ברכת כהנים \ ט”ו תמוז תשל”ח
ברכת התורה. מקודם, עניין של ברכות, מובא בסוגיות במקורות בתפילה בגמרא בהלכה, ברכות זה דרבנן. ברכת הנהנין, ברכת המצוות. צריך לברך? צריך לקיים מצוות, לא לברך על המצוות. אבל עד כאן. עד ברכות התורה. יש הרבה בירורים והרבה מקורות מרבותינו ראשונים ואחרונים. באחרונים, ב’שאגת אריה’ (סימן כ”ד בתשובות), יש פרק מיוחד. סימן מיוחד, (או”ח מ”ז משנה ברורה א’) שזה מצות עשה דאורייתא. וכן כמה ראשונים, זה בתוספות. בתוספות דרך אגב, סגנון כזה: ‘על מה אבדה הארץ? על שלא ברכו בתורה תחילה’. אומרים התוספות: לא מסתבר שעל לאו דרבנן אבדה הארץ. אבדה הארץ – על ברכת התורה חיוב דאורייתא. זה מקודם ברכות התורה. אחר כך בסדר העניינים, ברכת התורה על דברים של תורה. מצורף לזה, איזה דברים של תורה? זה פסוקים של תורה. מתוק ככה, מילתא בטעמא, לצרף פסוקים של תורה לברכת כהנים. יש שלשה חלקים, שלשה פסוקים. זה נקרא: הברכה המשולשת. יש כמה פירושים על זה. הפשט, משולשת – שלושה חלקים. קודם, כמה דברים על ברכת התורה עצמה, אח”כ סמוך לזה, להסמיך לזה דברים של תורה, פסוקים של תורה. איזה פסוקים? בפרשת בהעלותך, הרבה פסוקים. הפסוקים המתוקים הנחמדים שהם ברכה לישראל. וכאן מקודם, שורות אחדות, הדגשה.
“פרשת ברכת כהנים סמוכה היא לברכת התורה“. כאן יש פירוטי דברים, הסברה, הסברה מתקבלת על הדעת. לכאורה זה לא הכרחי מצד עצמו. אבל הסבר על זה. טעם, “כי“, תורה, ישראל ואורייתא, ‘בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו’, ישראל ואורייתא זה סגולת ישראל. ישראל מתאימים לתורה, התורה מתאימה לישראל, “כי יסוד ברכתה של תורה“, הברכה, שייכות, מתאימה לתורה, נמשכת מתורה, “באה היא על הסגולה של ירושתנו“, תורה היא ירושה לנו, ‘תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב’, “על הסגולה של ירושתנו הכללית“, ירושתנו הכללית, אם כן המשך הדברים מכאן אח”כ, זה מתאים לערך ענין הסגולה שלנו, עם סגולה, סגולת ישראל. “על הסגולה של ירושתנו הכללית, העומדת למעלה מכל דבר שיוכל להפריע ולעכב את האושר הגדול, המוכרח להיות שרוי בעצמיותה של נשמתנו“. נשמת ישראל, עצמיות ישראל, סגולת ישראל – כל זה שייך לתורה.
“וסגולה זו, כדי להקים תורה בישראל, מצאנוה“, ביחוד בחלק הזה של כהונה, “מצאנוה בקדושת הכהונה, שבעקרה“, מה שמפורש בתורה, בפרשת ‘וזאת הברכה’, “שבעקרה באה כדי להקים אורה של תורה:“, ענין הכהונה. הכהונה זה בבית המקדש, נכון. בית המקדש, כל מה ששייך לזה. אבל ברכותיה, יחד עם זה, פסוק מיוחד, העניין הזה של כהנים להעמיד עבודת המקדש, מתוך עבודת המקדש, לאור הקשר של השפעת המקדש על כל כלל ישראל. בפרשת וזאת הברכה (ל”ג י’), “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל“. פה לא נזכר מזה.
