תפלת שחרית אדון עולם \ אייר תשל”ח
“אדון עולם, אשר מָלך בטרם כל יציר נברא, לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא“.
בשירה הזאת, השירה של אדון עולם. במחקרים ההיסטוריים ידוע, ‘אדון עולם’ יש מיוחד. יש שמיחסים את זה כמדומני לרבי יהודה החסיד, יש לרבי שלמה אבן גבירול. על כל פנים הזמר הזה קדמון מאד, דורות קדמונים. נו, על שיר היחוד אומרים את זה. פה יש מילים נוראות, נפלאות. “אדון“, “מָלך“, יחס לבריאה. אח”כ מלכות. בעצם, “מָלך בטרם כל יציר נברא“. אנחנו אומרים בקריאת שמע קטנה, ‘אתה הוא עד שלא נברא העולם’. המקור, רבש”ע לא מתחיל מבריאת העולם, ‘עד שלא נברא העולם’, נמשך גם בבריאת העולם, בהשגחה, בהנהגה של בריאת העולם. זה המשך מתוך מה שלפני בריאת העולם. זה פשוט וברור. ופה בהרחבה קצת כל הביטויים האלו. “מלך בטרם כל יציר נברא“. הנה.
“המלוכה העליונה, מלכות אין סוף במובן העליון, היא היכולת המוחלטה ליצור הכל, לברֹא כל, והיכולת החָפשית“, כלומר הבלתי מוגבלת, “האין-סופית, המצויה תמיד בפועַל בגבורה של מעלה, היא האדנוּת המוחלטה, והמלוכה האמיתית“, זה אותו דבר לכאורה, “היא האדנות המוחלטה, והמלוכה האמיתית, שהיא עומדת למעלה מכל שם, מכל ביטוי ומכל קריאה, שהרי“, כל שם וכל ביטוי וכל קריאה, שייך למצב שמתגלה בעולם, מתגלה בבריאה. אבל בטרם כל יציר נברא, “שהרי האפשרות אין לה קץ ותכלית, והיכולת אין לה גבול והגדרה. הממלכה החבויה“, המקורית, הגנוזה, “העומדת למעלה מן הקריאה בחביון עוּזה“, מצב, מתגלה בנבראים, “יציר נברא”, קוראים בשם ד’, “שהיא עומדת למעלה מכל שם, מכל ביטוי ומכל קריאה, שהרי האפשרות אין לה קץ ותכלית, והיכולת אין לה גבול והגדרה“.
ומתוך כך, “הממלכה“, במובן זה, הממלכה הגנוזה המקורית הפנימית, “החבויה, העומדת למעלה מן הקריאה בחביון עוּזה, היא חמדת כל החמודות, זיו כל הזיוים, שמאורה החפץ העליון מתגלה לעשות את כל. ואז בבחינה זו, שיש כבר מקום לסמן בשם עת“, עת זה כבר מצב יותר ירוד, במעריב: ‘משנה עתים ומחליף את הזמנים’, “שיש כבר מקום לסמן בשם עת, מפני החפץ האצילי“, עת זה כבר, הגבלה, צמצום, התגלות בבריאה, “מפני החפץ האצילי המגביל את המלכות העליונה, לשם“, צורך ההתגלות, “לשם הִגלותה של ההויה המעשית, אז כבר יש מקום לקריאה המלכותית המוכנה להצטמצם בביטוי ושם.
