ברכת השחר, רבון כל המעשים-אדון כל הנשמות \ אדר תשכ”ח
..אי אפשר להתחמק מזה. איזה קונצים יש בבריחה? אנחנו מוכרחים להיפגש, אֶפְּס, יש משהו שיש בתוכנו, בתוכנו, מעל, כל מיני דברים. אם אנחנו רואים בעיניים או לא, אין נ”מ. ‘האדם יראה לעיניים ד’ יראה ללבב’, הפנימי. מה אנחנו? מה, העצם האמת האמיתית שלנו. דברנו כאן, האדם האמיתי, הפנים שלו. הפנים מתגלה בחוץ. מושל, הנחיות ופקודות דרך מוח ולב, זה כל כך פשוט? אבל כך העובדה. מתוך כך באריכות רבה, בגוף נו, חתיכות בשר. בשר, יותר קרוב אלינו, נפשי. מעל לגוף, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, מספיק. אם מובן לנו, או לא מובן לנו, אין נ”מ, ‘ויפח באפיו’, נשמת שדי, ‘חלק אלוה ממעל’. אם כן כל הרחבת הדברים, דברנו פעם הקודמת, היום, המשך מזה. אם אנחנו מבינים או לא מבינים, רואים או לא רואים, אין נ”מ. אבל העובדה ככה, האמת האמיתית, הפנים פנימיות, הפנים שלה. היסוד האלוקי שלנו, צלם אלוקים, נשמת האדם, נשמת שדי. וזה, ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’. הטהרה הזאת והעליוניות הזאת, הנצחיות הזאת, הגבורה הזאת, החיוניות הזאת, מתוך כך שייכות, מתוך כך רגש, מתוך כך מרץ, מתוך כך הדרכות וכו’ וכו’, זה התוכן העיקרי.
יסוד נשמה אלוקית. עניין אלוקי, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, וזה היסוד הפנימי שלנו, נשמה שנתת בי, נמצא בתוכנו, מופיע בתוכנו. באיזה אופן צריך להתגלות, סוד ד’, אבל כך העובדה. כל התוכן, אם נאמר פנימיות וחיצוניות. זה בערך המשך הדברים. בהרחבה גדולה. השפה הזאת מיוחדת, המחשבה, זה מדעי, זה עובדתי, כך. זה בערך התכן של הדברים הקודמים שדברנו.
..
לא נחזור על הדברים הקודמים, המשך, אותו העניין אותו הקו ואותה האוירה. מעליוניות נשמתית עליונה, מתוך כך זה מופיע למטה, בתחתוניות. מתוך כך עניין הגוף. תפישת הגוף והארת הגוף והארת המעשים וכו’ וכו’. מתוך ה’לעילא ולעילא’ הזה, הפנימי העליוני. הנסתר שמתגלה בכל הנגלה. זה באופן כללי. וזה המובן כך, ההמשך של כל הדברים.
כל זה בנשמת שדי, נשמת חיים, ענין אלוקי. יש כמה בחז”ל, ספרים, בסגנונות שונים של ביטויים, איך לתפוש את זה. מה יש כאן, מה אנו ומה חיינו, פשוט. הפיסקה הקודמת, אח”כ המשך, נצחיות אלוקית. מתוך כך, זה אלוקי עליוני שמימי נצחי. עפרא דארעא – למטה, מוגבל, מתחלש, ומזה מתגלה בעפרא דארעא, מזה התגלות הערך של החומר, של בכלל העולם. מתוך העליונות זה שייך לתחתוניות, מתוך השמיימיות זה שייך לארציות וכו’ וכו’. נקבע בתוכנו בעצמנו, הבשר ודם, הגידים ועצמות. מתוך הפנים פנימי, זה מופיע וחודר ומאיר ושולט וקיים וכו’ וכו’. לא תמיד שמים לב לזה כמובן, אבל כך הוא. יש עניין בבוקר לבטא את זה בכל תֹקף, “נשמה שנתת בי“, היא נמצאת בי, מציאות, בטהרה עליונה, כעצם השמים לטֹהר ועוד. צריך אדם שירגיש את זה, האושר הזה, אשרינו. כל זה, כל העליוניות הזאת, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, אז זה שייך ל”אתה“, קישור של ה”אתה“. “אתה משמרה בקרבי” ו”אתה נפחת” – כל זה שייך לגלוי ה”אתה” בתוכנו, בכל מציאות התחתוניות. זה בערך מה שדברנו.