בהמשך השלמת הדברים, דברים בהלכה, בגמרא בחולין (ק”ל ב’), בשילוח הקן, פרשת כהונה, הזרוע והלחיים. אז שם מובא בגמרא, מובא להלכה: אין לתת מתנות כהונה לכוהן עם הארץ. כהן צריך להיות מחזיק תורה בישראל. מובא שם פסוק (דברי הימים ב’ ל”א ד’) ‘למען יחזקו בתורת ד”, צד העבודה במקדש זה צד אחד. ויחד עם זה ‘יחזקו בתורת ד”, מי שראוי לזה, לקיים תפקיד כזה של חיזוק בתורת ד’. הפסוק (דברים ל”ג י’) “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”, השייכות, הפגישה, ההתקשרות, תוקף הכהונה עם הוראה, ‘יורו’, עבודת קודש במקדש, “‘יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל’“, אז זה שייך לברכת התורה. “ועל ידי קביעותה של קדושת הכהונה באומה“, על ידי זה, “תבוא כללות האומה“, ביעקב, בישראל, כל מדרגות שבישראל אפילו, “תבוא כללות האומה באחרית“, המסקנה, “להיות כולה ממלכת כהנים וגוי קדוש“. זה פשוט מאד. “על כן יש כאן יחש גדול בין עיקר ברכת התורה לתֹכן הכללי של ברכת כהנים“.
זה פשוט מאד. לפעמים, פה רשמתי בצד, אולי זה מוסיף משהו. ציטוט הזהר. זוהר שמות-ויקרא. ציינתי, זוהר פקודי וזוהר שמיני. מסתמא יש איזה דברים, השלמה. נראה. פרשת פקודי רכ”ה, בתחילה: “ובגין כך כהנא דאיהו מסטרא דימינא, אזדמן תדיר לברכא עמא. דהא מסטרא דימינא”, חילוק בין ימין לשמאל, “מסטרא דימינא אתיין כל ברכאן”, כל ברכות לעולם מימין. חילוק בין ימין לשמאל. “כל ברכאן דעלמא, וכהנא נטיל ברישא, ועל דא אתמנא איהו”, מתמלא בברכה, והברכות מקשרות שמים וארץ, “לעילא ולתתא. תא חזי, בשעתא דכהנא פריש ידוי”, נשיאת כפים, “פריש ידוי לברכא עמא, “כדין שכינתא אתיא ושריא עלוהי”, על הכוהנים, “ואמלי ידוי”, למלא מכוח השראת השכינה, למלא את ידיו. זה סדר ברכת כהנים, יש ביטוי כזה בזוהר, מברך בשתי הידיים, וכאן ביטוי, שיד ימין כאילו נכרת יותר בגובה, “ידא דימינא זקפא לעילא על ידא דשמאלא”. זה בזוהר פקודי.
מה עוד כתוב פה. זוהר שמיני ל”ח: “וישראל מתברכאן על ידי כהנא, וכהנא מתברכא”, הברכה לכוהנים, “וכהנא מתברכא על ידי דכהנא עלאה”, רבש”ע. המליצה זה, רבש”ע כהן, “וכהנא מתברכא על ידי דכהנא עלאה. וכאן לסיום, עוד הפעם ציינתי, בגמרא בחולין (מ”ט א’) יש. (דתניא, “כה תברכו את בני ישראל”. רבי ישמעאל אומר: למדנו ברכה לישראל מפי הכוהנים, לכוהנים עצמן לא למדנו. כשהוא אומר “ואני אברכם”, הוי אומר, כהנים מברכין לישראל והקב”ה מסכים על ידם. רבי עקיבא אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי גבורה לא למדנו. כשהוא אומר, “ואני אברכם”, הוי אומר כהנים מברכין לישראל והקב”ה מסכים על ידם. אלא רבי עקיבא ברכה לכוהנים מנא ליה? אמר רב נחמן בר יצחק “מ”ואברכה מברכיך”). לגבי ברכה לכוהנים. יש שני גדולי חז”ל, רבי ישמעאל ורבי עקיבא. חד מאן דאמר (רבי ישמעאל), ברכה לכוהנים, מ”ואני אברכם”. ור”ע הברכה לכוהנים? מ”ואברכה מברכיך”. מי שמברך את ישראל, מקבל ברכה מן השמים. ציינתי, הדוגמה בחולין זה רבי ישמעאל ורבי עקיבא.
