תורה שבע”פ ברכות התורה אלו דברים 1 \ תשל”ה
זה בעצם מכוּון, פירוש לברכת התורה. מתחיל בבוקר, יש לנו הרבה עניינים, ברכות. דבר ידוע, הזכרנו בפעם הקודמת. יש ברכות על הנאות, מה שקוראים ברכות הנהנין, וברכות על מצוות. ברור המקורות קודמים, מראשונים ואחרונים. בכל המצוות מדרגות, דאורייתא ודרבנן. ברכות בעצם הן לא דאורייתא. קשור לסוגית הגמרא בברכות, עמוד שלם. אלא יותר מזה, מה הן ברכות? הכרת טובה, שבח לרבש”ע, על מה שנתן. נתן לנו תורה, נתן לנו מצוות. ברכות על הנאות חומריות גופניות, ברכות על כל הדברים שנתן לנו. שקבלנו ממקור התורה, ברכות המצוות.
נו לכאורה זה הגון, יפה מאד. תודה, ברכה לד’ על הדברים החשובים האלה שניתנו לנו. ועם זה, זה לא מובן. התורה המקור, כל המצוות ממקור התורה. התורה המקור של כל המצוות. אז לפי זה בערך, אם כן המקור יותר גדול. תורה, הכלל, הנשמה של כל המצוות. המקור, הכלל של כל המצוות. תורה, אורייתא וקוב”ה. רבש”ע מתגלה בתורה באופן כללי יסודי. המצוות הן פרטים, פרטים של התורה. כל מיני מצוות, מצוות עשה, מצוות לא תעשה, הם פרטים תולָדות ממקור התורה. זה המובן. כל מיני מצוות, מצוות עשה מצוות לא תעשה, מצוות מעשיות, מעשה המצוות. יש גם מצוות רוחניות אפילו. מצוות אמונה, מצוות דבקות, כוונה. כל אלה, לפי כל הגוונים השונים, פרטים של התורה. ברכות עליהם, על כל הדברים הגדולים והקדושים והחשובים האלה, מצד המעשי, מצד הרוחני שלהם. אבל אחרי כל זה, כל אלה נובעים מתוך התורה. המשכים, תולָדות, שרשים של כל התורה כולה, כמובן.
במילה תורה בעצם, במובנה הפשוט, פילולוגי לשוני, תורה במובן הוראה, ‘להורות את בני ישראל’. זה המובן, באופן כללי. כמה פרשיות בתורה מיוחדות. ברמב”ם כך, ובייחוד החלק, כהנים, עובדי עבודת הקדש, בית המקדש. תפקיד שלהם עבודה, עבודה במקדש וסדר עבודת ד’ וקורבנות. כל התפרטות המחקרים ההלכתיים הידועים שיש בזה. שליחות, שלוחי דידן, שלוחי דרחמנא, לפי כל פרטי המדרגות של העבודות שיש בזה. צד כזה, צד כהונה בכלל ישראל במידה מסוימת, (ישעיה ס”א א’) ‘ואתם כהני ד’ תקרֵאו’, לעילא ולעילא. לגבי דידן, הברכות על הפרטים של ההנאות ושל המצוות, למעלה מכל זה, ועל זה יש המושג העליון של ברכות דאורייתא. למעלה, מעל כל זה ברכות על עצם התורה, לימוד תורה ועסק בתורה. ועל זה יש ברורים, בירורי אחרונים וראשונים. גם כל הברכות לא כל כך ראשוניות במובן של תורה, של דאורייתא. ברכה על התורה בעצמה זה דאורייתא. יש בזה חלק מיוחד. ב’שאגת אריה’, בדור של הגאון, אחרון, היה בזמן הגאון.
הגאון, פרשה, אישיות מיוחדת, מי יכול לדבר על הגאון? אבל זה באותו הדור. הגאון משהו מיוחד, עניין מיוחד. אדם שנשלח לנו מן השמים, מין מלאך. הגאון זה מין מלאך. יש בגמרא, נאמר בחז”ל על מישהו, מיוחדים בגדלות בקדושה נאמר ביטוי כזה בהתפעלות: (עירובין כ”ד א’) ‘לית דין בר אינָש’. כעין זה אפשר לומר על הגאון. לא אדם במובן הרגיל. זו פרשה לחוד. אין קץ לגאונות ולגדלות, לקדושה ולכישרונות ולעילוייות, מה לא. כל התורה כולה וכל המדעים כולם, כל החכמות כולן, כל בלי להיות באוניברסיטה, כל המדעים כולם. זה דבר ידוע. על כל ספר של הגאון, לא הולך בלי הקדמה של ר’ חיים. כך הטבעיות, כך הסדר. כשמסתכלים, מה הן כל ההקדמות, כל ההקדמות הן מאמרים, זה לא בקצור, זה בהרחבה, כל ההקדמות, אריכות העניינים, עוד הפעם, הרחבה, מעט מפרט ומספר בהתפעלות, רגש, רגשי חרדת קדש, התרגשות.
דרך אגב, ידוע, נזכרים, על הכל יש הקדמה של ר’ חיים. ביחוד על חלק הזהר, יש חלק מיוחד של הזהר, ספר מיוחד, ‘ספרא דצניעותא’, ספר הצניעות, ספר הסוד, זה הסוד שבסוד. לעומת הכל, זה הסוד שבסוד. ועל זה, על החלק הזה, ‘ספרא דצניעותא’, על זה יש ספר מיוחד של הגאון. כל הזוהר, אבל זה מיוחד. ועל זה שוב, עוד הפעם, הקדמה מיוחדת של רבי חיים. כאן באריכות, דף וחצי. מספר. אגב מזכיר כאן מעשה המהר”ל, מעשה הגולם. זה מאמר מפורסם. המהר”ל יצר אדם, כמו אדם, בחומר. איזה חומר אינני יודע. בדמות אדם, איברים וגידים, כמו דמות אדם. בספרים של המהר”ל לא נזכר. אבל יש ספר של חתנו, רבי יוסף והוא מזכיר. הגאון היה אחרי מהר”ל. שם מסופר, היה דבר כזה. אחד הדברים המיוחדים של הגאון, החלק הזה של הזהר. יש שם דף שלם, דף וחצי, שני עמודים וחצי, ענין של הגאון. יש שם שני דברים מיוחדים, פיקנטיים, הזכרנו כמה פעמים. הערצה לגאון, לגבורתו אין חקר, לחוכמתו אין חקר.
דרך אגב, רבי חיים היה מקורב לגאון. הגאון לא היה איש שהתפאר בסיפורי נפלאות שלו למישהו. אבל רק רבי חיים, איש סודו, שיחו. יש שם שני דברים. אל”ף, מוזכר בהקדמה, מספר רבי חיים, היה מקורב, הגאון היה מכבד אותו, עלה בדעתו של הרב’ה, רבינו, ללמד אותו ספר יצירה. יש ספר כזה, מקדמונים, מקובל בישראל. מייחסים את זה לאברהם אבינו, קדמון, קדמון, קדמון. ספר כזה, לא גדול בכמות, חמישה פרקים, בעברית. עברית לשון הקודש, ברור, אבל עם העברית צריך פירוש. לספר יצירה יש פירוש של רב סעדיה גאון. מיוחד. אח”כ יש מהראב”ד על ספר יצירה. ומה שהתגלה בשם האר”י ז”ל. והגאון.
מספר רבי חיים זכרונו לברכה. פעם אחת עלה בדעתו של רבי, ללמד אותי ספר יצירה. לא מספר מה שלימד אותו, אבל הוא מספר עובדה. ספר יצירה בעברית. מספר שם דבר כזה. נו זכיתי. מספר רבי חיים, התרשמתי, כל כך התרשמות מספר יצירה, שהגאון בֵיאר לו, הסביר לו, ביאור. מספר, סיפורי אמת, דברים ברורים. תוך כדי זה, ההתפעלות, החרדה וההתרגשות. התבטא: ככה להבין ספר יצירה? לא חשב, לא ידע עד שהגאון למד אותו. אם ככה להבין ספר יצירה, אז הרהיב עז לבטא, לא כל כך נורא, לא נפלאות, לא רחוקה מה שיש בגמרא. גמרא לפני מהר”ל, בגמרא בסנהדרין (ס”ה ב’) יותר מפורש: ‘רבא ברא גברא’. המהר”ל ברא גברא – ‘רבא ברא גברא’, ברא אדם. גברא גברא. ושם יותר מפורט. סיפור המעשה בגמרא. שורות אחדות בגמרא מפורט, ממש מפורט. איזה מין כוח יצירה נמשך מהיוצר הגאון הקדוש, שיש לו כוח כזה, לברא גברא בדמות אדם. ושם בגמרא: רבא ברא גברא – אדם, שנוצר על ידי רבא.
