“מה טובו – ואני תפילתי” בסידור “עולת ראיה” של הרב קוק זצ”ל | רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל | שיעור 5

תפלת שחרית הקדמה \ תשכ”ז

“ואני תפלתי לך ד’ עת רצון אלהים ברֹב חסדך ענני באמת ישעך“.

המקרים לא פשוטים. לא מקריים, לא פשוטים. איזו הארה מיוחדה, בירור העניין. נו עכשיו, שיא. שיא סיום סכום. באופן מיוחד, עניין שלנו, עבודה שבלב. בלב, הנפש, האדם משמעות החיים, עבודה פנימית. עבודת ד’, עבודות פנימיות, תולדות הלב עצם האדם הנפש והחיים וכו’. השתפכות הנפש. הנפש הלב, השתפכות גילוי הבעה. קצת כפילות הדברים, בירור הדברים, הפרקים שמקודם. הדפים של תחילת הספר בענייני תפילה. עניין, עד כמה שהאדם זוכה, הרבה מדרגות, כלפי ד’, כלפי שמים, גילוי, ביטוי, גילוי, כל האדם כולו, מדרגות, ‘כל עצמותי תאמרנה’. כל הלב, כל הנפש, כל האישיות, האדם, עצמיות, מהות של האדם. מבטא בסדר הזה. בסדר ובמטבע שתקנו חכמים, המשך נביאים ואנשי כנסת הגדולה בכל ישראל באופן מיוחד. תפילת הציבור.

אבל הנקודה העניין מה שמתבטא פה. התפלה היא גלוי ה’אני’, האני של האדם, “ואני תפלתי“. זה לא דרך הדבור הרגיל. עכשיו יש לפעמים אומרים: ‘אני תקוה’. מה זה ‘ואני תקוה’? זה חיקוי מזה, “ואני תפלה”. אני תפילה, התפילה היא האני. התפלה זו האמת של ה’אני’, כל ה’אני’, כל עצמותי, כל הלב, כל הנפש, כל החיוניות בעניין של התפלה, המון מדרגות. אני מתפלל – אני מתבטא, מתגלה בתפלה. כאן הביטוי חריף ביותר: “ואני תפלתי“. המילה הראשונה. אחר כך מתפרט כל הפסוק הזה. “ואני תפלתי לך ד’ עת רצון“. יש פה שני חצאים, שני חלקים בפסוק. הרישא, החצי הראשון זה, “ואני תפלתי לך ד’ עת רצון“.

 אם כן אח”כ, מתוך הדברים בפנים, “ואני תפלתי“, זה הביטוי, זה מה שהזכרנו קצת עכשיו. האמת זה התפלה. זה האמיתיות. והדבר הזה של “ואני תפלתי“, יש לו ענין מיוחד וערך מיוחד שמופיע ומתגלה בשעה, במשך חיי האדם, בשעות, בזמנים, בעת המתאימה והמיוחדת לזה, ב”עת רצון“. זו המציאות של ה’אני’, ביחס אליך, לשם שמים. המציאות הזאת, השייכות הזאת וההתאמה היא ‘עת רצון’. לעומת זה ההתכוונות, “אלהים ברֹב חסדך ענני באמת ישעך“, משמים, התכָונות. התפלה היא מלמטה למעלה. מלמטה, בכל מלֹא ה’אני’, בכל מלֹוא העצמיות, הישות, ההויה, כל הנשמה תהלל. ומתוך כך, מכאן הפגישה ב’שומע תפילה’, ו’עונה לכל קוראיו’, משמיימיות העליונה.