אם כן פה, הלשון של הזהר, שהכהן מתברך, מתברך על ידי כהנא עילאה מן השמים. נקרא בשמו. ולא כרבי עקיבא. לרבי עקיבא, הכוהנים מתברכים מ”ואברכה מברכיך”. חילוק בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא, ולהלכה צריך ברור. יש לנו כלל. מחלקת בין תנאים (עירובין מ”ו ב’, מ”ז), הלכה כרבי עקיבא מחבריו. מחברו, מחבריו. זה חילוק. כאן יש “ואני אברכם”, כאילו לכוהנים. ובגמרא כתוב, “ואני אברכם”, לישראל. (זהר חלק ג’ קמ”ז א’): “כהנא כד פריס ידוי לברכא עמא ומשתכחן דמתברכין כלהו עלמין בסטרא דרחמי דאתמשכן מעתיקא טמירא סתימאה דכלא”. לשם שמים, ‘ואברכה מברכיך’ זה פסוק, ממקור הברכות, הכוהנים מרוויחים, ברכה עליונה. שני המקומות שהזכרתי, השלמת דברים… נו עכשיו מזה המשך, פירוט הדברים לברכת כהנים. יש שלשה חלקים, הברכה המשולשת. כאן פירוש על כל שלשה החלקים האלה.
הדבר הראשון “יברכך ד’ וישמרך“. מכאן ביאור בקיצור, פשוט מאד. הברכה, לקבל ברכה. הברכה שתימשך, תתקיים, יש מקום של שמירה, שמירה על אוצר הברכות, שפע הברכות. אבל עם זה, יש מקום להבחין. “בהדיוט מוכרחת לבֹא בתחילה השמירה על הקיים“, שמירה זו ברכה נוספת. הברכה הנוספת, ומזה יש שמירה. אבל בהדיוט בדברים פשוטים, השמירה על מה שיש כבר, “בהדיוט מוכרחת לבֹא בתחילה השמירה על הקיים ואחר כך הברכה התוספת וההגדלה, שרק בהיותה כבר במציאות“, יש לזה שמירה, “והוחסנה“, מוכנסת במחסן, בחוסן, “במערכת ההויה, אז חל עליה גם כן תוכן של השמירה“. זה בהדיוט ככה. “מה שאין כן בברכת ד’. הברכה היא היא הממשיכה עמה את השמירה“, השמירה מן השמים, זה ענין אחד עם הברכה, “וכל מה שהוא מתברך מן השמים הרי הוא משתמר גם כן על ידי הברכה עצמה. ולפיכך קדמה הברכה לשמירה: יברכך ד’ וישמרך“. באופן פשוט צריך לשמור מה שיש, נמשכת ברכה. אז מן השמים, אז הברכה השמיימית, הכוח, הסגולה, הקדושה השמיימית, היא עושה את השמירה.
אני נזכר דרך אגב, (אורות התורה י”ג א’), בעניין שמירה וברכה. חילוק, הבחנה במקורות חז”ל. הגמרא הידועה בברכות, חסידים הראשונים. חז”ל מספרים לנו ככה. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה. ומתפללים שעה אחת. ושוהים שעה אחת אחרי התפילה, להמשיך את הקדושה של התפילה במשך היום. אם כן, לפי זה, יש, התפילה שלהם תשע שעות. תשע שעות עורכת התפלה. על זה שואלת הגמרא: טוב, חסידים, אבל צריכים ללמוד קצת גם כן. וצריכים אֶפְּס משהו לאכול גם כן. אחרי תשע שעות – תשע שעות תופסת התפילה. שואלת הגמרא: תורתו מתי נעשית? ומלאכתו מתי נעשית?
