ברכות התורה 8: “אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם”. לימוד בסידור “עולת ראיה” של הרב קוק זצ”ל | רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל

תורה שבעל פה ברכות התורה אלו דברים 3 \ תשל”ה

“אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא“.

ערך מיוחד. “הזמן והנצח, שני גלויי מציאות הם“, אנחנו חיים בעולם הזה חיים בזמן. ימים, שנים, זמנים, זמן כך וכך. אם כן זה סדר מציאות כזאת, מציאות זמנית נאמר. זה לא כל המציאות, יש מציאות יותר גדולה, יותר ארוכה, נצח נצחים. זה מובן העולם הבא. המילה העולם הבא, על כל פנים, באמת, יש לה שני מובנים. יש מקומות אחדים בדברי חז”ל שיש להוכיח.. עולם הבא. הבא כמו לעתיד לבֹא, במקומות אחדים. סדר מציאות כזו, סדר קיום מציאות כזו, לבד הסדר, המציאות הרגילה הפשוטה שאנחנו רגילים לה, הבאה אחרי תקופות, זה המובן עולם הבא. זה מובן אחד של העולם הבא. אבל יש מובן אחר של עולם הבא – גם במציאות שלנו של עכשיו. הבאה אחרי מספר השנים, שנות החיים שאנחנו חיים בעולם הזה. עולם הזה במובן זה שמציאותי, שקיים עכשיו. הנה פה יש פירוטי דברים.

בכלל באופן כללי יש לנו, זמן, מציאות זמן מצומצמת, מוגבלת, כך וכך שנים, כך וכך תקופות. יותר, גם כן מציאות. מציאות גדולה רחבה יכולה להיות. מקור המציאות – רבש”ע. הגדרה בקדמונים, כל הנמצאים הם הֶמשכים של מקור המציאות. המילה הידועה ברמב”ם: ‘כל הנמצאים לא נבראו אלא מאמיתת הִמצאו’. במקור המציאות יש שני אופנים, שני גלויי מציאות. גילוי המציאות הזה שמוגבל, מצומצם, זמני. ויש עוד, גילוי שיותר מזה. מציאות של מרחבים גדולים, נצחי. מתוך כך, “הזמן והנצח, שני גלויי מציאות הם“, ממקור המציאות. מובן שהנצח הוא גדול, ארוך. הזמן זה חלק, הזמן זה מציאות חלקית. הנצח הוא מציאות גדולה, רחבה, ארוכה מאד. מתוך כך, לכן הזמן והנצח, הם שני גילויי מציאות, נאמר, הזמן מציאות קטנה, הנצח מציאות גדולה, שני גלויי מציאות, שני גילויי מציאות של שניהם מהמקור, ממקור המציאות האלוקית העליונה, בורא עולם. במקור הם אחוזים זה בזה, “ודאי הם אחוזים זה בזה, ושניהם נובעים ממקור עליון ונשגב“, שבאמת, “שהוא גם למעלה מהערכת הזמן“, קורא הדורות מראש. ובאמת, וכאן החידוש, למעלה מהערכת הזמן, אין כאן שום חידוש, זה פשוט, מובן. אבל יש מקום להבין, “וגם למעלה מהערכת הנצח“. צריך כאן למוד, צריך בירור, מה המובן, “למעלה מהערכת הנצח“.

“בהכרה שלנו“, בהכרה אנושית שלנו, מצד הערך המוגבל שלנו, אנחנו מבחינים, מגדירים, זמנים כך וכך, נצחי גדול ארוך. מצד ההכרה שלנו, “מצד הערך  המבדיל את שני סוגי הגלויים של המציאות“, מה הם שני גילויי המציאות? “הזמן השוטף והחולף, והנצח“, נשאר, “העומד והקיים“. מצד זה, “ודאי שההופעות של אורותיהם“, של אורות המציאות שבזמן ושבנצח, “מצומצמות הן כל אחת בגבולה“, רבש”ע מקור המציאות, מתגלה בגבול המציאות הקטנה המצומצמת והמוגבלת, ומתגלה בגבול, במצב, במציאות כזו גדולה וארוכה, משתרעת הרבה. “הזמן השוטף והחולף, והנצח“, יחסי אל הזמן החולף, “והנצח העומד והקיים“, במובן זה, “ודאי“, שני צדדי מציאות, שני מיני מציאות, “שההופעות של אורותיהם“, של שני חלקי המציאות, “מצומצמות הן כל אחת בגבולה“. רבש”ע מקור המציאות, מתגלה בדברים זמניים מצומצמים מוגבלים. ואנחנו מאמינים שגם מתגלה באריכות, יותר משאר מיני דברים. הנה, “כל אחת בגבולה, הנצח בנצחים, והזמן בזמנים“. לכאורה צריך להבין ככה. “אמנם“, הבנה יותר גדולה.

