ברכות התורה א’ \ כ”ז כסלו תשכ”ח
“ברוך אתה ד’ אמ”ה אשר קדשנו במצוֹתיו וצִונו לעסוק בדברי תורה“.
כל הדברים האלה, הקודמים היו כלליים, מתוך … המיוחד, תורה, מיוחד לישראל. כמעט כל הדברים פה. כאן נפגשים, מיוחד ספציפי. תורה וישראל, ישראל ותורה. תורה, הנשמה בגוף הזה הישראלי, במציאות עם ישראל בני ישראל. זה היסוד. הדברים הידועים. סגולת ישראל. ההבחנה ההקבלה, הפרלאל של תורה, במובן של לימוד וחיים. התורה זה חיים. תורת חיים. לא רק תורה בשביל החיים, הדרכת החיים – תורת חיים. אותו הדבר כפי שהזכרנו כמה פעמים, המושג אמונה. אמונה זה חיים, ‘באמונתו יחיה’. אמונה זה חיים, כמה פעמים הזכרנו את זה, חיים זה ‘ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה’. חיים זה הכל, ‘כי עמך מקור חיים’, תורה היא דברי אלוקים חיים. חיים זה כל ההויה כולה, כל האדם כולו, מכף רגל ועד ראש, נפש רוח ונשמה וגוף וכל המציאות.
פה מתבטא בסגנונות שונים אותם הדברים, זו תורה אחת. בספר הכוזרי והמהר”ל וכד’ ועוד ו’אורות התורה’. ופרק מיוחד ב’אורות התורה’, הפרק הנקרא ‘לימוד התורה’, ההבחנה בין לימוד חול ולימוד קודש. קודש, אמונה, תורה, עניין אחד, ענין אמיתיות המציאות, האמת שלמה, ‘תורת ד’ תמימה’, לא חלקית. כמה פעמים מה שהזכרנו, לגבי יראת ד’ – היא החכמה האמיתית, החכמה הכוללת הכל. הכל זה כל החיים כולם, כל המציאות כולה. זה בערך. לעומת זה, מקור ע”ז שיש בעולם – חלקיות. ‘לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא’ (ירמיה י’ ט”ז). זה בערך התוכן. ביחוד כאן נפגש במלים האלה. תורה, מה שנקרא מדע, הבנה, למוד, חכמה – תורה למעלה מכל זה. עצם הנשמה, עצם הנפש, עצם החיים, עצם הסגולה, שייכות. השייכות הזאת מיוחדת לישראל, ‘עם זוּ יצרתי לי’. זה בערך תוכן הדברים. מכמה צדדים, איך נכנס כל הפסקאות, שיש ביחש לדברי תורה, הכל חוזר על המובן הזה.
אם כן קודם המילה, ברכה, “אשר קדשנו במצוותיו וצונו“, ברכת המצוות, ברכת התורה. זה אגב, פה לא נזכר זה. יש בנוסחאות של הברכות, ברכות השבח, ברכות ההודאה, ברכות ההנאה, כל ברכות הנהנין. איך הנוסח של הברכה, הכל בשם ומלכות, זה דבר כללי, “בא”ה אלהינו מלך העולם“. ברוך – הודאה ושבח וכל, יש מקומות מיוחדים, ספרים מיוחדים על כל ‘ברוך אתה ד”. ביחס לזה, מתוך זה מתוך זה, מתוך הדברים שאנחנו נפגשים במציאות, בסדרי חיים בעולם. הנאות ומעשים. ברכת המצוות, סגנון, באופן מיוחד, הברכה, ‘בא”ה אלוקינו מלך העולם’, על הזכות, האושר, היצירה, שנצטוינו. אשרינו שנצטוינו לכך, מה שאנחנו עושים. צווי, מלוי הציווי, במובן של השייכות, הקשר. רבש”ע לא עוזב אותנו, מחנך אותנו, מדריך אותנו, מצוֵנו. הברכה הזאת, הביטוי, הברכה בתור ציווי, זה לא מיוחד לתורה, מצוות, ברכת המצוות. ‘ציוונו להניח תפילין’, ציוונו משהו וכד’ ועוד.