אז עונה הגמרא, באופן ניסי. מתוך שחסידים היו תורתן משתמרת, סיוע מן השמים, אז תורתם מתקיימת ומלאכתם מתברכת. כך כתוב אצלנו בגמרא. בירושלמי יש חילוק במילה אחת. אצלנו כתוב: תורתם משתמרת. בירושלמי כתוב אותו הדבר, הגדרה על החסידים הראשונים. ושם כתוב: תורתם מתברכת. לא רק משתמרת מתקיימת, לא משתכחת – תורתם מקבלת ברכה מן השמים. זה נפגש כאן, חילוק בין מצב כזה, סיעתא דשמיא שהדברים לא ישתכחו, משתמרת. ויש מצב שהיא יותר ממשתמרת. תוספת סיוע, סיוע עליון, תורתם מתברכת. על התורה בעצמה ברכה. יש לנו פה הדגשה, הברכה היא השמירה. משתמרת או מתברכת, והברכה היא השמירה.
החלק השני בברכת כהנים, דבר מיוחד. הארת פנים. לקבל ברכה, לקבל שמירה. אבל דבר מיוחד, עניין מיוחד, בסבר פנים יפות, בהארת פנים. “יאר ד’ פניו אליך“. ומתוך הארת פנים, הדברים קשורים זה בזה. הארת פנים, שייך למצב של חן, כמובן, הא בהא תליא. מתאים יחד, “יאר ד’ פניו אליך וִיחֻנֶךָּ“. להרבות חן.
“הארת פני ד’“, היחס של ד’ אליך זה בהארת פנים, “היא הופעת הקדושה העליונה, העומדת למעלה מכל גבולי הבריאה“, רבש”ע השגחה, גבולי הבריאה. בבריאה יש כמה סיבוכים. גבולי הבריאה. סדרי מעשים, “מכל סדרי מעשים, מידות ומחשבות שבכל מלֹא העולמים“, אבל תורה – תורה קדמה לעולם. אז סדר השגחה, חסד ד’ בתוך הבריאה. בתוך הבריאה, אז ממילא יש סיבוכים והגבלות. אבל מה שנמשך מכוח התורה, זה לעילא, למעלה מהגבלות, אין מקום להגבלות, “למעלה מכל גבולי הבריאה, מכל סדרי מעשים מידות ומחשבות שבכל מלֹא העולמים“. בהמשך הדברים, אור התורה. “אורה של תורה מנהיר“, מביא את הנהרה, “את הנהרה העליונה הזאת, אשר לא בשום כח נברא“, של הבריאה, “יוכל להיות נלקח, כי אם בחסד החן“, ויחונך, “בחסד החן העליון של אור ד’ לבדו“.
שאלה: מה זה ‘החן’?
הרב: פה מובא פסוק, “‘חן וכבוד יתן ד’“, כבוד זה כבוד התורה. גם כן מדרגות ביחס לתורה, וכבוד, “‘חן וכבוד יתן ד’ לא ימנע טוב להולכים בתמים’“. הגמרא במגילה (ג’), אומרת הגמרא שכבוד תורה עדיף מלמוד תורה. תורה, למוד תורה, תורה בעצמה, אורייתא וקוב”ה. תלמוד תורה כנגד כולם. בגמרא מגילה יש שם להלכה, לויה של תלמיד חכם. פסק הלכה בגמרא: צריך להפסיק מלימוד, כשעוסקים בלמוד תורה, להפסיק מלימוד כדי להשתתף בכבוד של תלמיד חכם. כל העניינים, לגבי כיבוד אב ואם גם כן. הדרך העניין, “שכל המכבדו בחייו מכבדו במותו”. גם כיבוד אב ואם ככה. אם כן מכבד ת”ח, ככה גם במותו, בהלוויה. הולך להשתתף בהלוויה של ת”ח. מצב כזה כמו בחייו כך במותו.