האדם, מערכת החיים של האדם. כל אחד מאיתנו, תמיד בכל מערכת החיים, ‘בכל עת ובכל שעה’, זמנים שונים, מצבים שונים. אדם מרגיש את עצמו ברוחניות, בגופניות, מקרים, מאורעות, כך מציאות חיה, חליפות ותמורות, זה עניין של האדם, הנושא של האדם, שבתוך חליפות ותמורות יהיה בסדר, להחזיק את עצמו בתוך החליפות והתמורות. כך העובדה. חליפות ותמורות לפעמים יוצא הפרעות, צדדים שונים, הסובב מחוץ. האדם, אין האדם, ההגדרה של האדם, כך העובדה של הבריאה, של המציאות. האדם מצד סדר החיים הרגילים. “אין האדם, המלא תמיד שנויים ותמורות של רגשות, של מצבי הנפש ושל“, לפעמים, יותר חריף, “ושל הסְערות רוחניות שונות“, האדם שנמצא בצורה כזו, במצב כזה בחיים. זו העובדה של החיים ככה.

האדם הזה במצבו זה, בערכו זה, הוא לא, “מוכן תמיד להיות מתעצם בתפלה“, המילה תפילה, התעצמות, מציאות העצמיות, עצם האדם. לא “מוכן תמיד להיות מתעצם בתפלה“, פה מילה קצרה, מתפרטים, עוד מילים אחדות, “ושיהיה הוא בעצמו“, עצם חיוניותו עצם מהותו, עצם אישיותו, עצם העובדה שהוא עצמו במלוא המובן יכול בכל האמת של ממשות, ישות, האדם, החמרית, הרוחנית, “ושיהיה הוא בעצמו הנושא הראוי של התפלה“, התפלה באמיתיותה בגדלותה, “התפלה הרוממה, הזכה והעליונה, המלאה אור ואש קודש ושלהבתיה“. להתרגל ככה, מקיימים מצוות, מבקשים בקשות. נאמר כל תפלה, בקשות, ברכות הודאות. כל זה – המובן של הביטוי ההתגלות – כל זה, עצם עצמיותו, עצם מהותו. כשאומר את הבקשה ומודה ומשבח ומהלל, הרבה יותר מזה. המובן של תפילה, עצמיות. וכשאדם מגיע למצב כזה של תפילה במלֹא המובן. במלֹא אמיתיות של עצמיותו, כל אישיותו, כולו, כל מהותו, הוא הנושא של ה’צמאה נפשי לאלוקים’, שזה כולל את כל הדברים, כל הצדדים, של הבקשות והשבחים וההודאות וכד’. לפי המצבים השונים של האדם, לא תמיד מובן כך להבין את המציאות, את העובדה. זו העובדה ככה, מצד אחד.

 עוד מילים אחדות בתחילת המשפט השני. “הנפש האנושית נתונה היא תחת ההתפעלות של שינויים, הבאים בעתים שונים“, כך העובדה, כך המציאות. עניינו של האדם בכלל, עבודה שבלב, שבתוך, אי אפשר להתכחש לזה, העניין הוא שבתוך החליפות והתמורות, בתוך העיתים והשנויים, אם אומרים, עולם הבא בעולם הזה, נצח בזמניות וכד’, והעובדה היא, אנחנו נמצאים בזמניות, ובעצם כך סדר הבריאה, סדר יצירת האדם. נשמת שדי, חלק אלוה ממעל וצלם אלוקים, והפתגם הידוע, ‘ירידה לצורך עליה’. והעליוניות והדבקות האלוקית הזאת תהיה נמצאת ונמשכת בתוך העולם הזמני, בתוך הזמניות, ובתוך חליפות ותמורות. ענין אותה השעה, העת רצון של התפלה, הפגישה והדבקות לפי מצבים שונים, כמה שהאדם זוכה, של פגישת ההדבקות הזאת, ההתרוממות הזאת והשייכות כלפי מעלה בתוך אותה האישיות הנמצאת בתוך חליפות ותמורות, ובזה ההתרוממות והשייכות וההדבקות באמיתיות האלוקית הנצחית. כך הוא סדר הבריאה. זה לא פשוט, זה פרובלמטי מאד. זה הקונץ הגדול הזה. מצבים לפי איך שהאדם זוכר את זה, מחזיק את עצמו כהוגן.