את רבא אנחנו מכירים קצת מהגמרא. רבא לא השאיר רושם שהיה מבולבל, פנטזיות – ‘הווית דאביי ורבא’ שכלי, שכל ברור. באיסור והיתר, משפטים, שכל צלול. אדם בעל שכל גאוני ענקי צלול – ברא אדם. לא רק סתם ברא. ברא אדם, והאדם הזה שהוא בורא, הוא נותן לו פקודות, שולח אותו. זה חֹומר, והחומר הזה שסודר בצורה מגובשת מכוחו של הגאון הקדוש הזה, בתוך החומר הזה, נִתן מאותו המקור היוצר אותו, בתוכו דחיפה של פעולות. הוא מוכרח לקיים את הפקודות, פקודות בכיוון מסוים. כך מפורש בגמרא. רבא ברא את הגברא, ואת הגברא הזה שהוא ברא, שולח אותו. והגברא, הגולם הזה, לכאורה, אפילו אדם גדול יכול לטעות ולחשוב שזה אדם. וכך היה. מסופר בגמרא המעשה. רבא ברא גברא, א-גֹולם, לפני מהר”ל, ושלח אותו, שליחות, שלח אותו לחבר, כמדומני לרבי זירא, חבר.
נצייר לנו, נכנס אדם בבית של רבי זירא, נכנס אדם, פותח את הדלת, אדם, ממש אדם, פותח את הדלת ולא אומר שלום. הגבול היה דיבור. ממש דמות אדם, עד דיבור. דיבור זה אי אפשר להיות. דיבור זה רק מהיוצר האלוקי, רבש”ע ברוח ממללא. דבור זה אי אפשר. אבל עד לדיבור – אדם. פותח את הדלת של רבי זירא, כתוב בגמרא מפורש, אנחנו לא קראים, אנחנו אנשים של גמרא, פותח את הדלת, אדם, ולא אומר שלום. נו, אדם כזה לא כל כך נימוסי, לא אומר שלום. ורבי זירא יכול לחשוב שזה אדם. כך מתוך העניין שם. אחרי רגע, פחות מרגע, חצי רגע, נכנס, מסתכל בו, מוסר לו שליחות דברים בשם רבו. אצל רבי זירא, אומר לו דברים בשם רבו. רגע, חצי רגע, ממשיך בדברים אתו, מתברר שדבור אין. אדם אילם? אדם כזה שאין לו דבור? אז הכיר בו. מסופר שם בלשון הגמרא: -אהה, אתה מחבריא. אתה מהחברים, אתה לא אדם אמיתי, נראה כמו אדם, כך כתוב בגמרא, אתה מחבריא. אז בקצור, כעס עליו גירש אותו: ‘הדר לעפריך’, שוב לעפרך, לא לרמות אותי, משחקים. דוגמה, עובדה, מסופר בגמרא.
רבי חיים מוולוז’ין בהקדמה, מספר איך רבא ברא גברא? כתוב בגמרא במילים האלה: רבא ברא אדם. כתוב ברש”י על המקום, כתוב: ‘רבא ברא גברא בהלכות יצירה’. זה אותו הדבר, ספר יצירה. על פי, בכוחות של ספר יצירה, בזה השתמש רבא, ‘רבא ברא גברא’. מספר רבי חיים: הרב’ה, הגאון, רצה ללמד אותי, ללמד אותו ספר יצירה. מקדמונים, קדמוני קדמונים, אז רצה ללמד אותו ספר יצירה. נו, לא מספר פרטים מה שלימד. כשלימד אותי, מספר רבי חיים כל כך התרשמתי. כתוב שם במלים האלה: אז העזתי, אמרתי לו: רב’ה, לגאון, אם להבין ככה ספר יצירה, אם כן לא כל כך, לא נפלאות ולא רחוקה, על פי זה, להיות ‘ברא גברא’. רבא יכול לברא גברא בספר יצירה, עכשיו אתה מלמד אותי בספר יצירה, אפשר להיות גם כן ‘ברא גברא’.
אם כן יוצא לפי הדברים האלה, אם הגאון מלמד אותו, מסביר לו ומפרש לו, איך להיות בורא גברא, בספר יצירה, אז צריך להיות אצל הגאון גם כן מצב כזה. לכאורה, כך מספר רבי חיים. אמרתי לרב’ה, אם כן צריך להיות גם כן. הגאון הסכים, לא הכחיש. כתוב מפורש, הוא אמר, אם כן אז הגאון צריך להיות בורא גברא לפי זה. הגאון אמר לו: כן, עשיתי את זה פעם, לא מכחיש, מתוודה, עשיתי פעם את זה, לפי הלכות יצירה, ספר יצירה, ברא גברא. אלא מה, ביטלתי את זה, לא רציתי שיתקיים. מדוע? מענין, ‘אינטרסנט’. מדוע ביטלת את זה? הגאון אומר לו : מפני שזה היה לפי רַכּות שנַי, הייתי צעיר מאד. מתי הייתה רכות שני? זה היה קודם שנעשיתי בן י”ג שנה, לפני בר-מצוה. הגאון, לפני בר-מצוה, היה ילד קטן. עשה את הספורט הזה, הקונץ הזה, על פי ספר יצירה, לברוא אדם. איזה מין אנשים, איזה מין כוחות, מיני ברואים. רבי חיים מסתמא מספר אמת, זה מקור ראשון. ‘מפני שהייתה לי רכות שנים’. באותו רגע סידרתי, עשיתי את זה. אבל לא שיתקיים, לא שימשיך. יהיה עסק עם בני אדם, ידברו. זה דבר אחד דרך אגב, שיחה ארוכה, רבי חיים איש סודו של הגאון.
יחד עם זה סיפר לו עוד, דבר כזה: פעם אחת, מספר הגאון, עמדתי בתפילה, אם נזכרים בזה, מצחיק ומזעזע, אני עומד בתפלה בראש חדש, ב’שמונה עשרה’. אי אפשר לתאר, המוח של הגאון שאומר שהקיף כל התורה כולה, כל הנגלה וכל הנסתר, כל החכמה וכל מדעים, הקיף את הכל. פתאום מספר לו, לאיש סודו, לקרוב ביותר, לרבי חיים מוולוז’ין, עמדתי בתפילה, ראש חדש, ‘שמונה עשרה’ בשחרית, פתאום, באמצע ‘שמונה עשרה’, הוא מספר לו, מבריק לי, מה? זוהר, חכמה שאין סוף. יש זוהר, חלק בזוהר מיוחד בפרשת ויקהל. בזוהר ויקהל, יש שם אוצרות חכמה נוראים ונפלאים, באמצע ‘שמונה עשרה’, צריכים פירוש וביאור. מספר הגאון, באמצע שמונה עשרה בר”ח, פתאום מבריק לי לפרש את הזוהר ויקהל. נו, זוהר ויקהל, יש הרבה חכמות שם. אבל לא סתם לפרש. את הזוהר ויקהל הזה, אפשר לפרש אותו, במאתיים חמישים ושתים אופנים. רנ”ב, כך הוא אומר, ברנ”ב אופנים. נו, מה לעשות, הוא באמצע ‘שמונה עשרה’.
הוא היה קרוב לו לידיד, רבי חיים, סיפר לו, ‘נו, מה עושים’? אונס, אני עומד באמצע ‘שמונה עשרה’, ופתאום. נו, א-מציאה כזאת, רנ”ב אופנים להבין דברים גדולים. נו, ספר לידיד, לרבי חיים. רבי חיים מספר, אמרתי לו: נו, זה אונס. אם נזדמן מצב מיוחד לא רגיל כזה, אז מה עושים? המוח של הגאון הוא מוח ענקי. אי אפשר להפסיק ‘שמונה עשרה’? אי אפשר, ‘אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו’. אם כן, אפשר גאונות אינטלקטואלית שכלית, מוח של הגאון, לחשוב ברגע את מאתים חמישים ושתים האופנים, חצי רגע לבלוע את זה ולחזור ל’שמונה עשרה’. כך צריך להיות, ל’שמונה עשרה’ מוכרחים לחזור, אין ברירה, אפילו הגאון. כך אמר לו עצה.
