תפלת שחרית אדון עולם \ י’ סיון תשל”ח
“והוא אחד ואין שני, להמשיל לו להחבירה“.
פרטי הדברים בעניין אדון עולם. לא ברור הצורה השירית הפיוטית הזאת. קדמון, עתיק מאד, על זה או על שיר הייחוד יש דעות, יש דברים שמאד קדמונים, מאד עתיקים, אז לא ברור מי המחבר. אדון עולם, כך שיר הייחוד. יש מיחסים לרבי יהודה החסיד, יש מיחסים לרבי שלמה אבן גבירול. על כל פנים, דורות ראשונים, קדמונים עתיקים מאד. נו, כל כך קדמון ועתיק, מקורי. מתוך כך יש מקום מאד להעמיק, מתוך כך להעמיק וללמוד. כאן יש פרטי דברים על כל מילה, כל חלק, על כל שורה של אדון עולם.
מתחיל, ‘אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא’, ‘אתה הוא עד שלא נברא העולם’, רבש”ע לא מתחיל מהעולם, עד שלא נברא העולם. וכשנברא העולם, זו התגלות המלכות, ‘מלך שמו נקרא’. עד שלא נברא העולם ואחרי העולם. אחרי ככלות הכל. ומתוך כך, השם הוי”ה, היה הווה יהיה. מתוך כך אמונת האחדות. כאן הנקודה הראשונה. יוצא, איך מגיעים כאן לברור המושג של אחדות? מתוך הדברים הקודמים היסודיים, של התגלות אלוקות מלפני העולם ובתוך העולם ואחרי העולם. זה ברור החשבון היסודי.
עכשיו, מתוך בירורי הביטויים האלה, מתוך כך יש ענין, ד’ אחד, שמע ישראל, ד’ אחד. ויש ענין מתוך כך, בירור של האחד, מפורט ומבורר, בירור החשבון הזה. זה שרבש”ע קיים לפני העולם, מתוך כך גם אחרי העולם, וממילא כולל את כל ההוויות ואת כל סדרי ההוויות – נו, זה כאילו פשוט, נאמר. כל ההוויות, וכל סדרי חליפות ותמורות – הכל שייך לאחדות. שלמות אמיתית של מושג האדם. וזה מפגיש אותנו כאן עם המלים האלו. “והוא אחד ואין שני“. יש בספר הכוזרי, אחד המספרי ואחד הייחודי. “והוא אחד ואין שני“. אחר כך פה מפורט, מה זה “להמשיל“, כאילו לדמות, כמו דרך משל, התחברות. כאן כל הביטויים האלה, כל המלים האלה, כאן מפורטים. נראה.
“אף על פי שאמרנו“, ד’ אחד, אחדות אלוקות, ד’ אחד כולל כל העולם כולו, וכל העולמים כולם, וכל ההוויות כלם. כל זה נכלל בד’ אחד, “אף על פי שאמרנו על דבר אחודן העליון של ההויות כולן“, כל ההוויות כולן, כולן נמצאות מאוחדות, קשורות בשורש המקור האלוקי העליון, “בשרשן המיוחד במקור האחדות המוחלטה“, זה נזכר מקודם, יש ביטוי כזה נפלא בשיר הייחוד (ליום שלישי), או בשיר הכבוד בשבת:. ‘יכולת ד’ בחפצו קשורה’, ‘כל אשר חפץ ד’ עשה בשמים ובארץ’ באופן רגיל חפץ לעשות איזה דבר. הרצון זה החפץ. היכולת צריך לברר, אם היכולת נכונה לקיים, להוציא לפועל. זה במובן של נבראים, קטנוני. אבל ד’, יכולת ד’ היא קשורה בהחפץ, ‘כל אשר חפץ ד’ עשה בשמים ובארץ’. כשיש חפץ אלוקי, אז מתגלית היכולת האלוקית. זה המובן פה במלים האלה,
“אף על פי שאמרנו על דבר אחודן העליון של ההוויות כולן“, כל מיני ההוויות שבבריאה, בנבראים, “בשרשן המיוחד במקור האחדות המוחלטה“, כל זה שייך לרז, הסוד, של, “ברז היכולת העליון, שהוא תמיד בפועל בכל שלמותו התמימה“, היכולת האלוקית המוחלטת יש להבין, לתפוש, נמצא במציאות, תמיד בפועל, ‘יכולת ד’ בחפצו קשורה’, ‘כל אשר חפץ ד’ עשה בשמים, נמצא במעשים. “ועל דבר“, ומזה יש להבין, ההשתלשלות, השלשלת של כל הפעולות האלה, כל פרטי ההוויות, ירידה מכוח הבורא לנבראים, “ועל דבר ירידתן והתגבלותן“, לְמה שלמעלה מהגבול על מה שבגבול, “והתגבלותן של הנמצאות כולן, מראש ועד סוף“, וממילא כל זה חוזר, השיקול, כל זה, כל הנבראות כלם, כל ההוויות כולן – כלם חוזרים ושייכים למקור השרש העליון. “ועל דבר חזרתן האחרונה“, הסיום בסוף, “למקורן העליון, מקור האחדות השלמה“, אם כן זו התמצית של כל הדברים הקודמים. אם כן זה התמצית של הדברים הקודמים, פשוט.