אדון עולם, מקור האדנות העליונה, המתעלה גם מכל ציור מלכותי מופשט, יסוד חפץ החפצים ורצון הרצונות, אידיאליות של כל האידיאלים, שלמותה של כל השלמות, אשר מלך, בעצמיותה של הממלכה, בטרם כל יציר נברא. ורוח הקודש העליון, המרחף על פני כל האפשריוּת האין-סופית, למעלה למעלה מכל הגבלה מוסכמת, שמצד אור החכמה המוסכמה להגבלה המעשית, אשר מלך בטרם כל יציר נברא, מרוחב אין סוף של החופש העליון, של הגבורה והחסד המוחלטים, באין גבול ומדה והערכה, לעת נעשה בחפצו כֹל, בלא שום הכרח, בלא שום מעצור, בלא שום תוכן מגביל“. נפגשים כאן בחילוק הידוע בין כֺּל לכָל. זה בדברי הגאון, סידור הגר”א. כל בקמ”ץ זה מוגבל, זה מגושם, מצומצם, כל הדברים, כל האנשים, כל המעשים. כֺל (בחול”ם) זה אבסולוטי אבסטרקטי, בכלל. ב’ויברך דוד’, ‘כי כֺל בשמים ובארץ לך ד’ הממלכה והמתנשא לכֺל לראש’, “לעת נעשה בחפצו כֹל, בלא שום הכרח, בלא שום מעצור, בלא שום תוכן מגביל“.
עכשיו, “אור ההויה המופיע בתור עת מופיע בתור חפץ“, לעת נעשה בחפצו כל, “מופיע בתור חפץ גם כן בתור חירות רצון מוחלטה, ועשיתה עשית כל היא“, עשייתה ממקור אדון כל המעשים, ממקור המעשים, “עשית כל היא. והכל הזה כאַין הוא נחשב לגבי הכל העליון של הממלכה החבויה, של טרם כל יציר נברא. ומכל מקום הכל הוא מותאם להדר המלכות האין-סופית, אשר רק אזי מלך שמו נקרא, וגם אזי מלך שמו נקרא, כלומר שהוא הולך בהמשכה מאוחדת עם המלכות האין-סופית, החבויה מרוב פליאתה, וגם מפני תוכן צמצומה בתבנית כל, ביצירת יצורים בפועל ובמעשה, המראים על עזוז נוראותיה“.
מתוך זה, “יוכל הביטוי לסבול את התואר, והתוכן המאיר בהגלות כבודו מרשה את הביטוי, להיות מלך שמו נקרא“. אני נזכר אגב, יש פה פירוש, ציינתי המילה, ‘יודע אני שזו היא לך ד’ עת רצון’. מסתמא יש איזה תוכן. ציינתי: עיין אגדת בראשית. הדגשה, יודע אני שזהו, עת התפלה, הפניה היחידית של האדם לאיש המתפלל, זהו לך ד’ עת רצון. מקדש של מטה – מכוון לשל מעלה. אפשר לראות את אגדת בראשית. יש מדרש כזה, נקרא מדרש אגדת בראשית, וזה מיוחס לרב. רב סידר את אגדת בראשית.
תלמיד: הרב ציין בהערות את המקור.
הרב: כן, פה העתקתי. במדרש הגדול בראשית פרק כ”ט (אות ב’). שם יש דברים כאלה, “זכרני ד’ ברצון עמך, פקדני בישועתך”. כתוב שם, באותו עמוד, דברים נפלאים. ‘אשרי אדם שנמצא לו שעה של רצון, כך דוד אמר, ואני תפלתי לך ד’ עת רצון. אמר דוד: רבש”ע, כל שעה שאני מתפלל לפניך’, אני, באופן אישי פרטי, ‘עשה אותו עת רצון’. דבר גדול. תפילה מיוחדת, כלפי שמים, שהתפילה האישית הפרטית, בקשה הכנה מן השמים, שזה יֵעשה עת רצון. זה מה שיש במדרש. על זה מתאים הביטוי של מאמר חז”ל הזה: איזהו עת רצון – בשעה שהצבור מתפללים, התכוונות היחיד והצבור.
“ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא“.
