המלמד תורה לעמו ישראל, ברור הלכתי \ ד’ טבת תשכ”ח
זה חילוק שכלי, רציונליסט. אחרי שרבש”ע שהוא מלמד אותנו, יש כאן חשש נסתר. כך מסתורי, לעילא מן השמים רוח הקודש, בסגנון כזה, הרמב”ם אומר באופן חריף מאד: “ושתהיה החתימה ‘נותן התורה’, היא כונת הברכה לפי שענינה של נתינתה הוא אשר מחייב אותנו ללֹמדה“, אז אנחנו צריכים ללמוד. לומר שהוא מלמד אותנו, קצת סיבוך מחשבתי, אבל מי שחותם ב’המלמד תורה’ הוא טועה, לפי שהאלהים אינו מלמדנו אותה“, נורא. אינו מלמדנו אותה. כך נראה הלך הרוח מהתשובה של הרמב”ם. נגלה, “אינו מלמדנו אותה, אלא צִונו ללֹמדה וללמדה, וזה בנוי על עיקר דתנו“, דברים נוראים, “והוא שעשית המצוות בידינו“, לא נזכר הרבש”ע. אנחנו צריכים ללמוד וללמד, “המלמד תורה לעמו ישראל” מטילים עליו? “והוא שעשית המצוות בידינו, לא בהכרח מן האלקים לעשותן או להניחן“. עצום. “ונוסח הברכה“, אח”כ מדבר על ברכות אחרות. אבל ביחס לכאן, לענייננו הוא זה. שלש שורות, מילים אחדות, חריפות, בכל תוקף. צריך לברר את זה, עם מה שכתוב בהלכה. בהלכה כן כתוב. יש הנוסח: “המלמד תורה לעמו ישראל”.
שאלה: הברכה השנייה מסתיימת ב”נותן התורה”.
הרב: כן. אבל עיקר השלילה, ל”המלמד תורה”. המלמד תורה – אלוקים איננו מלמדנו אותה. הוא ציווה אותנו ללמוד וללמד. זה לא שהוא מלמד אותנו. מלמד אותנו זה נסתר, נסתרי שמימי, “לא בשמים היא”. פעם אחת הופיע מתן תורה, וזה מחייב אותנו ללמוד וללמד תמיד. דברים ברורים כדרבנות. אז היה פעם, לפני כמה שנים, היה באיזה קובץ סיני (כרך ז’ חוברת ו’) עסק קצת בכמה דברים של ראשונים, של קדמונים. היה אפטוביצר, אביגדור אפטוביצר, פרופ’ אפטוביצר, הוציא כמה דברים. אז הוא כתב קשיא על הרמב”ם. הביא חבילה של מקורות, של פסוקים שכתוב שרבש”ע מלמד אותנו. סתירה. בכמה מקומות. בתנ”ך, פסוק, (ישעיהו מ”ח י”ז) “אני ד’ מלמדך להועיל” להדריך אותך בדרך טובה, אם כן, הוא כן מלמד. ואח”כ יש כמה פסוקים, בעיקר בתהלים. חוזר כמה פעמים, “למדני תורתך”, “למדני חוקיך”. אם כן, משמע מרבש”ע שילמד.
במקומות אחדים רשמתי שם, דברי הרמב”ם תמוהים. הרמב”ם אומר שאסור ללמוד, אסור לומר ככה, שד’ מלמד. במקומות אחדים רשמתי שם. אבל יש, הפסוק הזה המפורסם בישעיה, “אני ד’ אלוקיך מלמדך להועיל”. לא כתוב בפרוש מלמד דברי תורה, תועלת אני מלמד אותך. אבל ביחוד בתהלים יש הרבה פעמים. אז הוא הקשה על דברי הרמב”ם, דבריו תמוהים. ברמב”ם יוצא שאסור ללמוד ככה. זה הפך דרך התורה. כך דרכו של הרמב”ם. וכמה פסוקים חוזרים על זה, דברים מפורשים בפרוש. בתהלים כ”ה ד’: “דרכיך ד’ הודיעני אורחותיך למדני”, “הדריכני באמיתך ולמדני” (שם ה). אולי אפשר לתרץ את זה במובן מוסרי. לא המובן של למוד תורה. אפשר לחלק.
שאלה: זה אותו דבר. הרי הוא אומר שאת כל המצוות אנחנו צריכים לשמור..?