אף על פי כן, “לא יעלה על דעת שום אדם לחשוב, חלילה, שיש איזה מין דוגמא וערך לעצמותן“, של הנבראים עם הבורא, “עצמותן של ההוויות, אפילו“, באיזה אופן שנדבר הוויות, הוויות פרטיות קטנות, אפילו במובן גדול קוסמולוגי, “בכללותן ומקוריותן היותר מזוככת“, כאילו איזו מציאות. באמת כל המציאות כאַין וכאפס. אין ערך לגבי מקור המציאות, “בתור ענין מופרד או מחובר, נמשל או נערך לגבי אדון כל ברוך הוא“. אין מקום לתפישה כזאת, למחשבה כזאת. הנה אחר כך ההמשך.
“כי כל אלה“, הנבראים, הנבראים בעולם הזה, בעולמות, המוני חליפות ותמורות, “כי כל אלה הירידות והעליות, ההמשכות והחזרות“, כל אלה, “תופשות מקום וענין רק לגבי דידן“, במובן, לגבי הנבראים, לגבי הנבראים הם מוגבלים, “לגבי הגבלתם של העולמים, של היצור אשר עשה בעוצם גבורתו חסדו וחכמתו העליונה“, התגלות הבורא בנבראים, מתגלה ‘כלם בחכמה עשית’, ‘עולם חסד יבנה ‘, ומכאן התגלות הבורא בנבראים, “בעוצם גבורתו חסדו וחכמתו העליונה, המתעלה מכל תואר של גבורה וחסד, ומכל הגדרה של חכמה“, ‘כולם בחכמה עשית’, ‘עולם חסד יבנה, אבל באמת, לעילא ולעילא נתעלה מכל גלויי הגדרות כאלו, “ומכל תיאור של איזה משל ודוגמה בעולם. ואין לנו“, זה לא שייך, כאילו אין שייכות. רבש”ע הבורא, למעלה מכל הנבראים.
נו, אם כן מה השייכות שלנו? השייכות שלנו היא רק ההתמלאות בחרדת קודש, “ואין לנו כי אם להיות מלאים עֹז הדממה“, ‘לך דומיה תהילה’, “להיות מלאים עֹז הדממה מהדרת קודש אור אחדותו המוחלטה המתעלה מעל כל“. כל זה כלול במילה הזאת, שמע ישראל ד’ אחד. “והוא אחד, ואין שני“, בנבראים, יש שני ושלישי ורביעי וחמישי, מיליונים ריבויים. אבל האמת, מקור הנמצאים, יש ברמב”ם: כל הנמצאים מאמיתת המציאות. באמת זה המובן, אחד, ד’ אחד, אחד מוחלט, “ואין שני“, אין שלישי אין רביעי, אין חמישי אין שישי, אין מיליונים אין מיליארדים, “והוא אחד, ואין שני, בכל האופן של ההויות מצד ערכן העצמי“.