אז הגאון אמר לו: כן, נכון וכך עשיתי. חצי רגע לחזור מאתים חמישים ושתים אופנים לפרש את הזהר הזה. אבל מה היה? גמרתי ‘שמונה עשרה’ – נשכח ממני את הכל, ברח. עונש מן השמים, נענשתי על זה, על שנגעתי בזה בתוך ‘שמונה עשרה’. כך סיפר הגאון. הצטערתי צער, אי אפשר להשיג. מאתים חמישים ושנים דברים גדולים רוחניים – נאבד. מסופר שם, הגאון דיבר מזה. תלמידים חברים, רצו לנחם, לעודד, רבינו, המקום יחזיר לו האבדה. אחר כך במוסף התאמצתי. יבא עוד פעם – אני לא אפסיק בגלל זה. לבטל, לדחות, לא לחשוב מזה, לא להתפעל מזה, כאילו לא היה. אח”כ במוסף, אח”כ כתוצאה מזה, הוחזרו לי הדברים. שתי הנקודות האלה שמזכיר בהקדמה של ‘ספרא דצניעותא’. נזכרתי מזה, עניין הגולם.
מסופר מהגאון, היה ידוע, שפעם, היה לו צורך רוחני כזה להיות בגלות, איזה זמן מחוץ לבית. לא ידוע כמה זמן זה היה, איזה חדשים, משך זמן, צורך רוחני כזה. מסופר, משום זה, שהיה איזה זמן בברלין, המקום של הגאון היה בוילנא, ישב בברלין, איזה כמה שבועות, כמה חדשים, אצל יהודי אחד. לא כתוב מי זה היה, הייתה לו הזכות הזאת, בעל-בוס, בעל בית אחד מברלין. התאכסן בביתו, מספר שבועות או חדשים האלה. האיש הזה, היהודי הזה, בבית היה לו בן סטודנט באוניברסיטה בברלין.
בתוך הימים האלה שהגאון שם בבית, יום אחד בא הסטודנט, הבחור הזה, מספר שבאוניברסיטה כבר כמה ימים מהומות מדעיות. פרופסורים, גדולי המדע, גדולי המוחות באיזה פרובלמות, של מתמטיקה פיזיקה, פרובלמות נוראות עמוקות מאד, ומתקוטטים ומתווכחים, כבר כמה ימים צעקות, מהומה נוראה, הוא מספר. הגאון שמע, התענין: מה יש שם, מה העניין הקטטות האלה? למד מסביב מה העניין. הגאון תפס, תיתן לי פיסת ניר, רשם איזה דברים, מה שרשם, על פיסת ניר. למחר, הראה באוניברסיטה. חזר הביתה: נו, מה היה? -כן, הבינו את זה, עכשיו לא מתווכחים. שקט כל המתמטיקה, כל הפיזיקה, כל הבעיות נתבארו. מבלי אוניברסיטה. דברים שקשה להבין את זה, להשיג השגה.
נו ממה הגענו לזה? (תלמיד: ‘שאגת אריה’ על ברכת התורה). גם כן היה ענקי בעולם של התורה. היה באותו הדור של הגאון. בעולם אומרים ככה, כאילו ‘רצה להתמודד’ עם הגאון. הגאון, הכל, בנגלה ונסתר. מה’שאגת אריה’ בנסתר אין דברים. אומרים ככה, אני זוכר שאומרים ככה, כשהיה נער אמר: הגאון מוילנא יודע נסתר, קבלה וגם נגלה, גם למדן. ואני יודע נגלה וגם נסתר. אישיות, אגב, אינני יודע אם מישהו הספיק לחבר ספר על ה’שאגת אריה’. על הגאון יש. על ההיסטוריה של ה’שאגת אריה’. ‘שאגת אריה’ מקודם, היה יהודי ליטאי. היה זמן שהיה בוולוז’ין, במינסק, בסביבות האלה. הספר ‘שאגת אריה’ נדפס במץ. מץ זה על גבול פגישה של גרמניה וצרפת. איך נהיה מחותן עם מץ? זה עניין מפורסם.
החליט בדעתו במשך איזה זמן גם כן, גלות. כמה זמן, חצי שנה או שנה, יש לו צורך כזה. איך גלות? באינקוגניטו (עִילום שם). השאגת אריה, היה ידוע אצל יחידים, גדולי תורה ידעו. אבל לא היה פופולרי, לא היה מפורסם. סדר לו משך זמן תקופה, להיות בסגנון כזה, נודד. גולה ממקומו. היה מתחפש. היה שנה או יותר משנה בסביבות ערים גרמניות. קבע לו משך זמן, תקופה כזו. בצורה, התחפשות כזאת, עני המחזר על הפתחים, לבוש שק, מקל, חגורה ומסתובב ככה בצורה כזו, כמה ערים. משך זמן כזה, שנה, קרוב לשנה, קבע לו משך זמן מסוים. עד שהחליט שמספיק, להתגלות. מתוך הנדודים האלה היה בשטרסבורג, מץ זה על גבול צרפת גרמניה. שטרסבורג קרובה לשם, מצד גרמניה.
בתוך הנדודים האלה של הגאון, הסתובב בכמה ערים. אח”כ מץ, והחליט, בתוכנית שלו כבר היה, עד כאן הגבול. כאן ירשה לעצמו לאט לאט להתגלות. לא יאמר אני ה’שאגת אריה’, אלא בעורמה, בהשתלשלות. בא לשטרסבורג כדרך אגב, בצורה של עני המחזר על הפתחים, מקבץ נדבות. נכנס לבית הרב, נכנס, כמובן באופן מסודר, בצורה מכובדת. הרב היה בערים גרמניות, גבול גרמניה צרפת. הרב היה בצורה מאד מכובדת, לא עני המחזר על הפתחים. אדם כזה, לאיפה נכנס? למטבח כמובן. נכנס למטבח, במטבח עומדת הרביצען, בלבוסטה מסדרת. ידוע, כך נזכר בספרות, כל השגותיו מלא בתקיפות, תקיפות של תורה, תקיפות רוחנית. יהודי גבוה עם טלית, פותח את הדלת במטבח, שם הרביצען הבלבוסטה הזו.
כידוע ה’שאגת אריה’ היה מחמיר על פי שיטתו בהלכה, היה מחמיר בשיטות ראשונים בחדָש. יש כמה שיטות, ומחמיר, בזמן הזה ‘חדָש אסור מן התורה’, והיה מתנהג ככה. היה לו שק של אורז שלו, עם שקית קטנה. וזה בזהירות מיוחדת שלו. ניגש ככה, פותח את הדלת במטבח. נבהלה, יהודי גבה קומה ומשונה, צורה מיוחדת. פותח את הדלת: רביצען, אני אתן לך חבילה של אורז שלי, תבשלי בשבילי. זה הגבול, עוד מעט יסדר להתגלות, יתגלגל. תבשלי, תכיני לי את האורז שלי. ואני אלך לבית המדרש. אחרי שעה שעתים אני אבֹא ואֹכָל את זה. הרביצען נכנסת לבית, מספרת לרב, נכנס יהודי, לפי סגנון הדבור א-ליטבק, ליטאי כנראה. יהודי משונה, בריה משונה, גבה קומה, מטיל אימה, נכנס אלי, נותן לי פקודות. פקודה שאת תבשלי בשבילי את האורז שלו, ובצעט’לה שלו, בכלים שלו. בכלים שלו, ארז שלו, מין בריה משונה.
אחרי משך זמן, שעה או שעתים, הוא קיים מה שהבטיח, בא מבית המדרש לאכול את זה. באֹכל שלו בכלים שלו. ישב בעצמו ואכל. אחרי שאכל, חשב להתגלות לאט לאט. -אפשר להיכנס לרב? -כן, אתה יכול להיכנס לרב. הרב היה רב מכובד. היה תלמיד חכם בתורה. -נו, שלום עליכם. יהודי מחזר על הפתחים, מדבר יידיש ליטאית. נו, משונה, לא מכיר את זה, משונה, בצורה משונה. יהודי מליטא. נו, נכנס אתו בדברים. חשב שזה יהודי עם הארץ, כמובן, יהודי שמחזר על הפתחים, עם מי יש לדבר. הרב, מכובד, תלמיד חכם. -שלום עליכם. -שלום עליכם. מדבר קצת יידיש. בתחילה, הרושם הראשון, איזה בן אדם זה, יש עם מי לדבר? שיחה. יהודי המחזר על הפתחים, מקבץ נדבות.