הרב: כן. ביחוד במזמור “אשרי תמימי דרך”, קי”ט, כמה פעמים פסוקים במובן זה. הרבה פעמים, למדני.
פסוק י”ב: “בא”ה למדני חוקיך”. חוקיך זה תורה. חוקיך מצוותיך. אני מבקש שתלמדני. אם כן, זה שלא כהוגן, אנחנו צריכים ללמוד וללמד. רבש”ע מלמד. אח”כ פסוק כ”ו: “דרכי ספרתי ותענני למדני חוקיך”. חוזר כמה פעמים על זה. אח”כ פסוק ס”ח: “למדני חוקיך”, זה חוזר כמה פעמים. “טוב אתה ומֵטיב למדני חֻוקיך”. נו, דברי הרמב”ם, זה לא נכון, אי אפשר, אין לדרוש את זה. לא להטיל את המצווה על רבש”ע. המצוה ללמוד וללמד. כך כמה פעמים. פסוק ס”ד, גם כן המילה הזאת חוזרת כמה פעמים, “חסדך ד’ מלאה הארץ חוקיך למדני“. פסוק ק”ח: “נדבות פי רצה נא ד’ ומשפטיך למדני“. משפטים, בבא קמא, מלמד, שיעורים. כמה פעמים המילה הזאת, חוקיך למדני.
אז פרופסור אפטוביצר הקשה, והביא מקורות אלו, רשימה מהרבה מקורות, שרבש”ע כן מלמד אותנו. איך הרמב”ם אמר, לפי הרמב”ם אסור לומר ככה, שינוי בדרך התורה והיהדות. אז דברי הרמב”ם תמוהים. צריך ברור, ברור המושג הזה. הזכרנו את זה בשבוע שעבר, קצת נגענו בזה. קצת לפני ‘סיני’, לפני הרבה שנים, אי אפשר להספיק את הכל, לתקן מה שצריך לתקן. קבלתי קצת מעט מאד עד כמה שיש בי מהחינוך של אבא זכרונו לברכה, תלמידי חכמים יש לפעמים קשיוֹת על רבותינו, תמוה. כמה פעמים כתבתי דברים כאלה, רבותינו צודקים. צריך יותר להעמיק, יותר לדייק. הרמב”ם או אחרים פלוני ופלוני, היו כמה אנשים שכתבו. אז צורך לברר את זה, שהרמב”ם צודק. אביגדור אפטוביצר תפס הרבה מקורות שיש דבר כזה, שרבש”ע מלמד. איך הרמב”ם אומר כאן באופן חריף, נגד שלילה.
אז הזכרתי שורות אחדות, ‘לקיים דברי חכמים’ (לנתיבות ישראל ב’ “לקיים דברי חכמים”),
“כדי שלא להניח את דברי רבנו הגדול הרמב”ם ז”ל, בתשובתו בהתנגדותו לחתימת הברכה ‘המלמד תורה לעמו ישראל’, כתמוהים מאד, כפי מה שהעיר הר’ אביגדור פרופ’ אפטוביצר (סיני שם)“, יש עוד נוסחאות של ברכות, חבילות של דברים, “מנוסחי הברכות והמקראות, שנזכר בהם שהקב”ה מלמד תורה לעמו ישראל, הנני בזה להעיר ולהזכירו:“, בירור הדברים. הרמב”ם אומר, רבש”ע נתן לנו תורה, לִימד אותנו. ומאז מוטל עלינו. כן, נכון, ודאי. צריך להבחין בהמשך, מובן דברי תורה.
יש בט”ז (או”ח מ”ז ה’) בהלכות ברכות, דבר ידוע. מברכים “נותן התורה”, בלשון הווה, “נותן”, לא רק שפעם אחת נתן. התורה חיה בקרבנו, “חיי עולם נטע בתוכנו, זו תורה שבע”פ”. רבש”ע תמיד נותן תורה. מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, המשך ממעמד הר סיני. להדגיש את זה, ‘נותן’ בלשון הווה, ולא בלשון עבר. במובן זה של החיוניות של התורה של עניין התורה שנמשכת מאז ועד הנה לכל דורות ישראל, לכל אחד מישראל, אז זה המשך שפע אלוקי. אין זה אומר ערבוביא. ערבוביא נסתר ונגלה של, לא בירור של למוד התורה במובן שלנו. כשמבררים את הדברים, שני דברים.