“מצד הכח העליון“, מקור כל הכוחות, “המאחד את הגלויים הללו שבמציאות“, במקור העליון הכל אחדותי, הכל מקורי עליון, “המאחד את הגלויים הללו שבמציאות, כשהוא מופיע“, יש מצבים מיוחדים שמופיע המקור האחדותי. “וכאשר דברים“, יש נושאים כאלו צריך להבין שמופיע, מין מצבים מיוחדים, בנסיבות מיוחדות, בנסיבות היסטוריות מיוחדות. הנה, “וכאשר דברים יתגלגלו“, מסבב הסיבות מראש, קורא הדורות מראש. יש דברים מתגלגלים, “להֵראות“, הדברים מהמקור, המקור הוא אחדותי, המקור הוא מקור הכל, “להֵראות ממקורו העליון, אז“, כמובן שייכות. אנחנו נפגשים במצב כזה, עם הדברים ממקור הכלליות שלהם, ממקור האחדות שלהם, “אז יִגלה כח ההכללה וההתאחדות“, של מקור כל מיני הדברים, בכל ריבויים וגווניהם, “כח ההכללה וההתאחדות, של הזמן והנצח“. המצב של הכלליות והאחדות, מצב עילאי עליוני, כמובן, “ומהאור הגדול“, נפגשים יחד, נפגשים יחד הזמן במקורו העליוני הנצחי, “ומהאור הגדול המוּפע“, מופע, מופיע ביטוי בצורה כזאת, הופעה, מבריק, מאיר, “בחיי הנצח יופעו“, גם כן צורה כזאת דקדוקית, “יופעו גם כן נָגהי מאורות בגלויי הזמן“, ממקור הנצח, יש מצבים כאלה. ממקור הנצח נמשכות הברקות כל הזמן. מהמקור המקורי האחדותי, נמשכות השפעות. זה לא תמיד ככה. אבל יש מצבים כאלה.

שאלה: אפשר דוגמה למצבים כאלה?

הרב: הנה, נמשיך, נראה. הנה פה רשימה גדולה של הגמרא (המשנה), הדוגמה. אבל קודם היסוד, ההנחה שיש דבר כזה. שני חלקי מציאות. אבל ממקור המציאות שני חלקי המציאות אינם מנותקים. אין ניתוק, אין פרוד, “ומהאור הגדול המוּפע בחיי הנצח יוּפעו“, יבריקו, יאירו, “גם כן נָגהֵי מאורות“, המשך הארות, מהנצח המאיר את הזמן, “בגלויי הזמן, בצורה של תוספת ברכה, היודעת להוסיף ולא לגרוע“.

דרך אגב אולי אפשר להתעכב על המילה ‘נֹגה’. יש ביטויים, בדברים האלו רוחניים, שימוש הרבה באוֹר. ספר ה’אורות’, ‘אורות הראיה’, דוגמה, הברקת אור ממקור האורות. מדרגות שונות. מצבים של אורות. יש מצבים של, מצפים, ‘אור חדש על ציון ונזכה כולנו מהרה לאורו’, אור הבקר. נֹגה, ‘נֺגהי מאורות’, במקורות, ספרים קדמונים, יש מונחים מיוחדים, לשון הקדש. המילה נֹגה יש לה ביטוי מיוחד, ערך מיוחד במובן הזה, לא האור בכל תקפו בשלמותו – אור יום אור בקר, נֹגה במצב המעֲלה של האור מתוך אשמורת הבקר, מתוך הלילה, מתוך המחשכים – אל המעבר, אל האור. זה המובן של נֹגה. יוצא שבמילה נֹגה, יש מקום להבין, מצב כזה, שמין אור כזה, אור שמעורב בו גם החושך, מתוך המחשכים. מתוך כך יש בספרים קדמונים, הגדרה כזו של נֹגה. אומרים אור במובן האור שמופיע בכל תקפו, אור תורה ואור קדושה, האור הגדול השלם הברור. אור נחמד, חשיבות מיוחדת. ויש מצבים כאלה של האור, האור לא בשלמותו, לא במִלואו. מין  ערבוביה של החשך והאור.

במקורות קדמונים בחז”ל, זה במדרש, (מ”ר ג’, ח’), במעשה בראשית (א’, ה’): ‘ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה’. לאור יום – אלו צדיקים, מעשיהם של צדיקים, מאירים. צדיקים תלמידי חכמים מאירים את אור ד’ בעולם. והחושך – רשעים, (משלי ד’ י”ט) ‘דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו’. נֹגה, יש לו ערך, הביטוי והמצב הזה של האור שהוא מבולבל, מעורב. מעורב, של חושך ואור, אור וחושך, שיש בו גם צד החושך, של הלילה. אור נקרא צדקות, קדושה, טהרה, בהירות. לעומת זה, יש מצב כזה בעולם שמאד מבולבל, מעורב. ערבוב של אור וחשך, ויש ערבוב של טומאה וטהרה וכד’ ועוד, ערבוביה. מתוך כך פה נפגשים במילה, ‘נגֹהות של המאורות’. מצב שיש מקום לבירור החשבונות של אור הצדיקים, ומה שבניגוד לזה.

“נָגהֵי“, מצד היחס, ההשפעה, ההמשך, שזוכים הארת אור עולם הבא בעולם הזה. נאֹמר, אור הנצח בזמן. במצבי הגבולות, ובאמצע יש מצב כזה של הופעת אור, מאור גדול שלם, ‘אור חדש על ציון’, אור שתהיה בו תערובת של מחשכי רשעים, מחשכי לילה, מחשכי גלות, ובפגישה עם בירורי האורות. זה המובן ‘נגהות’, נגה של האורות, של מאורות. בשטח הזה, בתחום של הפגישה, הנצח והזמן, העולם הבא והעולם הזה, זה מצב כזה, שמביא לפגישה, נֺגהים של המאורות, נֺגהות של הנצח, נֺגהות של המצב המאושר שלעתיד לבֹא, שמבריק בעולם הזה. נָגהי מאורות מגלויי הנצח, מופיע ומבריק בגלויי הזמן.