נו, צריך קצת ברור דברים בזה. “המציאות המורגשת“, מורגשת אלינו, אצלנו, “המציאות המורגשת, העשויה“, היא מציאות העשייה, של עולם העשייה, עולם העשייה מורגש לנו, “הנה“, באמת זה דבר כזה, של ירידה, נפגשים כאן במושג הצמצום, “ירדה ברצון גבוה ובחפץ עליון“, ירדה, “ממרום עוּזה של היכולת הנשאה, בעלת האפשרות הבלתי מוגבלת, מרומי האין סוף“, ירדה, “אל הגבול המצומצם והמוֹרד המוגבל לכל מדרגותיו“. ירידה של הצמצום. אם כן לכאורה נפגשים כאן במצב של ירידה, ירידה כביכול כלפי שמים. “אמנם“, באמת, “בודאי לא לעדי עד יהיה מורד זה ועלבון זה שרוי, כי אם הכל נעשה לשם רוממות גדוּלה והתנשאות עליונה בחביון עֹז עליון, במידה יותר מפוארה באין קץ ותכלית מאותה המידה של הצמצום הגבולי“, יש שם צמצום, צמצום הגבול. אבל בודאי יש מקום להניח, השאיפה והתכלית והאידיאל של עילוי העולמות יותר מהצמצום הגבולי. “והאפשרות של הביטוי וקריאת השם הממלכתי. והעליה הזאת“, היא יותר. מה זה יותר? הנה, המשך הדברים.
מצב העולם כולו וכל העולמים כולם, ודאי שצריכים להתעלות עליה עליונה, “והעליה הזאת, של שיבת ההויה“, ההויה כל העולם כולו וכל העולמות כולם, “שיבת ההויה לשיא גָדלה, היא“, מה, באיזה מצב? “ככלות הכל“, וכאן זה פירוש חדש, מה זה ‘ככלות הכל’, זה חורבן הכל? באופן רגיל.. בסוף גם דברי חז”ל כאלה, בסוף זה חורבן עולם. מה התכלית, עביד ניסא לשקרא? ריבונו של עולם כל כך טרח בששת ימי המעשה, הכל בטל ומבוטל?! כאן יש חילוק. תכלית הכל לא לכליה לחורבן. ככלות הכל במובן של דבקות עליונה, ‘נכספה וגם כלתה נפשי’. אחרי שהכל הכל הכל, כל הבריאה כולה וכל ההויה כולה וכל העולמות כולם, והכל מתעלה לשיא העליון של ‘נכספה וגם כלתה נפשי’, ככלות הנפש.
“לא כליה של חורבן והעדר כי אם ככלות, כלה שארי ולבבי חלקי אלהים לעולם“. זה המצב של ‘ככלות’, לא בחורבן, בהתעלות. “השיבה הזאת“, שהכל שב וחוזר אל ההתעלות העליונה, הדבקות העליונה, “של כללות ההויה של הכל, אל מחוז חפצה העליון, השרוי ממעל להצמצום וההגבלה ההויתית, זאת היא עטרת המלוכה העליונה, בנוראוּתה המוחלטה, אשר אין מקום לשבר את האוזן ביקר מפלאותיה, והמלוכה העליונה האין-סופית היא נזר כל ההתגלות של המלכויות כולן. ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. ונשגב ד’ לבדו ביום ההוא“.
שאלה: כלות הנפש זה אולי מלשון התכללות?
הרב: נו, אפשר. אפשר לחבר את זה. אפשר לצרף את זה יחד.
שאלה: אז מה פרוש הביטוי?
הרב: ככלות, כלתה נפשי, דבקות. שיא הדבקות המוחלטת. לא בטול, לא שלילה, לא חורבן. זו התעלות. ההתעלות עליונה.
שאלה: מדוע הדבקות בביטוי של ‘כלות הנפש’?
הרב: הביטוי במזמורים, (תהילים פ”ד ג’) ‘נכספה וגם כלתה נפשי’. המובן, צריך להבין, שלילה – זה חיוב גדול.
שאלה: התבטלות?