כאן באופן מיוחד, ה”וצונו”, הציווי, “קדשנו במצוותיו”, בכלל, טופס רגיל, וציוונו, ציווי של תורה, ציווי לעסוק בדברי תורה. “הצווי האלהי עומד הוא, ביחש לקִשורנו עם התורה“, תורה לכאורה, תורה שבכתב, תורה שבע”פ. המשכים מפי רבנן ותלמידיהם, מפי סופרים, ספרים. נאמר לימוד התורה. יש מושג, תלמוד התורה. מצות למוד התורה, ללמוד וללמד. וכמובן שאנחנו עוסקים בתורה, אנחנו עובדים, זוכים לעבוד עבודת ד’ בשכל’ בהבנה. מצות התורה, זה לא עניין של אמירת מלים בעלמא. יש בזה סגולה. בנסתר ברוחניות. אבל, זה בהבנה. זה המובן, פשוט. הבנה זה עסק, התעסקות בכוח השכלי של האדם. שכלי הבנה. ‘חננו מאתך דעה בינה והשכל’, ללמוד וללמד דברי תורה.
לימוד התורה, הבנת התורה, חכמת התורה, זה מצדדים שונים, בינה בתורה וכד’. השימוש עבודה, פוריות של האדם התפתחות, פעילות של האדם בערך האינטלקטואלי שלו, השכלי שלו. אם כן לכאורה, זה לא רק בדברי קודש, בדברי תורה, גם בדברי חול, מדעים, למוד, הבנה וכד’. כאן ההבחנה. בדברי תורה, בגמרא, גם כן צריך לעבוד בשכל. צילותא דשמעתתא, הבנה, להתפתח במדרגות ומדרגות, מגרסה, ולהתקדם יותר בעיון ובחידוש ובהבנה ובסברא, הכל. התקדמות, התפתחות בכוח השכלי של האדם, בהבנה בדברי קודש של התורה. אבל כאן צריך בירור, הבחנה.
נו, אז בתורה, גם כן בלמוד. ויש עוד למודים בעולם. בלמוד בהבנה, בהבנות. הצווי הלימודי, עבודה בשכל, עבודה אינטלקטואלית, בכל דברים שבעולם זה הבנה, מדע, חכמה, עבודה בשכל. שימוש החיים, לעסוק ביישובו של עולם, מה שקוראים חיים, חיי העולם הזה. חיים במובן חיים של האדם כולו, של ‘ויפח באפיו נשמת חיים’. כל הנשמה כולה, כל הנפש כולה, כל שיעור הקומה. דבר שכולו חיים. חיים לא נִתן לחִתוך באנטומיה על השולחן. חיים, חיוניות, מוצקות אורגנית שלמות, זה שייך לעניינה של תורה. ממקור החיים, דברי התורה, דברי אלוקים.
“הצווי האלהי עומד הוא ביחש לקשורנו עם התורה“, ציוונו, מצוּוים, מקושרים לעסוק בדברי תורה, ללמוד תורה, עומד הוא, “למעלה מגדר של למוד והבנה בעלמא, שיש דוגמא להם בכל ידיעה של איזה מין חכמה בעולם“. אם כן זה מצד לא. אלא מה כן? שלילה והחיוב, “אבל הצווי הזה בא מצד החיים האמיתיים, שהם הם הִנם עצמותה של תורה, שבהעסק שאנו מתעסקים בדברי תורה“, אנחנו דבקים באלוקים חיים, “בהעסק שאנו מתעסקים בדברי תורה הרי יש לנו קשר עם המקוריות של החיים“, של החיים בכלל, של חיינו, “שזהו ענין נעלה יותר ויותר מכל ערך של תלמוד, שמשתקף רק על פי הקשר של המדע ושל ההבנה, שהם“, יש להם ערך, לא בטול ערך, “שהם יכולים“, אבל מה, בערך מצומצם, “שהם יכולים רק להזריח איזה אור רוחני על הנפש המתעסקת במדע, אבל לא יוכלו להנחיל מידת חיים מקורית“. זה שייך לעסק בתורה, נצח, נצחיות, עולם הבא, “שהיא באה רק עם סגולתה של תורה“.