זה הגדר, זה חילוק כבוד. מצטרף עם הפסוק הזה, כבוד מצלצל עם המצב של חן. “חן וכבוד יתן ד’ לא ימנע טוב להולכים בתמים“. ‘אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד”, זה בדיוק שייך לכאן לעניין. גם הגמרא במגילה, כמדומני ככה, לעניין להפסיק בלמוד בסדר לויה של ת”ח. זה המובן שם. עניין כבוד בלימוד, שכבוד תורה עדיף מלמוד. להוסיף ביאור, החשיבות של כבוד תורה. לכאורה, לימוד תורה עיקר התורה. ללמוד, ללמוד ולקיים כמובן. ועם זה – כבוד יותר. לכאורה לא פשוט. לימוד, ללמוד ולקיים – במובן מסוים פרטי. ללמוד ולקיים הלכות אלה ואלה, פרטי למוד ופרטי קיום. כבוד זה יותר מאשר פרטי. כבוד זה ענין היחס, הדבקות, השייכות הכללית לתורה. וכבוד שורשי יותר מלימוד. אחר כך, המושג של כבוד, הוספת דברים.
אומרת הגמרא בשבועות, סדרי בית דין בישראל. מושב בי”ד. דיינים בישיבה. כך הסדר. באים עדים, בית המשפט של תורה, הדיינים צריכים לשבת. הנידונים בעמידה. פסוק, (דברים י”ט י”ז) ‘ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ד”. מצות עמידה לפני ד’ במובן של שכינה שרויה אצל תלמידי חכמים, דיינים, רבנים – ועומדים. יחד עם זה מצורפים עדים, גם כן בעמידה. בבית דין, כל סדר, פרוצדורה של משפט, מוכרח להיות נתבעים, עם שופטים ועם עדים. זה לא הולך אחרת, כל משפט צריך להיות עדים. אז במובן זה, עדים גם כן נכללים בחשבון, במסגרת הזו של ‘האנשים אשר להם הריב’. שני האנשים שייכים אל הריב. בירור הריב בעדים. אם כן זה גמרא מפורשת והלכה ככה.
כאן יש עוד דבר מיוחד. אם ת”ח בא לבי”ד, דין מיוחד. ת”ח מתחשבים אתו. ככה עדים בעמידה, אבל ‘ת”ח מושיבים אותו’. יש המשך בגמרא בשבועות שם: ‘מאי טעמא?’ הרי מצות עשה בעומדים. יש הסבר לזה בגמרא. ‘האי עשה’ – כבוד התורה זה עשה. ועמדו – זה עשה. לשון הגמרא שם, שניהם עשה. ‘האי עשה והאי עשה – עשה דכבוד תורה עדיף’. בין ‘עשה’ גופא, יש עדיפות. עדיפות של ה’עשה’ של כבוד תורה. מין הערכה מיוחדת, יחש לתורה, הכבוד, כבוד של תורה. תלמיד חכם מושיבים. עשה ועשה, מצד עשה של יחס כבוד לתורה – העשה הזה יותר חזק. כל כך לימוד תורה, ת”ת כנגד כולם. לכאורה, צריך להבין את זה. לימוד, זה לימוד ממשי, ‘ללמוד ולקיים’, ממשי פרטי. כבוד זה יותר מאשר ממשי – נפשי, רוחני, השייכות, הקשר הדבקות – אז עדיפות, ‘עשה דכבוד תורה עדיף’.
הנה פה הפסוק, חן וכבוד. כבוד נמשך עם חן, “וִיחֻנֶךָּ“. ויחֻנֶךָּ, חן של חן מצטרף עם כבוד. “חן וכבוד יתן ד’ לא ימנע טוב להולכים בתמים“. להולכים בתמים, תמים זה הפסוק, ‘אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד”, הליכה בדרך, הפסוקים שם בפרק הידוע, ‘אשרי תמימי דרך’, תלמידי חכמים, (שופטים ה’ י’) ‘והולכי על דרך שיחו’, שגם בדרכים, בדרך, תלמידי חכמים בדרך שיחו, זה מצטרף לכאן לענייננו, “חן וכבוד יתן ד’ לא ימנע טוב להולכים בתמים’. על כן החן הוא מחובר להארת פני ד’“, הארת פנים, “אל המתברך בברכת אורו“. אור התורה. “יאר ד’ פניו אליך וִיחֻנֶךָּ“, מכוח התורה. זה מתאים כל כך להצטרף לברכת התורה, אור התורה.
