ברכות השחר, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני
המילה הזאת של “אלוקי נשמה”. קודם גם כן, לא כל כך פשוט. אולי היום עוד יותר. מסכתא מיוחדת. מסכתא מיוחדת לעניין הפצת אור, בירורי פירוטי דברים, קצת לא כל כך פשוט. על העניין נשמה וגוף. המסכתא הזאת, נשמה וגוף. מְדבֵּר האדם, האדם שנמצא בגוף. ונזכרה המילה הראשונה, “נשמה שנתת בי”. מה זה “בי”? איפה ענין האני. האני, האדם הגופני, נמצא בגוף. נתת נשמה בי, בתוכי. מתחילה, מיד נפגשים עם זה. מתוך נשמה שנתת בי, מקודם ההלכה הידועה מתוך חומר עילאיות רוחניות פנימיות הנשמה. הנשמה טהורה היא, תמיד טהורה וכו’ וכו’. וכל זה מתייחס אליך, אתה ואתה ואתה. זה באיזה מידה החצי הראשון. במידה מסוימת החצי השני גם. כל ענין ברור, מה זה העניין הזה, המציאות הזו. הזיווג הזה הפגישה הזאת, העניין, מהות האדם החי. חי – נשמת חיים. וממילא האדם חי, נשמת החיים כאן, בעולם הזה ובחומר הזה, במציאות החמרית. קיום, קיום המציאות החומרית, ובפנימיות, האדם, נשמת חיים. קצת לא רגיל, באופן פופולרי קצת לא פשוט, בירור דברים. כאן הסיום מלים האחרונות, יותר בבירור.
קצת מזה התחיל מקודם, כאן המשך. בעצם ככה הביטויים הסגנונות שראינו מקודם. תחילת הבריאה שאנו נפגשים עם העובדה הזאת, הדבר הזה, “וייצר ד’ אלוקים את האדם, ויפח באפיו נשמת חיים”. מכאן נפגשים בדבר משונה כזה, נורא כזה, האדם. כמה פעמים יש דברי חז”ל דברי מדרשים. לשון הקודש שבו נברא העולם, המלים המתאימות, אדם – אדמה. “וייצר ד’ אלוקים את האדם”, האדם, מן האדמה. החומר המהות, הדבר הזה המציאות הזאת מה? בא מהאדמה. חמר, חומרי. ומכאן הולך ומתגלה אח”כ במשך הדורות דמות האדם הזה, פרצוף האדם אישיות האדם, מציאות האדם עניין האדם, האדם הזה. האדם הזה של האדמה, שבאדמה הזאת, כך העובדה. העפר, חומר לכאורה. אם כן בחומר הזה עפר, לא מתגלים הסימנים, סימני חיים, חיוניות. יש עניין מיוחד, ארץ ישראל נקראת ארץ חיים. ארץ של חיים. ערך מיוחד, ארץ נשמה.
בכל מציאות אנחנו נפגשים, יש אנשים שכך מסתכלים רואים בעיניים, מסתכלים רואים הצד החומרי של המציאות. זה ריאליסטי, ריאלי קיים מציאותי, קיים. האדם יראה לעיניים, ד’ יראה ללבב. בראיה בעיניים אנחנו רואים מה שיש ומה שקיים, וזה הקיים. החומר איך שנקרא לזה, החומרי הארצי האדמה העפר וכו’. ומתוך כך מזה, מופיעה נוצרת ומתייצבת העניין הזה של האדם, יצירה אלוקית של האדם. ומה אנו מוצאים? בדבר, במציאות הזאת, וכאן מופיעה חודרת נמשכת, מילים שונות שנבטא את זה, המשך “ויפח באפיו”. המשך פעילות כזו. מה שבשורות הקודמות, ויפח, יש הביטוי הידוע נפיחה יותר. יוצר חרס עושה אדמה, פסוקים. באופן, נקרא לזה פרימיטיבי, זה צורה חומר וזכוכית, חומר כזה מסודרים ככה נוצרים, נפיחה. הנפיחה של האומן, האומן, היוצר נופח, יש הביטוי במדרשים, נפח מתוכו. נופח ובנפיחה הזאת זה גורם להתגבשות, מופיע משהו, איזה צורה, צורה של החומר.
אם כן, סידור הדברים, הדברים מסופרים בסדר הבריאה במעשה בראשית. האדם נברא בצלם אלוקים. אדם חומר. ואח”כ כל הביטויים השונים, הרמב”ם ואחרים, מה המובן של צלם אלוקים. הרחבת דברים בדברי קודש של נפש-החיים הרמב”ם וכו’ וכו’. התוכן פנימי ואמיתיות כל מה שדברנו נפש-רוח-נשמה. נשמה לכאורה מצלצלת נשימה. לכאורה ככה. נשמה, נשימה אלוקית כביכול “ויפח באפיו” נשימה. אז היוצר העליון בערך דוגמה. נקרא לזה מין ביטוי הגשמה. ביטויים שונים, ביטוי כזה משל כזה, מליצה כזו. גבולות עולם. אנחנו נמצאים אחרי גבולות עולם, בתוך המסגרת של הגבולות. מעשה בראשית זה לפני. אם כן אנחנו מוצאים? את הפגישה הזאת אם נקרא לזה, כמה פעמים מזכירים את המילה הזאת, מילה גוף-נשמה, ערך העובדה של המציאות, נאמר החיצוני והפנימי. גם כן, אותו הדבר. החומר, האדם יראה לעיניים, רואים את החומר החיצוני של המציאות הזאת.