המילים הראשונות, ד’ אלוקי, מודה, הודאה זה עניין של הרגשת הטוב, הנעימות, אשרינו. הנשמה, הפנים פנים פנימי שלנו, הנשמה יודעת את זה, מכירה את זה ומרגישה את זה. “מודה אני“, א-מחיה נחמד, נשמת שדי, נפחת בקרבי. וכאן המשך אחרי זה, ההכרה והידיעה הזאת, העובדה הזאת. ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, זה שנתת בי, נתת בקרבי – זה מתגלה בכל הקרב והכליות שבי. בכל הגידים והעצמות שבי, בכל השרירים שבי. מתוך המקור האלוקי הזה. ההגדרה הזאת, מתוך שזה שייך ל”אתה“, אתה ואתה ואתה ואתה, ו”אתה” מתגלה על ידי הנשמה על כל העולם התחתון, על כל הגוף כולו, על כל המעשים כולם. ירידה לצורך עליה, והירידה הזאת, החובקת זרועות עולם. זה בערך אותם הדברים, מדרגות.
לפעמים יש המילה הזאת, דברים מיוחדים, לשונות סגנונות, תורת א”י בירושלמי באיזה מקום אחד. ביטוי, קדושת התורה, קדוש. בגמרא, פעם אחת בגמרא בסנהדרין כמדומני, ביטוי: פה קדוש. הפה הקדוש. נו פה חלק מהגוף, הפה של דברי תורה. ושם במקום אחד (תענית ז’ א’) ר’ יוסי (בן חלפתא), יש ביטוי: הגוף הקדוש. הגוף זה האישיות העצמיות. הגוף הקדוש, הגוף של הנשמה הזאת, הגוף הקדוש. ענין הפְנים, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, העניין האלוקי הפנימי של פנימיות אמיתיות האדם, ומקיף ומאיר את כל הגוף כולו, כל הגוף של האדם, ובכלל, כל המעשים כולם. היסוד, המקור האלוקי, תופש כאן הביטוי, “רבון כל המעשים“. מתוך שמלך העולם, הוא מלך העולם בשמי מרומא עילאה, מתגלה בכל המעשים.
אותם הדברים ביחס לסדר מערכת העולם שלנו, האדם הוא עולם גדול. פנים פנימיות, העניין האלוקי, הפנים, נשמה שנתת בי, וזה עניין של גלוי האור הזה בכל הגוף, בכל המעשים, בכל חדרי קודש. זה בעצם התוכן של מה שיש פה. אחרי מה שהזכרנו מקודם, ההכרה וההרגשה והאושר, הנשמה מכירה הטוב והחסד אשר ממנו, כל אָשרה וטוּבה וכו’ וכו’, ומתוך כך מלאה רגשי הודאה, “מודה אני לפניך“, מציאות הנשמה האלוקית הזאת. ומתוך זה, מתוך זה, בירור החשבונות, הנשמה והגוף והעולם המוגבל, מתוך הלא מוגבל אל המוגבל וכל הארת אור, אור חיי האדם. דבר כזה, דברים גדולים, ברורים של המשך חיים מעל זה. ההמשך מזה, מ”מודה אני לפניך“, זה כולל בעצם מילה אחת עניין אחד.
“רבון כל המעשים“.