פה ההנחה, בכל המשך הפסקאות הבאות מוסיף בירור ושכלול, “שהם יכולים רק להזריח איזה אור רוחני על הנפש המתעסקת במדע, אבל לא יוכלו להנחיל מידת חיים מקורית, שהיא באה רק עם סגולתה של תורה“, הגזירה הזאת, גזירת הכתוב, כך העובדה, “רק עם סגולתה של תורה, תורת ד’ תמימה המשיבת נפש, שהיא מאשרת“, תומכיה מאושר, “שהיא מאשרת את האדם בתכונה של המגע הרוחני, שיש לנשמה עם שפעת חיי האמת, שמונחת היא בסגולתה של תורה, שמתעטר בה ועל ידה כל מי שיש לו עסק עם התורה. ובשביל כך בא הבטוי של הברכה: לעסוק בדברי תורה“. לעסוק זה יותר מאשר סתם להבין. טיפול חיוניות, יצור חי, עוסק, ממשיך חיים.
שאלה: אצל התימנים כתוב ‘על דברי תורה’?
הרב: זה נוסח הרמב”ם. כאן ההדגשה: “לעסוק“. במהר”ל בהקדמת התפארת, בהקדמת ‘תפארת ישראל’ יש שם הדגשה גדולה על ענין “לעסוק”. אולי הדברים נפגשים, נזדמן לפעמים להזכיר מזה. דברי המהר”ל, דברי הגאון. גם דברי הגאון קרובים לזה.
בהקדמה, כדאי לראות, בהקדמה של ‘תפארת ישראל’, הספר המיוחד לתורה, ענין תורה. בהקדמה מדגיש את זה. תורה, לא סתם מדע, סתם לימוד, סתם מלים. שם הדגשה, נקרא חיים, מלים שונות. תורה זו מציאות, זה נעשה. כל מילה של תורה, הדגשה, תורה זה הלימוד למעשה. בדברים גדולים, הלימוד למעשה. מה שיותר גדול, הלמוד למעשה. לכן הוא מדגיש, לכן הדגשה, לעסוק, לעסוק זה מעשיות, ‘לעסוק בדברי תורה’. בנצי”ב זכרונו לברכה.. הראש ישיבה הגדול, אז הוא חוזר, זה קונץ, זו המצאה שלו. בחומשים, בפסוקים, לעשות, הוא ממשיך ביחס לתורה אז התורה, תורה שבע”פ, הנמשכת בישיבות, זו עשיה. לעשות. מחדשים דברי תורה, אז עושים דברי תורה, אנחנו ממשיכים ממקור התורה ועושים את התורה, אלה שבאמת דבקים בתורה, ממשיכים תורה. זו עשיה, זו מלאכה, עסק, מציאות ממשית. בערך כך.
אגב, מין המצאה, מין חריפות כזו, במהר”ל שם בהקדמה. יש כלל בפוסקים, לגבי ברכה על המצוות: אין מברכים על המחשבה. יש הסברים, הסברות, טעמים לזה, אבל כך נקבע. ברכה על המצוות, היא ברכה על מצוה של מעשה. זה נזכר במקומות אחדים. בבית יוסף, מקדמונים, הנחה כזאת, לעניין בדיקת חמץ. לשיטות אלה שהביטול הוא העיקר. על ביטול אין מברכים, אי אפשר לברך. הביטול זה דבר של מחשבה. אין מברכים על מחשבה, מברכים על המעשה. זה כלל ידוע. אז נזכר, זה מובא בהקדמה של המהר”ל שם, בתפארת ישראל. אם לא היה ככה, אז לא הייתה מציאות כזאת, אין ברכה על למוד, אם זה לא היה מעשה. אבל למוד זה מעשה. זה לא רק מחשבה. זו מחשבה כזוֹ שהיא מעשה. לכן “לעסוק בדברי תורה“, זו מעשיות, זה מעשה ממש. בונים שמים וארץ, מעשיוּת.
שאלה: המהר”ל אומר שצריך דוקא להגיד, לומר את זה בפה?
הרב: כן כן, אבל זה יחד, זה אותו העניין אותו המובן, ממשיות, טפולים, דבור, מעשה וכד’ ועוד. לא רק מחשבה, סתם מחשבה, סתומה, אילמת, אז לא יהיה ברכה על זה.
שאלה: כך להבין גדול שמושה של תורה מלמודה?
הרב: כן, אפשר במובן הזה גם כן.