 “וכאשר כן הוא דבר ד’ ועצתו העליונה, אשר עשה לנו את הנפש הזאת, וְיָסד בה את ההכנה לכל אלה השנויים“, של הסתגלות והתבטלות. של הסתגלות והחזקת עמדה ושייכות, של  נשמת שדי חלק אלוה ממעל צלם אלוקים בתוך השינויים, לפני מאורעות החיים. כך העובדה, כך המציאות, הפלא של סדר הבריאה הזאת. מתוך כך, לכן, “יודעים אנחנו את ערך אותו הזמן“, אותה שעת התפלה, אותה העת רצון, אותה העת הזאת, שבאה באיזו מדה מסוימת, כמה מיני אחוזים, כמה מיני מדרגות, באיזו מדה שבאותה שעה, אנחנו נמצאים באיזו מידה, של קצת משהו קרוב לאמת של תפלה, את העונג הזה, את האושר הזה, הפרקים שמקודם בענייני תפלה. הזכות הזאת, העונג הזה, התענוג לנו, ולכל העולם כולו בענייני תפלה באמת, לפי הידיעה, לפי הצורך, לפי ההתעצמות.

 “יודעים אנחנו את ערך אותו הזמן, שהננו מרגישים את עצמנו כולנו מוכנים במידה מלאה“, כולנו, לפי כל המדרגות, לפי כל המצבים, כל ישראל בכלל, “שהננו מרגישים את עצמנו כולנו מוכנים במידה מלאה להיות מתאחדים במהותה של התפלה“, איזה ערך יש, איזה ערך מיוחד. בספר ה’כוזרי’ יש ביטוי, הזמן של התפלה נקרא כמדומני: החמאה של הזמן, שמנונית, משמנים. זה הזמן כשהאדם נמצא בתפלה בקונטקט, קונטקט אמיתי עם רבש”ע, “יודעים אנו את ערך אותו הזמן, שהננו מרגישים את עצמנו כולנו מוכנים במידה מלאה להיות מתאחדים במהותה של התפלה, וקוראים אנו את העת ההיא עת רצון“. העת שבאמת. יש המון מדרגות. באמת, שבאמת נמצאים, באמת במצב של תפלה, באמת במצב של הכרת הרגשת שייכות, שייכות כלפי שמים, שייכות כלפי אלוקיות, מתוך ומבין כל החליפות והתמורות, כל הזמנים השונים. השעה הזאת – אמיתית, אצילית, שלמה, חזקה, חסונה, זו ‘עת רצון’. זה מצד אחד.

כשיש הרבה חליפות ותמורות, אז ממילא, כביכול, תורת אמת, האמת האלוקית, ד’ אלוקים אמת, מעל לחשבון של תמורות כמובן, נצחי. וכך עניין של שמי שמים, שמי, שמי קדם, עולם הזה, עולם הבא. ובעולם הזה חליפות ותמורות, זמניות ורגעיות, השתנות, וכל זה בכלל, ממקור הנצחיות העליונה. “אע”פ שכלפי מעלה“, באמת, “האמת המוחלטה זורחת“, ואמת מוחלטה זה מעל לחשבון של חליפות ותמורות, האמת המוחלטה, מכאן המשך השפע והחזקת עמדה והישועה בכל המצבים, “האמת המוחלטה זורחת, והישועה של רב“, הפסוק, ‘רב חסד ואמת’, ‘חסד ואמת נפגשו’, חסד אלוקי, חסד ד’ מעולם ועד עולם, ‘עולם חסד יִבנה’ וכו’.