לאט לאט, היהודי הזה, העני המחזר על הפתחים, קבצן, מתוך המשך מלים נזכר פסוק. פסוק בחומש. מקודם חשב שהוא סתם יהודי גס, עם הארץ. פסוק, נו, אז יותר ידידות, יותר התקרבות, התעניינות. הבין ששייך לאיזה דבר, שבן תורה. אבל התגלגלו הדברים, פסוק וחצי פסוק ועוד פסוק ועוד פסוק. מתוך הפסוקים התגלגלו דברים, פסוקים שבדברי חז”ל, באגדה, בהלכה. אז הרב, נו זה סוג אחר, להתחשב ביהודי הזה. היהודי הוא לא עם-הארץ. כך נמשכו הדברים משך זמן. קצת יותר התעניינות. נו מתוך זה מגיעים לדבר בדברי תורה, בדברי חז”ל באגדות בהלכות. נו, יהודי א-למדן, בן תורה, המשך דברים במשך חצי שעה או שעה, בדברי תורה, למדנות. דברי תורה והלכה, ידיעות, פוסקים, ראשונים, אחרונים. איזו מין בריה זאת.
ומתוך הדברים אחר כך, ויכוח דברים ביניהם, ויכוח בהלכה. ה’שאגת אריה’ ידוע שהוא תקיף. נמשך התפלפלות עם הרב הזה, ויוצא מצב כזה, וכוח חריף, התפלפלות. הרב אומר ככה, והוא אומר: מה אתה מדבר. יהודי, דרך ארץ. כל רגע ורגע התחמם בתקיפות עוד יותר. הרב אומר ככה, והוא: מה אתה מספר לי מעיש’ס, הרי”ף, הרא”ש, ראשונים, אחרונים, אין מה לדבר. הרב גער בו, לא היה נעים, חוצפה כזו, דרך ארץ, איך הוא מדבר. והוא חוזר עוד פעם ככה וככה. מסופר סיפור, היה רב זקן מכובד, לא היה רגיל לסגנון דיבור כזה. בחדר השני ישבו אברכים, בנים וחתנים, אברכים, תלמידי חכמים צעירים. מקודם לא התעניינו, באים כמה אנשים אצל אבא. משוחחים, מדברים, יכול להיות שהאדם גם קצת בן תורה. אבל הרגישו בחדר השני שאופן הדבור היה הולך הלֹך והגבֵּה, בטון חריף, ויכוחים. מקודם היו עסוקים בלמוד. אבל מתוך זה, הרגישו מאחורי הפרגוד, שיש חילופי דברים בסגנון מיוחד, בניגון מיוחד.
אז התעניינו קצת, במה עוסקים, מדברים. אמרו, כנראה הבטלן הקבצן הזה, הוא כנראה יהודי בן תורה. הוא בן תורה, אולי קצת שייכות ללמוד דברי תורה, הלכה. אבל הרגישו שאבא מצטער, חולשת הדעת, מתוך הווַכחנות בדברי תורה. רצו לשמוע, מה תוכן הוויכוחים הלמדניים. שמעו, אפשר להבין שאבא מצטער, היהודי הבטלן הזה תוקף, בתקיפות. הם היו מאחורי הדלת, ניגשים לאבא, אומרים לו: אבא, לא תצטער כל כך. יהודי כזה, יהודי בן תורה, בסוגיות בגמרא, בראשונים באחרונים, יהודי כזה שיכול להסתכל בספר ולהבין לפעמים איזה דברים בספר. לא כל כך נורא. אז הרב היה ממש בצער. אז הם הצעירים, הם ידעו כבר שיש ‘שאגת אריה’. אמרו, היהודי הזה הוא בן תורה, הוא בעל כישרון קצת, יכול להסתכל בספר, יש ספרים חדשים, ולחזור. זה לא דברים שיש כל כך להתפעל מזה. נו היה יותר קל לרב כמובן.
הרב לא ידע, ה’שאגת אריה’ כבר נדפס. הרב לא ידע מספרים חדשים, הצעירים כן ידעו. הם הסבירו לאבא. נו, כשנחה דעתו קצת אמר: רבי ייד, טוב יפה מאד אתה יהודי בן תורה, מבין בדברי תורה, דברי חז”ל, ראשונים ואחרונים, אבל זה חלוק מדרגה. לו היית גאון כזה, מחדש דברים שלך, נו, יותר דרך ארץ. מה אתה כל כך מתאכזר אלי בסגנון הדיבור שלו. הצעירים ידעו ה’שאגת אריה’. מתוך זה כאן היה המקום שקבע לעצמו הגבול האחרון, שכאן מתחיל להתגלות. הרב אמר לו ככה, יוצא שהוא גונב מה’שאגת אריה’. ‘שאגת אריה’ כבר נדפס, טוב, אני יכול להסתכל בספר. לחזור על מה שיש בספר, לא כל כך נורא. אז הוא התבטא ואמר: מהספר הזה, מה’שאגת אריה’ מותר לי לגנוב’. מהספר הזה מותר לי. אז הבינו, נתגלה, שזהו הגאון ה’שאגת אריה’.
זו עובדה שהייתה, מעשה שהיה. באותו הזמן, הרב משטרסבורג קיבל הזמנה קהלה גדולה, קבל הזמנה, כתב רבנות. קהילה גדול רצו שיקבל הזמנה שלהם לעיר גדולה לרבנות. מתוך זה, הוא כתב להם: רבותי, קהילה קדושה, תודה רבה, קיבלתי הזמנה שלכם, הכבוד. אבל תדעו שעכשיו נמצא במחוזנו גאון, מאור הדור, מאור הגולה, הגאון ‘שאגת אריה’. אתם חשבתם, רציתם אותי, אבל כשהוא נמצא אז אין עצה, אתם חייבים לזכות במציאה בזכות. הקב”ה מסבב הסבות וגִלגל אותו, את ה’שאגת אריה’ לסביבה שלנו, ומתוך כך נתגלה המעשה. כך העובדה. עכבו אותו. אח”כ היה צריך לחזור לישיבת ליטא בוולוז’ין במינסק. אז עכבו אותו. מסופר עוד, דבר כזה.
היה חילוק בסדר החיים. בליטא היו גדולים, היו בדחקות, עניים, בצמצום. רבנים בצרפת בגרמניה, היה סדר חיים אחר קצת. שהם התחשבו עם היהודי הזה שזכו שגאון הדור ה’שאגת אריה’ נמצא בסביבה שלהם, אז עכבו אותו, שלא יחזור לליטא, יישאר אצלם. היה תקופה כזו שנשאר במץ. נו, שמחה גדולה, פרסומת, וסדרו קבלות פנים, באופן מיוחד, ועכבו אותו. כל הנסיעה, הגלות של ה’שאגת אריה’, זה היה בהסכם, סידר את זה במצב של שלום בית. הרביצען שלו נשארה בליטא במינסק. התחשבה אתו במשך איזה זמן, משך שנה כזאת, או יותר. הסכימה של ‘שאגת אריה’ יש חשק כזה לעזוב את הבית מחוץ. עכשיו פה, עכבו אותו, הרביצען נשארה. קיבל רבנות גדולה, מכובדת עשירה, סודר ככה. ומכאן היא הגיעה אח”כ. הוא נשאר שם ועוכב. אח”כ כתבו לרביצען. היא נשארה בבית. הביאו אותה ממינסק. היא לא ידעה, לא היה הטעם הזה בסדר החיים שלה. בישיבות שם היו בדחקות בצמצום באביונות.
נו, אח”כ הביאו אותה. כשהביאו הייתה קבלת פנים גדולה. ממתקים. אז היה בדור, לכבוד התורה ממתקים בדבש, נופת צופים. בפבריק, בתי חרושת של סוכר. בבתי החרושת, יש צורה כזו, חתיכה גדולה של סוכר בצורת מגבעת, אני זוכר את זה. הרביצען לא ידעה טעם כזה במינסק. לא ידעה, חיו בדוחק. כתוב שהרביצען, אותה אישה. מספרים, שפע של מתיקות, ממתקים כאלה, מספרים שהרביצען אמרה: לייבל, מה יהיה עם העולם הבא שלנו, שפע של מתיקות, של ממתקים כאלה, מה יהיה איתנו? היא דאגה, שיישאר קצת שכר בעולם הבא. זה היה בפרק הזה. נו ממה הגענו לזה? (תלמיד: ברכת התורה דאורייתא).