נו נראה אח”כ, עוד קצת מהדברים הבאים, אולי יוסיפו קצת. מסתמא יֵלך ממדרגה אל מדרגה, מחיל אל חיל. אם כן קודם, זו המילה הראשונה הזאת, מה זה ענינה של תורה. לא חלקית, יותר מאשר סתם הבנה ושכל, לא פחות, אבל זה הרבה יותר. הבנה ושכל ומדע שנמשך מכוח הלמוד ושייך לכל כח החיים שלנו. עושה חיים, נותן חיים, נמשך חיים, ממשיך חיים – וזה חיים, חיים אמיתיים, ‘חיי עולם נטע בתוכנו’. נו עכשיו בהלכה, יש הדברים הידועים של ה’משנה ברורה’, יש גרסאות, “והערב“. אבל כאן חלק מהדייקנות, המלים, עניין הלשון.
קודם סתם. הציווי הזה שיש לנו, אשרינו זכינו, הציווי הזה, מצוּוים לעבוד בתורה, לעסוק בתורה, בכלל. וההדגשה ההבחנה, לעומת שאר ענייני מדע וחכמה אחרים. כל החיים, כל האדם כולו, כל המציאות. המשך, פה עוד מעט יותר הדגשה. ההמשך הנמשך פה, ההמשך של הברכה הזאת, קצת יותר באריכות. בברכה יש שני חלקים. ההמשך אח”כ. שלשה חלקים אפשר לומר. שני חלקים והסיום, “בא”ה המלמד תורה לעמו ישראל”. כאן, אנחנו עושים את המצוה הזאת, “וצונו לעסוק בדברי תורה“. ההמשך מ”והערב” וכו’, קצת אריכות דברים, שורות אחדות. כאן יש ההדגשה, כמה פעמים: ישראל. לעסוק בדברי תורה, ‘המלמד תורה לעמו ישראל’ ולפני זה, כמה פעמים, חזרה. ‘בפינו ובפי עמך בית ישראל’, ‘וצאצאי עמך בית ישראל’, ישראל, ישראל, ישראל. כולנו אנחנו היהודים בישראל.
כאן בעצם יסוד, המילה הראשונה. חיים, חיוניות, החיוניות הזאת של תורה, ‘חיי עולם נטע בתוכנו’, זה ענין מה שדברי תורה, זה שייך לנו, אנחנו שייכים לזה. הסגולה, המהות, הטבע, החיים הבריאים והשלמים. זה מה שמתבטא בכל השלמות. זה נפגש עם מושג של עֲרֵבוּת. ערב, מתוק, נעים, הדבר טבעי, הרמוני, לא זר, לא מחוץ וכד’. מציאות ‘עם זוּ יצרתי לי’.
“והערֵב נא ד’ אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל“. “הערֵבות“, שיהיה הדבר מתוק, מתקבל, נעים, “הערבות באה כשהדברים הנפגשים ברגש“, הרגש הרי מתוק, נעים, הם באמת מתאימים, לא רק בערֵבות חיצונית, מתאימים אל הטבע אל המהות אל העצמיות, אל האדם, אל האישיות, אל החיים, “מתאימים אל המהות העצמית של המקבל את הרושם מהדברים ההם“. צודק, נכון, טבעי. אם כן, זה בכלל. המילה הראשונה, ‘הערֵב’, בכלל המציאות, דברים ערבים, באמת ערבים. בזה שייך לומר להשתמש להבין את המושג הזה, שזה באמת בריא, מתאים, הרמוני, בכלל. ומכאן, עכשיו לנו, לענייננו. מתוך כך, תורה וישראל, ישראל ותורה. אכן לזה שייכת הערֵבות הזאת, הצודקת, הנכונה.
