והנצח, “וכאשר דברים יתגלגלו להֵראות ממקורו העליון, אז יִגלה כח ההכללה וההתאחדות של הזמן והנצח“, אע”פ שהם נראים כל כך קָוטביים, מנוגדים כאילו.
ואז, “ומהאור הגדול המופע בחיי הנצח יופעו גם כן נָגהי מאורות בגלויי הזמן“, זה בערך מה שאמרנו מקודם, אם הטרקלין מואר במיליוני חשמליות, אז האור הזה זורם ושוטף גם בפרוזדור. אותם העניינים פה. וכשיש דבר כזה, מצב כזה, שהאור הגדול המופע בחיי הנצח שהוא שוטף ומזריח אור גם בגילויי הזמן, אז, אשרי, מצב של אושר מיוחד בחיי האדם, חיי העולם. אז זה מופיע במצב כזה, “בצורה של תוספת ברכה“, תוספת ברכה של חיי האדם בעולם, “היודעת להוסיף ולא לגרֹע“. שייך לדברים שאח”כ, הגדרה כזאת. מלֹוא ברכה, תוספת ברכה – נפגשים במצב כזה של תוספת, תוספת ולא גרעון, עלייה. “ומכח הערה עליונה וקדושה זו באים הם אלה הדברים“, שמתפרטים אח”כ. אח”כ צריך לבאר, כל דבר העניין המיוחד שיש בו, “ומכח הערה עליונה וקדושה זו באים הם אלה הדברים גדולי הערך, שעיקרם נטוע ביסוד הנצח, והסתעפויותיהם הולכות הן בתכונות הזמן, שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, הזמני, והקרן קיימת לו לעולם הבא לחיי הנצח“.
זה הערך המיוחד של מצבים כאלו ודברים כאלו. אח”כ יתפרט, כל אחד מהדברים האלה כאן, מה עניינם המיוחד בזכוּת הזאת, בכוח הזה בערך הזה, של הזמן שהוא מופיע משולב בנצח, טובל בחיי הנצח. העולם הזה, דברים שנעשים, פעולות ומעשים ומצוות וכד’ שהם שייכים לחיי האדם בעולם הזה, כמה מיני דברים, הזמניות הזאת, שהיא אחוזה ודבוקה במידה יתרה מיוחדת לחיי הנצח. זה התוכן הכללי.
תלמיד: כאן זה בולט.
רב: כן, צריך להזכיר, איך מתפרטים הדברים. בכל מובן של מצוות באיזה מידה, ‘אשר קדשנו במצוותיו וצוונו’. אבל כמו שאתה אומר יש אח”כ הפירוט וההדגשה המיוחדת של “אלו דברים” במידה מיוחדת. מקודם יש הקדמה הרגיסטרציה, אלו דברים שככה וככה. אחרי שנגמרת ההקדמה, “אלו דברים“, מתחיל, הנה הדברים האלה. “אלו דברים” – “ואלו הן“. מה זה עוד פעם “ואלו הן“? לכאורה “אלו דברים“, אח”כ תגיד מה הם הדברים, עוד פעם, “ואלו הן“. הדגשה, הערה דקדוקית, דייקנות.
שאלה: יש גרסה במשניות שלא מופיע ‘ואלו הן’?
הרב: נו, שינוי גרסה.
“ואלו הן“. “כשם שהוצגו בציור הכללי של אלו דברים“, מה שהזכרנו מקודם, “מצד רוממות הבהירות הרוחנית האצורה בהם“, שֶמה? “שההווה והנצח מתאחד בהם בצורה כל כך עדינה ועליונה“, כאן ענין של מחשבה, פנטזיה רוחנית, הבנה, הכרה, התבוננות, חכמה. מקום לתפוש בציור שכלי. אבל יש מקום להתבונן, לא רק ציור שכלי, יש כאן הדגשה, יש לו ערך במובן מעשי. כל אלה דברים מעשיים שיש אח”כ, מעשים מיוחדים, “ככה הם מוצגים“, כשם שהם הוצגו בציור הכללי של ‘אלו דברים’, הדברים האלה, מצד כל הערך, מה שמתפרט מקודם, “ככה הם מוצגים באָפיָם המעשי“, “ואלו הן”, ממש ממש, אלה הדברים, “ככה הם מוצגים באָפיָם המעשי בכל פֵרוטם, שהם אוצרים בתוכם“, בעולם הזה’יות שלהם, בממשות הריאליסטית שלהם, הם אוצרים בתוכם תמצית של קישור של חיי נצח, לעולם הבא.
“ככה הם מוצגים באָפיָם המעשי בכל פֵרוטם, שהם אוצרים בתוכם בממשותם“, בריאליזם שלהם, “אוצרים בתוכם בממשותם את האור הגדול ויסוד החיים המרוממים והמקיפים, המאחדים בקרבם את חיי העולם ואת חיי השעה יחד“, ומתוך כך סוד כזה, כל ערך החיים, כל זרם, מהלך חיים לפי זה, “שמשֹרשיהם נובעים הם“, שורשיהם של חיי עולם וחיי שעה, “נובעים הם אלה ענפי החיים הגדולים, שמהם תוצאות“, מה שהזכרנו מקודם, “להפירות הנאכלים בעולם הזה, והקרן הקיימת לעולם הבא. ובשביל ההבלטה השלמה הזאת של הציור המושלם“, אשר מובלט במעשה, בפועל, בעובדה, לכן, “חזר התנא ואמר לפני פֵרוטם של הדברים: ואלו הן“.