כאן יש ביותר, הסיום, סכום האחרון של הביטויים האלה. אנחנו אומרים עכשיו – שלילת שניות. ושלילת השניות הזאת, ממילא היא שוללת, זה ב’חובֹת-הלבבות’ בשער הייחוד. אם לא ייחוד, אז לא היה מצב שבורא עולם מנהיג עולם שולט בעולם. היה קונקורנציה, התחרות. “ושלילת השניות הזאת היא שוללת גם אפשריות של המשלה“, המשלה במובן משל ודוגמה, והתחברות ושלטון. אין שתי רשויות, רשות אחת, “אפשריות של המשלה ואיזה צד של חבור“, ביחד, המשלה במובן של מושל ובמובן של שייכות, שותפות, שותפות בממשלה, שתי רשויות, “ושלילת השניות הזאת היא שוללת גם אפשריות של המשלה ואיזה צד של חבור בין יציר ליוצרו, כי אין כאן שום חבור“, שום יחש, שום שייכות, “כי אין כאן שום חבור ושום משל, כי הוא לבדו הוא עדי עד, ולגבי דידיה הכל כלא ולא נחשב“, אז אין מציאות, “הכל כלא ולא נחשב, וכל מחשבותינו הן משוטטות לפאר ולעלה תפארת עוזו, מעל כל חבור, מעל כל משל ודמיון“. עכשיו כל זה, כל התוכן הזה שכאן, כל זה, מוסיף העמקה וברור ושכלול. הנה במלים הבאות מפורט. עכשיו כל התוכן שקראנו, כל זה מוסיף העמקה ובירור ושכלול, במילים הבאות, הנה. מפורט.
(בלי ראשית, בלי תכלית, ולו העֹז והמשרה).
רבש”ע, ד’ אחד “בלי ראשית, בלי תכלית“, אין ראשית לראשיתו, “בלי תכלית, ולו העֹז והמשרה“. מליצות כאלה. אבל למליצות האלה יש מקום להבין וללמד אותם. ללמוד ולהעמיק. “אף על פי שאנחנו מדברים על דבר ראשיתן של ההויות“, כל ההוויות כולן וכל הברואים כלם, הם לא קדמוני קדמונים, לא נצח נצחים, לא אלוקיים. יש להם ראשית. כך המציאות. לכל הבריאה כולה יש ראשית, התחלה, “על דבר ראשיתן של ההויות במקורן הנעלם“, כך אנחנו מדברים, מבחינת בורא עולם. וממילא מתוך כך, אם יש להם ראשית, יש גם אחרית וסוף, לא נצחיות. נצחיות רק מהמקור העליון, “ואנו מדברים גם כן על דבר אחריתן ותכליתן ככלות הכל“, כן נכון. אם כן, יש מקום לבאר, בירור המושגים. רבש”ע הוא נצח, מקור המציאות, ואין דוגמה לזה בנבראים, מה שהקב”ה נצח. אעפ”כ, “יודעים אנו שאין שום יחש של ראשית ותכלית וערך הגבלתן ושינוייהן כלפי מעלה כלל“. מה כאן? זה מתפרט אח”כ, בהמשך הדברים.
“ועם כל הסילוק של כל יחש“, ביחסים יש שינויים בנבראים, יש ראשית, יש אחרית, ויש חליפות ותמורות ושינויים, “ועם כל הסילוק“, ביטול, “של כל יחש של שינוי וראשית ואחרית“, כל זה מסולק מערכו העליון, “מערכו העליון, המתעלה מכל שם ותיאור, ומכל ענין של ערך ומהות, הנה“, אם כן, כאילו איזו שייכות יש כלפי שמים, כלפי מעלה, כל המצבים של ראשית ואחרית ועוד. אם כן, ממקור הבורא, כל השפע הגדול של מה? של חליפות ותמורות. ובמקור אין חליפות ותמורות. כל החליפות והתמורות נמשכים מהמקור הזה – ממקור כזה, שאין לו חליפות ותמורות. כיצד? איזו שייכות, איזה ‘מחותן’? מחותן ממקור שמעל חליפות ותמורות, אין חליפות ותמורות, ומכאן כל הבריאה כולה וכל הנבראים. אין קיום, אין מציאות מבלעדי מקור הכל. הנה נראה.