המלים סגנונות מדעיים בזמנים האחרונים, נפגשים ומבררים כוח וחומר. כוח נמצא בפנים. אנחנו לא רואים את הכוח. חומר רואים. איזה מין בריאה זאת הכוח? נמצא בתוך החומר ומתגלה, פועל מין נשמה כזו, כוח פנימי. יש דברים, התקדמות המדע עכשיו, פגישות, השתלבות, התאחדות. דברים יסודיים כלליים. להתרגל נשמה-גוף, פנימיות וחיצוניות. באופן רגיל, נאמר איזה מידה ידועה של דבר שכלי, אם נאמר המלים הפשוטות. יש מקום להתקרב להבנה הזאת בכלל, בכל דברים שבעולם, בלימוד גם כן יש לדבר על חיצוניות ופנימיות. חיצוניות זה שטחיות, האדם יראה לעיניים. רואים איזה דבר בצורה השטחית. כשאומרים המילה הזאת, שטחית, אומרים לגנאי. זה לא אמיתי. “אתה מבין שטחי”. מבין שטחי, זה לא הבנה אמיתית, לא בפנים, לא עמוק, לא האמת לאמיתה. אז יש שטחיות החיצונית הזאת, האמיתיות של האדם בכל מהותו בכל פרצופו, ובכל עניינו. וכאן בכמה דברים של מציאות.
יסודות התורה יסודות במציאות, פנימי פנימיות. הכוח הפנימי, המרץ הפנימי, העניין הפנימי. פנים שבכל דבר שבעולם. פנים שבתורה, פנים שבאדם, פנים שבחומר. גנזֵי, גנוז, פנימי פנימיות, גם אם לא רואים. האדם יראה לעיניים, גם אם לא רואים, זה לא משנה. כמה פעמים מתגלים לנו, גילויים של הכוח, גילויים של המרץ, נאמר גילויים של הנשמה וכהנה וכהנה. במידה מסוימת בכל המציאות בכל מלוא העולם. צד התחתון האנושי הקטנוני החומרי, עוד הפעם, האדם יראה לעיניים בסידור המציאות. עניין מעשה בראשית לא בצד הקטנוני. התחלתי, שורשי שורשים וכד’, באופן כזה ביחוד בעניין צלם אלוקים שבאדם, גדלות שבאדם, נשמתיות. בתחילת הפסוקים, כאילו ההזדווגות הזאת. ההזדווגות ההופעה החדירה של הניצוץ האלוקי העניין האלוקי, ה”לעילא ולעילא”, פנימי פנימיות, האלוקיות, ה”חלק אלו-ה”.
בכלל זה לאור זה, האדם חי בכל מיני המציאות. אמיתיות המציאות, האמיתיות האלוקית של המציאות. הפנימי פנימיות באיזה מידה שנוכל, להגדיר להבין לתפוס את זה. בתורה ובמציאות, בפנימיות ובחיצוניות. האדם נברא בצלם אלוקים. האדם היחידי הציבורי ההיסטוריה של אדם וכו’ וכו’. אם כן כאן נפגשים עם התגלות האלוקות במציאות הזאת. הדבר הזה, החלוֺת הזה, ההופעה הזאת של חלק אלו-ק ממעל, הנשמה. זה מלים שונות, ביטויים שונים של אותו הדבר. ה”ממעל”, הפנימי, העליוני, האמת לאמיתה, הגדלות, האלוקיות, הנצחיות המרחביות היותר, הכל אותו העניין. אנחנו נפגשים עם צד מציאות קטנטנה כזאת, מוגבלת שטחית וכו’ וכו’.
יש מקום להתרגל להבין, יותר ויותר, מציאות החלקיות קטנוניות וכד’. “ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם”, הבנת המציאות היותר גדולה. בהיפך, גוים שכחי אלוקים. שוכחים. יש מיני גוים, מיני דבורים כאלה, מיני חוכמות כאלה מיני דיבורים כאלה. בבוקר בק”ש קטנה, הכל הבל. אבל “אנחנו עמך בני בריתך” – לפי זה בסדר. מה, אנחנו עמך בני בריתך? ההתקשרות. “ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם”, התקשרות שייכות. מכל מיני דברים, כל הצדדים שבעולם. ובאופן מיוחד, כאן ההזדווגות, גלוי כל המסכתא הזאת של ההזדווגות הזאת הזיווג הזה, הגילוי הופעת כל פנימי פנימיות, בכל השטחיות הזאת, כל הריאליזם הזה. ועם זה פנימי פנימיות, האמת לאמיתה. בכל הצדדים משתמשים בזה המון דברים, הנשמה של כל דבר, נשמת התורה, נשמת המציאות, נשמת האדם. הנשמה זה העניין המציאות ההוויה, זה האמת לאמיתה, אמיתיות. אמת אמיתית, ד’ אלוקים אמת. ממקור המציאות היותר עליון, מצדדים שונים, זה בערך.
ההזדווגות הזאת, ההתרוממות הזאת, משמיה מרומא עילאה וגלוי הנשמתיות הזאת. לא כל כך פשוט. אנחנו תמיד רואים, בעיניים ובקטנות ובשטחיות שלנו – זה נמצא, זה קיים, זה מציאות. מתגלה במציאות, פנימיות המציאות, אמיתיות המציאות, ומכאן מתגלה כל הכוח וכל המרץ וכל העוז, מהאלוקי שבנשמה וכהנה וכהנה. וזה, מצב כזה, חודר בגוף וחודר בחומר וממלא את החומר, ערך הקיום. כאן בערך, כל בירור החשבון הזה. אמיתיות האדם אמיתיות הקיום אמיתיות המציאות, אז זה הפנימי פנימי העליון, העליוני, ה”ויפח באפיו נשמת חיים” וכו’, צדדים שונים. יהיה בינתיים מצבים שונים. לפעמים קוראים לזה, ירידה לצורך עלייה, כמה מיני ביטויים שונים. המצב הזה, ממקור, מקור העליוניות. מצב כזה, שהתורה היא טהרה עליונה, וזה נכנס הכח האלוקי והמרץ המחיה את הגוף. או נאמר דברים פשוטים בכל התורה כולה. מצוות, מצוות מעשיות. שהתורה תהיה למעלה בשמי מרומים למלאכים, זה קונץ גדול, זה חידוש גדול?! …מלאך המוות וכד’ ועוד.