על זה יש עוד תוספת. מצב כזה, באיזו מידה שמופיע ומבריק, אז יש מקום לקבוע את זה, “בצורה של תוספת ברכה“. במקורות בדברי חז”ל, יש מצב של זכות גדולה. זוכים, זוכה העולם, זוכים צדיקים, אז מופיע מצב כזה של השראת שכינה, ברכה. מופיעה ברכה בעולם הזה. זה מזכיר כמה מאמרי חז”ל שיש בדברי חז”ל בגמרא (ברכות ה’ א’), נזכר חסידים. החסידים הראשונים, היה סדר היום שלהם, שוהים שעה אחת לפני התפילה, התכוננות, הכנה לתפילה. ואחר כך המשך, שעה אחת תפילה. ואח”כ שוהים שעה אחת גם אחרי התפילה, כדי להמשיך את ההשפעה של הקדושה של התפלה בסדר החיים, בסדר היום. אם כן לפי מצב חיים כזה, יוצא שלש שעות כל תפילה. תפלת שחרית, מנחה וערבית, חשבון של תשע שעות. על זה יש שאלה בגמרא. נו, זו קדושה צדקות. אבל גם החסידים, גם אנשים גדולים, צריכים גם ללמוד גם כן, ואולי צריכים גם מצב של פרנסה גם כן. והשאלה: תורתם מתי? מתי מספיקים ללמוד, אם תשע שעות תופסת עבודת התפלה, מתי מספיקים ללמוד. ומתי מספיקים לעסוק בפרנסה. תורתם מתי נעשית, ומלאכתם.

על זה יש תשובה, מתוך שחסידים הם, חסידים יותר מצדיקים, מדרגה עליונה, מדת חסידות, אז הם זוכים לזה שמקבלים ברכה מן השמים, גם בתורה וגם בפרנסה, ‘מתוך שחסידים הם זוכים שתורתם משתמרת’, כך צריכים ללמוד הרבה תורה, גם לזכור דברי תורה. אז מתוך שחסידים, יש שמירה מן השמים על התורה שלהם, ‘ומלאכתם נעשית על ידי אחרים’. אם אומרים תורתם משתמרת, שמירה, שמירה באופן קונסרבטיבי, שמירה שהתורה לא משתכחת מהם. שמירת התורה. אותה התורה, התורה  מתקיימת ומשתמרת. באותו מאמר חז”ל, יש הרבה דברים, שינויים, חילוקים דקים בין הלשון שלנו בתלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי. באיזו מידה, באיזה סגנון, אבל זה מספיק. קצר וחריף. בירושלמי יש שם כזה. במקום מה שכתוב אצלנו ‘תורתם משתמרת’, שם כתוב: ‘תורתן מתברכת’. אם התורה משתמרת, היא לא משתכחת, אין שכחה, לא מתבטלת. אומרים ‘תורתם מתברכת’, זה יותר מזה. מקבלים תוספת ברכה מהשמים, על הרכוש הרוחני.

הנה זה כאן.  הזכרנו פה, “תוספת ברכה“, דרך המדרגה המסובכת האלוהית. וכשיש תוספת ברכה, אז. כאן יש עוד מלים, הוספות לזה, “היודעת להוסיף“, להוסיף, “ולא לגרֺע“. בתורה יש מושגים, ‘בל תוסיף’ ו’בל תגרע’. והמדרגה הנשמרת במצב הקודש האמיתי המיוחד, שלמות התורה, (דברים י”ח י”ג) ‘תמים תהיה עם ד’ אלוקיך’. תמימות, ‘תורת ד’ תמימה’, לא להוסיף ולא לגרוע. ועם זה יש מצבים כאלה, לפי התמימות השלימה בכל תוקפה, לפי ‘ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם’, ו’הדבקים בד’ אלוקיכם’ זה מאיר את הדרכים והנתיבות כל החיים, ‘חיים כֻולכם היום’, מתוך כך נמשכת השמירה האלוקית המוחלטת העליונה לביטחון. האמונה והבטחון של תוספת ברכה ושמירה שלימה מגירעוֹן, אין פחד מגירעון. כל זה חוזר למצב של שלימות. השלימות הבטוחה המוחלטת הקבועה. שמירת התורה.

עכשיו, “ומכח הערה עליונה וקדושה זו“, עֵרות, הערה, התעוררות, שמירה כזו, שזוכים לקבל סיוע מן השמים על זה, מזה המשך מצוה אח”כ, “באים הם אלה הדברים“, יש רשימה של כמה דברים, דברים שהם, “גדולי הערך“, בעלי ערך גדול ומיוחד בחיי האדם, האדם היהודי, האדם של תורה, מתוך הידיעה והביטחון שעולם הזה לא הכל, שהעולם הזה לא מנותק מהעולם הבא, שחיי הזמן לא מנותקים מחיי הנצח. מתוך כך האור הגדול של עולם הבא מאיר גם בעולם הזה. אור הנצח מאיר את חיי הזמן. לאור זה, בזכות זה מכוח זה, מתגלית ההשפעה הזאת וההארה ההברקה הזאת, על סדר החיים. כאן יש רשימה מפורטת, דברים כאלה שהם גדולים, תופסים ערך גדול, תפיסת מקום מיוחד בחיים, שבתוך הדברים האלה, זוכים, יש מקום לגילוי הזכות הזאת, ההשפעה של הנצח על הזמן, של העולם הבא בעולם הזה.