נו ‘שאגת אריה’ היה אחרון. ויש מקודם, ברכת התורה דאורייתא, זה בתוספות, תוספות מיוחד על זה. מענין איך הסגנון, הפגישה של התוספות. תוספות במסכת סוטה. במסכת סוטה יש בזמן החשמונאים, אגריפס. יש בקורת עליו. אגריפס היה ידוע בייחוס המשפחה שלו. הוא לא היה שלמות ביחס ממשפחה. ביקורת בחז”ל, כאילו החניפו לו, ‘אחינו אתה’. נוסח כזה. יש על זה ברור בתוספות בסגנון כזה. יסודי. יש שם ביטוי מיוחד בתוספות. היה קפידא מן השמים, עונש מן השמים, על שאמרו לו ‘אחינו אתה’. כאילו ויתרו לו על פגם בייחוס שלו.
נזכרתי, סגנון התוספות. השאגת אריה, ברכת התורה דאורייתא. באופן כזה אומר תוספות, כתוב שם ככה, שנאמר, יחס, הגישה לתורה. שלא נזהרו, לא התנהגו בשלמות ביחס לתורה. גם ב’שאגת אריה’ וגם בתוספות, ברכת התורה מדאורייתא. סגנון התוספות כמדומני ככה: אבדה הארץ. ‘אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה’. כך לשון התוספות, ומכאן מוכרחים לאמור, מקודם, שאר ברכות דרבנן ברכות הנהנין, ברכת התורה דאורייתא. אז סגנון כזה בתוספות, זה מוכיח. אם לא היה דאורייתא, לא היה חמור כזה, שאבדה הארץ. אם חז”ל אומרים, אבדה הארץ על שנגשו לתורה לא מתוך ברכת התורה – אז זה מוכיח שזה חמור ביותר, זה דאורייתא.
{לא מצאתי התוספות. ציטוט השאגת אריה (מתשובה כ”ד) “והכי נמי מצינן למידק מהא דפרק בתרא דנדרים דאמר התם ‘מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן, אמר רבינא מפני שאין מברכין בתורה תחלה, דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב ‘מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שנאמר ויאמר ה’ על עזבם את תורתי, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, א”ר יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה. וש”מ דברכת התורה דאורייתא, דאי מדרבנן הא אמרינן בפרק אין עומדין (דף ל”ג) דאנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, וירמיה קדים להו כמה דרי ובימיו עדיין לא נתקן”.}
אם כן זה ענין התוספות. ממילא זה נפגש ומעמיד אותנו עם בירור דברים על עניין הגישה לתורה. איך ניגשים באמת ממקור היהדות לתורה. יש גמרא (ב”מ פ”ה ב’. נדרים פ”א א’): ‘אמר רבי יהודה אמר רב, על מה אבדה הארץ’. מי לא יודע על מה אבדה הארץ?! ידוע. מה שהיה בבית ראשון, ומה שהיה בבית שני. דבר ידוע לכל, ‘מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו’. ועם זה יש ברור דברים, ‘על מה אבדה הארץ’. תשובה. ויותר מזה אפילו. מאמר חז”ל הזה מתחיל בהקדמה. הקדמה כזאת, הקדמה נוראה, מזעזעת, הקדמה לא רגילה. ‘אמר רב יהודה אמר רב, דבר זה נשאל לחכמים ולא ידעו, לנביאים ולא ידעו, עד’, איך זה מתפרט? ‘שפירשה הקב”ה בעצמו’. הקב”ה הוא המקור של החכמים ושל הנביאים. מה זה הדבר הנורא הזה? צריך פענוח, גִלוי, מהמקור שלפני חכמים, ולפני נביאים. הוא מביא פסוק בירמיה. כך כתוב בירמיה (ט’), ‘על מה אבדה הארץ ויאמר ד”, פירשה הקב”ה בעצמו, ‘ויאמר ד’ על עזבם את תורתי’. וכאן צריך פירוש על זה. אבדה הארץ בית ראשון, היה ככה וככה, בית שני ככה וככה, היו סיבות על מה אבדה הארץ.
עכשיו בא מקור חדש, רב יהודה בשם רב, ומחדש. מה? בית ראשון, בית שני, אבדה הארץ – ‘על עזבם את תורתי’. ממשיך, ‘מאי על עזבם את תורתי?’ מה, לא למדו תורה, לא עסקו בתורה? יש בירורים והוכחות, עדויות היסטוריות, שגם בבית ראשון, גם בבית שני, לא הייתה הזנחה גמורה, ביטול תורה גמור. היו גדולי תורה. יש פסוק בירמיה (ב’ ח’), ‘תופשי התורה לא ידעוני’. היו תופשי תורה. ביקורת, אולי לא היה בשלמות, אבל יש, היו תופשי תורה. ועוד כמה פסוקים. אז לא הייתה כל כך עזיבת תורה. ‘מאי על עזבם את תורתי?’ על זה יש תשובה. ‘מאי על עזבם את תורתי’, למדו תורה ועסקו בתורה, אבל מה, ‘שלא ברכו בתורה תחילה’. אפילו למדו תורה וקיימו תורה – חסרה הגישה הקודמת, ההקדמה אל התורה, איך לכתחילה, הברכה הראשונה, זה מגלה את הכשלון.
אם כן עכשיו, חייבים להתבונן, גָלינו מפני חטאינו, הכשלון, שלא ברכו בתורה תחילה. עוסקים בתורה, לומדים ומקיימים מצוות, ואעפ”כ חסר. מה חסר? הברכה בתורה תחילה. מה היא הברכה בתורה תחילה? אנחנו יודעים מהי הברכה בתורה תחילה: ‘אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו’, יש מתן תורה לישראל, מתוך סגולת ישראל, מתוך ‘עם זוּ יצרתי לי’, מתוך ‘בחר בנו מכל העמים’. וכשזה חסר, חסרה הנשמה, חסר הפְנים, חסר העיקר. יכול להיות לומדים, תלמידי חכמים ושומרי מצוות – ולא בירכו בתורה תחילה. זה מגלה את הקלקול, הידיעה הזאת, הכישלונות שהיו בבית ראשון ובבית שני. תורה היה, עסק בתורה, הרחבת תורה, גדלות.
זה נפגש קצת עם הדברים הידועים של הנצי”ב בפתיחה, בפתיחה לחומש. מזכיר, הוא אומר את זה מעצמו, אח”כ מה שהוא אומר, זה מפורש בחז”ל, בתוספתא. תוספתא מנחות יש אותם הדברים (שלהי מסכת מנחות). היו תלמידי חכמים, כתוב בתוספתא, בית שני היה הרבה תורה, שקידת התורה, למידת התורה, הרבה מאד תורה. בית שני, חז”ל. כתוב בתוספתא מנחות, היה הרבה תורה – עם שנאת חינם. הנצי”ב זכרונו לברכה בהקדמה לחומש, בהקדמה שלו מזכיר את זה. מה שהוא אומר זה מפורש בברייתא הזאת. אבל שם הנצי”ב מרחיב את זה, מפיץ אור. זה היה מתוך מה? היה עניין מריבה מחלוקת. גדלות תורה ועוד ועוד, גדלות, רבנן ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם. היה לכל צד, כל חלק בתורה, כל סגנון בתורה, הייתה קיצוניות כזו – רק זה התורה. כך נראית התורה. לא ככה, לא בדיוק, הנצי”ב מתבטא חמור מאד – דנו לכף חוב. תלמידי חכמים אחרים, לא בסגנון כזה, הנצי”ב זכרונו לברכה כותב את זה – אם לא ככה, אז ההוא אפיקורס. אפיקורס, כך כתוב. אפיקורס ומין וכו’ וכו’ וכו’. וזה – יצא מה שיצא, גרם מה שגרם, אי ההבנות.