“אע”פ שכלפי מעלה האמת המוחלטה זורחת“, במובן מעלה, במובן אבסולוטי אמיתי, אלוקי, ודאי קיימת האמת המוחלטה. אנחנו לא נמצאים בתוך ה’כלפי מעלה’. אבל קשר, המשך, הופעת אור מלמעלה. כלפי מעלה, האמת המוחלטה הזאת, “והישועה של רֹב החסד“, גדלות אמת, “רֹב החסד העליון ישועת עולמים היא“, עולמים, נצחית קבועה מוחלטת, מוצקת, איתנה, מעל לחליפות ותמורות. נכון ברור. דוגמה בכלל, במציאות, “ונצח ישראל לא ינחם“, לא ינחם, ישקר, “והכל“, מתוך זה בוודאי, “והכל עומד במצב רם ואיתן ממעל לכל שנויים ותמורות“, נכון.

 אם כן לכאורה במציאות בעובדה, יש שני מיני עולמות, שני מיני מצבים, שני מיני בריאוֹת. ההוויה האלוקית העליונה, נצח. נצח ישראל ונצחיות אלוקית, ו’ד’ אלוקים אמת’, ממעל לכל חליפות ותמורות. ומציאות הבריאה של העולם התחתון, מצבים פשוטים של עולם הזה, של לא נצחיות, חליפות ותמורות. שני מיני עולמות וכד’, כך העובדה. ואנחנו נמצאים במצב הזה של בעולם הזה התחתוני, שהוא אפוף ומלא חליפות ותמורות. והתמונה, הפנורמה זאת, הולכת ומתגלגלת, חליפות ותמורות. כאן נפגשים שוב, זה הפלא, סוד היצירה וקשר האלוקי העליון, ששני העולמות האלה הם לא נפרדים. ענינו של האדם שיזכור את זה, ותתגלה הגבורה היסודית והדבקות, ‘ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם’, מתוך כך, ‘חיים כֻולכם היום’. וסדר הבריאה הזאת, סדר היצירה הזאת. ‘משמי מרומא עילאה בית שכינתיה’, ‘משמי שמי קדם’, ומתוך כך המשך וקשר לקטנות של העולם התחתון הזה שלנו.

 “אע”פ שכלפי מעלה האמת המוחלטה זורחת, והישועה של רֹב החסד העליון ישועת עולמים היא ונצח ישראל לא ינחם“, זה בערך אותו הדבר, אמת מוחלטה, ישועת עולמים ונצח ישראל גם כן. שלשה ביטויים שונים שהם ענין אחד, “והכל עומד במצב רם ואיתן ממעל לכל שינויים ותמורות“, כן, זה נכון לחוד, ועם זה, עצת ד’, ‘עצת ד’ לעולם תעמֹד מחשבות לבו לדֹר ודֹר”, “הנה עצת ד’ היא זאת“, תכנית נפלאה, עצה כזאת, שיש מסודר ‘סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה’. אגב, כאן יש סדר עצת ד’, קשר כזה מלמטה למעלה, מלמעלה למטה. אם כן זה סדר הבריאה כזה, שיש סולם.

נזכר מזה, לא פשוט, לא כל כך פופולארי בכל המפרשים. נזכר, ‘סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה’, הסולם הוא יצירה אלוקית. ליצירה כמו שדברנו יש קשר בין העולם העליון לעולם התחתון. בעולם התחתון מלא חליפות ותמורות, בלבולים ככה מאורעות וכד’. ובעולם העליון, נצח קבוע מוחלט אבסולוטי. אבסולוטי, יש לא אבסולוטי שלנו. והעובדה היא, פשוט, כל אחד צריך להבין את זה. וכאן הביטוי הזה, מסודר ככה, שיש קשר. לא נפרד ח”ו. הנהגה, הנהגת הבריאה. בורא עולם, מנהיג עולם, השגחה כללית והשגחה פרטית. קשר קבוע ומוצק וקיים. עם כל הקטנות הזאת שלנו, הכל הבל, חליפות ותמורות מהמקוריות של העולם העליון, של שמיה מרומא עילאה. והקשר הזה קיים, ישנו.