“אמנם נשגבה ונשאה היא“, פה בקיצור, המשפט הראשון. ההמשך מזה יותר. על גבי זה, יותר חריף, יותר חזק, יותר ברור, “אמנם נשגבה ונשאה היא תורת ד’ תמימה, שרשה הוא עליון מכל היש“, זה שייך קצת לדברים הראשונים ב’אורות התורה’, “שרשה הוא עליון מכל היש, עד שהיא ראויה להיות המקור המנביע את ההויה ואת חיי כל הנשמות“. ‘הסתכל הקב”ה בתורה וברא את העולם’. לפי התורה, לפי הנשמה של העולם, לפי הפְּנים של העולם, לפי האידיאל של העולם, העניין האלוקי של העולם. לכן, “ומתוך כך מצד הָגְלַמתם של הגופים“, מצד החומרי של העולם, “וצמצומם של העולמים“, החומר מצומצם, מוגבל, מכביד. מצד זה, “דברי תורה לא יוכלו להתאים להם“. דברי תורה הם עילאיים, תורה מן השמים, חמדה גנוזה. אז מצד העילאיות, לא נמצאים בהתאמה, שיהיה נעים, מתוק, ערב. והגדלות, הגדלות השמיימית של התורה אל הצמצום, הצמצומים החומריים. לא כל כך מתאים, לא כך … חיים למוד תורה לגוים. אבל לנו, אנחנו נוצרנו ככה, ‘עם זוּ יצרתי לי’, לנו זה מתאים.
“דברי תורה לא יוכלו להתאים להם, מרוב העלוי אשר להם“, כלומר לד”ת, “על כל נפש חיה וכל עולם יצירי. אמנם מִפלאות תמים דעים ואור חסדיו העליונים, שהם הם נשמתה של תורה, הם הם הפועלים ברחמים הרבים של אדון כל העולמים, הבוחר בתורה ובעמו ישראל, שיתרוממו כל כך פרטיותינו“, שלנו אנחנו, הנבחרים, “על ידי התכללותנו בכללותה העליונה של כנסת ישראל“, ‘לעמו ישראל’, יותר התכללותנו בנשמת ישראל, בכלל ישראל, העניין האלוקי המתגלה בכללות ישראל, מתגלה איך שזה מתאים, ואיך שהוא שייך למהות יצירה שלנו, ל’עם זוּ יצרתי לי’.
“שמשאת נפשה“, של כנסת ישראל, “ועצמיות שאיפתה, מהותה וחפצה הפנימי, הוא תָכנה של תורה“, מתוך כך יערב, מתוך כך “הערב נא ד’ אלוקינו”. צריך להבין לפי זה הברכה, הבטוי, “והערב נא ד’ אלוקינו”. הערב ד’ אלוקינו דברי תורה בפינו, אז אותו הדבר, ההתגלות האלוקית, ד’ אלוקינו שתאיר לנו את השייכות של תורה עלינו, השייכות שלנו לכלל ישראל, לכנסת ישראל, השראת השכינה בישראל, אז מתוך כך מובן וברור שזו הבריאות והטבעיות שלנו, “ועל ידי זה יתאימו דברי תורה לרגשי חיינו“. לכן, “והערב נא ד’ אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל“. זה שייך לבית ישראל, לכלל ישראל, השראת השכינה בישראל, ‘ושכנתי בתוכם’. הערֵבות הזאת. זה החלק השני של הברכה.
“ונהיה אנחנו וצאצאינו, וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך“.
כאן המשך. מקודם נפגשנו עם ערֵבות, ערבות עליונה, ערבות אידיאלית, ערבות שלמה, גדולה, אדירה, ענקית של ‘עם זוּ יצרתי לי’. “הופעתה של הערבות העליונה, כשבאה ממקורה ושרשה של תורה על לומדיה, היא מתאחזת“, התורה היא ערֵבה והנשמה הזאת המתאימה לתורה היא ערֵבה. הפגישה, השידוך הזה, הזווג הזה, ההתאמה של שני הצדדים, העילאיים העליונים האלה, זה מגלה ערבות מתאימה כוללת של סדור היצירה האלוקית, “הופעתה של הערבות העליונה“, האלוקית, של תורה, “כשבאה ממקורה ושרשה של תורה על לומדיה“, מופיעה על לומדיה, “היא מתאחזת“, נפגשת, מתקשרת, משתלבת, “עם עצמיותה הטבעית של פנימיותה של הנשמה“, נשמה של לומדיה, נשמה של כל אחד מישראל, של לומדיה היא נמשכת מהנשמה הכללית של כלל ישראל, “הבאה ממקור ישראל הכללי, ויש בה מתוך כך סגולת הנצחיות“, נצח ישראל, ‘לא איש אל ויכזב’, “ויש בה מתוך כך סגולת הנצחיות, וההשארה הדורית“, של המשך הדורות, ‘צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל’. “וההשארה הדורית התמידית, והיא עולה ברום חביון עוזה, עד להארתה, של הנשמה במגמתה העליונה של התורה, שהיא שם ד’“, יודעי שמך.
