ברכות השחר, על נטילת ידים
בתפילה, סדר ההלכות, סדר היום, בשולחן ערוך סדר השכמת הבקר, הכותרת הזאת. אחרי הדברים הקודמים, היו הקדמות. מקודם היו שני חלקים בענייני תפילה. הדבר הראשון סדר ציצית, סדר תפילין, כמו שדברנו אז, זה לא מיוחד לתפלה. ציצית ודאי לא מיוחד לתפילה. יהודי כשר … . כמה פעמים הזכרנו את זה, יש בזה ענין מיוחד. נזדמן כמה פעמים להזכיר את זה, קשר עניינים לראש השנה (ר”ה ט”ז), ‘מערבב את השטן כשרואה שישראל מחבבין את המצוות’, קיום מצוות. לפעמים קצת קיום מצוות, זה אפילו גנאי.
בגמרא בסוטה (כ”ב ב’), יש מיני אנשים אורתודוכסים, מקיימים את כל המצוות, אבל בגמרא נזכר ביטוי מיוחד, מחפש מצוות. נזכר בגמרא שם גדר לגנאי: ‘אמוֹר מה חובתי ואעשנה’. יש דבר כזה, יכול להיות ניגון, כמה ניגונים. יכול להיות אפילו אהבת המצוות, תיתן לי עוד מצוה ועוד מצוה, עוד סחורה, מה חובתי ואעשנה. בגמרא נזכר שבעה דברים, פרושים. אנחנו ב”ה ממשיכי תורת הפרושים, נגד הצדוקים, טענות הצדוקים. ובפרוש יש כמה מיני פרושים. צריך לברר בין הפרושים, בין צדיקים ולא פרושים. בגמרא נזכר, שבעה פרושין לגנאי, זה אחד מהפרושים. יש כמה פרושים. אחד באופן חיצוני (מדוכיא) מכופף את הקומה, לדחוף את הראש, את הגוף שלו בקיר, צדיקים, צדקות כזו וכד’ ועוד. פרושים לגנאי. מתוך זה, החסיד שרואה אישה טובעת בנהר (שם כ”א ב’) ואינו רץ להצילה, צדקות. דוגמה.
נגד זה יש מצב כזה, קיום מצוות. חיצוניות, נאמר, לא בכל מלוא קדושת המצווה, לא מתוך תורה. הזכרנו מקודם, לא עם הארץ חסיד. בניגוד לזה, כל ענין מצוות של ישראל. הגדרה, כמה פעמים בלשון הזו. הגדרה שרש”י אומר שם (ר”ה ט”ז ב’): ‘ישראל מחבבין את המצוות’. מה חובתי ואעשנה, זה לא מתוך מחבבין את המצוות. סדר, מציאות. וחיבה זה שייך ל’חביבין ישראל שנקראו בנים למקום’ (אבות ג’ י”ד), ‘חביב אדם שנברא בצלם’, חיבה אלוקית. החבה הזאת היא הדדית. מרבש”ע מהברכה: ‘הבוחר בעמו ישראל באהבה’, ישראל מחבבין את המצוות. בלשון זאת, המציאות הזאת, העובדה הזאת, ישראל מחבבין את המצוות, אז זה ענין מנצח כל שטנים. כאן זה הלשון, מוסיפים עוד לתקוע ועוד לתקוע. למה תוקעים? תוקעים ותוקעים ותוקעים, כמה אפשר לתקוע. קשה להיפרד? קשה להיפרד.
הזכרתי כמה פעמים, זה ניכר. התוספות אומר, זה לא חיוב, זה רק בבגד ארבע כנפות. אומרת הגמרא במנחות (דף מ”א): זה קטרוג בבית דין של מעלה. בגמרא במנחות יש קטרוג של מלאכים. לחז”ל יש שיחות עם מלאכים. חלק מהעניין, יש גם שיחות עם שדים וגם שיחות עם מלאכים. נו, אנחנו לא מצויים כל כך בשיחות עם שדים וגם לא בשיחות עם מלאכים. אבל בגמרא בחז”ל כן. גם זה וגם זה. שדים, אחרת. שדים לא מלאכים, מדרגה יותר קטנה, יותר נמוכה. מזיקים גם כן. מלאכים, מלאכי קודש. במלאכים יש כמה מיני דברים ששייכים לדברי תורה. לא הלכה, לא פוסקים דבר שמיימי (ב”מ נ”ט ב’), לא בשמים היא, אבל שייכות, הארה.