יש ענין שבחולשת האדם שהרבה פעמים שוכח או מתעלם. בסדר הבריאה, שלשלת  מעשה מרכבה של הבריאה, זה הקשר שלנו. הקשר הזה הוא מזכיר לנו את הסולם של יעקב אבינו. סולם מקשר. פה אנחנו רואים שהסולם מקשר, לא כתוב ‘סולם מוצב על הארץ’. סולם זה שלשלת גשר, שלשלת גשר המקשר, נאמר באוויר, באיזה אופן שיהיה, משמי שמים – אל הארץ. הסולם הוא אל הארץ – סולם מוצב ארצה, ארצה זה אל הארץ, ירושלימה, המדברה. באופן פשוט, סולם עומד באיזה מקום על הרצפה, על הקרקע. מה זה ‘סולם מוצב ארצה’? מוצב אל הארץ? מוצב בארץ, וגדול, גדול מאד, קילומטרים, מגיע השמיימה. נמצא בארץ ומגיע השמיימה, סולם גדול. לא כן, סולם מלמטה ומגיע למעלה – סולם אלוקי גשר אלוקי. סולם מוצב ככה, בסדר קשר העולמות העליונים והתחתונים. הכל מן השמים, בראשית ברא אלוקים, תורה מן השמים, ‘בראשית ברא אלוקים את השמים’, ומתוך כך ‘את הארץ’ וכו’ וכו’. אלוקים בשמים ואתה על הארץ. כך סולם מוצב ביסודות הבריאה, מסודר ככה, השלשלת והגשר והקשר. מוצב אל הארץ, הכיוון של הנהגת העולם, הנהגת הארץ ככה, מן השורש השמיימי.

 ומתוך כך, ‘מלאכי אלוקים עולים ויורדים’, “שיש קשר אדיר בין השפלות של השנויים,  שאנו קשורים בהם, ושאנו מוכרחים על ידם לבֹא לעת רצון“, לא משנה. סולם מוצב, כמו שנאמר עכשיו, הפרשנות הזאת. סולם מוצב אל הארץ. אם כן נאֹמר שמוצב מן השמים אל הארץ. בעצם, באופן אובייקטיבי אבסולוטי, אז הסולם הקשר, מתחיל מן השמים. פה הקשר ההתחלה, מקודם הרישא, מצד השפלות ובמצב העליון, אותו הדבר. כל הבריאה כולה מקושרת יחד, העליון לתחתון, התחתון לעליון. שם המראה הזה האלוקי העובדה האמיתיות, כל סדר הבריאה ככה, ‘סולם מוצב ארצה’. וכאן מדברים מצד האדם. האדם שכל כך מלא בחליפות ותמורות, נמצא בעולם הזה וכל הקטנות וכל הקשיים, זה מצד השפלות פה למטה. והקשר תמיד מקשר. כך סדר הבריאה הזה. שמקשר את התחתוניות והעליוניות, העליוניות והתחתוניות. מהמקור של העליוניות לתחתוניות. זה אותו הדבר.

 “והנה עצת ד’ היא זאת, שיש קשר אדיר בין השפלות של השנויים, שאנו קשורים בהם“, בטבע המציאות, “ושאנו מוכרחים על ידם“, כאן, שינויים כמה פעמים מרוממים את האדם. סדר הבריאה כך, שהאדם יזכור ויחזיק עמדה, מתוך כל השנויים, מתוך כל ההפרעות, מתוך כל הקטנות, מתוך כל הסיבוכים. מזה השאיפה להגיע לעת הרצון, להגיע לשעה של התפילה, למצב המיוחד הזה, “ושאנו מוכרחים על ידם לבֹא לעת רצון, עם“, הקשר בין זה, “עם האמת הגדולה אשר חסד עליון מופיע עליה, העומד לעד לעולם, ממעל לכל שנוי ותמורת מעמד“. זה החצי הראשון. העובדה, המציאות זה ככה.