העניין של התורה, הקונץ הגדול, הניצחון הגדול של משה רבנו – להוריד את התורה למטה. הוא נלחם עם המלאכים על זה. תורה מן השמים, יורדת למטה ולקדש את המצב האלוקי למטה. גילוי סידור כל האור למטה. האדם לגבי תורה ומצוות. מציאות עניין האדם שמופיעה נשמה בחומר הזה, העפר מן האדמה הזאת. ובתוך כך וכל זה יסודו ועיקרו ותוכו, זה נשמה. כל הברור והחשבון הזה, של העליוניות. המעלה, נמצא בתוך המטה. ירידה צמצום וחושך וסגור ומבולבל וכו’. והמוגבל ממקור הבלתי מוגבל וכד’. וכאן בירורי חשבונות, כל הפגישה הזאת, המשונה הזאת והעליונה הזאת וכו’ וכו’ עם צד הנשמה שנתת בי. בי, האדם הזה שבגוף ובתוכי. מקודם, נתת בי. פה מתוך כל זה, הדברים של הסיום, הדברים של עכשיו.
ועם זה, כל כך מסובך כל כך נורא הירידה הזאת, והירידה והעלייה הזאת. והפגישה הזאת השייכות של שמימיות ועפריות וכד’ ועוד כהנה וכהנה. בעצם, טהורה היא, ועם זה עיכוב. עיכוב של הטהרה העליונה בכל מיני גוונים. וכל ברור החשבון הזה, של הפגישה והחלוֺת המשונה הזאת וכד’. ומתוך כל צריך להיות השם המיוחד הזה והאור הגדול, אבל כל זה בתוך מחשכי ארץ וכד’. בירורי פרטים, ירידות עליות, והכנות לירידות, מצב כזה צמצום בחומר, ומצב כזה מעל לחמר וכד’ ועוד. מדרגות עולמות קיומים מצבים מציאות. נשמה שנתת בי, הסיום אח”כ, הנשמה בקרבי, גם כן מודגש. מציאות, עניין מיוחד ערך של מצב שהנשמה נמצאת בקרבי, בתוך הגוף, קרב וכליות וכד’ ועוד. ומתוך כך בירור חשבונות, מצב חיי גוף וחשבונות חיים, ומה שנמשך מזה. זה בערך, קצת מעורפל, קצת מסובך, ענין המציאות. העובדה ככה. נראה, כמה שנוכל.
המונח הזה, המילה הזאת, נשמה. נשמה לעומת גוף. “ויפח באפיו נשמת חיים”. ענין הנשמה, לעומת הגבלות החומר הגבלות הגוף, במידה הזאת, לעומת חומר לעומת גוף, לעומת הגבלה וצמצום והחשכה. לעומת זאת, “ויפח באפיו נשמת חיים”. אז הרוחניות החומריות, הפנימית החיצונית, העליוני השמיימי, לעומת סיבוכי הירידה וכד’, אז זה חוזר, נשמה, נשמה. נשמה זה המובן הפנים פנימי של המציאות, האמת לאמיתה של האדם הנברא בצלם אלוקים וכו’. ומתוך כך, מתוך האמת לאמיתה ומתוך האצילות והטהרה העליונה, והגבורה והתוקף הזה, מתוך כך בירורי חשבונות של מציאות, חשבונות הקיום. זה בערך כך הדברים. ומתוך כך, נשמה שנתת בי טהורה היא. העליוניות, העניין האלוקי של הנשמה, בעצם הטבע, ככה וככה. ומתוך כך המציאות בגוף, ומתוך כך החדירה בגוף. בירורי החשבונות של השידוך הזה, של הפגישה הזאת, נראה. אז כאן בפסקה הזאת למטה.
כל זמן שהנשמה בקרבי.
נראה איך זה מתבטא פה. אם כן העובדה, האקזיסטנט הזה המציאות, של הדבר הזה שקוראים אותו נשמה. “ויפח באפיו”. לא מעלמא הדיין, שמי שמיים, בת מלך, מיוחד. ומכאן זה ההמשך והשפע, המקוריות של עצם האמת האמיתית של נשמת האדם. המקוריות, נורא. “ויפח באפיו נשמת חיים”. ומכל העליוניות והאצילות והרחבוּת והאור והכישרונות והערך של הנשמה, מתוך אציליות השמיימיות, כך יש להבין. ומזה, מתוך כך, ההצטמצמות והחדירה לצמצומים.
הנשמה, האמת, אמיתיות האדם. האדם האמיתי, האדם של הנשמה, המתגלה אחר כך בצורת איברי גוף וכד’ ועוד. ומתוך הנשמתיות הזאת, וזה החונן לאדם דעת, מתוך כך. עד כדי כך, פרק ראשון של מורה נבוכים. הבירור. צלם אלוקים, יש אנשים מפרשים, ה… של הרמב”ם צלם אלוקים זה השכל. השכל ,לרמב”ם דווקא השכל הפיזיקאלי. פיזיקה מתמטיקה, און סידור השכל בחנות. יש הרבה ספרים מקדמונים קוראים לזה. שכל, לעומת הצד החיצוני, האברים של האדם – השכל זה הפנימי של האדם, הרוחני של האדם. יש ספרים מקדמונים, כמה פעמים מחליפים ביטויים דברים, השכל זה הנשמה, הנשמה השכל. הפנים של האדם האמיתי של האדם זה השכל. השכל לעומת מעשה הידיים וכד’.
תלמיד: עולם השכליים.