א’, המעשה שהיה, שבנתינת התורה לנו למד אותנו הקב”ה תורה ומצוות, חוקים ומשפטים, פשוט וברור הוא, ודאי, כאמור גם בברכות אהבת עולם ואהבה רבה, בברכת המזון, בברכת שופרות שבתפלת ראש השנה ובברכת ותודיענו שבמוצאי שבת ליו”ט. נכון פשוט וברור. ואמנם הנתינה הזאת בכללה, אנחנו מכירים שזה לא אקט היסטורי שהיה. זה יסוד, זה יצירה בריאה, “עם זוּ יצרתי לי תהילתי יספרו”, מהמעשה הזה שהיה, נמשך לנו תמיד לכל הדורות, “חיי עולם נטע בתוכנו”.
בשפע האלוקי שנמשך מאז לכל הדורות – זהו “המלמד תורה לעמו ישראל”. “ואמנם הנתינה הזאת בכללה היא נמשכת ומתחדשת תמיד, ועליה אנו מברכים בלשון הווה“, זה הלשון של הט”ז, “שהוא ית’ נותן לנו תמיד בכל יום תורתו (ט”ז או”ח סי’ מ”ז ס”ק ה’). אבל השאלה היא חמורה מאד ובה נחלקו הנוסחאות שבחתימת הברכה“, זה פשוט. פשוט שהיה מעשה, רבש”ע נתן לנו תורה ולמד אותנו. פשוט גם הדבר הזה, שהתורה הזאת חיה בקרבנו, “אתה מחיה את כולם”, רבש”ע מחיה בתוכנו כל דורות התורה.
זה שני הצדדים ברורים, פשוטים. הדיון יש עניין בירור מדוקדק דק, הגבול הקשר, עם השמיימיות מצד המצוותי עם המצוות. כל המצוות, לקיים מצות לימוד תורה, כמו שהרמב”ם מדגיש. על זה יש מקום לדקדקנות ודייקנות. אם זה לא יהיה סתירה. לא יהיה מקום התחמקות מקיום מצוות מן השמים. תורה לא נתנה למלאכי השרת. “אבל השאלה“, ההגבלה, הגבוליות היא חמורה ודקה מאד, “אבל השאלה היא חמורה מאד ובה נחלקו הנוסחאות שבחתימת הברכה, המיוחדת לכך, ‘לבקש עזר על קריאתה’“, זה פרוש הדבר. אנחנו כולנו מקבלים סייעתא דשמיא ועל זה הרמב”ם מודה.
אנחנו מצווים ללמוד וללמד. ויחד עם זה שאנחנו מקיימים, עם כל המצוות, מצות למוד תורה, ללמוד וללמד, על זה שייך אמונה ושייכות ומאמצים לבקש ללמד אותנו, בגמרא מגילה (ו’ ב’) יש לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא. אז בדברי הרמב”ם בעצמו, הוא אומר שהמובן הוא, רק יש עזר על קריאתה. מתוך זה במובן זה, אנו מתייחסים ל”המלמד תורה לעמו ישראל”, “‘לבקש עזר על קריאתה’ (לשון הרמב”ם באותה התשובה)“, שמסתייג ומתנגד, ובהמשך מזה, לבקש עזר על קריאתה. בזה יש לנו מקום, בזה אנחנו מצווים, “‘לבקש עזר על קריאתה’ (לשון הרמב”ם באותה התשובה) של התורה וקיום מצוות למודה“.
כאן התחום דק מאד. הפגישה חמורה מאד וחלוקי הנוסחאות, אם ואיך יתכן לקרוא בה את שם ד’ בלימודו אותנו, גם על פרטיות עִסקנו בתורה. זה התחום דק מאד, גבולות שמים וארץ. זה דק מאד. גבולות שמים וארץ, אולי, קצת מסתוריוּת. הרמב”ם מבליט את הצד השכלי הנגלה, הברור, השכלי. צד השני התבהרות מפני ערפליות, “אם ואיך יתכן לקרֹא בה את שם ד’ ולמודו אותנו“, ללמד אותנו, “גם על פרטיות עִסקינו בתורה, יגיעתנו ומציאתנו בה, מתוך הקמת גירסותינו בסיעתא דשמיא“. זו לשון הגמרא במגלה, ‘לאוקמי גירסא בסייעתא דשמיא’. “ולפיכך מחולקת היא ההכרעה, בנקודה נפלאה ועמוקה זו, של התבטאות ברכת שם ד’ והמשך למודו אותנו, ביחס לעבודת התורה שלנו, אם אין בה חשש פגם“, זו מצות הזהירות, “אם אין בה חשש פגם בברור קיום חיובנו בה, ואם רשאית היא להקבע בסדר ברכה של בקשה ותפלה“.