עוד חלק שני בברכת התורה. שֶמה? קודם הארת פנים. החלק השני לא רק הארת פנים, יותר חריף נשא פנים. במשפטים לכאורה, ‘נשא פנים’ זה לא כל כך חלק. זה מזכיר את לשון הגמרא הידועה בברכות (כ’ ב’): ‘אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה’, כתוב בתורה, בסדר משפטים בבית דין (דברים י’ י”ז) ‘אשר לא ישא פנים ולא ייקח שֹחד, והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו’ כ”ו) “ישא ד’ פניו אליך’. קשיא. יש תשובה על זה. ‘איך לא אשא פנים לישראל, איך שהם מתנהגים אתי. מה? כי כתוב בתורה: ‘ואכלת ושבעת וברכת’, ברכת המזון מדאורייתא על שביעה. והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה’. אז זה גורם מחייב כביכול רבש”ע, שיהיה נושא פנים. ביאור הפשט.
אני נזכר מזה בדרך אגב, כך לשון הגמרא. והלשון הזו של הגמרא, לכאורה יש משהו משונה. מה זה מדקדקין על עצמם, עד כזית ועד כביצה. הפירוש, אע”פ שלא אוכלים כדי שביעה. חיוב התורה, ‘ואכלת ושבע וברכת’. מה רצו לומר בזה? הם נושאים לי פנים, מחמירים על עצמם להתחייב בברכה, פחות משעור שביעה. מה זה הלשון פה: ‘עד כזית ועד כביצה’? נאמר ישראל מחמירים על עצמם אפילו בכזית אפילו בכביצה. בפחות מכדי שביעה. דבר משונה. יש בדבר הזה.. הערה, דייקנות נכונה. מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. עד – משמע בהפך. אם היה חיוב דאורייתא פחות, אז מחמירים לאכול עד שעור יותר גדול, עד כזית ועד כביצה. אז זה מתאים לכאן, מחמירים על עצמם אפילו עד כזית ועד כביצה – לא כדי שביעה. הערה נכונה, קשיא נכונה.
אבל הוא אומר המצאה. ‘צדיק אוכל לשובע נפשו’, וישראל צדיקים, מצב כזה, שלא רוצים לאכול הרבה. אז הוא אוכל קצת, אוכלים כדי להתחייב בברכה עד כזית ועד כביצה. המצאה, המצאה של דרוש. אבל לא לצורך כאן. נשיאות פנים זה כלפי רבש”ע. ומתוך מצב כזה, קודם אמרנו הארת פנים, יותר מהארת פנים – נשיאת פנים. לא כפי החיוב, לא כפי המצוּוֶה המשפטי להלכה. אח”כ המשך מזה, אם כבר שייכים לברכה של רבש”ע, ההמשך מזה אח”כ – נשיאת פנים. נשיאת פנים זה באופן חיובי מצוותי הלכתי. ומכוח זה, מזה נשיאת פנים לרבש”ע. “ישא ד’ פניו אליך“, ומתוך שיישא ד’ פניו אליך, זה גורר את הברכה, השפע הגדול של שלום. בדברי חז”ל, כל הברכות חותמים שלום. שלום זה הכל הכל הכל, הברכה היותר גדולה. וכאן ההמשך, הארת פנים, יותר מהארת פנים נושא פנים, נושא פנים לישראל. הנושא פנים זה גורר את המסקנה האחרונה של שימת שלום. פה בהרחבה באריכות.
“ישא ד’ פניו אליך וישם לך שלום.
