ברכות השחר, המחזיר נשמות לפגרים מתים \ כ”ט אדר תשכ”ח
“בא”י המחזיר נשמות לפגרים מתים“.
העניין של כל הברכה הזאת, הפיסקה הזאת, כל הדברים שיש פה, הכל, הזכרה, הבלטה, הדגשה, של ענין נשמה. ‘נשמה שנתת בי’, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’. דבר משונה כזה. עניין יסודנו, שורשנו, עיקרנו הוא צלם אלוקים. מזכירים את זה בתוך ההלל. השמיימיות הזאת, החלק האלוקי הזה, שזה הסוד הזה, הפלא העובדה הזאת, של ירידה לארץ, התלבשות בגוף גשמית. מתוך כך לאור כל זה, מזה המשך ההארה, ההופעה במהלך החיים. ענין מיוחד. כל מה שמובלט בכל הפסקאות האלה, בעיקר כל העניין הזה. נשמה, מזה – ריבון כל המעשים. מכאן הערך של החיים והמציאות, של כל פרטי החיים ומעשים בחיים, של כל המשך הופעת נשמה.
נשמה מתגלה בשכל, ומתגלה במוח האדם, בלב האדם, ומכאן מתגלה בגוף. מתוך ההארה הנשמתית אנחנו מכירים את צד הטוב והאֹושר של כל המעשים. המשך מזה, מתוך העצמיות המיוחדת של הנשמה, גדלות וטהרה ושאיפות וכו’ וכו’, מכל זה, זו התגלות בחיים, התגלות במעשים, התגלות במציאות בהוויה, והתגלות ועילאית עצמותית, זה בערך התֹכן היסודי. ומתוך כך הערך של התעלות החיים הארציים. אם כן יש כאן הבירור הזה, החשבון הזה, הנשמתיות, שני צדדים כאילו, שאינם מנוגדים מחולקים, עניין אחד, השמימיות המתגלה בארציות, הגוף מתגלה. ההתגלות היא התגלות עצמאית, פנימי פנימיות. כל ההנחה של פגמים חטאים, מגיעים לנשמה – ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’, כל אלה זה עניין אחד. פנימי פנימיות על עצמיות. ומכאן ההתפשטות של רוח ושל נפש ושל חיוניות בגוף ובמעשים וכו’ וכו’.
יש כאן שני דברים, כאילו שני צדדים. חיוניות של כל המעשים וכל החיים כולם, והמקור של החיוניות הזאת כל הנשמת החיים הזאת, בעצם לעילא ולעילא. ומתוך העצמאיות הזאת, היא המחייה את הכל. שני דברים יש להם מקום, וממילא שני הדברים האלה שלמים, בכל גדולתם. מתוך כל מקוריות החיוניות הזאת, כמו הגמרא בברכות שם (י’ א’), השוואה בין הקב”ה לנשמה, חמשה דברים. חמשה ברכי נפשי. מה הקב”ה רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה ואינה נראית, ועוד כמה דברים. הנשמה ממלאה את כל הגוף. גילוי אלוקות, גם כן דבר כזה. גילוי ירידת שכינה לתחתונים, ‘ואתה מחיה את כולם’. אתה מחיה, וירידת ההחייאה הזאת, החיוניות. וכולל, כל העולמות, כל המעשים, כל המציאות וכד’. ואתה זה אתה, לא שינוי לעניין.
מקור החיים, נשמת חיים מקור החיים ותוכן החיים של כל מה… החשיבות והתועלת. והעצמיות נשארת. וכאן להיפגש עם … , אז זה מיוחד, עצמי. חיוניות מיוחדת, מציאות מיוחדת, ומתוך כך, כאן נמשך המילה. “מתוך הטהרה של הנשמה האצילית“, מתוך כל מה שדברנו מקודם, ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’. אציליות עליונה, מיוחד, בת מלך, מהיכל עליון. אז מה שנכנס לחיים ולא מתערבב, לא מעלמא הדֵין. אז מזה, יש מקום להתקדם ולעמוד, אז זו מציאות מיוחדת, חיוניות מיוחדת. וחיוניות מיוחדת, מכאן, “אנחנו יודעים את אל-מותה“, אָל-מָות, “ונצחיותה“. מיוחד, אע”פ שכל כך כניסה וחדירה לעולם התחתון. “מתוך הטהרה של הנשמה האצילית“, כל מה שברא מצדדים שונים סגנונות שונים, כל מה שעד עכשיו, מזה, “אנחנו יודעים את אל-מותה ונצחיותה“.