זה נפגש עם מה שיש בהקדמה בסדור (י’). בשעתו אבא זכרונו לברכה אמר לי, יש כמה קודמים, רבי עקיבא אייגר ועוד. בעניין האומר, (ברכות פרק ה’ משנה ג’) “על קן צפור יגיעו רחמיך”. השאלה הידועה. “האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו”, פָּסול, פְּסול, “שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים ואינם אלא גזרות”. מתוך דרישת טעמי מצוות, זהירות מזה. הרמב”ם בהלכה (תפלה פרק ט’ הלכה ז’) גם כן הביא את המשנה. פוסק ככה הלכה, שאין לומר “על קן צפור יגיעו רחמיך”. אז ישנה השאלה הידועה. ברמב”ם לכאורה נראה כמין סתירה.
ברמב”ם ב’מורה נבוכים’ בחלק השלישי יש פרקים אחדים, קצת גשושים, ניסיונות לטעמי מצוות. יש הרבה מצוות שאומר, הסברות למצוות. מזכיר את המצוה של שִלוח הקן, “על קן צפור”, ומבליט את זה מזכיר את זה בקשר עם הרחמנות. רחמים על בעלי חיים. אם כן יש סתירה. המשנה, הרמב”ם בעצמו פסק, שאסור לומר ככה. איך בניגוד לזה, הוא אומר ככה בדברים שלו בעצמו. לפעמים הזכרנו, כאן אין תירוצים של משנה ראשונה משנה אחרונה. יש לפעמים קצת חילוקים בפירוש המשנה לרמב”ם. זה כן יש. יש חילוק גדול בזמן. את פרוש המשנה הרמב”ם חיבר בצעירותו. והחיבור הגדול לעת זקנה, יוכל להיות. יש בגמרא גם כן, משנה ראשונה, משנה אחרונה (נזיר ל”ד), בילדותו של רבי, ב… של רבי. כל זה שייך רק לדברים של פרוש המשנה. ב’מורה נבוכים’ אי אפשר לומר דבר כזה. אפילו יש, לא נתעסק בזה עכשיו. יש כמה פעמים שאנשים מוצאים ברורים בספר המצוות לרמב”ם. כאן אין מקום לדברים כאלה. כל הדברים האלה, החבור הגדול וה’מורה נבוכים’ ו’ספר המצוות’ – כל אלה חבורים בזקנותו, ובפרק אחד.
כל ספר המצוות זה מכשיר רגיסטרציה בשביל ספר ההלכות, בירור מצוות דאורייתא דרבנן. במו”נ, בפרקים האלה האחרונים, מזכיר בפרוש: כמו שבארנו בספר מעשה הקרבנות, כמו בחלק משפטים, פה בחלק ברכות, פה בחלק טהרה. הוא מזכיר את כל רשימות השמות של כל החלקים של החיבור. אם כן זה ברור, ניכר שזה באותו פרק. דברים שבאותו פרק אין להניח שיש סתירה מיניה וביה, ודאי שלא. אלא מה, העניין פשוט. סדר בירור יחס בין דברים של תורה ושל תפילה.
“האומר על קן צפור יגיעו רחמיך”, זה במשנה, ורש”י אומר, במילה אחת כתוב את הכל. כתוב ברש”י, לא סתם אסור לאמור את המילים האלה. כתוב ברש”י: “האומר בתפילתו“. בתפילה לא. וכאן הנפקא מינה. יש חלוק גדול בין דברים של קדושה, בתורה ובתפלה. בתורה, יש מקום. עכשיו לפעמים לומדים בישיבות, מחדשים חידושים. בתוספות לפעמים אם תאמר – יש לומר, יוכל להיות שלשה “יש לומר” בתוספות, אפשר לומר ככה ואפשר לומר ככה. זה הכל דברי תורה. תורה כוללת לא רק דברים מוחלטים, יוכל להיות גם דברים אפשריים. ניתן בסברא, מתאמצים, מתייגעים על דברי תורה, יתכן, מצד זה מצד זה. כל הדברים שלא רעים ולא פסולים, שייך ניצוצות של דברי תורה. אז בדברי תורה אפשר לומר גם דבר לא מוחלט, סברא. כמה דברים, כל טעמי מצוות, ברמב”ם טעמי מצוות, דברים ברורים, בא בסוד ד’?! נאמר, כל הסברה טובה, רעיון טוב, רעיון מוסרי טוב, יהיה רחמנות, מידות טובות, אפשר לומר את זה. גם זה, יוכל להיות עוד ועוד ועוד, כמה דברים, גם זה. כל זה ביחס לתורה.