“על פי מאורה של הנשמה“, של הנשמה המאירה, ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’. וכך, כמו שהיא בגדלותה, בטהרתה, העניין האלוקי של הנשמה, היא חודרת בכל הגוף, מאמר חז”ל שם (ברכות), השוואת הנשמה לקב”ה, מה הנשמה מלאה כל העולם, הקב”ה מלא את כל הגוף. מלאה כל הגוף, לא סתם. הארה ושיטה והנהגה על תוך האדם הפנימי, האדם האמיתי. “על פי מאורה של הנשמה, המפלשת בכל חגוי הגוף וכל חלקי החיים לפרטיהם ומפעליהם“, זו הנשמה הזאת של ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, אם כן זה באופן כללי, כללי ופרטי, מתוך זה, “מתפשט אור גדול על כל המעשים כולם“, הנשמה, אתה ואתה ואתה ואתה, זה שייך לנשמה לכל המעשים כולם, מתוך רבון כל המעשים, “מתפשט אור גדול על כל המעשים כולם, מֵרוּם המעלה שלהם, עד תחתית השפל שבהם. והחשבון הברור“, חשבונות של רבש”ע, טוב ורע וכו’ וכו’. אז כמה פעמים מתבטא מכל הדוגמאות האלה, לשון שלמות, לשון אחדות, לשון תֹקף. בִפנים חתיכות חתיכות, אהה, זה ככה, רצוי, לא רצוי. אבל אתה, רבון כל המעשים, כל העולם שייך, כל הכלליות, האחדות האלוקית המתפשטת וחובקת את כולנו, מכאן יש בירור החשבון הכללי, של כל הטוב האלוקי.
“והחשבון הברור יוצא“, מההיקף של כל המעשים כולם, רבון כל המעשים, מתוך כך יש לזה ערך של משפטים אגואיסטים, קטנטנים פרטיים: אהה, איך עכשיו, איך זה לי? איך זה לך? ברגע זה, ברגע זה. ממילא חשבונות אחרים מחולקים ומחותכים וכד’. זו לא אמיתיות השלמה, ‘ד’ אלוקים אמת’. בהתרוממות באופן כללי, לא אגואיסטי פרטי, שלך ושלי ושלנו – כל המעשים, רבון כל המעשים. אנחנו בכל העולמות? כל המעשים? יש לנו חשבונות על זה, שֵכל על זה? ‘כך וכך היה, נכון – וזה הכל!? חתיכת מציאות שלנו, זה הכל?!’ רבש”ע ‘מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דֹר ודֹר’. אנחנו יודעים כל העולמים וכל דור ודור? הדור שלנו, הדורות שלנו, המעשים שלנו, אצלנו הם נפגשים. זה הכל? זו כל האמת? הם שייכים לכל, נקרא לזה קוסמולוגיה. הם שייכים לכל עולם וחלק עולם שייך לכל עולמים. לרבש”ע חכמה אלוקית, לא חכמה שלנו. יש דיבור על זה? הדור שלנו?! ‘ממשלתך בכל דור ודור’. הדור הזה והעולם הזה והחלק הזה במציאות מכאן ומכאן, ימינה ושמאלה ומעלה ומטה.
נפגשים, הפרקים האחרונים באיוב, נזיפה וגערה: מה אתה מבלבל את המח, ‘איפה היית ביַסדי ארץ’! (ל”ח ד’) בברור של כל החשבונות שלך ושל כאן, של ימינה ושל שמאלה, מעלה ומטה, ועולם זה ועולמות אחרים וכל דור ודור. נו, על כל זה יש טענות, בקֹרת. אותו הדבר לגבי הדברים של עכשיו. הזכרנו, יש הפסוקים בישעיה. עכשיו אנשים, צדיקים, איזה שם שקוראים, טענות לרבש”ע,
– אהה, לא יפה, כך לסדֵר סֵדר גאולת ישראל?
נו, טענה, בקורת. בעלי דעות, כל ישראל יהיו צדיקים ,
– אהה, זה יפה זה טוב, זה אנחנו מסכימים. יתגלו ניסים גלויים ‘אהה, זה טוב’. עכשיו, לא מספיק.
מדרגות רוחניות. גם עכשיו דברים כאלה, ובכל הדורות כולם. בכל הדורות יש מציאות של אנשים חשובים, תלמידי חכמים. בדורות קדמונים, בזמן בית שני, אז יש דברים נוראים, נזיפה כזו, מפסוקים, דברי נבואה בישעיה. נו, עניין של נבואה רוח הקודש, שנגיע גם לזה. עכשיו, יותר ממה שהיה, בכל המובנים, ריבונות שליטות. אין דמיון, כאין וכאפס לעומת מה שמופיע עכשיו. נקווה שנוסיף ונגדל. אבל עם זה, אגב, כמה פעמים מזכירים, בנביאים האחרונים (עזרא) שם, הזקנים שזכרו את הבית הראשון טוענים,
– אהה, זה בית המקדש? זו גאולה? זה קבוץ גלויות?