“ומכח הערה עליונה וקדושה זו באים הם אלה הדברים“, שמתפרטים אח”כ, “אלה הדברים גדולי הערך“, ודברים אלה. אח”כ בפנים זה יותר מפורט, דברים אלה, עניני מצוות כאלה, עניני מעשים טובים כאלה, לא כל המצוות שוות, (פרקי אבות ב’ א’) ‘הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה’, ולא כל מעשים טובים במידה שווה. אבל יש מקום לבירור מיוחד, משקל מיוחד, מיני מצוות כאלה, ומעשים טובים כאלה, שהם כאילו על הגבול, שבהם יש מקום להסתכל, להתבונן באופן בהיר בָּרור, הקשר, הזמן, מתוך עולם הבא בעולם הזה. אח”כ פה הדברים מפורטים, ביחוד בדברים האלו, ברשימה המפורטת. “ומכח הערה עליונה וקדושה זו באים הם אלה הדברים“, המפורטים ברשימה הבאה, “אלה הדברים גדולי הערך, שעקרם נטוע ביסוד הנצח“, ומתוך העיקר הזה נמשכת הארה גדולה שלהם על חיי האדם בשנים האלו, בזמן, “שעקרם נטוע ביסוד הנצח“, ומתוך העיקר, השורש, הסתעפות, “והסתעפויותיהם הולכות הן בתכונות חיי הזמן“, חיי הזמן של האדם בעולם הזה. “שהאדם אוכל פרותיהם“, או מקודם, הסתעפויותיהם, “אוכל פרותיהם בעולם הזה, הזמני“, והקרן קיימת, “והקרן קיימת לו לעולם הבא לחיי הנצח“. ששם השורש, המקור.

“ואלו הן“. כך פירוטי הדברים עכשיו. נראה. אז מה צריך להיות כאן אלו דברים? רשימה של דברים אלה, של מצוות כאלה, מעשים טובים כאלה, שעניינם הוא, קשורים ואחוזים בשורש הנצח, בעולם הבא והמשך שלהם בחיי האדם הפשוטים בעולם הזה.

שאלה (הרב צוקרמן זצ”ל): מה המובן שעולם הבא הוא קיים ומוגבל? אם חיי הנצח מוגבלים, גם הם נפסקים באיזה זמן?

הרב: איפה כתוב שחיי נצח מוגבלים?

שאלה: ‘שחיי זמן הם חולפים ויש מערכת נצח’?

הרב: שעיקרם נטוע ביסוד הנצח.

הרב צוקרמן: בהתחלה אמרנו שמערכת הנצח קיימת כמו מערכת הזמן, שתי מערכות.

הרב: במציאות. הזכרנו מקור עליון מקור המציאות. המציאות, כל הנמצאים מאמִתת המצאו, מקור המציאות. המציאות נמשכת במציאות שלנו, בחיינו בעולם הזה, במציאות קטנה, מציאות זמנית. והמציאות, יש מקום להכרה כזאת, הנחה כזאת, יש מקום, מזכיר, ביטויים בדברי חז”ל, צדיקים אמיתיים, צדיקים גדולים, נקרא לזה צדיקים, נקרא לזה צדיקים חסידים אנשי קודש עליונים כאלה, אצלם, חיי הנצח נמשכים גם בעולם הזה, גם בזמן. דברי חז”ל, יש כמה מיני ביטויים, (ברכות י”ז) ‘עולמך תראה בחייך’, גדולי ישראל היו נפגשים, אח”כ נפרדים, היה ביטוי מיוחד בחז”ל, הדרכה כזאת, איחול, מאחלים זה לזה: תזכה לזה שתראה, תראה בעיני גוף, בעיני בשר, נזכה ונחיה ונראה, תראה את עולמך, אתה, לפי הערך הגדול שלך והגדלות שלך, תראה את העולם שלך הגדול, הענקי הגדול, שיהיה נראה ומבריק ומופיע ומאיר, גם בחיים האלו של העולם הזה. בכמה מקומות. במובן הגדול, השאיפה האידיאליסטית, האידיאליות דקדושה במידה היותר גדולה, שהנצח מופיע בזמן. שהעולם הבא קיים ומופיע בעולם הזה. זה בכלל.

שאלה: זה לא העולם העתיד לבא, זה העולם שיש עכשיו?

הרב: כן. ומכאן, זה קודם, הנחה כזאת, שיש דבר כזה, יש מצב כזה, יש מציאות, מצב כזה, בעצם סוג אנשים כאלה, מזכי-הרבים נאֹמר, שבהם ועל ידם, יש מצבים כאלו שמבריק אור העתיד לבא במצב של עכשיו. יש עוד כמה מקומות בדברי חז”ל. בגמרא חגיגה (וכן ברכות ל”ג, סנהדרין צ”ב): ‘מי שיש בו דעה’, הכונה דעה גדולה, דעה באמת, מאד בעל דעת, ‘כאילו נבנה בית המקדש בימיו’. אנחנו מצפים שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אבל מי שיש בו דעה אלוקית, דעת עליון, דעת אמת, אז יש לו שכל כזה והרגשה כזו ותכן נפשי רוחני כזה, יש לאדם כזה, בית המקדש הוא כבר קיים, כבר בימיו. זה ידוע בכמה מקומות בהדגשים שונים בדברי חז”ל. מצב כזה, שהעתיד לבֹא והעולם הגדול והאידיאלי והקדושתי והמרומם, היסוד הנשגב הוא כבר מאיר כך, מבריק כך בימינו, נבנה בימיו וכד’.