משא”כ בתפלה. בתפלה אין חכמות. בתורה יש שיעורים. שיעורים ראשי ישיבות, המצאות וחידושים. ומה שלא פסול לא רע, ניתן להצטרף, חזי לאצטרופי. בתפילה זה משהו אחר. תפילה, שהאדם מדבר, פונה אל רבש”ע, בתפילה אין מקום לדברים מסופקים. תפילה יש רק דברים ברורים מוחלטים. יש נוסח, אומרים בפיוטים, בימים נוראים: “הוודאי שמו כן תהילתו”. תפלה, תפלתו זה רק על ודאי, דברים מוחלטים ודאיים. זו הנפקא מינה. כשאומר בתפילה – בתפילה אתה אומר הסברה, ככה וככה טעמי מצוה? זה לא. בתפילה יש מקום לדברים מוחלטים באלף אחוז. ואם לא מוחלט מאה אחוז, אז אל תזכיר את זה בתפלה. תשאיר סתוּם, סודות ד’ וכד’. משא”כ בתורה, אפשר לומר כמה הסברות ודברים מוסריים מכל טוב. כל דברים טובים, כל דברים מוסריים, כל רעיונות טובים, מחשבות טובות, כלול בכלל הכוונה האלוקית, בכמה צדדים. זה החלוק. לכן הזכרתי פה בנוגע לזה.
בסדרי ברכות ותפלות, עצם הדבר, יוכל להיות שהדברים נפגשים. שמים וארץ. מתן תורה מן השמים, והקב”ה נותן תורה ומחדש תורה, ואנחנו נפגשים עם התורה מן השמים. אבל התחומין, שם פגישת שמים וארץ, מאד דקים, מאד מעורפלים. במובן של מחשבה כזו, השקפה כזו, אז יש שייכות, זה נִתן לומר. אבל בברכה, ברכה זה כמו תפילה. בברכה, אם כן דברים מאד מעורפלים, מאד דקים. אבל בברכה בא”ה, לא ביטוי של דברים מעורפלים. צריך ביטוי של דברים המוחלטים בהחלט בברור גמור. וכאן הגישה הזאת של מה שנותן התורה מלמד אותנו. ומה שמתוך כך אנחנו לומדים ומלמדים לאוקמי גירסא שלנו, אז הפגישה היא, דק מאד, פגישת שמים וארץ. לכן יש מקום להבנה, הסתייגות הרמב”ם לומר את זה בברכה. זה מה שציינתי פה.
“בנקודה נפלאה ועמוקה זו, של התבטאות ברכת שם ד’ והמשך למודו אותנו, ביחס לעבודת התורה שלנו, אם אין בה חשש פגם בברור קיום חיובנו בה, ואם רשאית היא להִקבע בסדר ברכה, של בקשה ותפלה, אשר רק לדברים ודאיים ומוחלטים יש בה מקום, כמבואר – גם כן לשיטת הרמב”ם – בסוף ההקדמה לסדור ‘עולת ראיה’, וכדברי הזהר פרשת וישלח“, ביטוי כזה, “‘דמאן דצלי“, תפילה, “בעי לפרשא מלה כדקא יאות’“. מפורש וברור, לא דברים מעורפלים. רבש”ע שומע, אבל האדם המדבר אל רבש”ע צריך להיות מפורש וברור, לא מעורפל. זה אל”ף. זה הבירור העיקרי, החילוק, ההבחנה. אחר כך ב’, רשימה, כמה פסוקים מפורשים ככה, למדני, למדני, למדני, זו הנקודה הזאת העיקרית, זה הבירור היסודי. האמיתי העיקרי.