וכאן הדברים חוזרים, מתבטאים במלים של הפסוק. “ואני תפלתי“, מה שהסברנו מקודם, האני, המהות העצמית, “עצמיותי האנושית“, בתור אדם, “עצמיותי האנושית כשהיא באה להתאחד בתפלתי“, התאחדות, הזדהות, הוויה, “בתפלתי“, להתאחד בתפלה, תפלתי, תפלה של האני שלי, של המהות שלי, של העצמיות שלי, של הנשמה שלי, “בתפלתי, הראויה להִיקרא בשם התפלה שלי, ההולמת לאנושיותי“, לתוכן נשמתי, “ויורדת“, האני שנמצא בכל המוני השינויים והתמורות, “ההולמת לאנושיותי ויורדת עמי בדרגת השנויים“, בתוך חיי עולם הזה, ומתוכם, הזכרנו מקודם, על ידם, מתוכם מתרוממת לעילא ולעילא, אל המקור שמעל לכל השנויים, “ויורדת עמי בדרגת השנויים, ובאה על ידם“, על ידי כל השנויים האלה, על כל מערכות עולם הזה, “ובאה על ידם למעמד הרם בעת המאושרה“, עת רצון, “שהנני מוצא את עצמי מקושר עם המהות של תפלתי“.

 אז, אני יודע את הערך הזה, נמצא במצב הזה, אז יודע אני שזה עת רצון, זוהי העת המאושרת הרצויה המתאימה של ענין תפלתי, “יודע אני  שזהו לך ד’ עת רצון, שאתה האל הקדוש המתעלה מכל זמן ומכל עת, מכל תמורה ומכל שנוי, על פי עצתך העליונה היא עת הרצון, שאנו חשים אותה בתור עת“, עת מיוחד, הערך המיוחד, ‘בכל עת ובכל שעה’, “בתור הופעה יוצאת מכלל של מאורעות של דברים משתנים“. הערך הזה הפנימי המרכזי, המיוחד בעת הרצון הזה, עת התפילה, לעומת כל הסביבה, כל הסובב בחליפות ותמורות. אם כן אלה אותם הדברים הראשונים, מודגשים ומובלטים. מזדהים עם כל ההדגשה הברורה איך שמתבטא בפסוק. דברי רוח הקודש.

אם כן מתבטא מה? המציאות. המציאות המיוחדת הזאת, באמת הפשט האמיתי  במציאות האדם הנמצא בתפילה. מה? לעומת העת הזאת המיוחדת, שהיא איזה קטע כזה מיוחד, מרומם ונישא, חתיכה כזאת, חתיכת קודש כזו לעומת העיתים, כל מיני העיתים, והשנויים וחליפות ותמורות שנמצא במשך הזמן של היום, של השעה. כאן ההמשך השני, זה החצי השני, כמעט חזרה על הדברים הקודמים. ההדגשה מתוך הפסוק, מתוך המילים.

“אבל המקור העליון של הופעת תכונת העת של הרצון הלא אינה אותה המידה המצומצמת“, יש המון עתים זמנים רגעים ושעות, חליפות ותמורות. ומכל זה, המובחר, העת הזאת המיוחדת. אבל כאן אנחנו צריכים להדגיש, המקור העליון שהזכרנו מקודם, הוא נמשך מתוך האמת המוחלטת, האלוקית העליונה, “המקור העליון של הופעת תכונת העת של הרצון“, מה שעכשיו הגדרנו בתור עת רצון, החשיבות המיוחדת, הערך המיוחד, המהות המיוחדת של העת הזאת, לעומת כל מציאות עיתים וזמנים וחליפות ותמורות שלנו, כאן מצב הגדרה, נאמר, זו לא עת אחת מהעיתים. העת הזאת, היא מוקדשת לתפילה, ענין תפלה. כאן יש  ענין של הדגשה. העניין של העת הזאת, מציאות שומע תפילה, ‘קרוב ד’ לכל קוראיו’, שיש באמת התכָונות כזו, באיזו מדה, כמה מיני מדרגות שיש בזה וכד’. נוצר מצב של התעלות והתרוממות מהרצון הזמני שבחליפות ותמורות, של פגישה עובדתית חיונית ממשית עם המקור העליון. איזה מין עת זו, זה מין עת אחרת, עת מיוחדת. נראה איך זה מתבטא פה.