“אף על פי שאנחנו מדברים על דבר ראשיתן של ההויות במקורן הנעלם“, וכשיש ראשית, יש גם אחרית, לא נצחי, “ואנו מדברים גם כן על דבר אחריתן ותכליתן“, בשינוייהם כלפי מעלה, “אחריתן ותכליתן ככלות הכל, יודעים אנו שאין שום יחש של ראשית ותכלית וערך הגבלתן ושינוייהן כלפי מעלה כלל. ועם כל הסילוק“, שאנחנו מסלקים, “של כל יחש“, של שינוי, “של ראשית ואחרית מערכו העליון, המתעלה מכל שֵם ותיאור, מכל ענין של ערך ומהות“, אם כן אז כאילו אין שייכות, אז אין ‘מחותן’, ואעפ”כ, “ולו העֹז והמשרה“. מעל לכל, אין שייכות. וההמשך, כל העֹז והמשרה בסדור הדברים של כל הנבראים כלם מהמקור הזה שמעל כל הנבראים.
אעפ”כ, “הנה רק לו העֹז, של המצאת ההויות והנמצאים כלם, מראשית ועד אחרית, ולו המשרה, להוביל אותם כלם, בכל מסעיהם, בכל ירידותיהם ושינוייהם, בכל דרכי הסבוך שלהם, בכל מעמדיהם ומצביהם, בכל עליותיהם באחרונה, למטרה הגדולה, הקדושה והעליונה, אשר ידו שתה להם גורלם לנצח. וזאת היא המשרה המוחלטה“, העֹז והמשרה, “וזאת היא המשרה המוחלטה, בכל היש מראשו עד סופו, משמי רומיו עד עמקי תהומיו לבֹא ולהתיצב לתכונת צביון המגמה העליונה, מחשבת“, סוף מעשה במחשבה תחילה, “מחשבת תְמים דעים“, הכל צפוי והרשות נתונה, “מקור הצפיה כולה, המתנשא לכל לראש“. עכשיו, מכל זה, עוד המשך, המשך בירור.
“והוא אלי וחי גואלי“.
מה זה מוסיף על הדברים הקודמים? “עם כל ההכללה האדירה של אין קץ ותכלית“, אין קץ ותכלית למרחבי הבריאה. וכל זה שייך להכללה של המקור, ד’ אחד, המקור האלוקי העליון, כל הנבראים כלם שייכים למקור הבורא, “של ההויה בכללותה“, אם כן מה אנחנו נפגשים עכשיו? בורא עולם, מקור כל הברואים. כל כך הרבה אלפים ורבבות ומיליונים. איזה ‘מחותן’? מעל כל הברואים כולם עם כל הקטנות של כל הנבראים כלם? כאילו לא שייכות. זה לא נכון, זו טעות. רבש”ע ‘במקום גדולתו ענוותנותו’, יש לו שייכות עם כל פרטי הנבראים כלם, “עם כל ההכללה האדירה של אין קץ ותכלית, של ההויה בכללותה, אין ההשגחה הפרטית נגרעת במאומה“, זה מתבטא ב”והוא אלי וחי גואלי“, גאולה, המובן, רבש”ע גואל אותנו. יש ברש”י בתענית מעיר על זה. לפני התפלה אנחנו מברכים: ‘גאל ישראל’, על יציאת מצרים. ובתוך התפלה שלנו: ‘גואל ישראל’. רש”י מעיר על זה: ‘גואל ישראל’ בלשון הווה. גואל ישראל בכל יום ויום ובכל שעה ושעה ובכל המצבים כלם, ההשגחה הפרטית התדירית והנמשכת בכל המצבים, “אין ההשגחה הפרטית נגרעת במאומה,
והוא, אדון עולם“, כל כך כללי, כל כך אדון ריבונו של עולם, “והוא, אדון עולם, אלי משגיחי הפרטי, כאילו לא היו לו בעולמיו כי אם אני“, משגיחי ומנהיגי, ומסדרי, הממשי הפרטי, “ועם הירידות הגדולות של ההויות יחד עם הבטחון המלא של החזרתן“, של כל ההויות למקורן לעתיד לבֹא, “לתכלית הקדוש העליון של אחרי ככלות הכל, הרי אני ביחידותי קשור בכל מהותי ואני שואב את חיי מחי גואלי“, רבש”ע אדון עולם, הוא שלי, “מחי גואלי, הגואל משחת את כל המציאות, ובכללה כל פרטיה ופרטי פרטיה, בגאולה שאינה פוסקת“, נצחית “והיא עושה את דרכי הליכותיה“, של הגאולה, חי גואלי, “בלא שום עיכוב ובלא שום מעצור, החיים“, חי גואלי, “החיים התדיריים, החי האמתי“, ‘כי עמך מקור חיים’, “הוא גואלי מרוממי מכל ההשפלות כולן, ומקימי על במתי ארץ“. אח”כ מזה, מה פרוש המליצה הזאת.