על זה, הגמרא במנחות שהמלאך אמר לרב קטינא.. הוא מתכסה בסדין, פטור מציצית, לא עובר עבירה, לא לובש בגד ארבע כנפות. דיוק בהלכה בגמרא. ויש כמה אופנים של התחמקות, השתמטות. אמר המלאך לרב קטינא: כסות לילה לא חייב בציצית (מנחות מ”א א’) ‘וראיתם אותו’, פרט לכסות לילה. בגד של … כנפים, לא חייב בציצית. כסות לילה, אז מה יהא עם ציצית? להלכה לא עבר על מצות עשה, פרטיות ההלכה. אבל זה ענין מלאך, המלאך מעיר. הגערה המלאכית, ישראל קרויים מלאכים גם כן. מתוך כך ישראל שביסודם שייכים למצוות, בטבע, במהות, ביסוד. ישראל מחבבין את המצוות, ‘קדשנו במצוותיו’, שלם באמונה, בגישה לתורה ומצוות שומר, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתווא, אף על פי שלא מחויב. במובן זה כל המצוות, מהדרין. לא מחויב. אם כן, כך המציאות כך המהלך של כל יהודי נורמלי של תורה ומצוות, ללכת עם ציצית. טלית קטן, טלית גדול.
אבל כל זה מצד עצמו, לא מדובר לתפילה. יש מקומות, אצל התימנים שהולכים עם טלית על הבגד כל היום (ראה שו”ת דברי שלום, תשובה א’). הקושי בין הגויים, יש כמה דברים שהתעכבו במציאותנו בין הגויים. מתוך כך, אם נראה בחוץ, לא נראה בחוץ. באופן נכון, רוצים שכן יהיה בחוץ. יכול להיות מצב כזה נאמר, … זה את זה. נכון בציצית, אם אדם קם בבקר באשמורת הבקר, עוד לפני אור היום, עוד מוקדם ללבוש ציצית. אבל הדברים בעצמם, ציצית בעצמה, לא מזדהה עם מצות תפלה כשהיא לעצמה. זה סדר החיים של היהודי. כל היום, חצי היום, כך, באופן כזה, באופן כזה, אבל עובדה.
והוא הדין, בתפילין. תפילין לא מיוחד לתפלה. תפילין צריכים גוף נקי. אם כן, קושי, ללבוש תפילין כל היום. גם בגוף וגם בנפש גם ברוח, גם במחשבה, להוסיף נקיות במחשבה, הרהור. לא עומדים על זה. חז”ל אמרו שזה אחד מהדברים שאין אדם ניצל בכל יום וכד’, לכן אז קשה. היו יחידים, אנשים שבמציאות בקדושה, נהגו כהוגן וכן היו מניחים תפילין כל היום, אבל רוב האנשים, אין במציאות דבר כזה. גם במציאות הגוף גם במציאות הנפש. ומתוך כך זה ענין המציאות בתפלה. נו מה, יבוא האדם בלי תפילין, קרקפתא דלא מנח תפילין? פושעי ישראל בגופם… . ומתוך כך בשעה המצומצמת הזאת, או חצי שעה, או כמה שיותר. שבמצב הזה של פניה לרבש”ע בסדר תפילה. לכל הפחות בשעה הזאת, לכל הפחות בשעה הזאת, יש מקום להניח, שאפשר להחזיק את התפילין קצת בנקיות המתאימה לתפילין. זה המובן. אם כן זה העניין, גם הציצית וגם התפילין, זה עוד לא בסדר התפילה. סדר תפילין וציצית, כשלעצמם. ובכן, כך סידור הדברים. בסדר הדברים באופן כזה, נאמר, הדברים המדעיים המחשבתיים הרוחניים ששייכים לעניין הזה.
אחר כך, החלק השני, יש בו שני הדברים, שני הפיוטים, ‘אדון עולם’ ו’יגדל’. גם כן, לא מיוחד לתפלה. הזכרנו, שזה מתאים לכאורה, למי שקם בבקר השכם, לפני אור היום, כמה שאפשר לפני קריאת שמע קטנה אפילו, ותיקין וכד’. סדר פיוטים וכד’, דבר חיובי, מעיר השחר. יש עוד חצי שעה או יותר, יש עוד זמן מקודם. מצבים שיוכל להיות רוממות בבקר, התרוממות הנפש. שני צינורות מקדמונים, קדושי קדמונים. יש כמה נוסחאות.