כתוב שם, היו בוכים (שם ג, י”ב). מצד אחד שמחה, ברוך השם, אחרי הפסקה של שבעים שנים בבבל (שם פרק ג). יש סוג כזה. ונביאים, בזכריה, בכל תוקף ועֹז: זהו, הגיע עת קץ, אחרי שבעים שנה, נגמר עכשיו, עברו עכשיו, תחזרו הביתה. כימי יציאת מצרים. מצב עלוב, בנחמיה, השתדלות, בקושי עושים איזה דבר, לסייע בגלות עצמה. עכשיו הייתה הצהרת בלפור, אז הייתה הצהרת כורש. שלמות בית המקדש, והנבואה אִשרה את זה, זה מעשה ד’. כמה פעמים נזכר, מפלה של בבל וניצחון של פרס. זה לא פשוט. הפסוקים שם בישעיה: ‘למען עבדי יעקב’ (מה ד), כל המעשה הזה. נו, יש סוג כזה, לא השלימו עם זה,
– ‘ככה? אהה’.
אז בערך, אותם הדברים כמו שאז. בקורת, טענות על רבש”ע. יש פסוקים בישעיה. הפרק מתחיל, “כה אמר ד’ למשיחו לכורש” (שם א). נו, עכשיו היה עסק עם הצהרת בלפור, ציונות, ‘כה אמר ד’ למשיחו לכורש’. כורש זה משיח. הגמרא (מגילה י”ב א’) מקשה, כורש זה משיח!? יש תירוצים. ואח”כ כמה פסוקים, הקב”ה מסבב הסבות וכך וכך. הניצחון של כורש על נבוכדנצר, על בלשאצר, דברי נבואה, ‘כה אמר ד’ למשיחו לכורש’. וכמה פסוקים, אולי עשרה פסוקים שחוזרים על זה: אני שלחתי אותו, אני חיזקתי אותו, פתחתי לו שערי ברזל בעד הגדר וכו’ וכו’ (ישעיהו מ”ה א-ב), ניצחון. חצי הפרק הזה. חצי פרק, הדברים חוזרים בקו זה, דברים ברורים. כל זה, זה מעשה שלי, אני שלחתי, שליח. בערך, קרוב לחצי פרק. נו בערך אפשר להבין ככה, קרוב בערך, את המהלך הזה.
אחרי זה מתחיל שם בחצי הפרק, באמצע. מתחיל פסוק: ‘הוי רב את יצרו’ (שם ט), ‘אוי ואבוי למי שמתקוטט עם יוצרו, ‘הוי רב את יצרו חרש את חרשי אדמה’. בדיוק אותם הדברים, ועוד פסוקים אחדים כאלה. בקורת על רבש”ע. היו כאלה זקנים, אנשים יהודים חשובים: ‘כך? זה לא מספיק, לא יפה. ככה דרך גאולה? הדברים באופן קטנוני’. והנביאים, נבואה ישעיה זכריה – כן כן, זהו זהו. נורא.