“וצור חבלי בעת צרה“.
חבלי זה חלקי, חבל נחלה, סדור. “כאשר אנו רואים את הירידות הגדולות של שרשי המציאות“, מהשורש העליון לירידות לתחתיות ארץ, “מראשית מקור עדנם העליון עד אחרית תהום המחשכים, ואנו חשים את הבטחון המאושר של היש כולו באדון עולם, אשר לו הראשית כרוך עם האחרית, ברֹב חסדו וטובו, יודע מזה כל פרט, כל יצור נוצר, כי ביד אל עליון האב הרחום והחנון, הגיבור ורב להושיע, הננו“, כלנו, “כלנו כעוללים בידי אביהם הרחמן, ואנו בטוחים בחלק האלוהי אשר עמנו, המאיר לנו בכל המחשכים. כי איך כל ההויות כולן עולות כל כך בבטחה גמורה אל עליות מקור עדן הויתם“, כלם עולים ומתעלים וקשורים ומושרשים במקור האלוקי, “אם לא על ידי“, ‘וייצר ד’ אלוקים את האדם.. ויפח באפיו נשמת חיים’, השייכות של נשמת חיים האלוקית שמקשרת אותנו, “אם לא על ידי אור חלק ד’ מעוז התום ומקור הטוב, השוכן אִתן תמיד. ומזה ידע כל יחיד את רז אמונת אומן אשר להבטחון השלם והגמור, המוכרח לחדור בכל חדרי נשמתנו, כי תמיד חלק ד’ עמנו, וצור חבלי בעת צרה“. בכל המסיבות ובכל המהפכות והסיבוכים, צור חבלי. מצבים שונים, בעת צרה. כל זה המשך מתוך ‘נשמה שנתת בי’, והקשורה עם ‘אדון כל המעשים ריבון כל הנשמות’. ומזה.
“והוא נסי ומנוס לי“.
מה יש פה? “אם כל סדרי הטבע מוגבלים הם“, סדרי יום ולילה, שמים וארץ מוגבלים, “אם השלשלאות“, מוגבלים בחוקי טבע הנפגשים אתנו, שלשלאות, שלשלאות מקושרות ומוגבלות, “אם השלשלאות שהן טבועות כטבעות אחוזות זו בזו, באופן קבוע ובלי נהרס ונדלג“, יש פתגם, פתגם בפילוסופיה, נוסח כזה: ‘אין דילוגים בטבע’. זה פתגם של כפירה בנסים, ‘אין דילוגים בטבע’, “באופן קבוע ובלי נהרס ונדלג, הנן לפעמים“, יש מצבים כאלה, שהן, “מפילות זוועה על גורל האדם, המתאבק במלחמת החיים במלחמה רוחנית וחמרית, הנה“, ומתוך זה מופיעים נסים, “הנה אור ד’ הוא הנס המוחלט, דבר ד’“, המתגלה בתורה ובהלכה האלוקית, “דבר ד’“, המתגלה, “הוא החופש העליון, שאזיקי הטבע, גבוליו ומצריו, כְּלֺא נחשבים נגדו. ומובן הנס, שהוא הכח המנצח את כל מסבות הטבע“, ‘והוא נסי’, “כל מסבות הטבע, הוא מחובר“, גם נס במובן פלא, ונס גם כן ד’ נסי, במובן דגל, שני הדברים יחד,
“הוא מחובר עם מובן הנס והדגל, המסמן את ההכרה של הנקודה היסודית, שכל התכן של הקבוץ תלוי בה. דגל הצבא הוא מרכז את רוח המחנה, ואור ד’ מתעלה מעל כל מסגרת של כוח טבע מצומצם, ומרכז על ידי גדולתו את כל מהות החיים וכל יסוד השאיפות להנצח וההוד העליון. ואם המֵצרים נעשים כל כך צרים, וגלי החיים הזדונים שוטפים כָּהמוֺת תהום רבה, עד אשר אין מפלט על פי הארחות אשר לחוקי הסבה והמסוּבב, הנה ד’ נסי, מתעלה מכל חֹק מדה, קצב תכנית וגבול, הוא מנוס לי, בלא שעבוד לשום הדרגה, ושום מערכה חוקית מסודרת“. ומכאן.