אם כן ההקדמה הזאת באופן כללי. אחר כך “ואלו הן“. יש רשימה של כמה דברים ממשיים, ממש, דברים אלה ואלה ואלה, מצוות אלה, ומעשים טובים אלה, יש להם דין מיוחד ערך מיוחד שבהם מופיע, מתקשר, הקשר, הקונטקט ממש, של צד האידיאלי לגבי עולם הבא, והוא מאיר, וזה נמשך, מאיר בחיים של עכשיו, בעולם הזה. יש רשימה מפורטת, ‘אלו הן’.

שאלה: המצוות האחרות הם לא מאירות כאן בעולם הזה?

הרב: מדרגות. מצוה קלה, מצוה חמורה. גם במצוות יש מדרגות, גם בקדושה יש מדרגות, ‘המבדיל בין קדש לקדש’. אבל כאן מתוך כך, יש ללמוד מהערל של הדברים האלה שמפורטים פה, שבהם מופיע, מבריק, במידה הגדולה ביותר הקשר של הנצח בזמן. הנה נראה.

“ואלו הן“, פה מפורט. “כשם“, קודם ההסבר, הבהרת הדברים, “כשם שהוצגו בציור הכללי של אלו דברים“, מקודם בכלל, הציור הכללי, שמה, שיש דברים כאלו, בכלל, “מצד רוממות הבהירות הרוחנית האצורה בהם“, יש קדושה ויש קודשי קודשים, יש מצוות ומצוות עליונות, “מצד רוממות הבהירות הרוחנית האצורה בהם“, בדברים אלה, במצוות אלה, במעשים טובים אלה, שבהם, “שההוה והנצח“, מופיע בהם כל כך אחד, באחדות שלמה, “מתאחד בהם בצורה כל כך עדינה ועליונה“, עדינות ועליוניות מיוחדת, קודש קודשים, “ככה הם מוצגים“, אח”כ יותר מפורט, נתבונן יותר, הממשיות הפרקטיקה. הממשיות של המצוות האלה והאנשים האצילים האלה, יש אפשרות להבין, שבהם מובלט ביותר העולם הבא והעולם הזה. נראה,

“ככה הם מוצגים באָפיָם המעשי“, ממש, “בכל פרוטם“, מה? “שהם אוצרים בתוכם“, עוד הפעם, “בממשותם“, במעשיותם, “בממשותם“, אוצרים בתוכם, “את האור הגדול“, אור הקדש, “ויסוד החיים הרוממים והמקיפים“, שני דברים, בקדושה ברוממות, ברום עולם, ומקיפים, היקף, אור מקיף, “המאחדים בקרבם את חיי העולם ואת חיי השעה“, ואת חיי הזמן, “יחד, שמשרשיהם נובעים הם“, שורשים וענפים, “שמשרשיהם נובעים הם אלה ענפי החיים הגדולים“, הענפים הגדולים, “שמהם תוצאות להַפֵּרות הנאכלים בעולם הזה, והקרן הקיימת לעולם הבא. ובשביל ההבלטה השלמה הזאת של הציור המושלם“, של מצוות אלה, מעשים טובים אלה, “חזר התנא ואמר לפני פרוטם של הדברים: ואלו הן“. יש מקום להתבונן ביחוד, אלה הדברים, מצוות ומעשים, שבהם, כשמסתכלים היטב, בהם אנחנו נפגשים במצב כזה, דרסטי, בולט, פרקטי, עובדתי. בולט, אח”כ הדברים מתפרטים מפורשים בהבלטה המיוחדת לדברים טובים אלה, הקִישור של עולם הבא ועולם הזה. הנה נראה, אפשר לראות הדברים של הרשימה המפורטת.

“כבוד אב ואם“. דוגמה למשל, הדבר הראשון. כאן יש פירוט דברים, הסבר. כיבוד אב ואם בעצם, מצוה בתורה, ‘כבד את אביך ואת אימך’. מצוות שבתורה יש להן ערך, עניין מיוחד, לכל מצווה יש ערך הקדושה שלה. עם זה יש מקום, בהמשך אב ואם. אם נאֹמר במילים אחרות, נוכל לבטא את זה, המשך הדורות, לדורותיכם. המשך מצבי החיים של כל דור ודור, הדורות נמשכים מאב ואם לדורות הבאים. פגישה עם ההווה והנצח. “הערצת ההויה“, המילה הוויה במציאות, הווית המציאות. ערך המציאות, ההוויה, במובן, בערך גדול, בעברית, גדול מאד, יש יחס של הערצה, יחס כבוד, יחס הערצה אל החיים. החיים חשובים מאד. לא רק חשובים, יש להם ערך גדול. “הערצת ההויה“, יחס ההערצה שלנו אל המציאות של החיים בהוויה, ביחס הערצה, “ביסוד הנצח היא גנוזה“. אם לא, מה אנו ומה חיינו, מה זה כל כך חשוב, כל כך נערץ, רגעים כאלה, רגעי החיים. אבל החיים בערך האמיתי שלהם, בקישורם אל הנצח, זה קובע יחס של הערצה, של כבוד. “הערצת ההויה“, יחס להוויה בהערצה, ביחש של הערצה, בכבוד והערצה, זה גנוז, קשור, “ביסוד הנצח היא גנוזה“. כמובן.