רב: כן, הרבה פעמים, המון פעמים. הפֶלא, מפליא לעשות של האדם. זה בברכת “אשר יצר,” ברכה מיוחדת בשולחן ערוך. מפליא לעשות, התְקשרות רוחני וגשמי. פלא פלאים. עד היום נשאר פלא פלאים. וכל חכמי הטבע שבעולם. אמרתי, לפעמים מתארים ספרים, סיסטמות שלמות בשפות אחרות, סיסטמות שלמות. ככה וככה, ככה וככה, כאילו הם עמדו על היצירה, יודעים לפרש, עדים נאמנים. כך סדרי הדברים. לא, זה ככה. ומה כל הדבר המשונה הזה, מופיע מתגלה במכונה בבניין. מה העניין המתגלה? ענין, מציאות של חיים. חי, בלע”ז לחי קוראים דבר אורגני. המובן אורגני, מבנה כזה, חלק מציאות כזה, מסודר. סיסטמה זה דבר מסודר. מתוך מסודר, עניין מסודר, מציאות החיים שלנו, מוח לב וכד’ ועוד ועוד, דוגמה כזו. מסודר, מה שמסודר, פועל, מופיע. מופיע, פעולות, חיוניוּת. אז מה שקוראים אורגניזם של אדם, של בעל-חי, מכונה מסודרת סיסטמתית, ומתוך כל האברים והגידים, מסודר ככה, מופיע בקיום ובתנועות. תנועות מתוך המרכז, מוח ולב וכו’ מופיע עוד כלים מסודרים ועצבים וכו’ וכו’.
הדבר הזה, כל הבניין הזה בשלמותו, זה הפלא, הקונץ הזה של רבש”ע, אלוקים חיים בתוכנו, הוא מסתתר. הפלא המעניין הזה בחיבור הזה, בסיסטמתיקה בבניין הזה. ממרכז פנימי, מוח לב, באיזה אופנים שונים, איזה שהם, והמשך חוטים ועצבים ורידים וזרם דם, מושך הולך דופק. ומופיעים דברים מעניינים נפלאים. כל החיוניות, אם נאמר, צלם אלוקים הזה שבאדם. החיוניות הנשמתית נקרא לזה. המוחית הליבית החיוניות הנשמתית, אז זה מופיע ומתגלה בחתיכות הבשר, בחתיכות השרירים האלה. כל החיוניות הפעילות, האקטיביות כאילו, כביכול הזה.
חתיכות הבשר כשלעצמן, לא מסודרות לבד לעצמו. ענין אלה המתחכמים בחוכמת ניתוחי הגופות, שם, לא מוצאים את הנשמה. א-פלא. אמרתי כמה פעמים, מה שהאידיוטים הרוסים לא מוצאים האלוקים, רבש”ע ברקיעים השמיימיים וכד’. כאן צריכים לדעת, מה שקוראים הצד הפעילותי, חיוני. החיוניות הזאת, הנשמתיות הזאת. כמה מילים, מה שיש פה, הנשמה וגוף. פלאי פלאים. החיוניות פועלת. פועלת מופיעה מגלה, ומדריכה בשכל חכמה תבונה ודעת. במה? בחתיכות השרירים האלו. בחתיכות הבשר הזה, של הידיים של הרגליים. חתיכות הבשר של הידיים ושל הרגליים לכשעצמם, איזה כיוון יש שם, איזה סידור, איזה תוכן. המהלך של הפעילות של האורגניות המסודרת, תוכנית כיוון דירקטיבה הוראות. לכאן, לכאן, הדברים מסודרים בקרבת מקום, לפעמים בתוכניות רחוקות מאד. כל הדירקטיבות הזאת, ההנחיה הזאת, הבירורים האלה של צלם האלוקים הזה בשכל, חלוֺת על מה? על חתיכות הבשר הזה. על הבשר, על העצמות.
החלק הזה הגופני, כשהוא לעצמו, החיוניות כשלעצמה. אם כן זה נקרא, הצד הזה של היצור הזה החי – הצד שבעצמו לא אובדני. הצד הזה אורגני. בניין שלם סיסטמתי הולך זז ופועל. וזה מתגלה, כל הזיווג הזה, בצד הזה של האדם – בחומר. החומר בעצמו, לא אורגני. נפעל, מופיע, זז ומגלה. זה לא אורגני. הצד הזה הבשרי כשהוא בעצמו, לא אורגני, לא חיוני כשלעצמו. ומופיע בו החיוניות. מופיעה בו הנשמה הפעיליות וכד’. איך זה מופיע. איזה סידור, איזה זווג זה, חתיכות הבשר וחתיכות העצמות האלה. כשלעצמם, חתיכות חמר, איזה שם שנקרא לזה, איזה מין חומריים וכד’. ומופיע, קבלת הפקודות והציוויים של פנים. נקרא לזה פנימי, נקרא לזה נשמה, נקרא לזה צלם אלוקים ועוד מיני דברים.
איך, “הדם הוא הנפש”, איך נמשך כאן הזיווג הזה, ההתחברות הזאת, שבתוך חתיכות הבשר ועוד מיני חומרים. חומרים שהם לעצמם לא אורגנים. והלא אורגני שלנו, יוצא, הוא מגלה גילויים של המשך של ההשפעה, של החדירה של האורגני. נקרא לזה אורגני נקרא לזה נשמה, נקרא לזה צלם אלוקים, נקרא לזה שכל, הרוחני שבאדם. הרוחני מתגלה בחומרי. החומרי הוא חומרי. מה נעשה כאן, איך זה חודר, מקבל לפי המגנט, בתוך חתיכות הבשר והשרירים וכד’ ועוד ועוד. אם כן, זה סוד רבש”ע, אלוקים חיים ומלך עולם.