“מנת כוסי ביום אקרא”
מנת כוסי, נפגשים במצבים שונים בחיי האדם. נפגשים עם כוס ישועות, ‘כוס ישועות אשא’. זה ‘מנת כוסי ביום אקרא’. “כל יחוסים של סבה ומסוּבב“, באופן כללי, בסדר הטבע, בסדר הבריאה יש דברים כאלו. משתלשלים דברים, שלשלת, סבות ומסוּבבים, מסוּבבים וסבות, אבל, “נמוגים הם ביחש להתפרצותו של האור האלהי“, העליון, של ד’ נסי, “מבין חגוי ההסתר אשר לעולם ומלֹאו ומחשכיו. אבל“, כל זה קשר אחד הוא, ד’ נסי, “קשר אחד הוא אשר ברית כרותה לו לאושר האדם והצלחתו, שהוא יהיה הפורץ“, פורץ גדר, “שהוא יהיה הפורץ את כל המעצורים והמפזר את כל ענני החשך, – הקשר הזה“, איך זה הקשר הזה? “הקשר הזה הוא הקריאה אל ד’“. מנת כוסי, כוס ישועות ביום אקרא. באותה מידה שיש קריאה לד’, דבקות בד’, כאן מתגלה כוס ישועות.
“הקשר הזה הוא הקריאה אל ד’. ד’ קרוב הוא אל האדם, כל מרומי שחקים וכל מעמקי תהומות, כל חוקי טבע וכל מסבות של יְקום, לא יוכלו להרחיק את האדם מקונו“, מבוראו, “את היציר“, להעתיק, “מיוצרו. רק קשר אחד ומסבה אחת צריכה להיות קימת, והיא הסבה אשר היא ביד האדם, בפיו ובליבו, כל הימים, והיא הקריאה אל ד’. כי קרוב ד’ הוא דוקא לקוראיו. והוא מנת כוסי, מוכן לְפנַי בלא הצטרכות לשום שרות, לשום הכנה ולשום ברור צדדי, רק דבר אחד הוא מותנה, שהוא ביום אקרא“. תשובה, קריאה אל ד’. “הסבה הזאת היא קשורה גם במטבע השלשלת אשר להחופש האלהי, אשר לנס העליון, כי היא מקור האושר ומרום החיים ויפעתם“. נו עכשיו, עוד שתי פסקאות, נסיים “אדון עולם”.
“בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה“.
נו בעת אישן, שינה, יש בזה קצת, אחד מששים במיתה. בשינה אדם עוצם את העיניים, מנותק מקשר עם העולם החיצוני. “לכל ההבדלים האופיים“, האדם מורכב מסביב מכל, הרבה דברים שבעולם, “כל המרחקים המבדילים, יש ערך ויחש רק כלפי היצורים וערכם“, היצורים והנבראים, יש הבדלים ויחסים. אבל צריך לזכור ‘מה אנו ומה חיינו’, מה כל היצורים. כל היצורים, הם יצורים של ‘אדון עולם אשר מָלך בטרם כל יציר נברא’. אם זוכרים את החשבון היסודי הזה, אז אנחנו כלולים כולנו באחדות העליונה, “לכל ההבדלים האופיים, כל המרחקים המבדילים, יש ערך ויחש רק כלפי היצורים וערכם, אבל“, מצד הקשר של היצורים אל בורא עולם, אל היוצר – הכל קשורים וכלולים יחד.