אז מה נזכרנו כל זה, עכשיו לענייננו? (תלמיד: ברכת התורה). שלמות התורה, קונוטציה (הֶקשר) לתורה, ‘תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם’, ‘ד’ עֹז לעמו יתן ד’ יברך את עמו בשלום’. הזכרתי פה, אנחנו נפגשים בסידור עם ברכת התורה. ברכת התורה מסיימת, “וישם לך שלום“. זה היסוד הכללי. זה ענין תורה בכלל. כל הפסוקים המיוחדים של ברכת התורה. הברכה של התורה נקראת הברכה המשולשת. שלושה חלקים, שלוש מדרגות בשלמות התורה והברכה של התורה, והשלום של התורה על כלל ישראל, על ישראל ועל ארץ ישראל. אלה הדברים שעד כאן. זו תורה שבכתב, פסוקים שבתורה. בלי זה, אם אין ברכה בתורה, אז זה הגיוני מאד שהיה צריך להתבטא, לקיים את זה, ‘ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים’. לכן על זה נסמכת, יש קצת חילוקי גרסאות, אבל לא כל כך, בסידור, במשנה ובברייתא. ‘אלו דברים שאין להם שעור’ זה במשנה, במילה אחת או שתים.
אלה הדברים של עד כאן. המשך מהדברים מקודם, ועד כאן זה תורה שבע”פ. לזה הגענו, ‘אלו דברים’, פִרטי הדברים, התבוננות והבנה בפִרטי הדברים, דברים של קיום תורה במצוות. מכאן הביאור מתפרט. מתורה – מצוות. כמה מיני מצוות. ידוע, יש מצוות דאורייתא מצוות דרבנן, מצוות מעשיות, מצוות רוחניות, התפרטות. הפירוט הגדול של הזכות הגדולה, זכות התורה. יש כמה חילוקים, כמה מיני מצוות. אחד מהחילוקים ראינו, אחד מהדברים שאנחנו נפגשים פה. יש מצוות תמידיות, מצות אמונה, מצות מחשבה, מצוות רוחניות מצוות נפשיות, כמה חלוקי מצוות. מצוות הם דברים. כמה פעמים הזכרתי אז, גם בסגנון הזה, גם בפסוקים, גם בדברי חז”ל, בתורה שבע”פ.
דרך אגב, אני נזכר, ‘דברי ירמיהו’. ישעיה נקרא חזון, ‘חזון ישעיהו’. בתוך הפרקים של ישעיה, יש כמה פעמים, ‘אשר חזה על יהודה ועל ירושלים’, חזות קשה. חזון זה משהו גדול מאד, היקפי, מרחבי, כללי, אידיאי וכד’ ועוד. לעומת ‘חזון’ – ‘דברים’ זה התפרטות. מדרגות גם בנבואה, גם ברוה”ק מדרגות. בדברי חז”ל יש, ישעיה כמעט המשך של משה רבינו, כתוב בדברי חז”ל, משה רבינו סיים את התורה ב’האזינו השמים ותשמע הארץ’. ישעיה המשך מזה, ‘שמעו שמים והאזיני ארץ’. בדברי חז”ל, כמעט המשך משה רבינו. מישעיה המשך לירמיה. בירמיה, סגנון הנבואה של ירמיה – דברים. לעומת חזון. חזון זה כל כך מאיר, מפיץ אור כללי, כלל כלל כללי. ובהמשך מישעיה לירמיה, ישעיהו היה בירושלים, ישעיה בזמן המקדש. היינו במצב מאושר, מקדש, מלכות, נבואה. ירמיה היה ההמשך מזה, ירמיה היה כבר עם הגולים. מִתחילה בזמן מקדש ומלכות, אבל ההמשך של ירמיה עם הגלות. גם בקדשי הקדשים מדרגות, ומכאן ירמיה – דברים, ‘דברי ירמיהו’. וכמה פעמים חוזר סגנון כזה. דברים זה כבר, לעומת חזון, דברים זה פרטיות.
וכאן דברים, פסוקים שבתורה, פסוקי ברכת כהנים, לעילא ולעילא. מצורף לזה מקור של ברייתא. ברייתא ומשנה ביחס לתורה ופרטיה, פרטים של התורה, מצוות התורה, נקרא “דברים”. אפשר לומר ‘אלו מצוות’ – המצוות נקראות “דברים”, דברים מפורטים, פִרטי דברים לעומת הכלל הגדול הענקי של תורה מן השמים. נו מכאן התפרטות דברים על פירוטי התבוננות של התורה בפרטיותיה, התורה במצוותיה, בדבריה. כל המצוות, מצוות שהזמן גרמן, עיכוב לגבי מצב של נשים, כמה מיני מצוות. מצוות מעשיות, מצוות רוחניות, מצוות יחידיות אישיות, מצוות כלל ישראליות וכהנה וכהנה.
כאן יש עוד כמה חלוקים, כמה גוונים. יש מצוות שלא מוגבלות, “שאין להם שעור“. עכשיו מצות מלכות וכד’, מצות משיח. יש מצוות רוחניות, מצות אמונה, זה לא מוגבל, אין הגבלה, ‘בכל לבבך ובכל נפשך’ וכד’ ועוד. עצם אמונה שייך גם לנשים. אמונה זה לא הזמן גרמא, דוגמה. אבל יש דברים מסוימים, דברים של מצוות שהם מוגבלות. איך קיום הפרקטיקה של המצוות. הנה. יש מצוות כאלה שהן מוגבלות בשיעורים. שעורים – מצות פאה, מצות הפרשת חלה, תרו”מ. הממשות, הריאליזציה, הריאליות של קיום המצוות, הם חלקי תורה כאלה, והן מוגבלות בשעורים. אם זוכים, יש מקום, גם חלקי קדושה וחלקי תורה, יש מקום להבין, חלקי התורה והמצוות האלה, ערך המיוחד שלהם.
(אלו דברים שאין להם שעור: הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה)
“המצוות, המוגבלות בשעורים“, יש מקום להבין, קדושה כללית, כל התורה מן השמים, נכון. ובתוך מדרגות, מה שיש מדרגות, ‘המבדיל בין קודש לקודש’. “המצוות המוגבלות בשעורים, הן מושרשות“, שורש אחיזת התורה שלהן, “ביסוד הקדש המגביל“, יש צד כזה של קודש, קודש המגיע מן השמים, לסדר את האדם, את חיי האדם, ולסדר וקובע הגבלות, “ביסוד הקדש המגביל“, מה זה הקודש המגביל? הנה. “הנותן“, מקור הקודש אלוקי שמימי, מעל להגבלות. ויש מצב, ירידת שכינה לתחתונים, “הנותן את הצורה“, המוגבלת, “המתוארת לכל הברואים, ונותן קו ומדה לכל עולמים“, צד כזה, הקדוש של הקב”ה, מעל לגבולים, מעל לקו המידה. ירידה בתחתונים, ומצטמצם ונותן קו ומדה לכל עולמים.
זה נפגש גם, מותר לצרף לזה גם הביטוי של שמות אלוקיים, ‘אל שדי’. יש כמה פרושים למילה ‘שדי’, אחד הפרושים, ההגבלות: ‘שאמר לעולמו די’. מה זה די? זו הגבלה. די, מסתדר בחומר, במציאות התחתונית בגבול כזה וכזה, בסדר כזה וכזה, “ונותן קו ומדה לכל עולמים, מיסוד אל שדי, שאמר לעולמו די“. על פי זה, התורה אורייתא וקוב”ה. המקור של אורייתא וקוב”ה הוא שמימי אלוקי עליון, לא בסידור כזה של אמירת די, לא די, לא הגבלה. על מה ש’לא די’ נמשך ממה שלפני ה’די’, ‘אל שדי’. הנה נראה.
“ואלה המצוות“, חלק מצוות שהן לא מוגבלות, “שאין להן שעור“, אז יש מקום להבין בזה ערך עליון, למעלה משיעור, מדרגה עליונה, “ואלה המצוות שאין להן שעור, הרי הן קשורות במקור המעין העליון“, למעלה משיעור, למעלה מגבול, “במקור המעין העליון, ממקום שההתהוות“, התהוות ‘מי שאמר והיה’, “ההתהוות והשִפעה העליונה באה ממעל לכל מדה והגבלה“. מתוך מצב, ערך כזה, למעלה מגבול, ומזה נמשך ההגבלה. זה המשך הפסוק, המשפט הבא.