עכ”פ הזכרתי את כל זה מקודם, לפני התפלה. עכשיו מתחיל העניין עצמו, סדר השכמת הבקר. עיכובים בתפילה לפי סדר פרטי הדינים. יש מצבים שהוא מספיק לקרוא ק”ש קטנה, לחטוף, פרטים לפי המצבים. ברכות השחר, אם כן ידוע, נזכר בגמרא ברכות השחר לפי הסדר. סדר השכמת הבוקר, כל דבר לפי ענינו, מציאותי. בפוסקים כבר נזכר ההגדרה הזאת, מברכים על מנהגו של עולם. אפילו לגבי, אם לא שמע קול תרנגול, מנהגו של עולם. יותר מוקדם, יותר מאוחר. אח”כ פרטי הדברים. זה מה שנוגע לכאן. סדר ברכות השחר זה אח”כ. בברכות התורה יש צד דאורייתא. הרבה דעות בראשונים ואחרונים, מה לקולא מה לחומרא. מצד החומרא חשיבות של תורה, זה מקודם.
לפני כל זה, הקדמה לכל זה – “על נטילת ידים” ו”אשר יצר”, לפני כל זה.. כך סדר הריאלי סדר היום שלנו. לכן מתוך כך, הדבר הראשון ככה בהלכה, כך הגיוני סדר לפני הכל, ניקוי. בפשטות, נטילת ידים הכנה לתפלה. דבר ידוע. בתפלה, תפלה ארוכה, בכל ברכה יש תפלה, ‘ברוך אתה ד”, כל פניה לרבש”ע, צריך נקיות. גם לפני ‘אשר יצר’, היא לכאורה סמוכה. עשית צרכים, ברכה הסמוכה. וכך צריך להבין את זה, ‘ברוך אתה ד”, פתחון פה לאיזה מצב של נקיות. בערך כך. סדר העניינים שלנו. כאן, הדבר הראשון, ממש סדר היום הממשי, המילה הראשונה, צד ניקוי, נטילת ידים. ואחר כך, לפי הסדרים המתאימים. פרטים הלכתיים, בכל סידורי הקדימה ואיחור, יש חילוקים. יש מקום להתאמה.
נו אם כן, “ברוך אתה ד’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים“. התוכן של הפיסקה הזאת, נתפס פה, הדגשה של שני צדדים שנפגשים יחד. ניקוי טהרה בכלל, וביחוד לפני התפלה. נקיות, טהרה. יש שם איזו שייכות. במקורות בדברי תורה, טהרה יותר מצוי בקשר עם דברים שבקדושה. סדרי המדרגות, סדרי מסילת ישרים, טהרה מביאה לידי קדושה. ‘וטהרו וקדשו’ (ויקרא ט”ז י”ט), טהרת הקודש. אבל זה בסדרי הפרקים של מסילת ישרים, קודם הנקיות ואחר כך טהרה. לכאורה ככה. יותר שייכות, יותר עילוי מצד הענייני. יש ספרים שעוסקים בזה, הבחנות בשמות נרדפים, נקי וטהור, נקיות וטהרה. עכ”פ פה נקרא “טהרת הידים“. שני הדברים, טהרה בכלל, היא מתאימה ונחוצה וראויה ומחויבת, טהרה לפני הגישה לתפלה, מילה כללית. טהרה של האדם, האדם הנגש להתפלל, נגש לפתוח פיו לפני רבש”ע. פתחון פה, קשר, קונטקט, פנייה. הטהרה הזאת, יש בה שני הדברים ביחד.
במובן האמיתי של טהרה של האדם, האדם נמצא בעולם הזה, האדם נמצא בגוף. האדם, נשמת חיים צלם אלוקים, נמצא בגוף. אם כן זה נפגש, המובן של טהרה שלמה אמיתית של האדם, הזכרנו מקודם, דברנו לעניין נקיות, שצריכים גוף נקי בתפלה. נקיות המחשבה, נקיות הגוף. כמו שצריכים גוף נקי, צריכים מחשבה נקייה, נפש נקייה. כל המאמצים, מה שאפשר. כאן התוכן של הפיסקה הזאת, טהרה ותפלה. ופרוש המילה טהרה שלנו, של האדם להיטהר, פירוש טהרת המעשים, טהרת כל האדם הנמצא בעולם העשייה, בעולם המעשה. טהרת מציאותו, נפשו גופו ומעשיו. מכאן יש עניין עם הידים. זה בערך התוכן. אולי קצת מעט לתפוש את המילים, את האותיות.