אח”כ זה מתפרט עוד, יותר התפרטות. “הערך המרומם של החיים“, החיים במובן, חיים נמשכים, דורות, דור העבר, דור ההווה, דור ההמשך, הדורות הבאים. החיים הִנם מציאות החיים, והחיים נמשכים ומתהווים, חיים הנמשכים בהתהוות. “הערך המרומם של החיים, של ההתהוות“, ערך חשוב מאד, רם ונשא, גדול מאד, “מונח הוא בסקירת האושר“, (משלי ג’ י”ח) ‘ותומכיה מאושר’, “והטוב“, אין טוב אלא תורה, אלא קדושה, “בסקירת“, הסתכלות, תפיסת עולם כזאת של, “האושר והטוב, אשר הנצחיות לבדה היא יכולה להביע“, להכיר את זה, “אשר הנצחיות לבדה היא יכולה להביע את כל אָפיָה“. יחס הזמניות לנצחיות.

“אמנם קשר גדול צריך הנצח להיות קשור בערך הזמן“, כדי להשפיע, לחזק, לרומם, “בערך ההווה התדירי“, המצב, התדירות של החיים. יש תדירות שאינה תדירה, בערך ההווה הרגיל, “כדי שלא לעכב על הופעת האורה ממקורה“, ההופעה האמיתית של האורה המאירה את החיים, שהיא נמשכת מהמקור, “ממקורה, כדי שלא“, אם לא נמשכת מהמקור, אז אוי ואבוי, אז חושך בעולם, “כדי שלא להחשיך את הזיו“, ההברקה, “העולה ממקורות הנצח, המתפלש“, נמשך, “לתוך צנורותיה של ההויה בכל זמן ועִדן“, החיים הזמניים, “אשר ממקורה העליון“, מהמקור העליון, מקור החיים, נמשכת, “המשכת החיים נלקחת היא בעֹז פנימיותה“.

 ומכאן, “שהיא היסוד להכרת כבוד אב ואם“, המשך אב ואם, הם ממשיכים, היחס, הדרך ארץ והכבוד, בתור מובן זה, צורת החיים של חיי הדורות, המשך הדורות, לדורותם, “גורמי החיים והמציאות הקרובים של היחיד“, של כל אחד מאתנו יש לו קשר, יש זכות כזאת בהמשך הדורות, של כבוד אב ואם, במובן של המשכי הדורות שלנו, הדור הקודם, נמשך הדור ההווה והדור העתיד, כל זה מפגיש אותנו באיזו מדה קצת, עם חלקי השנים והזמנים שלנו, עם המשכי החיים, “גורמי החיים והמציאות הקרובים של היחיד“, והיחיד, “המוצא את עצמו חי נתון בתוך ההויה“, המשך החיים של המשך הדורות, “בתוך ההויה, הנערצה בנצחה“, בקשורה אל הזמן והנצח, “והמוארה בזיו חליפותיה הזמניות“. מקבלת הארה, מוארה, מתוך עולם הבא, מתוך חיי הנצח. כאן גישה, כבוד אב ואם במובן זה, שלשלת הדורות, קשר הדורות.

שאלה: מה פרוש “קשר גדול צריך הנצח להיות קשור בערך הזמן“? מצד הנצח צריך להיות קשור?

הרב: כמובן, הנצח זה הגדול השלם. הזמן זה חלק, חלקי.

שאלה: אז מי זה הצריך, הנצח צריך או הזמן צריך להיות קשור לנצח?

הרב: צריך נצח של האדם. אנחנו צריכים לחיות ככה ולהכיר ככה, ‘ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם’, מתוך דבקות אלוקית, אם אדם זוכה לדבקות אלוקית ולקדושה אמיתית. הוא נעשה, מתחנך, מחנך את עצמו למצב כזה, שחיי השעה שלו עכשיו, הם מקושרים אל הנצח. זה מתבטא קודם כל בהמשך הדורות. הקישור והערך והיחס והכבוד של קשרי הדורות של אב ואם והבנים. זה הדבר הראשון, הנקודה הראשונה במציאות חיי האדם, חיי האנושיות. אח”כ עוד דברים אחדים, שנִיִים במעלה.

“וגמילות חסדים“. גמילות חסדים זה מושג מיוחד. יש בדברי חז”ל למשל, צדקה, מצוה גדולה. פסוק בתורה, (דברים ט”ו ז’) ‘כי פתֹח תפתח את ידך’, לעני האביון תיתן צדקה. ועם זה יש מאמר חז”ל (סוכה מ”ט ב’), ‘גדולה גמילות חסדים יותר מצדקה’. צדקה היא לעניים, וגמילות חסדים זה חסד, מצווה כזו, גם לעניים גם לעשירים. יותר רחב. הנה. “וגמילות חסדים“. יתכן שזה אפילו מפגיש אותנו עם מידת החסד במובן אלוקי, ‘עולם חסד יבנה’. זה חסד גדול מצד הבורא. בורא עולם, פניית התעניינות של חסד על הנבראים. זן ומפרנס ו’מכלכל חיים בחסד’. הנה.