“הדברים היסודיים“, אם יש דברים, מצוות, בשעורים ובהגבלות – יש חלקי מצוות של לא הגבלות. מצב, חשיבות מיוחדת, חשיבות גדולה, “הדברים היסודיים“, יסודות הבריאה, יסודות ההויה, לפני הגבלות, “שבעיקר אינם צריכים להיות מוגבלים מצד“, מה? מצד שאיפה אידיאלית אלוקית עליונה, “שאיפת טובם“, הטוב והמטיב, מקור הטוב. לזה יש מקום, ערך כזה לא מוגבל, למעלה מהגבלות. עכשיו פירוט דברים. דברים יסודיים אלוקיים נצחיים, שמעל להגבלות. כאן יש מקום להתבונן, “הם בכללם חמשת הנטיות“, חמישה מיני דברים כאלה, דברים שבקדושה, “חמשת הנטיות הטובות, המאירות את נשמתו של אדם“, של אדם מישראל, אדם יהודי, “בהופעת זריחתן“. האור, ‘לכו ונלכה באור ד”. חמישה מיני דברים. אח”כ פה מתפרט, מה הם חמישה הדברים.
“והן“, הדבר הראשון, כתוב בגמרא, קוראים לרבש”ע בתורה: ‘אמר רחמנא’, הדבר הראשון רחמים, מרחם על הבריות, “הרחמים על הבריות“, קודם כל. רחמים על הבריות. רחמים, תכונה נפשית, נשמתית עילאית עליונית. מתוך הרחמים יש ביטוי, המילה רחמים מתקיימת ומתגשמת, הריאליזציה שלה, היא צדקה, לעשות צדקה (דברים ט”ו ז’) ‘כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך’, פותח, תפתח את ידך, יש כמה פסוקים בתורה, צדקה. רחמים בקרבך, יוצא רגש ורחמנות והתעניינות על מי שיש צורך לרחם. זה שייך לתכונת הנפש. צדקה היא תולדה של הרחמנות, הפסיכולוגיה הרחמנית, “שמדת הצדקה היא תולדתה“, שמה? “שאם יש הכרח להגביל את המעשה של הצדקה מצד עצמה“.
יכול להיות צדקה רוחנית מרחבית, ואם יש הכרח, אח”כ מתפרט, “ותקנו בשביל כך“, למשל, הדרכה של חז”ל. לפעמים יהודי עשיר, יש לו הרבה כסף. הוא נותן הרבה מאד צדקה. אבל בכל זאת, לא באופן שיצטרך להיות עני המחזר על הפתחים. יבזבז את כל הרכוש שלו – זה לא נכון. זה פתגם, מאמר חז”ל, “שהמבזבז לא יבזבז יותר מחומש“, יתן החלק החמישי של רכושו, אבל יותר מזה יצטרך להיות חוזר על הפתחים. זה לא דרך. יוצא אם כן הדרכה של חז”ל, במידה מסוימת הגבלה. רחמים, רגשיות, רחמנות, נכון, יפה מאד. בכל זאת צריך הגבלה, איך שהדבר מתקיים למעשה, בסדר החיים. זה נכון, הכרחי, זה הכרח. אבל בכל זאת צריך לזכור את החשבון. הכרח זה הכרח, לעשות הגבלה. אבל נטיית הצדקה והרחמים במקורה הנפשי הפסיכולוגי, זה לא ענין של.. זה גדול ואצילי ונשגב.
“בכל זאת עצם הנטיה הטהורה הנפשית, נטית החמלה והרחמים, שממנה ועל ידה הצדקה מתגשמת בפועל בעולם, זה צריך שיהיה“, המעשיות מוגבלת, אבל הרגשיות לא מוגבלת. רגש צדקה צריך להיות שוטף וחי כמעין הנובע, “נטית החמלה והרחמים, שממנה ועל ידה הצדקה מתגשמת בפועל בעולם, זה צריך שיהיה דבר שוטף“, כמעין, “שוטף המתגבר ועולה“, בלי הגבלה, “בלי מֵצרים“. אם כן, זה הדבר הראשון. עכשיו, “וכנגד זה“, זה עצמו המקום להדריך ככה ולבאר. אם כן כאילו הכרחי לעשות איזו הגבלה, שיעור, שעור למידת הפזרנות של הצדקה. בעצם הדבר, אפשר להבין את זה, להחזיק את זה. הכרחי קצת להחזיק שיעור, להחזיק חשבון.
אבל הפאה אין לה שעור. מה זה פאה? פאה זה מדת הצדקה לעני ממקור התורה. התורה דואגת לחנך את זה, אתה בעצמך צריך להגביל את עצמך. אבל בסדר הצדקה שאתה נותן ממקור התורה, הפאה, אין לה שיעור. הפאה זה גילוי של נטית החמלה והרחמים ממקור התורה. אין לה שיעור, בהרחבה. “זה צריך שיהיה דבר שוטף המתגבר ועולה“, בלי הגבלות, “בלי מצרים, וכנגד זה אין לפאה שעור. אחר נטית הרחמים“, זה קודם כל עניין של פאה, הבנה כזאת של פאה. זה פירוש של פאה. אחרי הפאה, נפגשים עוד איזה דבר. ביכורים. מה זה ביכורים. ביכורים רשום בתורה, ביחס למקדש. על פי רֹב פרי האדמה, פירות, פרי השדה. נו ב”ה נתברכתָ, הצלחה מן השמים. הצלחה, זה משמח אותך מאד. עבודת אדמה, חקלאות שלך, גם טוב. טוב מאד. ולברך ולהודות לקב”ה, על שהצליח אותך. ומתוך הברכה והשמחה, אתה בא לירושלים ולבית המקדש, ולהביע את הברכה. זה בכורים. זה אין לו שעור, בלי גבול, בכל מרחב. השמחה, כל החקלאות בכל הארץ מרוכזת ומקושרת למקום המקדש בירושלים בכל תוקף. ואין להם שיעור. הנה.
“אחר נטית הרחמים“, שמתגלית בפאה, ביחס לעניים, “באה נטית ההערצה“, לקודש, “לקדושת ההארה האלהית בחיי האדם, הבאה על ידי הערצתם של תופשי התורה ומחזיקיה“, ביכורים שנִיתנים לכוהנים, “שיסודם היא קדושת הכהונה, שהתבטאה ביחוד על ידי הבכורים, שנכנסה בזה מתנת כהונה עד לידי המדרגה העליונה“, הפאה והביכורים, “המדרגה העליונה של קדשי המקדש“, זה ראיון, להֵראות את פני ד’ בבית המקדש, “ורגש קדש זה“, לאין שעור, “אין שעור לו. ובכל אשר יוסיף כח“, יוסיף התקדמות, יוסיף רגש קודש, יוסיף שייכות והתקשרות בירושלים והמקדש, בלי הגבלה, “ובכל אשר יוסיף כח והרחבה יותר טובה וברכה בעולם“.
עכשיו המשך מזה, זה הפאה והבכורים בראיית ירושלים, הריאיון, ראיית ירושלים, בית המקדש. מזה המשך, כל סדר החיים של כל היהדות כולה. זה מתבטא בשני הצדדים האלה. גמילות חסדים כמו צדקה. יש מאמר חז”ל (סוכה מ”ט ב’) אפילו, גמ”ח זה יותר מהצדקה. צדקה היא לעניים, וגמ”ח גם לעשירים. בין לעניים בין לעשירים. החינוך של הטוב, של הפסיכולוגיה הטובה המטיבה. וכל זה מתגלה ממקור התורה, גמ”ח ותלמוד תורה. “ושרש החיים האמתיים, שאין לו הגבלה, וכל המוסיף להיות מְשוּקֶה“, מקבל רטיבות, השקאה, “מטל חיי עד“, נצח, “הרי זה משובח, הוא התכן של הדבקות האלהית“, ממקור הקדושה של כלל ישראל, “אור האהבה והשִמחה הקדוֹשה הקשורה עמה, שהיא שלובה“, מקושרת, “ביסוד הראיון, בחדות ד’ במכון קדשו“, במקדש, “ואין שעור לראיון בשביל כך.
נטית החסד והאהבה של הבריות, היוצאה מכלל הרחמים על אומללים ונדכאים“, פאה לעניים, ויותר מזה, “היוצאה מכלל הרחמים על אומללים ונדכאים, אלא חפץ ההטבה ושפור החיים, להרבות טוב לכל“, זה החנוך החשוב, “זהו יסוד גמילות חסדים שאין להם שעור. ולמעלה בקדש דעת ד’ העליונה, אורה של תורה, המגיהה“, מזריחה, מאירה, “אור על כל המחשכים“, שבחיים, “והמנצחת את כל הסבוכים שבחיים ובהויה, ודאי ראוי הוא שאין בה שעור למקור הטוב העליון. על כן אין שעור לתלמוד תורה“. זה החלק הראשון.
(אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעוה”ז והקרן קימת לו לעוה”ב)
אח”כ אריכות גדולה, כמה גוונים וכמה חלקים צדדיים, יותר בהרחבה. אין שעור לריווח, ריווח גדול מאד. אבל כאן מפורט יותר באופן פנימי רוחני. ריווח כזה שמקשרים אותו ערך לחיים. ערך כזה, ערך לחיי העולם הזה, חיי האדם באופן הזמני שלהם, שהוא מקבל גדלות והשפעה טהורה מחיי הנצח. עולם הזה מקושר עם עולם הבא. על ידי, כאן רשימה של כמה דברים שהם מסדרים את החיים, חיי.. סידור שלם. סידור כזה – אח”כ הדברים מפורטים בפנים – סידור כזה, הסידור הזה נותן כוח גדול, סגולה כזו, על כל החקלאות ועל כל הממשיות בחיים, כשהיא מקושרת עם לעילא ועילא, קדש הקדשים. זו רשימה גדולה שלימה מפורטת. “דברים שהאדם אוכל פרותיהם“, אלה פֵרות, הקרן קיימת לעולם הבא, “פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא“.
אני נזכר, אולי ספרתי פעם, היה ברוסיא בתקופה הקודמת, היה אחד, תלמיד חכם, היה מגדולי הרופאים, רופא גדול. היה צדיק, ת”ח, אני זוכר פרצוף פניו, היה אצילי. לפני עשרות שנים. יש לו ספר בהלכה, צדיק. הוא תפס מקום מכובד בין גדולי הרופאים. בישיבת ריגה, נזכר באגרות, דובלין, באים שם לבריאות, להתרחץ בים, בבלטים שם. היו הרבה רופאים, אבל כמובן שיש רופא כזה, שהוא תלמיד חכם, היה רופא של הרבנים. נעים להיפגש עם אדם שחבר בתורה.
אני נזכר, הייתה תקופה שהיינו בבריסק, כך היה הסדר, בכל קיץ, בסוף הקיץ באים שמה, להתייעץ. רופא, סידור החיים, סדור הדיאטה וסדר האכילה. אז הרופא הזה ד”ר שיין היה רופא לתלמידי חכמים רבנים. אני נזכר, זיכרונות ילדות, הייתי נוכח. פעם אחת, אבא זכרונו לברכה, היה גם ידיד חבר, אדם ת”ח, רבנות. יש לו ספר שלו שנכתב ע”י הגאון רבי שלמה מוילנא זכרונו לברכה, הרב הגאון הגדול, בגדלות.
הייתי ילד, אני זוכר בימי ילדות, לפני בר מצוה. אבא זכרונו לברכה היה שם בקיץ. כרגיל נפגשים, נו רופא, מומחה גדול. משך שעה או יותר, בודק, מצב הבריאות, טורח איזה זמן. אח”כ בסוף, שעה יותר משעה, צריך לשלם לו, עבודה טִרחה זמן ויגיעה, כמו שנהוג, חמישה רובל, המכסה הרגילה. לא רצה בשום אופן. התחיל עסק – בשום אופן. בשום אופן לא מקבל כסף. אמר, כשמזדמן לי הזכות לחזק את הבריאות של אדם גדול בישראל, גדול בתורה, אשרַי, אני מאושר בזה. לא מקבל כסף בשום אופן. התחיל ויכוח, מלחמה, טִרחה, יגיעה. הייתי ילד אז, לפני בר מצוה. היה את הוויכוח בין אבא לרופא. עלה בדעתי קצת, שאני אהיה לצד אבא לעזור לו בוויכוח.
תוך כדי הוויכוח, אני פונה אליו, אל הרופא הזה, דבר קצת ביידיש, בגרמנית, אומר לו: הֶר דוקטור, הד”ר הצדיק, ת”ח, אני בטוח שיתחשב בדברי חז”ל. דוקא בזמן הזה למדתי גמרא, למדתי גמרא בבא קמא (פ”ה א’), יש פרק מיוחד על זה, פרק החובל. משפטים, שאם יהודי פגע בחברו, עשה בו חבלה בגוף, אז הוא צריך להיות אחראי ולשלם לו. חייב לו חמשה דברים. החבורה הזאת מפריעה לו בעבודה – זה נקרא שֶבֶת. צריך לשלם לו על זה. צריך לטפל, לשלם שכר רופאים, נקרא ריפוי, אז צריך לשלם לו. אח”כ המשך מזה בגמרא, אם המזיק הזה, המחבל, שחבל בחברו אומר: ריפוי – בשביל רופא אני לא צריך לשלם לך. יש רופא שירפא אותך בחינם. על זה יש תשובה, ההוא יכול לומר, רופא כזה, אני לא רוצה בחינם, יש פתגם כזה: רופא בחינם לא שווה. כתוב בגמרא, (שם), ‘אסיא במגן’ מגן נקרא בחינם בלשון התלמודית ארמית, ‘אסיא של חינם מגנא שוה’, שוה חינם. רופא משלמים לו, זה בסדר, בריא. כך צריך להיות היחס לרופא, לא בחינם.
כשהייתי נוכח בוויכוח עם הרופא הזה, הוא אומר: אני זוכה לחזק הבריאות באדם חשוב, רב חשוב, אני מאושר בזה, אז לא צריך לקבל כסף על זה. אז אני פונה אליו: הד”ר אמר לי, הד”ר למד גמרא, יודע. בדברי חז”ל לא כתוב ככה. כתוב שרופא צריך להיות, לא אסיא דמגן, רופא בחינם, שלאחרים זה פחות שווה, מתאים להתחשב עם הדרכה של חז”ל. אז הוא אומר, אני זוכר היה נחמד, אומר לי ביידיש, אומר לי: בני, כל זה שייך אם אני כמו רוב הרופאים, אפיקורסים, הוא קורא אותם כופרים, האפיקורסים, הכופרים האלה, הם סוג אנשים כאילו שכל החיים אצלם הם מטריאליסטים, מטריאליסטים חומרניים. כל החיים על החמר, חמר והכסף. יש כסף – יש ענין לטפל. אם לא כסף, זה נקרא שהוא מגן, בחינם.
אמר לי, אנחנו לא ככה. לא כל החיים זה רק כסף. אתה אומר שאני נקרא אסיא דמגן? אני לא אסיא דמגן. כשנזדמן לי, יש לי הזכות, לחזק את הבריאות של גדול בתורה בישראל, אני לא אסיא דמגן. החשבון של הפרוטות, זה לא חשוב. אני שומר חשבון. יש לי חשבון גדול מזה. לטפל בגדול, זה חשבון יותר גדול מחמשה רובל. אני לא אסיא דמגן, אני שומר חשבון. הדרכה כזו. תלמוד תורה, כסף, הארה, האדם מתרגל ככה לסדר החיים, ולהסתכל ככה על חיי עולם הזה, לאור חיי הנצח, אז יש לו טעם אחר לחיים. חיים נעימים יותר, חיים שיש להם יותר טעם.
“אלו דברים שאין להם שעור“. יותר מהשיעור, יותר מהגבלה, (תהלים קי”ט מ”ה) ‘ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי’, הרחבת הדעת. מה שמתקיים פה, זה נקרא שהקרן קיימת. הקרן קיימת, זה מה שהרופא אמר, זה קרן קיימת. בהמשך הזמן, המשך בנצח. בירור חשבון. זה לגבי דברים של שיעור ושל לא שיעור, שאין להם שיעור, מרחבים. אח”כ רשימה גדולה ארוכה מיוחדת, יותר מפורט. יחס עולם הזה ועולם הבא, ביחס של פירות וקרן, קרן קיימת. קרן קיימת זה קבוע, דברים של נצח זה קרן קיימת. דברים שלא נצח זה פירות. באיזו מדה שהאדם מצליח לקשר את שני הצדדים האלה, אשרֵי, ‘ותומכיה מאושר’.
שאלה: אם הרב זצ”ל הקפיד כל כך על נסיעה לחֹפש, למה הרב לא נוסע פעם לחֹופש כמו שהרב זצ”ל הקפיד.
הרב: יש הרבה דברים שהוא הספיק. אנחנו לא יכולים להתחרות עם הכוחות שלו. הספיק הרבה פעמים ש”ס. הייתה תקופה שהיו אנשים שעקבו על זה. בסדר הרגיל, שישים דפים גמרא ביום. חזרה על הש”ס. ‘זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם’.