“טהרת הידים שלפני התפלה וברכתה“, שמונה עשרה, הצד השווה שבכל תפילה, בכל תפילה בכל ברכות, מקביל לעומת תורה, מה שהזכרנו כמה פעמים, פניית האדם אל ד’. והתורה היא פנית ד’ אל האדם. עבודת ד’ שהיא ברכה תפלה שבח, כל מיני סגנונות שונים, פניה של האדם אל הבורא, ד’ אלוקינו מלך העולם. כל זה, צריך לזכור, כל זה נמשך מן התורה. התורה היא מקור התפלה, התורה היא מקור יראת השמים. תורה מביאה לידי זהירות, זריזות וכו’, ‘מסיר אזנו משמֹע תורה גם תפלתו תועבה’ (משלי כ”ח ט’), תורה מן השמים, תורה אורייתא וקוב”ה, בוודאי בלי ספק. התורה מופיעה, זו הבחינה העליונית האמיתית, האמת המוחלטת המגיעה מן השמים אל האדם. ענינו של האדם, מתוך כך זוכה, ואשריו של האדם שזוכה להתקשר בקונטקט שלו כלפי שמים אל האלוקים. וזה מתגלה במעשים בעבודת ד’ ובתפילה. תפילה עבודת ד’ שבלב.
כל זה, קמים בבוקר וזוכרים יותר ויותר – וזוכרים, להיות קבוע בתורה, אשרי. ועם זה, באותן השעות בכל המובנים, קדושת תורה היא יותר מקדושת תפילה, בלי ספק. קדושת בית המדרש, קדושת הישיבה, הבניינים, בית המדרש יותר קדוש. דין בשולחן ערוך לגבי מכירה וכל מיני דברים. (או”ח קנ”ג). התורה היא מקור, העיקר. התפילה זה ההמשך מזה. התפילה היא הקדושה האנושית, הצד האנושי. התורה היא הקדושה האלוקית השמיימית האבסולוטית המוחלטת, דבר פשוט מאד. כל זה נכון, בלי שום ספק, ברור. ואעפ”כ ועם זה, אנחנו, האדם, האדם שאתה קם בבקר, אתה נפגש בסדר הרוחני, בישרות סדר היום שלך – אז אתה מתחיל מקודם בתפילה. אתה אומר, זה פרוזדור – יהיה ככה, זה גם פרוזדור.. ברוך אתה ד’, כל זה שייכות תפלה. תפלה וברכתה מקודם. אם יש מציאות, שקובעים שיעורי תורה לפני תפלה, אז יש חיוב לברך ברכת התורה מקודם, ברכה מקודם. הדברים הנוראים והאיומים של חז”ל: ‘על מה אבדה הארץ? על שלא ברכו בתורה תחילה’. נפגשים בתורה לא בתחילה לא מתוך ברוך אתה ד’. אז יש כמה עניינים … .
עכ”פ כאן מתגלה, סדר השכמת הבקר, סדר היום, כשהוא מתעורר, עניינים של תורה. כולה קודש הקדשים, כל הקדושה ממקור התורה מקור הכל, מקור התפלה. אבל בבקר מוצאים קודם כל, סדרי תפילה. סדרי תפילה, תפילה וברכתה. זה שני צדדים של התפילה והברכות. סדרי תפילה זה פתחון פה של האדם לפנייתו והתקדמותו בכשרות. ולזה, בהעזה הזו, שאדם פונה, ברוך אתה ד’, יש טהרה, ניקיון, נטילת ידים שלפני התפלה.