כמה פעמים נזדמן להזכיר, התורה היא שם ד’. בקיצור, שתי הנקודות, שכמה פעמים נאחזנו בזה. בהלכה, בגמרא ברכות דף כ”א (עמוד א’), המקור לברכת התורה מדאורייתא. הגמרא הביאה את הפסוק: ‘כי שם ד’ אקרא הבו גֹדל לאלוקינו’. ורש”י אומר שם: ‘כי שם ד’ אקרא, כשאני עוסק בתורה, קוראים בתורה, הבו גודל’. הבו גודל, ברכה. שם ד’ אקרא, כשאני קורא בתורה, אז התורה היא שם ד’, מפורש. במהרש”א במקום יש הרחבת דברים, איך התורה היא שמו של הקב”ה. המשך, קצת השלמה לרש”י.
עם זה, מה שאמרנו לגבי ‘אתה בחרתנו’. ביו”ט: ‘אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו’. נחמד, כל טוב, הרבה מעלות. נזכר שם מצוות מצוותיך, מצוות, עבודה. תורה אין שם. פלא פלאים, העיקר חסר מן הספר. השורש של הכל תורה, ‘נתן לנו תורת אמת’, תורה, אין שם. דבר משונה. אלא מסתבר, יש שם תורה: ‘ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת’ – זו תורה. שם ד’ זו התורה. שם ד’, אורייתא וקוב”ה, אז זה בערך גם פה. פה נזכר, “שהיא שם ד’“, זה מתאים לדברים האלו.
“ויש בה מתוך כך סגולת הנצחיות, וההשארה הדורית התמידית, והיא עולה ברום חביון עוזה, עד להארתה, של הנשמה במגמתה העליונה של התורה, שהיא שם ד’, האידיאל האלקי של שעשועיה של תורה, ביושר התכליתי של קדושת כל ההויה“, בתורה הוא ברא את העולם, “ביושר התכליתי של קדושת כל ההויה, ואשרו העליון“. מדרגות באושר. אושר עליון, הרחבה. לכאורה, מי ממשיך את זה, אושרו? … מדברים על שם ד’, שם ד’ האידיאל האלקי שהוא כולל בתוכו, ומתוכו מתגלה האושר העליון. “על כן יחד עם השפע אשר לערבותה של תורה בפינו“, מתוק, נעים, “נהיה אנחנו וצאצאינו, וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו, יודעי שמך, מְיַשרים פעמי חיינו למטרתך העליונה של תפארת עֻזך הגנוזה בתורת חיים, בחמדת עולמי צחצחות נצח“, תורת נצח, נצחיות.
ומתוך כך, “ולומדי תורתך, מופיעים מאור החיים העליונים“, על הפרט של האדם, מופיעים מאור החיים העליונים על הפרטיות המסתעפת“, אולי זה, יש מקום להיזכר מעט, מה זה ענין שימושה ולימודה, ‘גדול שימושה יותר מלמודה’. שימוש הכללי השורשי פנימי נשמתי. ולימודה, פרטִי, פִרטי למודים. מתוך הכלליות הנשמתית, הלימודיות המפורטת הממשית, “ולומדי תורתך, מופיעים מאור החיים העליונים על הפרטיות המסתעפת בסעיפיה של קדושת התורה“, ומתוך כך, “ומעלים את כל הפרטיות לאותו הנעם המעולה, מקור כל תענוגים אצילותיים נאדרים בקודש, האצורים בתלמוד תורה“. זה המשך הדברים הקודמים, וכאן יותר חריף, חזק.
“ברוך אתה ד’ המלמד תורה לעמו ישראל“.
פעם נזדמן ללמוד. בתשובת הרמב”ם יש התנגדות לנוסח הזה, ‘המלמד תורה לעמו ישראל’. אבל בהרבה פוסקים ראשונים נקבע ככה.
שאלה: איך כתוב ברמב”ם שהוא צריך לברך?
הרב: יש תשובה אחת, יחס שלילי למלים האלה, ‘מלמד תורה לעמו ישראל’ (ראה שעור בהקשר, בירור הלכתי על זה ‘המלמד תורה לעמו ישראל’).