הזכרתי כמה פעמים, יש ספרי מדע כאלה, גוים. תיאורים, כל הסברות, יודעים ידיעות. יתכן אולי, נתגלגלו דברים, נתפתחו השתלבו. ככה וככה, וככה החומר של העולם, נאמר החומר של האדם. יש בתחילת ספר הכוזרי את הביטוי הפילוסוף (א’ א’), הזדמנו והתחברו – מתוך כך, נפגשו בהרמוניה מתאימה, יוצא מזה תוצאות ככה וככה. מה החיבור הזה, הזיווג הזה. זיווג של האבן דומם של חמר הגוף שלנו לקבל. הדברים מסתדרים לפי הפקודות שנכנסו לתוך האבן הזאת, או לתוך חתיכת הבשר הזאת וכד’. איך בא הזיווג הזה החיבור הזה, בחדירת הפקודות האלה וההנחיה הזאת וכד’. בחתיכות הבשר והעצמות האלה וכד’.
אנחנו אומרים, “מפליא לעשות”. והם, הגויים, רוצים להתחכם ולהתעלם מזה, כאילו ברירות. בסוף אין ברירה, הם תופסים את זה,
- תגיד, תגיד מה יש כאן, איזה מין דבר זה. מה פועל פה ומה דוחף, ובמה מתגלה החיוניות. זרם חיוניות בחומר, בחתיכות החומר והבשר והעצמות האלה.
וכאן, מדורות ראשונים עד אחרונים, סברות, מקודם אלקטרונים ואח”כ יונים, כל מיני מליצות, נאמר ככה וככה. הכל נוגע בסוף לתופעות לעובדות, שבטבע שבמציאות, תנועה, תזוזה, חיוניות. החיוניות בחומר והגוף הזה. חיוניות של תבונה של דעת, של הנחיה של סידור, של פקודות. ומי מקבל הפקודות, איפה מקום הפקודות מי מקבל. איך מסדר הפקודות בחתיכת האבן או בחתיכת הבשר. אין חילוק גדול, זה חומר וזה חומר, מה יש כאן.
בזה, כל זה, תמיד יש הנוסח הקבוע שלהם, איך מתחבר האורגני והבלתי אורגני, לזה המדע לא מגיע. בכל מיני ספרים של הגויים, מראשונים ואחרונים. אנחנו אומרים, פלאי פלאים, רבש”ע “מפליא לעשות”. כתוב בשולחן ערוך בסימן ח’, ברכת “אשר יצר”, מפליא לעשות, פירוש, שקושר רוחני בגשמי. גשמי, גשמי, חומר. הקונטקט הקשור והרוחני הנשמתי מופיע בגשמי, מחיה את הגשמי. מחיה את הגשמי ומדריך אותו, מופיע. והגשמי הוא גשמי, הוא חומר. הוא מקבל פקודות ומתגלה, השידוך הזה והזיווג הזה של שני מיני דברים. גם בגמרא בסנהדרין (צ”א), לגבי דין וחשבון. מתחבר, מרכיב יחד, דין וחשבון, חיגר ע”ג סומא. החשבון ביחד, מהזיווג הזה, מהתחברות של הגוף והנפש, והנפש והגוף. שני מיני אלמנטים. אז זה חומר, עם מי יש לדבר. אז החומר הזה ביסודו הוא חי. מה חי? “ויפח באפיו נשמת חיים”.
כל זה, כל הבירור הזה. הכוח, הפנים שמתגלה בגוף, הדומם הזה וכד’. כך המציאות. כל הפלא, פלאי פלאים של כל המציאות כולה. ההדבקות ההתקשרות הפגישה הזאת המשוּנָה. ומתוך הפגישה, פגישה של גילוי שכינה, של מתן-תורה מעמד הר-סיני של הגוף הזה, בעולם הגופני הזה, נמשך אותו הדבר. הפגישה, השראת השכינה, גילוי אלוקות מציאות אלוקות, נשמת חיים אלוקית. בתוך החתיכות האלה. איזה חילוק מאי נ”מ, אם האבן הוא קשה והבשר הוא רך, אז זה מחסר חלק במציאות, נ”מ. זה חומר וזה חומר. כל הבירורים כאן בסגנון מיוחד, מעורפל מליצי עליוני. ערפלי, ערפלי טוהר, ערפלי עולם וכד’. נראה.
הנשמה, נשמת ש-די, חלק אלו-ה ממעל, מקוריות עליונה, פנימי פנימיות, גנזי גנזים, אוצר, נצחיות וכו’ וכו’. הצד הזה העניין הזה, האמת של האדם של האנושיות בפנימיות. אין ענין סתם לנסות להתחמק, לשכוח את רבש”ע. הנשמה, “נשמה שנתת בי טהורה היא”. הנשמה, האדם האמיתי, האדם הפנימי פנימי, חכמה שכל בינה דעת, הכרת אלוקות דבקות אלוקות. אבל באמת, הנשמה יודעת מה היא. הנשמה מכירה. בפנימי פנימיות בעצם מכירה מה זה ענין הנשמתיות, מה זה ענין צלם-אלוקים, מה זה המקור של כל המיוחד הזה העליוני הזה, ההמשך השפע.
הנשמה מכירה את אוצר. אוצר, מקור שפע. את אוצר הטוב והחסד אשר ממנו לה כל אֹשרה וטובה, כל משוש תענוגיה האלהיים, ממקור כל עדן ועונג. יסוד מציאות העובדה של הנשמה. נשמת חיים, החיוניות האמיתית, המציאות האמיתית של אדם זה שבצלם אלוקים. ומתוך כך, ההכרה הזאת, הידיעה הזאת הידיעה הראייה, מתוך זה נמשך העניין של “מודה אני”. הידיעה וההכרה, מילוי תודה. האושר הזה הגבורה הזאת, העניין המיוחד הזה, שלמות המציאות הזאת. והיא ממלאה, מתוך כך, מתוך ההיפך. לא שכחי אלוקים, לא ניתוק. הנשמה ממקורה, “ויפח באפיו נשמת חיים”. דבקות אלוקית, אמיתיות המציאות. אז מתוך כך, כמה פעמים המילה הזאת, מהות מציאות. מתוך ההכרה הזאת והשייכות הזאת והידיעה הזאת וההתנהלות הזאת, נמשך מצב כזה. הופעת אמיתיות, הופעת מציאות, הופעת חיים של הנשמה, שבכל המהותיות, כל המהות, כל העובדה של הנשמה, היא מלאה ,מודה אני”. מלאה הכרה וידיעה ושייכות הכרת ערכה, הכרת הערך הזה. של נשמת ש-די חלק אלו-ה ממעל.