“טהרת הידים“, אם שמים לב לזה, להתבונן בזה, מה זו טהרת הידים? הכנה לתפילה, והכנה ל’ברוך אתה ד”. “טהרת הידים שלפני התפלה וברכתה“, העניין הזה הדבר הזה התוכן הזה העובדה הזאת, המציאות הזאת, “מנשאה היא את נפשנו, לרום המחשבה של יסוד התפלה“, זוכרים את זה, מה זו טהרת ידים שלפני התפילה, גישה לתפלה, ענין התפילה, ענין ברוך אתה ד’, זוכרים את זה באיזו מידה, ההתנשאות, “מנשאה היא את נפשנו, לרום המחשבה“, התוכן, העניין, “של יסוד התפלה“, ומיד הצד השני, הערה, יסוד התפילה, הפנייה, העבודה של האדם, עבודה שבלב, עבודה שבלב, עבודה שברגש ושבנפש ובחיים, ושל האדם כולו, “שהיא ברום עֻזה באה באמת עם טהרת המפעלים ועם קדושת החיים הנעשים בפועל כפים“. נטילת ידים, ניקוי וטהרה, זה המעשה. נפקא מינה של תפילה, היד זה המעשה.
אם כן זה היסוד, המילה הראשונה היסודית. כאן קצת הרחבה. “התפלה“, קצת הרחבה, המשך מזה אח”כ, המשפט השני, שני המשפטים הראשונים, קצת חזרה על שני הדברים האלה, הטהרה והמעשים וההרחבה וההארה, “התפלה“, מקודם למדנו הרבה, כל הפרקים הקודמים בענייני תפלה, בקיצור, לא בדקדוק כזה, נאֹמר מחשבתי, שירי, “התפלה תביע“. תפילה אמיתית, אדם זוכה להתפלל באמת, התפילה היא מגלה, מביעה את האמת, את האדם האמיתי, את האדם מישראל האמיתי, אדם מישראל שייך לרבש”ע, לגלות את טהרת הנפש, זוהר הנפש, גדלות הנפש, אור הנפש. באותה המידה, עד כמה שהאדם מספיק קצת להתרומם, “התפלה תביע את זהר הנפש“, זוהר ‘כזוהר הרקיע’, יותר מסתם, הארה סתם, הופעה סתם. עוד מילה, יותר, “את רוממות כבוד אל הנובעת מתוך הנשמה הטהורה“, ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’. והתערפלות ערפליות וסיבוכים, כל מיני סיבוכים משיצא לאוויר העולם וכד’. והנשמה בטהרתה בעמקותה בפנימיותה, עד כמה שיוצא, אלה ניצוצות של הברקות אמת. האמיתיות, האמת לאמיתה האמת הפנימית שלנו כלפי שמים. מה שמתבטא בתפלה במובן אמיתי.
נכון, כל זה נכון, אמת. אבל כל מה שמביע את זה, הגילוי ההמשך הזה. “אבל הנביעה“, של ההבעה, “הזאת בא תבֹא בטהרתה“, בשלמותה, “רק עם טהרת המעשים שבחיים המפעליים, הנעשים בפעולת הידים“. קצת חזרה על הדברים הקודמים, אבל יותר הרחבה, יותר בירור. האדם נמצא בעולם המעשים, העבירות מטמטמות את האדם, מטמטמות את הנפש והמחשבה ואת הכונה, ומחשיכה אותם, ב’אורות התשובה’, כמה פעמים, מחשכים, או ערבוביית הרמוניות, לגבי שייכות של ‘ואתם הדבקים בד’ באלוקיכם’, של גלוי הנפש באמיתיותה. אם כן זה בערך, שני משפטים שהם יחד.
“והנה“, כאן החצי השני. יש צד חידוש והשלמה אל הדברים הקודמים. מה אנחנו אומרים עכשיו? תפילה יוצאת מן האדם. נכון. יציאה מתוך האדם, מטהרתו, משלמותו, מגבורתו וכו’ וכו’. כמה צדדים לבטא את זה. אם כן תוצאה, תוצאת קודש בגילוי, בהבעה, בביטוי החוצה, החוצה כלפי שמים. אם כן לכאורה מצד אחד זה ענין – ענין תוצרת העשייה הרוחנית קדושה שלנו. קשור בטהרת הנשמה שלנו. זה מצד אחד. כמו שזה מצד אחד, אותו הדבר לא פחות מזה, מצד שני, כאן חוזרים בקצור מאד על דברים שבפרקים הראשונים מקודם: התפילה עושה. התפילה מתגלית. מתגלית ברגש באמת, יותר ויותר, אז מה שהיא עושה. מה שהיא נובעת מתוכנו, מתוך האמת הפנימית שלנו, היא עושה ומאירה ומקדשת ומרוממת, על כל מה שיש, המון דברים. מפנים לחוץ, ומה שהיא עושה. העשייה, מה שנעשה, זה פועל, אור חוזר, ופועל בתוכנו.