פרק מ”ה בישעיהו מתחיל: ‘כה אמר ד’ למשיחו לכורש’, מלא, חוזר כמה פעמים. מתחיל פרק מ’: ‘נחמו נחמו’. ופרק מ”ה: ‘כה אמר ד’ למשיחו לכורש’. מלא, חוזר כמה פעמים, פרק מ”ה. ואז מתחיל בהיסטוריה הדבר הגדול הזה שמלכות פרס הקטנה נצחה את מלכות בבל הגדולה. ומזה יצא, חזרה הבייתה ובניין בית המקדש. בזמן הראשון לא היה סיוע לבניין בית המקדש. ‘כה אמר ד’ למשיחו לכורש’ (שם א). כמה פסוקים חוזרים על זה. אז, מעשה פלא, כורש התגבר על נבוכדנצר, פלאי פלאים. אז חצי פרק הזה: כורש עשה? אני עשיתי, אני סדרתי. ‘כה אמר ד’ למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו’ (שם). ואח”כ היה ניצחון עצום אדיר של כורש, על מלכות הגדולה של בבל. כורש הלך ונצח, הלך ונצח. עוד, עוד, עוד כבושים, ‘אשר החזקתי בימינו לרַד לפניו גוים’, רדיה, שליטה על גוים, ‘וּמתני מלכים אפתֵח’, לפניו, “לפתֹח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו’ (שם). כמה פסוקים בסגנון כזה. ‘אני לפניך אלך והדוּרים אֲיַשר דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדֵע’ (שם ב).
מה זה היחוס שלו, במה הוא זכה לזה, הגוי הזה, הפרסי הזה, כורש? ‘ונתתי לך אוצרות חֹשך ומטמֻני מסתרים’, מה יש? ‘למען תדע כי אני ד’ הקורא בשמך אלוקי ישראל’ (שם ג). שליחות, שליחות אלוקי ישראל. עוד הפעם, אח”כ כמה פסוקים. וכל זה, כל הניצחונות שלך, אל תחשוב שאתה מסדר את זה. ‘למען עבדי יעקב וישראל בחירי’, ומתוך כך קראתי אותך, צירפתי אותך, מתוך כך, למען עבדי יעקב, ‘ואקרא לך בשמך, אכנך’, ואתה אינך מרגיש בזה. אכנך, אני קראתי לך, ואתה אינך מכיר, ‘אכנך ולא ידעתני’ (שם ד). אז מה שתי רשויות? ‘אני ד’ ואין עוד זולתי אין אלוקים’, נתתי לך כוח, ‘אכנך ולא ידעתני’, נתתי לך כוח וגבורה ואתה לא מכיר בזה, מה היסוד מה הסיבה. ‘אאזרך’, אוזר ישראל בגבורה, ‘אאזרך ולא ידעתני’ (שם ה).
עוד הפעם פסוק בכל תֹקף. כל זה עניין אחד, למען עבדי יעקב, למען הרבות קדוש השם. מוכן להתגלות קדוש השם על ישראל בכל אפסי ארץ. ‘למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדי אני ד’ ואין עוד’ (שם ו). אין שתי רשויות. ‘יוצר אור ובורא חֹשך עֹשה שלום ובורא רע אני ד’ עֹשה כל אלה’ (שם ז). מסובך מאד, אני ד’ עושה כל אלה. עוד פסוק אחר כך, חִיזוק. שמים ממעל וארץ מתחת, תראו מה שיש פה. ‘הרעיפו שמים ממעל ושחקים יִזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ד’ בראתיו’ (שם ח). כל העסק הזה.
נו, בערך כוון כזה יש להבין. באמצע הפרק, מתחיל במילים כאלה, כמו שאמרתי לכם. ‘הוי רב את יֹצרו’, אוי ואבוי למי שמתקוטט עם רבש”ע. בגערה, אתה אומר בקורת על רבש”ע? מתקוטט עם רבש”ע? א-חוצפה. מי אתה, מתקוטט עם רבש”ע? ‘חרש את חרשֵי אדמה’, אדם מתקוטט עם רבש”ע שמנהיג את ההיסטוריה, מנהיג את העולם, ‘חרש את חרשֵי אדמה’, אתה, מה אתה טוען טענות על רבש”ע? ‘היֺאמר חומר ליֹצרו מה תעשה’, החֹומר יאמר מה תעשה, בקֹרת, ‘ופָעלך אין ידים לו’ (שם ט). עוד המשך מזה. אומר טענות על מלך העולם, אומר חומר ליוצרו, הוי אֹמר לאב ולאם, מין בקורת כזו, ‘הוי אֹמר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין’ (שם י). לא מוצא חן בעיניו, בקורת. אחר כך, מתוך הפסוקים, מבארים, כשקוראים לא מובן. מקודם, טענות, כורש, סדרי פוליטיקה, רבש”ע בעל הפוליטיקה.