ב’, אמנם רבים הם בתהלים לשונות הבקשה הפונות אל ד’, שילמדנו את חוקיו ומשפטיו וכו’“. אבל גם זה יש לחלק. “אבל יש לחלק, ביחוד לגבי הפניה להשפעה עליונה, בין הלמוד במובן של ההוראה השכלית“, לומדים בשכל, תורה, צורתא דשמעתתא, “וערכה במצות למוד התורה, – אשר זהו כלול ומודגש בדברי הרמב”ם ז”ל שם, –“, מצווה שלנו תורה, לימוד שלנו זה תורה, הצד הזה של תורה, “לבין הלמוד“, ההערה השנייה, דבר פשוט יותר, במובן הדקדוקי הלשוני, לימוד זה שני מובנים. סתם למוד, דברי החכמה המדע, דברי חול, דברי קדש, עבודת ד’ בשכל. אבל לימוד בעברית, יש לו עוד מובן. המילה בעברית, יש המובן של הרגל גם כן. לימוד … , “פרא למוד מדבר”. יש המובן של התרגלות. התרגלות המובן, התרגלות מתוך המעשים, “תרגילנו בתורתנו ודבקנו במצוותיך”.
אז זה שני צדדים. לכן יש מקום לחלק במידה מסוימת בפסוקים האלו, “יש לחלק, ביחוד לגבי הפניה להשפעה עליונה, בין הלמוד במובן של ההוראה השכלית וערכה במצות למוד התורה, – אשר זהו כלול ומודגש בדברי הרמב”ם ז”ל שם, – לבין הלמוד במובן ההרגל וההדרכה המעשית, ‘וכל בניך למודי ד’“, רגילים, מורגלים ומחונכים ללכת בדרכי ד’, “ורב שלום בניך’ ‘אני ד’ מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך’“, זה המובן השני של למוד. הרגל, חינוך, הדרכה, “שזה הכוון העיקרי הבולט בכתובי התהלים ההם“, יש, ‘אורחותיך למדני’, ‘חוקיך למדני’, זה המובן, הדרכה למעשה. סיעתא דשמיא, “הבא לִטהר מסייעין אותו”.
זה הלמוד העיקרי, “הכוון העיקרי הבולט בכתובי התהלים ההם, אע”פ שתחומיהם של שני המובנים האלה נפגשים ויונקים אהדדי (‘הבא לִטהר מסייעין לו’ – לאוקמי גירסא סיעתא מן שמיא היא’). אכן מלבד כל זה“, עוד דבר, “הרי כל מציאותם של לשונות כאלה במקרא איננה מחליטה כלל, כנ”ל, את אפשרות קביעות לשונות כאלה, –“, עוד הפעם בסדר התפילה, “אפילו כמו שהם ולא רק בדוגמתם – בסדר התפלה. שהרי גם הני תלת“, הגמרא במנחות, “הני תלת, ‘הגדול הגבור והנורא’, דאמרינהו משה רבנו באורייתא”, ‘אי לאו אתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה“, אומרת הגמרא, “לא הוינן יכולין למימר להו’“.
אם כן זה לא מוכרח לומר על פי פסוקים. פסוקים. הפסוקים זה דבר ד’, הפסוקים זה רוח הקודש. אבל איזה רשות נתן לנו לומר? אחר כך המשך, אנשי כנסת הגדולה והדריכו, מדריכים אותנו, איך אנחנו יכולים להשתמש במילים של קדושה, “כמבואר בברכות ל”ג: וביומא ס”ט: וכן את הברכה לד’ אלהי ישראל ‘מן העולם ועד העולם’, שכבר תִקנָהּ דוד בסדור הודיתו, דה”א ט”ז, התקינו אח”כ ביחוד, רק משקלקלו האפיקורסים“, המינים, “בסדר חותמי הברכות שבמקדש (סוף משנה ברכות“.
אגב התשובה אליו, פרופ’ אפטוביצר, ברמב”ם. בסוף הוא מציין “ומיושבת בזה“, כל בירורי הדברים האלה גם, “קושית הרש”ש ב”ק פ”ב)“. צריך לראות מה יש ברש”ש. על פי זה קושיית הרש”ש ב”ק. כאן יש עוד כמה ציונים, המשך השלמת העניין. בדברי קודש של המהר”ל יש גם כן דברים ששייכים לזה, ויש באריכות ב’משפט כהן’, הביטוי בדברי חז”ל בדברי תורה, בדברי הלכה, סוד ד’ ליראיו. מצד אחד, ‘לא בשמים היא’. באיזו מידה דקות התחומים. זה שייך בין ארץ ישראל לחוץ לארץ.. לקיים דברי הרמב”ם.