שני הדברים יחד. זה החצי השני, השלמה. חידוש והשלמה על הדברים. חזרה והדגשה והבלטה. ויש דוגמאות להרבה דברים כאלו. פעולות רוחניות של האדם מתוך הכישרון, הגילוי הרוחני בקודש וגם בחול. יש דברים, דברים מדעיים, מגדירים שני צדדים, חיצוני ופנימי. יש מושגים, קצת מצחיק להביא לכאן, המילים האלה של אקספרסיוניזם ואימפרסיוניזם, הבעה אל החוץ, גם ברוחניות יש דברים בפנימיות ב’אורות התורה’. יש ברוחניות. רוחניות של האדם. יש לפעמים, זה שני דברים יחד. החוצה, בחינת חוץ, יוצא החוצה. ויש צד כזה של תוצרת. דברים עליונים דברים שבקדושה, ערך של דברים ברוחניות, זה לא דברים חיצוניים, זה לא עשן נודף. זה בממשיות. רגילים לומר: ‘זה ממשי’, ילדותי. פנימיות וממשיות במובן הפסיכולוגי הנפשי הרוחני, פגישת גוף ונפש יחד. פעולות של עצבים, פסיכקה שבגוף ופסיכיות רוחנית. הדברים האלה נפגשים יחד. צד אחד כאילו נוצר מתוכנו, וחוזר.
יש דברים מזיקים כאלה, מיני רפואות בצורה של נרקוטיק, כמו ניקוטין. יוצאים מתוכנו וחוזרים, דברים כאלה. יש מיני דברים כאלו, פעולות רפואיות, יש כמו ניקוטין, סיגריות. יש ערך להכניס את האד בפנים. דברים מיוחדים, האד שיוצא מתוכנו וחוזר אל תוכנו, יכול להיות תועלת באיזו מידה לפעמים, לפעמים דברים מזיקים, דברים שיוצאים מתוכנו וחוזרים לתוכנו ומזיקים. דוגמה, יש כמה דברים כאלו, פגישות יחד. היוצא מן החוץ, וחוזר מן החוץ אל הפנים. היוצא מן הפנים אל החוץ, מתוך כוחות כאלה, כאן כוחות אדירים, כוחות אדירים, כוחות של טהרת הנשמה, אבל יש דברים קטנים בערך, קטנוניים חומרים, פסיכולוגיים פיזיולוגיים, כל מיני דוגמאות לדברים כאלה, נראה, כאילו מדעיים. כאן המובן, הצד השני. יש צד היציאה החוצה יש צד כזה יוצא החוצה. יכול יוצא החוצה לדבר טומאה, יוצא החוצה לדבר מועיל גם כן. גם בחול גם בקודש. יוצא, תפילה, עבודה שבלב. בלב ובנפש עבודה וגילוי, והבעה. מתגלה בשפתיים, ‘ד’ שפתי תפתח’ וכו’ וכו’, וכל זה, מה שיוצא ונוצר ומתגלה מתוכנו, חוזר ומרומם ומקדש ומטהר ומחזק חזרה פנימה. מקודם אריכות פרטים. עכ”פ זה בתמצית בקצור.
“והנה הטהרה“, כאן יש עוד דבר שצריך להבין. אמרנו עכשיו שני דברים. הביטוי המחשבתי השכלי הרגשי, כלליות הנפש ומשׂאת הנפש. יש עוד דבר, הנפש של האדם, הנפש של האדם נמצאת בעולם העשייה. אם כן מעשים, לא יתכן בלי מעשים, תורה שמביאה לידי מעשה. שלמות המעשים, טהרת המעשים, לגבי כמה עניינים. הטהרה הזאת, הגבורה, השלמות. נכון. טהרת המעשים מצד עצמו אבל כאן לענייננו זה, חשיבותה של טהרת המעשים חוץ מצד עצמה לענייני תפלה, הגדלות הרוחנית הקדושתית שנמצאת באדם זוכה להתפלל כבר. בחצי השני יש עוד כמה, אם נקרא לזה, חידושים או הערות, השלמת דברים, דברים מיוחדים, מלבד הדברים הפשוטים הקודמים. זה מה שהזכרנו עכשיו, זה נכון כשלעצמו אבל כאן עוד, פירוט דברים.