אלה בירורי דברים. ממשיות פרטיות. פרטיות חידושים פלפולים, חידושי ישיבה, כל הפרטים. כתבתי פעם מאמר קצר ב’סיני’. (ראה ‘לנתיבות ישראל ב’, ‘לזהירות בדברי חכמים’) צריך להוסיף בירור. שאנשים מרשים לעצמם לפגוע בנוסחאות, בדברי ראשונים, קדמונים. מצאתי צורך להגיב על זה.
נו אם כן מה יש פה. “ברוך אתה ד’ המלמד תורה לעמו ישראל“. בעצם כמעט כל הברור, זה ענין אחד, מילה אחת. חיים, אמיתיות, התאמה, הרמוניה, בריאות, גבורה, ענין אלוקי, ‘עם זוּ יצרתי לי’, יצירה אלוקית. וכל זה, וכל ההרמוניה וכל האמיתיות וכל הטבעיות של כל החיוניות, זה מתגלה בעמו ישראל. ‘עם זוּ יצרתי לי’, גדלות תורה וישראל. אין הכי נמי, המלמד תורה, תורת ד’, תורת ריבון העולמים, תורה זה מקור חיים. והתורה זה שייך לעמו ישראל. אם כן, זה מה שמובלט פה. “הפלאתה של התורה“, קודם דברנו התורה מעל לכל חכמה לכל מדע, מעל לכל המעשים, מעל לכל העולם, ‘הסתכל בתורה וברא את העולם’, “הפלאתה של התורה, ועליוניות מקורה, מעל כל המעשים, הוא ענין המחייב“, חוזרים על הדברים מקודם, לא סתם לימוד, הבנה – עליוניות, ממרום כל המעשים, ממקור כל המעשים.
“הפלאתה של התורה, ועליוניות מקורה, מעל כל המעשים“, כלומר מעשים במובן הרגיל, מעשי העולם הזה, “הוא ענין המחייב אי-אפשרות שיִקשר אורה האלהי בנפש האנושית, בתור תוכן של תלמוד והכרה של בינה“. אין תורה בגוים. הם בעלי מדע, בעלי חכמה. ותוכן של תלמוד והכרה של בינה, זה לא העניין של התורה, זה לא הופעת התורה. הופעת התורה הנשמתיות, החיוניות. “ובכל זאת“, בכלל סתם, עיכוב, באיזה אופן יכולה התורה להיאחז בעולם הזה, “ובכל זאת קלוטה היא התורה בישראל בבינה פנימית“, מדרגות בבינה, “ודרך הכרתה היא“, שייך למהות האומה, שכל של ישראל, שֵׂכֶל של ישראל ושכל של גוים, שכל של תלמידי חכמים או שכל של מחוסרי תורה, “ודרך הכרתה היא למודית עיונית בכללותה של האומה“. מה יש כאן, איזה מין מעשה, איזו מין בריאה?
“זה בא רק ממקור האלהי העליון, שאחרי ההפלאה העליונה, של התאמתה של תורה לתכונת הנפש הישראלית בכללה“, אז, “לא די שהיא נפגשת בישראל בצורה של ערבות“, כמו שראינו מקודם, מתוק נעים הרמוני, אלא מתוך זה היא נקלטת גם בצורה הלימודית, “אלא שהיא נקלטת בצורה למודית“, מן הכלל העליון אל פרטי הלמודים. פרטי הלמודים שייכים מתוך הכלל העליון, מתוך חיוניות הנשמה. מתוך כך כל הפלפולים וכל הלמודים, “אלא שהיא נקלטת בצורה למודית, מובנה ומבוארה בתכונה תורתית מוכרה, שהיא אחת הנפלאות הגדולות למעלה מכל סדרי הטבע“, דברים נוראים, “שהיא אחת הנפלאות הגדולות למעלה מכל סדרי הטבע וחוקיה הקבועים, שהפליא בהן ד’ עִם עמו, מאז בחר אותו לו לעם. ועל ערך פלאי זה אנו מברכים: ברוך אתה ד’ המלמד תורה“, אותה התורה מן השמים, “המלמד תורה לעמו ישראל“. ממשות ישראל. אח”כ סגולה, סגולה, סגולה, סגולתה המיוחדת.