והיא ממלאה, מתוך הערך. אדם סתם, סתם אדם. האדם הזה של הידיים והרגליים, ופרצוף הפנים והחוטם. זה האדם. ואמיתיות האדם, פנימיות האדם, ענין האדם, האדם הזה, “ויפח באפיו נשמת חיים”. והנשמה הזאת, הפנים פנימי. יש כאן ידיעה עמוקה והכרה עמוקה, זכירה עמוקה ושייכות עמוקה למקור החיים. ומתוך השייכות העמוקה הזאת, הבלתי פוסקת והבלתי מנותקת, אז זה מה שמתגלה באדם. היא מגלה באדם, כל שפע השייכות, כל שפע הדבקות, כל שפע הערך וכל שפע התודה וההודאה. והיא ממלאה רגשי הודאה, ה”מודה אני”. את המהותיות כולה של האדם. האדם במובנו האמיתי, עניינו הוא, השואב בכל הויתו את עֶדנו שלמות הביטוי, גן-עדן. השואב בכל הויתו את עדנו ממקור נשמתו. ובכל דבר בכל מדרגות של חז”ל, “ילכו מחיל אל חיל”, תלמידי חכמים אין להם מנוחה. לעבדה ולשמרה. לעבוד, לעבוד, לעבוד. עבודה רוחנית חמרית. איזה עבודה של תורה. עבודה של רוממות, קדושה, דבקות אלוקית.
והיא ממלאה רגשי הודאה, ה”מודה אני”. את המהותיות כולה של האדם. והאדם הוא כזה, שואב, יונק ממשיך, בכל הויתו ממשיך את עדנו ממקור נשמתו הכל חוזר לנקודה היסודית הזאת, ממקור נשמתו. מקור היצירה, מקור הבריאה, “ויפח באפיו נשמת חיים”. שהיא, נשמתו, שהיא הולכת ומשתלמת. יהיה ירידה לצורך עלייה, ובכמה סגנונות, ביטויים שונים. מוסיפה, הוספה מחיל אל חיל. הולכת ומשתלמת, בכלל. כל אדם, אדם ציבורי אדם יחידי, והאדם המתגלה בהיסטוריה, מתגלה בדורות, מין האדם שמאז נברא בצלם אלוקים. ומאז שהופיע הדבר הזה של פלא הבריאה הזאת, ושכלול הבריאות הזאת. ומכאן, מה שנפגשים, האדם, האדם הזה, סתם מין האדם. האדם הזה המין האנושי. האדם הזה של מין האדם הזה, של “ויפח באפיו נשמת חיים”. הולך ומתגלה ומשתלשל ומתפתח, מוסיף. מאז, “דור לדור ישבח מעשיך”, לכל הדורות של האדם הזה. בכל הדורות, שכלוליות והשלמה ועליה וגילויים רוחניים עליונים בהמשך נשמת האדם מאז הולכת ומתגלה.
שהיא, ממקור נשמתו שהיא הולכת ומשתלמת, הולכת ומשתלשלת מדור לדור. “דור ודור ישבח מעשיך”. ומפני, השתלמות והשתכללות נשמת האדם. ומציאות האדם מתוך כך, לדור ודור. ועוד הפעם, ההשתכללות הזאת וההשתלמות הזאת, תמיד זה קשור, בזכירה ובדבקות, בהמשך מהמקוריות העליונית היסודית, האלוקית הקדמונית הראשונה. ומפני התכונה האלהית, הנשמה הזאת, נשמת האדם זה מין בריאה כזו, מין יצור כזה, נשמת האדם והנשמה היא אלוקית. אם כן זה מין בריאה כזאת מין יצירה כזאת, מין דבר מיוחד משונה כזה, שבטבע שלה במקורה שלה, בצור מחצבתה. במחצב שלה מימות עולם, נמצא ערך כזה ותוכן כזה של יצירה אלוקית, של דבקות אלוקית. ומתוך זה, דבקות אלוקית המתגלה בתחתיות ארץ. ומתגלה ומוסיפה שכלול מדור לדור וממדרגה למדרגה.
שהיא הולכת ומשתלמת, הולכת ומשתלשלת מדור לדור ומפני התכונה האלהית שבמהות שלה החצובה בנשמה מימות עולם, מדורות קדומים ולכל הדורות. ומתוך כך הערך של כל המציאות. מתוך כך הערך של כל הגוף, מתוך כך הערך של כל הדורות, כל המציאות של האדם. מהמקוריות העליונית של הנשמה בעליונותה. המשפיעה בטובה חיים קדושים ואורה עליונה על המציאות הנשמתית של ההווה. ההווה החומרי המוגבל התחתוני, הוא מלא בפנימיות חיוניות פנימית נשמתית. המציאות הנשמתית המתגלה בהווה בכל דור ודור ובכל מדרגה של מציאות – על זה הולכת ונמשכת ומופיעה וזורחת מדור לדור, מתוך הניצוץ הראשיתי הקדמוני של יסוד הנשמה. ומתוך כך המשך מדור לדור וממדרגה למדרגה ומגילוי לגילוי. המשפיעה בטובה חיים קדושים ואורה עליונה על המציאות הנשמתית הפנימית האמיתית של דור לדור של ההווה. התגלות התפתחות השתכללות וכו’. של ההווה בפרטיות מהותו. יש פרטיות מהותו ויש יותר מזה, כלליות מהותו, שלמות מהותו, שכלול מהותו וכד’.