“אבל כלפי יוצר כל, הכל באחד, הכל יוכל וכללם יחד. הנפש, רוח האדם“, הנפש זה ערך האדם המתגלה בגוף, החיוניות המתגלה בגוף, הנפש, רוח האדם, התוכן הרוחני, “בערך לגופו“, המתגלה בגוף, “שהם נושאים כל כך רחוקים זה מזה“, חתיכות הבשר של הגוף והחיוניות הבלתי נראית, אנחנו לא רואים את הנשמה, את כוח החיים, “אשר רק בפליאות עולם“, פליאות העולם של הבורא שמתגלה בבריאה, “הם קשורים זה בזה, יסוד קשורם הוא לא מצד ערכם במהותם, כי הערך המבדיל בין רוח וחומר היה צריך להרחיקם ולפזרם זה מזה“, שני מיני מציאות, אבל הם מחוברים ומאוחדים. במה? מצד הנשמה, מצד הרוחני, “אבל חבורם ואחודם בא מכוח הפלא העליון“, ‘מפליא לעשות’, “שהכל מאוחד באחדותו. על כן כאשר בידו אפקיד רוחי בעת אישן, הנה הכל מופקד“, פקדון, פקדון “בידי רב מחולל כל“, נאמר בספר משלי (כ”ו י’), מחולל כל כלומר סיבת הכל, “המאחד הכל באחודו, ואין הבדל והפרש מצדו ולא ריחוק ערך בין רוח לחומר“, ומתוך זה, “ואעירה“. נו כאן הסיום.
“ועם רוחי גויתי, ד’ לי לא אירא“.
“וכהבטחון באמונת אל נאמן מצד השינה“, זה פקדון, נאמן בפקדונו, “ככה הוא הבטחון הנמרץ, המסיר מהאדם כל פחד, הראוי להופיע נגד עיניו בכל עת על ערך קיומו, שהוא דוקא במושג החיים הזמניים, חיי החומר והגויה, בחבור הרוח, עד עת קץ אשר ברצון אל כל אחד יעמוד לגורלו עד עת תחית עולמים. הנה מצד הערך העצמי של אלה שני הנושאים“, הבשר והנשמה והרוח, “הרחוקים זה מזה, שחבורם פלאי, היה ראוי שיהיה האדם תמיד אחוז ביראת הפרידה“, יראה שאפשר להיות נפרד, מצב של יראה כזו, פחד כזה, “הפרידה, הראויה למרר את חייו ולהמס אותם בפחד וחלחלה. אבל מהיכן בא אומץ החיים, והסרתה“, זה מוסר מסתלק, “של היראה הטבעית הזאת מקרב האדם, עד שתקנֵן בו אמונת חייו“, שתקנֵן בו, נאמן להמשכת החיים, “זהו מפני שעם רוחי גויתי, שהם“, הרוח והגויה, הם מין קונטרסט, שניהם מיני מציאות שונה, “שהם כל כך נגדיים זה לזה ומרוחקים זה מזה“, ובכל זאת, “ד’ לי, המאחד הכל בגדולת אחדותו, ואין מצדו הפכים ורִחוקים נגדיים, ולא אירא. ‘אני שכבתי ואישנה, הקיצותי כי ד’ יסמכני’“, מפני כי ד’ יסמכני.
יש מקום לצרף. אם מדייקים היטב הביטוי: ‘ועם רוחי גויתי’. לכאורה כשהאדם קם בבקר, פוקח עיוורים, מתבונן: אהה, אני שוב חי. מענין. שוב יש לי ידים ורגלים ועיניים. ברגע הראשון: ‘מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי’. הבעיה הראשונה היא שהאדם מרגיש את הגויה: יש לי גבול, יש לי ידים, יש לי רגלים ועיניים – גבול אֵברי הגוף, בזה נפגשים. אח”כ נזכרים: אהה, יש לי גם נשמה, יש גם רוחניות. היה מתאים לומר: ‘עם גויתי רוחי’. אבל כאן זה שטחי, זו טעות. האמת האמיתית היא הקיום הרוחני. זו מציאות החיים של האדם. ועם רוחי – גם גויתי. גם הגוף ישנו, גם הגויה ישנה. זה חלוק אם אומרים ‘עם גויתי רוחי’, או ‘עם רוחי גויתי’. מדויק מאד. לכן “ד’ לי ולא אירא“. נו סיימנו ‘אדון עולם’.
שאלה: בפיוט הזה לא מופיע ישראל?
הרב: אחר כך, בשיר השני, ב’יגדל’ מופיע. זה מחובר יחד. כלל בורא עולם המתגלה בישראל, בתורה, באורייתא. תורה קדמה לעולם, ישראל קדמו לעולם. כשנפגשים עם העולם, נפגשים עם התוכן האידיאלי. אנחנו לא מטריאליסטים. עם התוכן האידיאלי של העולם מתגלה בישראל. זה ב’יגדל’, ‘תורת אמת נתן לעמו אל ע”י נביאו נאמן ביתו’.