הרב: כן, כן. ההתבטלות היא התעלות גדולה. ופה ציינתי, אפשר אולי להוסיף משהו באורות הקודש חלק ב’, בשני מקומות, עמ’ שפ”ח ות”י. זה בודאי יוסיף בהירות. ובעמוד ס”ז בעולת ראיה ישנה המובאה הזאת: ‘הכיליון הנפשי העליון באור אין סוף’, ‘כלתה נפשי’. יש ההתאמה של הביטוי הזה, ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’, הביטוי, ‘הכיליון הנפשי העליון באור אין סוף’. יש ביטוי מיוחד בזוהר: ‘השתאבות בגופא דמלכא’. מילה משונה, מיוחדת. ‘ושאבתם מים בששון’, השתאבות, דבקות, הדבקות, שייכות, בגופא דמלכא. זה שייך למצב של כלות הנפש. כאילו אין נפש, אין מציאות, ביטול המציאות העולמית ממשית לגבי המקור האלוקי העליון. “ואחרי ככלות הכל“. להבין ככלות, לא שלילה חורבן, לא אפיסה, אלא התעלות של דבקות. של ‘נכספה וכלתה נפשי’.
“והוא היה, והוא הווה, והוא יהיה בתפארה“.
כאן ההמשך. מתוך זה, מתוך האמת, אמת הנצח המוחלטה הזאת ש’אחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא’, כמו שרבש”ע ‘מלך בטרם כל יציר נברא’, בתוך ה’ימלוך’ מתגלה הממלכתיות. מלך העולם לא תלוי במציאות העולם, במציאות הבריאה, עד שלא נברא העולם. כמו עד של נברא העולם – גם אחרי שנברא העולם, אחרי ביטוי בריאת העולם. ומתוך כך, אם כן אלה הדברים הראשונים. מתוך כך, בהמשך הדברים זה מתפרט. בזמנים, בבריאה יש מובן זמני, יש חליפות ותמורות, עבר-הוה-ועתיד. אבל הוא, המקום ברוך הוא, “והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה“, עבר, הוה ועתיד באחדות עליונה כללית, מקיפה את הכל.
“אמנם אמרנו, שההויה בכללותה ירדה כל כך הרבה ירידות מיסוד אור אין סוף העליון, עד אשר נצטמצמה בעולמי ההרגשה וההתגלות של היצירה והעשיה, ומקורות הויתם המוגבלת. וכן הורינו לדעת, שיש הבדל גדול בתוכן ובמצב של ההויה בכלליותה, בין העבר שלה, בהיותה בחביון עֹז היכולת העליונה, האין-סופית, בלועה בכלל כל האפשריות האלהיות, שאין להן קץ ותכלית, ובין המעמד של ההוה המוגבל וערכם של הנמצאים בתיאורם המציאותי, ובין התעלותם האחרונה המעולה, במעמד ההשתאבות בגופא דמלכא“, מה זה ההשתאבות בגופא דמלכא?
פירוש, “ההשבה של ההויות במקורן העליון בפאר חי כל העולמים, ככלות הכל. כל אלה השינויים אין להם יחש וערך כי אם אל המציאות העולמית, אל ההויות בבחינתן העצמית, אבל לגבי השלמות העליונה, שלימותא דכולא“, זה לשון הזהר, “שלימותא דכולא, אין כל אלו השינויים חלים כלל, וברוממות עֹז קדושתה אין שייך שום הבדל והפרש כלל בין המעמד של העבר, של קודם שנברא העולם, בעת שהכל היה עלום“, נעלם, “בים האוירי העליון של כל האפשריות האין-סופיות, ובין המעמד של ההוה עם כל מורדיו והגבלותיו, ובין המעמד הנהדר של העתיד המלא זהר, שהכל חוזר בו ליסוד הויתו ברֹב פאר והדר. אלא בענין אחד ובאחדות שוה הם כל המצבים לגבי עליוניות כבוד אל המרומם, המתעלה מכל שינוי ומכל התפעלות ותמורות“.
לכן, “והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה, העבר, ההוה, והעתיד, עם השינויים העצומים שבההויות, הוא באחד, בתפארה, בתפארת גדולתו העליונה והמפוארה, שאין כל שינוי וחילוף תופש בו כלל ועיקר, כי אין מצדו שום ערך כלל, להחילוף של ההיה, של ההווה ושל היהיה, וכל העליות וכל הרוממות, וכל מה שהוא באין ערוך יותר ויותר נשגב מן הכל, כלול הוא ברום תפארתו, אשר לו דומיה תהילה“. אם כן עכשיו נסיים בדומיה תהילה.