מתוך כך כל זה, בערך מיני מליצות כאלה מליצות מעניינות, בערפלי טוהר. מתוך כך העובדה הזאת, המציאות הזאת, גיבוש המציאות הזאת. כל זה מילים שונות לביטויים האלה. הגיבוש של המציאות הזאת היא שייכות נשמה וגוף. מקוריות אלוקית עילאית שמימית עליונה, והתגלות והשתכללות במציאות המצומצמת, התחתונית החמרית וכו’ וכ’ו. שני הצדדים האלה וכד’. מתוך כך, אם כן, עובדה כזו פרק כזה, מציאות כזו. כל ההתחברות הזאת וההתדבקות הזאת וההקרבה הזאת. הגמרא בסנהדרין שם. ההקרבה הזאת, נשמה וגוף, גוף ונשמה. ומתוך כך בירורים דיונים חשבונות וסדורים וכו’. מקודם יש מקום להכרה הזאת, התבוננות, מה זה פה. איזה מין פלאי פלאים. איזה מין שייכות, איזה מין המשך אור בתוך מחשכי ארץ, וכך המציאות, כך העובדה.
מתוך כך ההמשך, והנשמה, כל זמן שהנשמה בקרבי. כאן הסיום, “אלוקי נשמה” הזאת, “כל זמן שהנשמה בקרבי”. בקרבי, אני האדם הפשוט החומרי. נשמה שנתת בי. בי, האני הזה. או מקודם, מודה אני לפניך, ד’ אלוקי ואלוקי אבותי, שהחזרת בי נשמתי. בי האדם הנמצא גוף, מוצא את עצמו, הנה, קיים. והנשמה כל זמן שהיא בקרבי, בקרבי במובן הפשוט האגואיזם, האגו שלי. בקרב הגוף בכל כחותיו המצומצמת מסוגרת, הכרה מה שדברנו מקודם, יש הכרה. זכירה רבש”ע, לא שכחה. דבקות קשר. הרי היא פוקחת מאירה אור, על קטנותה, ועל כל איבר. סוף דבר הכל נשמע, זה כל האדם. והנשמה, בערך הנשמה אור הנשמה, אור הפנימי אור האלוקים בקרבי, בקרב צמצומי מחשכי הגוף, וכל כחותיו השייכים לזה. הרי היא פוקחת משפיעה זורמת פוקחת, ראיה. פוקחת הכרה פוקחת ידיעה פוקחת זכירה על החומריות.
הרי היא פוקחת את העין החמרית, עם כל הכחות החיוניים הנפשיים שלה. מתגלה ממנה נפשיות בתוך החומריות. פוקחת ומשפיעה, מחזקת ומעוררת, נותנת את האפשרות להציץ. הנשמה היא בעצם, נמשכת לנו למטה, לגוף. היא שייכת למקורה, למעלה. והמובן ששייכת, היא שייכת ממש. לא מנותקת, קשורה. והלא מנותק. יש מצבים כאלה שמנותקים. רצון כזה, מיני יצורים כאלה אנשים דנתקא. שכחי אלוקים וכו’. במובן הבריא האידיאלי הנורמאלי האמיתי של חיוניות נשמתית, חיוניות של האדם היציר החי. נמצא במצב כזה, של לא מנותק ולא פירוד, זה דבקותי. ובקישור הזה, בקישור הבלתי נשכח, הבלתי נפרד והבלתי מנותק, מזה נמשך זרם החיים. וזרם הדעת וזרם הידיעה וזרם ההכרה וזרם השייכות. והמשך מזה, הפצת אור על כל שבילי קווי החיוניות הנשמתית הזורמת בגוף וכד’. מתוך מה? מתוך המשך של הגניזה העליונה. אוצר החיים המקוריים האלוקיים.
והנשמה כל זמן שהיא בקרבי, ממשיכה את גבורתה, את אורה בקרב הגוף. בקרב הגוף וכל כחותיו. משפיעה, מאירה אור פוקחת עין. הרי היא פוקחת את העין החמרית, עם כל הכחות החיוניים הנפשיים שלה להציץ ברב הטוב והאושר שכולו, מה עניינו? מהמשך הגניזה השמיימית העליונה, הפנימֵי פנימיות. ברב הטוב והאושר, הגנוז באוצר הטוב, של חיי האצילות העליונים. יחס כזה, שייכות כזו, דבקות כזו. לא ניתוק כזה, בלתי פוסק. המשך אורגניזם נשמתי אלוקי, קיים כזה. כאן נמשכת ממקור הנשמה, הגְרם וההשפעה והשפע, של גילוי אור ד’ בתחתיות ארץ. קדושת הנשמה בתוך הגוף. והיא גורמת, שהמהות כולה של האדם כולו, שהאדם בכל רמ”ח אברים ושס”ה גידים. שהמהות כולה נעשה נשמתית, מוארת, באור הנשמה. מואר באור ההתייחסות והשייכות המקורית האלוקית העליונה. מתוך גבורת הנשמה.
כוח גלוי הכוחניות, הכח הפנימי השורשי, המופיע, ומתפשט מתגלה, בחלקיות של הגוף. לא בניתוק. בהמשך דבקות אלוקית חיונית בלתי פוסקת. והיא גורמת, גבורת הנשמה הזאת, עניין אלוקי של הנשמה הזאת, אמיתיות החיוניות של הנשמה הזאת, היא גורמת שהמהות כולה של האדם, של האדם כולו, בכל שיעור הקומה שלו. כולה מתייחסת, התייחסות זה שייכות, ייחוס קשר. מתיחסת לאלהי אמת, בכל יחסות מציאותו. והשייכות של כל האדם כולו, כל שיעור הקומה, מכף רגל ועד ראש. מכל פנימיות וחיצוניות, כל האדם הזה הממשי, האדם שלנו, היא מתגלה ומופיעה, מכל ההתמלאות התגלות הזאת, “ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם”. זה מתגלה מופיע, שהאדם הזה הממשי, הגופני הזה, האדם הזה פונה ומבטא, אלוקי. רבש”ע, אתה שייך לי, אני שייך לך, שלי, אתה שלי. זה הביטוי של עמקות פנימיות, אמיתיות החיים, של גלוי נשמת חיים הנמשכת התוך הגוף. והיא גורמת שהמהות כולה של האדם מתיחסת לאלהי אמת בכל יחסות מציאותו עד כדי הקריאה התמימה של הבטוי: אלהי. יסוד השייכות הזאת. אחר כך מתפרט החצי השני. בכל דבר מדרגות ומדרגות. מדרגות לעילא ולעילא.