“מצד יסוד“, מקודם נפגשנו ביחס הנצח והזמן. שיש חילוקים בין נצח וזמן, זה דבר פשוט. אבל כאן יש שכלול הבנה, המילה חסד, המושג הזה, זה מאיר לנו במובן הזה של קשר הזמן והנצח. זה עניין של חסד. ‘מכלכל חיים בחסד’, “מצד יסוד החסד, שהוא יסוד הנצח של העולם“, הנצח המקיים את העולם, המבסס, ממשיך הקיום של העולם. הנה כאן, “אשר חסד יבנה“,  מצד זה, “הרי תָכנה של גמילות חסדים אחוז בחיי עולם, בשרש הקרן הקיימת לעולם הבא, עולם הנצחי“. מצוה כזאת, מצוות רבות כאלה, הן מקשרות סידור, גילוי המעשים הטובים והמידות, בתוך עולם הזה. יוצא שזה מבריק ומאיר ומביא לידי ביטוי כזה, דרך העולם הזה הפרקטי המעשי המצומצם, ובתוך זה מופיעה הארה של צדקה ומעשים טובים, נצחיות.

“אמנם בתֹכן המתגלם במעשה החסדים“, מה ענין חסדים? הנה, מתבטא אחר כך, “הנדרשים למלא את המחסורים של כל אלה“, של עניים, הזקוקים לעזרה, “אשר הם סובלים חסרון, בעולם המוגבל המלא חסרונות“, מציאות החיים בעולם הזה, נמצא במצב כזה, מלא חסרונות. ויש ענין מצווה של עזרה, להקל על החיים, ביחס לסידורי החסרונות שמקיפים אותנו, “הרי הדבר אחוז בתכונת חיי עולם הזה“, תכונת חיי עולם הזה עמוסה בחסרונות. אם מדברים מצב כזה שראוי לאדם שיתרומם למעשים טובים כאלה, למידות טובות כאלה, להקל על סיבוכי המצבים, סיבוכי החיים שבעולם הזה. הנה, “ובשביל כך כפולה היא מדת גמילות חסדים, בעושר חיים כִּפְלַיִם“, שמה? שמאז שבא מצב כזה, חיי שעה זמניים, הם מקבלים התכן העזר, הסיוע, מתוך ההארה שלהם לעולם הבא, “חיי השעה וחיי העולם“, הבא, “וראוי לה שתהיה נמנית בין הדברים, שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא“.

כל הגישה הזאת, המצב הזה, לעזור למי שצריך עזרה. לעזור מתוך שזה מדגיש את המצב הזה של הארת העזרה, ההברקה הגדולה, לאור קשר הזמן והנצח. זו ההבטחה היותר שלמה, היותר משוכללת, יותר בטחון של הקלה לחיי האדם במצוקות החיים שנמצאים. זה החלק השני. אם כן, הדבר הראשון, קשר הזמן והנצח, סדרי הדורות, אב ואם. הדבר השני, גמילות חסד, יותר מהצדקה, זה מצב התקדמות כלפי החסד האלוקי, ‘גומל חסדים טובים’, ‘עולם חסד יבנה”, דוגמה. אח”כ לאור זה, יש עוד דבר. דבר שלישי בעל ערך מיוחד. של מה?

“והשכמת בית המדרש שחרית וערבית“. מה ענין בית המדרש? בית המדרש זה מקום לימוד. זה בדין בהלכה אפילו. הקדושה של בית המדרש יותר גדולה מהקדושה של בית הכנסת. אפילו בהלכה, אין למכור בית המדרש בשביל בית הכנסת. יוצא קדושת בנין מקוּדש שקבוע לתורה, לימוד תורה, יותר מאשר קדושת התפלה. הנה. “דרישתה של תורה“, בית המדרש, בניין כזה, מצב כזה, מתוך העיון בבתי מדרשות יש מצב של לימוד, תפלה גם כן. בתי מדרשות, זה זמנים מיוחדים, קובעים שיעורים. כך היה נהוג בישראל. אחרי התפלה, שעור, פרק משניות, או לימוד אגדה בעין יעקב וכד’, “דרישתה של תורה בעתים הקבועים, שהצבור מוכן לקבֹע להם את זמנו“, זמנים, שעות מיוחדות, “בתדירות“, קבוע, כששומרים על זה, על הזמנים הקבועים, “כשהיא משתמרת, יש לה אופי“, קשר של השעות הקבועות, הן קשורות קשר לנצח, עם הנצח של תורה, “אופי נצחי מצד ערכה של תורה“.

תורה, פה נפגשים מצב, תפיסה כזאת של יחס התורה והתפלה. תורה אורייתא וקוב”ה. תורה זה יסוד העולם, התגלות אלוקות בעולם, ביטוי כזה, “שהוא למעלה מן השמש“, למעלה מן הטבע, “ומקורו בחיי עולם. אבל האִגוד, שהצבור“, צבור של יהודים, שהם קבועים בבית המדרש, ומתוך כך קבועים במקום התפילה, “האִגוד, שהצבור כולו מתאגד על ידי הזמנים הקבועים, שלבו פונה לקביעות התורה“, בתפילה יש זמנים קבועים, שחרית-מנחה-מעריב. והזמנים הקבועים הם דברים של קדושה שהם מקושרים, עם המקור הראשון, אורייתא וקוב”ה, של תורה, מקושרים במצב כזה של, “ביחוד מקום“, מקום מיוחד, “ובהשכמה“, קביעות מקום וזמן, השכמת בית המדרש, “ובהשכמה, כדי שלא יִטרֵד השעור מפני עסקי החיים ודאגותיהם“.