“והנה הטהרה של המעשים ובֹר הכפים“, זה ביטוי: ‘בבֹר כפיך’ (איוב כ”ב ל’), נקיות הידים, המעשים, “הטהרה של המעשים ובֹר הכפים הם הם“, נכון, “המכשירים“, הגומרים להכשיר, משלימים ומכשירים את התפלה. נכון. נו ממילא יוצא, “את התפלה“, בטהרתה ובשלמותה, בשלמות נקיות המחשבה והדיבור המתאימים עם טהרת המעשים. שיהיה האדם בסדר, אדם ישר וטוב וכו’. “וכמו כן“, עכשיו, אם כן, גלוי מלב ונפש. אם כן זה בערך מה שלמדנו קודם, מתבטאת בתפילה, והתפילה חוזרת מן מהפנים אל החוץ ומן החוץ אל הפנים. כשהתבטאה כבר, כשנתגלתה, כשהופיעה בטהרתה בגדלותה בגבורתה, הערך, נֹאמר התועלת והעניין והקירוב הגדול שיש בתפלה לדידן. “וכמו כן עוזרת היא התפלה לצחצח“, צחות הנפש וטהרת הנפש ומוסיפה טהרה ומוסיפה צחות, “וכמו כן עוזרת היא התפלה“, כשמתבטאת כדין כהלכה בשלמות, היא עוזרת ומסייעת להוסיף טהרה ונקיות וצחצחות, לצחצח את הנפש שממנה היא באה, בטהרתה, “לצחצח את הנפש, להעמיד אותה במכון אורה, להראות לה את כבוד הקודש, את אור ד’ ונעם קדשו, שהוא“, עוד הפעם, “שהוא קשור הרבה עם טהרת המעשים“. חוזר וכוללם יחד, שלמות כל המציאות הזאת.
אחר כך יש עוד איזה משפט, אחד או שנים, נקודות, חידושים, הערות. עכשיו בנוגע לצד הזה, לפרט הזה, הטהרה המעשית. כולם, מצוות עשה מצוות ל”ת, בין אדם למקום, בין אדם לחברו. הכל ברור מצד עצמו. ובאופן מיוחד ועאכ”ו בתפילה. בכלל, של האדם, מקיף שלם וברור. שלמות האדם, ממקור טהרת הנשמה. והנשמה הזאת מתגלית בגוף ובמעשים, ובחיי המעשה. נכון. כאן יש מקום לשים לב, להתבונן. מדברים מזכירים המילה מעשים. חיים, החיים מעשיים, העשייה. כאן נפגשים עם איזה מין מציאות כזו, של ריבוי הופעות, גוונים שונים. על כל רגע ורגע, על כל צד וצד, כל מיני מעשים. מעשים חיוביים שליליים. זה בכלל, ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’. עניינה של הנפש, הנשמה הזאת, שתתגלה בסדר, במעשים, במעשי החיים, כמה גוונים וכמה צדדים, כל מיני. המושג הזה, המונח הזה, טהרת המעשים כולל כל אחדות הנפש, שעניינה שתופיע בגבורתה ובבריאותה בכל גוני הגונים, בכל פרטי הפרטים, ‘בכל פרטיה ודקדוקיה’. כל זה מין חשבון.
“אמנם הטהרה המעשית יש בה מדות רבות ושונות, מדרגות על גבי מדרגות זו למעלה מזו“, וכאן ביחס לידיים, ‘ידים עסקניות הן’ (שבת י”ד), יש צדדים של מגע וטומאה בידיים, “וכשמוצלות הידים מכל טומאה, מכל פעולה ירודה ומזוהמה“, בתפילה יש ענין, זהירות, ‘וינטלם וינשאם’ (ישעיהו ס”ג ט’), יש צד להרים את הידים, התרוממות, הרמה התרוממות, התנתקות, התעלות מעשית מסיבוכי כל מיני נקודות מסובכות מרובות. זה מה שמתבטא, “וכשמוצלות הידים מכל טומאה, מכל פעולה ירודה ומזוהמה, צריכות הן להִנשא לרום עליון, להיות מנוטלות ומורמות למעשים כבירי קודש, מלאי חסד והדרת קודש, –“, זו היא, “הקדושה של נטילת ידים“, ‘אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נטילת ידים’, “ופאר החיים שבהגיגות ברכתה“. הגיגות המיוחדת לגבי הברכה ‘על נטילת ידים’.