ברכת ד’, המרוממת את האדם במעלה אצילית העליונה, הרי היא מוסיפה עליו חיובים רבים בארחות הקדושה“, הידורי מצוות, הרחבה, “בתקון המדות וטהרת החיים“. המתאימה לברכת ד’. “ולפי ערכה של ההשגה האצילית וברכת הנשמה ברוחניותה“, השגה עליונה רוחנית, “ככה מתגדלת היא התביעה הגדולה להצדקת המעשים, עד שאם“, כאן יש הרחבת דברים, “שאם לא חסדי ד’ “‘אנחנו מזכירים ב’שמונה עשרה’, ‘זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם’, “שאם לא חסדי ד’, הזוכר יצוריו ברחמים ויודע יצרם וכובד הטבע החמרי“, שאור שבעיסה מעכב, “המעכב סוף כל סוף בעד הטֹהר הגמור“.
אם לא סיוע דשמיא של חסד, “מבלעדי זה לא היתה כלל אפשרות“, להחזיק עמדה, “של עמידה, לעומת המרחב של הדרישה המוסרית העליונה“, צורך נפשי נשמתי, דרישה מוסרית עליונה, “הבאה דוקא לרגלי הברכה האמתית“, לקבל ברכה, לקבל שפע, אז כל כך שפע הכרת טובה, כל כך צורך של ברכה, “ועל זה הננו מברכים: ישא ד’ פניו אליך“, מתוך, כמו נשיאת פנים, נשיאת פנים זה לפנים משורת הדין, “ויכנס לך לפנים משורת הדין, בהיותך מתרומם לחוש ולהרגיש את מעמקי הקדושה וחובותיה העצומים“. שפע ענקי גדול, עד שגורם יחס כזה, לפנים משורת הדין.
“אמנם“, במאמר גדול מהרגיל, נמצא במצב כזה, באמת, מצב של התרוממות, לפנים משורת הדין, למעלה מהסדרים. אדם נמצא במצביות של למעלה מהסדרים, אז זה מצב של סערה נפשית, הסתערות, התרוממות, “אמנם הסערה הנפשית לא תוכל לחדול, בהיותה חשה“, מרגישה, “שאין חובותיה מתמלאים מצדה“, דעת אלוקים, הכרת אלוקים, ובאמת, מדרגה הגדולה ביותר לפעמים מרגישים שלא, ‘אין אנחנו מספיקים’, אילו כך וכך ‘אין אנחנו מספיקים’.
“הסערה הנפשית לא תוכל לחדול, בהיותה חשה“, מרגישה, “שאין חובותיה מתמלאים מצדה“, ומתוך הסערה הנפשית הזאת וההרגשה זאת, שלא מספיק, אז זה גורם מין מצב כזה, עיכוב בהרגשת השלום, הרגשת השלום בנפש ובגוף ובחיים, “ומניעת השלום הפנימי היא עכבה גדולה“, זה מצד שני, מניעת השלום, מצב כזה, עיכוב משלמות הברכה, ומניעת השלום הפנימי היא עכבה גדולה לתשלומיה של הברכה במלואה וטובה.
על כן, אנחנו מבטאים את זה, הברכה בשלמותה, “הברכה היא ממשיכה את שפעה:“, השפע של הברכה, ב”וישם לך שלום“. מתוך סיעתא דשמיא גדולה, אפשרות החזקת השלום, לעומת הסערה הגדולה, של ‘צמאה לך נפשי’, “על כן הברכה היא ממשיכה את שפעה: וישם לך שלום, שהשלום הנפשי יושם על מכונו“. להחזיק עמדה ולהתקיים. “כי כל עקרה של נשיאת הפנים הזאת באה רק להסיר את המכשול של נפילת הרוח, מפני ההשקפה של אי-האפשרות של הספוק של מלוי החובה בעוצם קדושת רוממותה. אבל לקראת העתיד שמחת הקודש נכונה היא, להיות הולך בחדוַת ישרים נֹכח פני ד’ שלום“, ישם לך שלום, “הלֹך וָאור עד נכון היום“.
זה בירור של שייכות הדברים של ברכת כהנים. ‘עד נכון היום’ זו תורה בכתב. המשך אח”כ תורה שבע”פ ‘דברים שאין להם שיעור’. ממשיך בדברים שאין להם שיעור, שמוכרחים לעשות סידור והגבלה מצידנו.