והיא עולה במעלותיה, מעלים בקודש. מצרפת את אורות. כאן דברים מיוחדים. מצב החיים, בכל רגע יש מצב החיים. מדרגות, מצבים, מצבי החיים מקודם, מקודם עבר, המשך כאן הווה ועוד, עתיד, עוד ועוד. הכל שייך לאותו החשבון הראשוני היסודי של נשמת חיים. והיא גורמת, זה הביטוי אלוקי, שייכות. והיא עולה במעלותיה, מצרפת את אורות ההווים, בכל ההוויה בכל המציאות, אל דברים שהם גילויים רוחניים חיוניים אלוקיים נשמתיים שמקודם, מתחילת היצירה, בסדר הדורות, בסדר הבריאה. ונוספים עוד דברים, עוד שנה ועוד מצב ועוד עלייה וכד’. וכל זה הולך ומצטרף ומשכלל אל כל פרצוף האדם מעומק פנימיותו ושמימיותו, אל מה שנקרא ממשיות ארציותו.
והיא מצרפת את אורות ההווים אל האורות ששטפו ועברו מחיי הקודש של המצבים הקודמים. וכאן יחס אל האבות. רבש”ע, אתה אלוקי. מה שאתה אלוקי ואני מרגיש אותך ואני שייך לך, זה המשך של שפע אורות הקודש של כל הדורות הקודמים מאז. מ”ויפח באפיו נשמת חיים”, דרך כל הדורות, “דור לדור ישבח מעשיך”. עולה במעלותיה, והיא מצרפת את אורות ההווים אל האורות ששטפו ועברו מחיי הקודש של האבות אשר הנחילו לבניהם מורשת הקודש, המורשה של גבורת הנשמה, עליוניות הערך העליון האלוקי של הנשמה. מורשת הקודש של האצלת זיו הנשמה ברום פארה. השייכות הבלתי פוסקת, מאז, מעולם ועד הנה, זה הבטוי הגדול והמלא במלוא האחוזים של הנשמה הזאת, הנמשכת מאז, ובתוכנו מתוכנו ועל ידנו.
כאן אח”כ הדיוק של המלים, של הבטוי הזה, הסופיות, “מודה אני”. ההודאה הזאת, ההכרה הזאת השייכות הזאת, הנשמה בקרבי. וכל מי שיש לו האושר הזה והזכות הזאת של גילוי שטף זרם האור הזה של נשמת אלוקים חיים. אני יודע שאני שייך לזה, נמצאת בקרבי. ומאירה וזורמת וסוחפת ומחיה. כל זה, יש לה הידיעה. הידיעה וההודאה וההכרה של השייכות של הדבקות באלוקים חיים, מקור נשמת חיים. והדבקות הזאת שנמשכת מאז מיצירת האדם, לכל הדורות כולם וכד’. מתוך כך זה ההודאה. ההודאה זה הכרה שלמה, ההכרה הגדולה הידיעה הברורה, מה אנו ומה חיינו. מתוך כך, מודה אני, הנשמה נמצאת בקרבי, בקרב הגוף שלי. בכל מערכת הגוף ובכל מערכת סיבוכי הגוף. ומתוך כך יש ההודאה הזאת והשמחה הזאת והידיעה והתרוממות הזאת. ומתוך כל, מודה אני. ומודה אני, ביחס לזה, מתוך כך. ביחס לשייכות אלוקי, שאתה שלי, אני שלך. ומה שאני שלך ואתה שלי, זה המשך מיסוד הנשמתיות של הדורות הקודמים, שנמשכים אח”כ לדורות המאוחרים. מהמצב של המקור העבר ההווה. מודה אני, וההודאה מתוך כך.
ההודאה הזאת, מודה אני. ההודאה הזאת הנמשכת שוטפת זורמת המפַכָה. המקור, ממקורה של הנשמה שוטפת והולכת סדרי דורות סדרי נשמות סדרי כוחות ההולכים ומתגלים ונהדרים יותר ויותר מתוך המשך גילוי הנשמות. ההודאה הזאת המפַכָה ממקורה של הנשמה שוטפת והולכת, בכל השטף הזמני שהוא גם כן שוטף ועובר. ובתוך המעברים ביניהם, בתוך המדרגות ובכל הדורות בכל ענייני גלויי נשמות. בכל זה יש שכלולים. שכלולים פנימיים עליוניים בכל דרך נשמת האדם. והיא מתגברת, התרוממות. מתוך המצר והמרחבים, מתוך הצמצומים החומריים ושכלולים עליונים. והיא מתגברת ועולה מתוך המֵצר, שהנשמה נתונה בו על ידי קִשורה, בקרבִּי. בקרבי הגוף, בקרבֵי איש, נתון בתנאי חיים חמריים, מוגבלים ועלולים לכל השפלה, ואור הנשמה האלהית הוא המחיה ומרומם וזורם ושופע. ואור הנשמה האלקית נשמת חיים, במובן האלוקי של הנשמה. הוא הוא אשר מאיר את כל המאפלים, ומרבה נהורים גם במעמקים. ומזה מתמלא רגש ההודאה בכל קדושת ערכו: מודה אני לפניך ד’ אלהי באופן האישי, פרטי שלי, הנמשך מכל הנשמתיות של כל הדורות. של קדושת האבות, אלהי ואלהי אבותי.