המשך מתוך כך, קצת יותר בהרחבה. “מתוך הידיעה, שנתינת הנשמה בקרב האני האישי של האדם“, אצל האדם הזה, “כמו שהוא קשור בחומר, הוא מידי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות מתוך הקשר, שכל המעשים כולם, מרום המעלה שלהם, עד למדרגה היותר שפָלה שלהם, הם כולם יוצאים מידי יוצר כל“, ריבון כל המעשים, פרטיות נפרדת, “הם כולם יוצאים מידי יוצר כל, אשר עשה עושה ויעשה את כולם, –“, כל המעשים בכלל. מזה המעשה הנורא הזה. העובדה הזאת שנשמת חיים אלוקית היא נשמת חיים אלוקית, חלק אול-ק ממעל. וזה נמשך לתוך המעשים של עולם התחתון. מזה, “אנו מכירים, שהמפעל הגדול“, של כל המעשים, “אנו מכירים, שהמפעל הגדול הזה של נתינת הנשמה בגויה, איננו ראוי להיות מפעל שאיננו ראוי לקיום והתמדה נצחית, כי אם מצד אותו המורד שירדה לה הגוִיה וכל כחותיה, עד אשר לא תוכל להמשיך לנצח את משמרת הטהרה של הנשמה“.
זה החשבון של מצב פירוד נשמה וגוף. יכול להיות מצב כזה, עלית נשמה, שהנשמה רוצה כאילו לברוח, להסתלק, לעלות לעצמיות, לא בהתאמה עם הגוף. הזמן עד כמה שיוכל להיות בהתאמה עם הגוף, עד כמה למעלה מזה, יותר מזה. “וכאשר מידי אדון כל המעשים“, אם כן אלה שני משפטים יותר בקצור, יכול להיות יותר בהרחבה, ברור בהירות, זה כך המציאות, המציאות האנושית החיונית הזאת, עכשיו ככה. מה יש עכשיו? צד הזה של התנגשות קצת נשמה וגוף. למרות ההתנגשות והחלוקים, כל כך מוגבל וכל כך קטנוני, וכל כך גדול וכל כך אצילי, יש מצב כזה. אז נפגשים כאן, מצד המניעות והעקמומיות והצמצומיות שבעולם הגוף. ועם זה יש ההזדווגות של גוף עם הנשמה.
א’, למדנו מכאן, אל-מָות ונצחיות מציאות מיוחדת, מציאות שלא מתחילה מעלמא הדֵין, קיימת גם שלא מעלמא הדין. ועם זה, מציאות מיוחדת כל כך, נעלה כל כך אצילית וכד’ ,את הקושי מצד מה? מצד הניגוד שיש בזה מצד הקטנות והצמצומיות של הגוף. אילו נתאר לנו שלא היה ככה, אילו הגוף היה כמו נשמה, אז זה מצב אחר, שלא מהמציאות. לכן מתוך כך נ”מ, שמה שהגוף והמוגבלויות של העולם התחתון, העולם החומרי, הוא כל כך מוגבל, הוא כל כך מוחשך, כל כך מעוכב מהגדלות הנשמתית, שלא מוכרח לומר שזה תמידי. יש מקום להתעלות העולם, באחרית הימים, ‘ומלאה דעה את ד”. הרבה פעמים הזכרנו, כל זה, ‘כמים לים מכסים’. המים מכסים את הים והם הים. הארץ תהיה כל כך מלאה דעה את ד’, שהארץ תהיה דעה את ד’. כשהארץ תהיה דעת ד’ – אז זה כבר מצב אחר לגמרי. אז הארץ מקבלת פנים חדשות. והעולם הזה מקבל פנים חדשות, והגוף מקבל פנים חדשות. אז מתמלא כל הפער הזה, הסתירה שבין הנשמה והגוף. וכאן מגיעים למצב של תחייה.
“וכאשר מידי אדון כל המעשים יתכונן“, מצב עתיד, “יתכונן העולם ברום טהרתו, אז כל מפעל נכבד ישוב להִבנות כמאז“, מאז ומקדם, אור הגנוז שנגנז שהעולם איננו מוכן לקבל אותו ומוכן לצדיקים לעתיד לבֹא, “אז כל מפעל נכבד ישוב להבנות“, בנין גדול אידיאלי, “כמאז, והגויות, אשר נשבתו רק מעבודת החיים“, חיים במובן הרגיל, של חיי אדם, מצב של חיי נשמה וגוף, “והגויות, אשר נשבתו רק מעבודת החיים, כהוראת פגר“, הצלצול כששומעים כמו יומא דפגרא, שביתה. “כהוראת פגר שהוא ענין בטול עבודה, הנה הבטול הזה נמשך מסלוקה של הנשמה“, מדוע סילוקה של הנשמה? “מפני הכיעור הדבק בגוִיה“, שהגוִוייה איננה מוכנה לכך. כל כך מצומצמת, כעורים כאלה, “שלא עצרה“, הגויה, “שלא עצרה כח להמשיך את סדר זיוה והדרה“, ממקור החיוניות שלה.