מצב כזה, הסדרים הקבועים בתורה ובתפלה, והציבור מסודר ככה וקבוע ככה, “ענין זה יש בו משום ברכה זמנית“, בסדר החיים, “שהוא מישר את המדות המעשיות“, את החיים המעשיים, “ומקיים את יסוד הצבור ומאמץ את ערכו“. הצבור הקבוע בתורה בזמנים, ועל זה, על כל זה, מופיע ומבריק האור ממקור התורה. “על כן יש בזה  משום הכח הכפול של חיי שעה וחיי עולם, אכילת פרות בעולם הזה וקיום הקרן לעולם הבא“. ולזה, המשך דברים מפורטים, פרטי מעשים שיש להם ערך מיוחד של השייכות, הקשר, השעות של סדר החיים, סדר היום, סדר הלילה, והקשר שלהם אל המקור העיקרי הנצחי.

“והכנסת אורחים“. יש הגדרה כזאת מיוחדת. “נפלאה היא מצוה זו, מצד חסדה הזמני“, לפעמים יש בבתי מדרשות, בעירות בחוץ לארץ, וגם פה, לפעמים נשאר אדם אורח, שהוא לא קבוע, שאין לו כאן משפחה, הוא נשאר לפעמים בבית המדרש, נשאר בודד, אין לו מקום איך להסתדר פה. המצווה הזאת המיוחדת, ההתעניינות, “הכנסת אורחים. נפלאה היא מצוה זו, מצד חסדה הזמני“, מתגלה חסד מיוחד, “להמציא להאורח, הנודד ממקומו“, להמציא לו, “את משאליו החסרים לו, כאילו היה נמצא בביתו. עוד יש בה משום הארה נצחית, שהנקודה היותר טהורה ויותר טובה שבאדם מתגלה היא בשעה שהפגישה עמו היא חדשה“, אורח. אורח, לא במקום. לפעמים ההתעניינות באורח, יש לה ערך חשוב מאד. הוא נשאר במצב כזה, אדם נשאר בודד ומבולבל, צריך להסתדר. התעניינות באורחים, יש לה ערך מיוחד. יש מצב כזה, “שהפגישה עמו היא חדשה, וביחוד כשהיא פוגשת את המבט של האהבה, ושל חן ושל הידידות של אחים, והאור הזה“, ההארה הנפשית הפסיכולוגית הזאת, “קורא את המקוריות הנצחית של הנשמה להתלהט“, להתלהב, “ולהאיר באור תפארה, הנותנת חיים נצחיים להאישיות“, אדם נודד, עובר אורח. מצב, יש מקום במידה טובה מיוחדת לזכור: אה, אתה אורח, צריך להתעניין בך באופן מיוחד.

קצת מזכיר ביטוי של ה’חפץ חיים’. יש הרבה סיפורים. בא אליו בקור יהודי מאמריקה, התעשר בכסף, נוסע לבקר את המולדת בליטא. היה הרבה שנים באמריקה. התרגל, הרבנים באמריקה, שחיים בדירה יפה מסודרת, כמובן, בכבוד. שמע שבליטא יש רב גדול כזה, נו התענין, נבקר אותו. מגיע. ל’חפץ חיים’ זכרונו לברכה, לא הייתה דירה מכובדת. היה בצמצום, בדלות, באביונות. לא היה חסר לו, לא היה לו צורך, שיהיה בלוקסוס. בא היהודי הזה, שמע, רב גדול. נכנס לדירה של ה’חפץ חיים’, מזדעזע. כך חי אדם גדול?! שאל אותו:

• רב’ה, איפה, המילה באנגלית, איפה הפורניצר (furniture), איפה הריהוט שלכם? אין רהיטים בבית של החפץ חיים. איפה הרהיטים שלכם?

התפלא, הזדעזע. אמר לו ה’חפץ חיים’,

• נו, אתה מקשה השאלה הזאת, תגיד לי, איפה הרהיטים שלך?

הוא אומר לו,

• שלי? אני הלא אורח, אין לי סידור של רהיטים.

אמר ה’חפץ חיים’,

• גם אני אורח. לגבי עולם הבא, עולם הנצח – שם אזרחות, קביעות. אבל מה ערך החיים בעולם הזה, אנחנו אורחים פה, חיים באופן זמני. אמר, גם אני אורח. לאורח אין צורך להרבה לסידור של רהיטים, של לוקסוס. פשוט. הרגשה בריאה, הזמן והנצח.

“והכנסת אורחים. נפלאה היא מצוה זו, מצד חסדה הזמני להמציא להאורח, הנודד ממקומו, את משאליו החסרים לו, כאילו היה נמצא בביתו. עוד יש בה משום הארה נצחית, שהנקודה היותר טהורה ויותר טובה שבאדם מתגלה היא בשעה שהפגישה עמו היא חדשה, וביחוד כשהיא פוגשת את המבט של האהבה, ושל חן ושל הידידות של אחים, והאור הזה  קורא את המקוריות הנצחית של הנשמה להתלהט ולהאיר באור תפארה, הנותנת חיים נצחיים להאישיות“, היחידית הפרטית, “הפועלת לחשוף“, לגלות, “את האורה האצילית הזאת“, של הנצח, שהיא, “הקיימת עדי עד. הרי יש כאן פרות בעולם הזה, מצד החסד הארעי, והקרן קיימת לעולם הבא, מצד הארת הנשמה“, שהיא שייכת לחיי הנצח בעולם הבא, “האצורה תמיד בצרור חיי עד“.