ואיזה המשך, מה יש כאן. מי רב את יוצרו? מי זה, איזה המשך. מי זה? החרש את חרשיו, היאמר חומר ליוצרו. מה כאן באמצע העניין הזה? ברור ללמוד מפסוקים, ברור. אומרים עצות, טענות על רבש”ע. יפה, בקדושה וכו’ ועוד ועוד. רבש”ע מתחיל, ‘כה אמר ד’ קדוש ישראל ויוצרו’, אתם אומרים לי הוראות, ציווּיים, איך לסדר גאולת ישראל. מענין הספור הזה, הכנסתי לכם במינסטרים שלי, אנשים חשובים מסתמא. ‘כה אמר ד’ קדוש ישראל ויוצרו האֹתיות’, איזה פעמים נזכר, האותיות שנבראו בהם שמים וארץ, האותיות שנעשו בהן שמים וארץ, אתם תסדרו אותם? תשאלו אותי, ‘האֹתיות שאלוני על בני ועל פֹעל ידי תצוֻני?’ (שם יא). תתנו לי עצות והדרכות, לצוות אותי איך לסדר בני ופועל ידי? סדר גאולת ישראל.
אותו הדבר, מה שיש שם באיוב: ‘איפה היית ביסדי ארץ’ (שם לח ד). אתם? התייעצתי אתכם? ‘אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי’ (ישעיהו שם י”ב). בה’אנכי’ הזה שעשיתי ארץ וסדרתי עליה אדם, ו’ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי’ – אני, אני, אני, האני הזה, שלחת את כורש לסדר גאולת ישראל. אם מוצא חן בעיניך, או לא מוצא חן בעיניך – כך המעשה, דברים ברורים. ‘אנכי העירֹתִהו’, את כורש, אני העירותי אותו, ‘בצדק’, צדק אלוקי, ואני סידרתי לו הצלחות, שהצליח, למען עבדי יעקב, ‘וכל דרכיו איַשר’, ואתם לא מסכימים? לא ילך ההתנגדות שלכם, ‘הוא יבנה עירי וגלותי’, הוא, ‘ישַלֵח’, אם אתם מסכימים לזה או לא מסכימים.
ככה זה עכשיו, אם הגויים, אם האו”ם, מסכימים, לא מסכימים. או איזה גאונים איזה צדיקים, מסכימים לא מסכימים, ‘הוא יבנה’, מתחיל, החפץ חיים קבע: ‘העסק מתחיל’ (לנתיבות ישראל רע”ד), העסק מתחיל , רבש”ע מתחיל את העסק, אז מתחיל. עד כמה זה מפורט ומובן לכל או לא, ‘הוא יבנה עירי וגלותי ישַלֵח לא במחיר ולא בשֹחד’, גזרה, ‘אמר ד’ צבאות’ (ישעיהו שם י”ג). וכך נמשך כל הפרק הזה, בכיוון כזה.
על מה התגלגלנו לכאן. “על פי מאורה“, המשך הבנה אלוקית על כל המעשים כולם. אמונה שלמה, דעת אלוקים שלם, אז יודעים, מבינים. לא משנים את רבש”ע בבירור הדרכות בעצת שלנו, ובכיוונים שלנו. דבר ד’ המתגלה. מתגלה בזה, מתגלה בתורה שבכתב, בתורה שבע”פ, בנבואה, ומתוך זה בהמשך מתגלה בעובדה, מתגלה במציאות, “רבון כל המעשים“. מתוך המקור האלוקי היותר עליון. ריבון כל המעשים, התחתונים נמשכים לעליונים, ולא בהיפך. במציאות להיפך, לסחוב רבש”ע כאן, לסדר אותו על פי, נראה מתאים, באופן פוליטי, באופן רוחני, לסדר אותו כאן. כל זה לא אמונה ולא חכמה.