“אבל המעשים כולם“, המעשים הממשיים הגבוליים, “לא לעד יהיו בשברונם“, “ובעת בא בנינם ההדור לשוב ולהבנות“, לשוב – מחזיר, חזרת נשמות מקור הנשמה, מעולם הנשמות, שורשי הנשמות. ובינתיים, מצב כזה וכזה. עלית נשמה, חזרה למקוריות הנשמה, מעל לגוף, “אבל המעשים כולם, לא לעד יהיו בשברונם, ובעת בא בנינם ההדור לשוב ולהבנות“, בבנין המקורי, “יבנה גם כן היכלה של הנשמה כימי עולם“, ואז, “ואור הנשמה יחזור להופיע בהדרה במעונה החמרי“, תחיית המתים בגוף, “שיזוכך ויטהֵר מכל חלאתו“. אם כן, זה באופן כללי, תמונת עולם כללית. מתוך העניין הכללי, התמונה הכללית, יש חלק מזה בפרטיות החיים שלנו.
דוגמה ראשונה, שינה, אחד מששים במיתה. מצב מיתה, יש מצב כזה, של העלות הנשמה למעלה ממסגרת הגוף, ממיתה. שינה, זה איזה חלק מזה. דוגמה להעיד על זה. “וכשם שהשינה, שהיא אחד מששים במיתה, באה מתוך הכשלון הגופני“, יש כשלון גופני, בפני עייפות, מוכרחים איזו שביתה, לנוח. “מתוך הכשלון הגופני, שאין הנשמה יכולה להמשיך“, כאן המובן אחרת, רוחני פנימי, “הכשלון הגופני, שאין הנשמה יכולה להמשיך את מפעליה“, עיקר החיים הִגלוֹת הנשמה בגוף, הערך העיקרי בחיים. ויש בגוף כל כך התנגשויות, כל כך קשיים. אז יש צד כזה, צד הערך הגדול של שינה. כל מיני דברים סיפורים על גדולי עולם, גלוי הנשמה. שנתגלו בחלומות הגדולים, לכאורה דברים כאלה, דברים מיוחדים של התעלות.
אז מצב כזה שנמצאים בשינה, יש אופנים שונים של שינה. יש שינה, סתם גופנית. יש שינה, ‘שינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם’, להפסיק את הרשעות שלהם. כל אחד לפי ענינו. אבל יש שינה, ערך כזה של אדירי עולם, של גדולי קדש וצדיקים. יש מצב כזה, שהאדם בשינה, נמצא במצב של התרכזות פנימית. הפְנים פנים, מעל להתנגשויות של ענייני החיים החיצוניים. יש מצב כזה, יש כמה דברים כאלה של גילוי הנשמה. הנשמה מתגלית ומופיעה בפנימי פנימיות. לכן במצב כזה, יש צד עליוניות של השינה, פה בפירוש, “וכשם שהשינה, שהיא אחד מששים במיתה, באה מתוך הכשלון הגופני, שאין הנשמה יכולה להמשיך את מפעליה בכלי החמר כ”א אחר שיבֹא הגוף לידי בטול ושביתה“, היא נשארת בנשמתיות בפנים לעצמה, “הגורמת לו אחר כך תוספת כח וחזוק, כחזון השינה והיקיצה, כמו כן יבא גם החזון הגדול שאחרי המנוחה והשביתה המוחלטה של החמר, אחרי השנויים הרבים שיֵעשו בו בכל חלקיו וכחותיו, הנה כולו הוא נתון ברשותו היחיד של רבון כל המעשים אדון כל הנשמות“, הדבקות האלוקית במדרגה העליונה ביותר.
“ובגמר הטהרה והזכוך הכללי והפרטי, אז בגוִיה מזוככה מלאת אורה וטהרה, יוחזר זיו הנשמה, בכל מִלואו והדרו“, ומתוך כך כשמכירים את זה, מרגישים את זה, מתבוננים בזה, מתוך כך, “ובלב מלא גיל וחדות קדש הננו מברכים בכל בקר בשוב אלינו נשמת חיינו, אחרי המיתה החלקית של השינה, שהיא עדה נאמנה על השיבה שלה גם אחרי המיתה הגדולה, של נטילת הנשמה, על ידי יוצרה מחוללה ונותנה: ברוך אתה ד’ המחזיר נשמות לפגרים מתים“. בירור. פשט ברור.