“רבון כל המעשים. על פי מאורה של הנשמה, המפלשת בכל חגוי הגוף וכל חלקי החיים לפרטיהם ומפעליהם, מתפשט אור גדול על כל המעשים כולם, מרוּם המעלה שלהם עד תחתית השפל שבהם“. ובאופן כזה בגישה כזו, אז כל פעם, ‘עין בעין יראו’ – אז רואים ‘בשוב ד’ ציון’. אם מכוונים את העין לתוך העין של רבש”ע. לא להיפך, לשעבד. מתוך כך, “והחשבון הברור יוצא, שכולם“, כל המעשים כולם, “שכולם לטובה נעשו, לכולם אֹשר רב צפון בהויתם, וכי“, נזכרתי כאן העין, העין של ריבון כל המעשים, “וכי העין הטובה של רבון כל המעשים, הרי היא אוחזת בכל פרטי המעשים, שכולם ממנו נעשו ונעשים ויעשו, והכל לטובה השלמה, הראויה להפגש בתכונת הודאה עמוקה“, ‘מודה אני לפניך’. “הודאה עמוקה, המרחיבה את הלב ומשמחת את החיים.
על כן התודה הפנימית שברגש הבלתי פוסק, שבא מכח הארתה של הנשמה“, הנשמה, “ויפח באפיו נשמת חיים”, של חלק אלוה ממעל, “היא מקושרת בהכרה הברורה, של התואר העליון ליוצר הנשמה“, הנשמה היא עילאית. וזה אותו התואר, אותה השייכות לכל המעשים הקטנים, כל המעשים שבעולם הזה, המעשים התחתוניים, “התואר העליון ליוצר הנשמה“, והיחוס הגדול הזה, מקודם כתוב ‘וירד ד’ על הר סיני’, קטנות, הקטין את עצמו, ענוותנותו, הגדלות והענוה הזאת של הירידה לתחתונים – זו הגדלות היותר גדולה של “רבון כל המעשים“, התואר העליון “בתור רבון כל המעשים“, ריבון כל המעשים,
“אדון כל הנשמות“.
זה גם כן המשך, אבל באופן חדש מיוחד. לגבי הגדלות העליונה, מעשים קטנים. והגדלות האלוקית, המקור והשייכות והגילוי בכל הקטנות בכל התחתונים בכל המעשים. “אדון כל הנשמות“, זה משהו אחר במידה מסוימת. מעשים זה מעשים, גשמיים חיי הבל. נשמות זה משהו מיוחד אחר. נשמות, רוחניות פנימיות, כאן ההדגשה. רבש”ע, הריבון משמי מרומים לכל המעשים, לכל תחתיות ארץ. ואותו הדבר חשבון כזה, אדון לכל עליוניות, לכל הנשמתיות העליונה. הצדדים, צדדי המציאות עליוני העליוניות, והתחתוני תחתוניות – כל זה שייך ל’ד’ אחד ושמו אחד’.
אדון כל הנשמות. כשם שמתוך ההארה הנשמתית אנו מכירים את צד הטוב והאֹשר של כל המעשים“, דיברנו מקודם, “כמו כן אנו מכירים מתוך עצמותה של הנשמה, מתוך גדולת שאיפותיה, מתוך זֺהרי אורה ועדינות חפציה ומאוייה העליונים“, אנחנו מכירים, “שהטוב הנכסף העתיד והעומד להופיע, אין קץ ליתרונו“, אין קץ אלוקי, אחדות אלוקית, “ועלויו הוא עומד להיות מתגבר ועולה מפני שעל גבי הגובה של הנשמות“, הגובה של הנשמות מעל השכל של המעשים, נאֹמר, החומריות, “שעל גבי הגובה של הנשמות“, נשמות, גובה, גובה, גובה, על גבי כל הגובה – אדון כל הנשמות, קשר לאדון כל הנשמות. “שעל גבי הגובה של הנשמות כולן, עם כל מקוריות קדשן, אדון כל מופיע בהדר גאון עוּזו, וחסד עליון בוקע וחודר חדשים לבקרים בהמון גלי טוּבו, כי גבוה עליהם הלא הוא אדון כל הנשמות“. אדון כל הגשמיות וכל הרוחניות וכל השמיימיות. מתוך זה מתגלָה כל האחדות האלוקית. הדברים הקודמים, ועל גבי זה. נו, אם כן נשאר..