המקור העליון, בתור “המקור העליון של הופעת תכונת העת של הרצון“, העת הזאת, העת המסוגל, “הלא אינה אותה המידה המצומצמת, היורדת להתגלות עלינו בתור עת לבדה“, נפרדת, חתיכה מיוחדת, “בתור ענין מפורד ועומד בפני עצמו בלא מקוריותה העליונה“, לא כך. המשך של המקוריות העליונה, של אור ד’, של מענה ד’ שמופיע ונפגש איתנו ומזדהה אתנו, ומאיר אותנו בתוך כל הסיבוכים והקטנות של העיתים. נמצאים בהתרוממות קדושה כזאת, התרוממות גבורה, התרוממות מציאות מיוחדת של התעלות, התעלות למעלה, “כי אם בתור הופעה אצילית ממקור האמת המוחלטה, ששם הוא ששון הישע העליון. אלהים ברֹב חסדך ענני באמת ישעך, כמו שהוא האמת בעצמותו“, באמת, זו אמת, אמת ממש, ‘ד’ אלוקים אמת’, “כמו שהוא האמת בעצמותו וביסודו העליון, המתעלה מכל חזיונותינו המצומצמים.

והקשר הזה, של השנויים ושל חיי השעה אשר לתפלה“, בגמרא בשבת (י’ א’), תפילה נקראת חיי שעה, “עם חיי העולם ועם הנצחיות העומדת ממעל לשנויים“, הקשר הזה, “הוא בעצמו יבטיח לנו, ביחש להכלל, את קביעות“, כאן דבר נוסף, “יבטיח לנו, ביחש להכלל, את קביעות הזמן הכללי, שהוא מאושר מצד התורה“, על ידי התפילה חיי שעה, התורה חיי עולם. ובתורה, מהכלל של התורה, הכלליות של התורה – התורה מסדרת את הפרטים. פרטים של סידורי תפלה ושל זמני תפלה, הזמנים המיוחדים. הקשר הזה של שנויים וחיי שעה של התפלה, המקושר עם חיי עולם, עם המקוריות העליונה, “ועם הנצחיות העומדת ממעל לשנויים, הוא בעצמו יבטיח לנו, ביחש להכלל“, דרך הסדר שלנו, יש מקודם את המילה כולנו, במובן זה. אנחנו כולנו, מקושרים עם כל הכלל, כל עבודת ד’, כל פרק שירה של כל הבריאה כולה, ‘כשם שמקדישים בשמי מרום’, וכל ישראל, “ביחש להכלל, את קביעות“, כל זה מסודר, קביעות זמן מצד התורה.

“את קביעות הזמן הכללי, שהוא מאושר מצד התורה, שהוא בא מצד התכונה האמיתית של ההויה הכללית בכל מהותה“, דברנו מקודם, כל עניין התגלות אלוקות בהוויה בכל מהותה שיש לה, דברים שנפגשים, נאֹמר ב’אורות התשובה’, הערך הפרטי, המוסרי האישי הפרטי, זה שייך עם כל המהלך הכללי של כל העולם, תשובה של כל העולם, התעלות קדושה של כל העולם. שם זה מציאותי, קוסמולוגי, אבסולוטי עובדתי. כאן זה גם כן מציאותי, אבל ביחוד בפגישה ובהתגלות עם מצב הנפש של חיי האדם.

 “את קביעות הזמן הכללי, שהוא מאושר מצד התורה, שהוא בא מצד התכונה האמיתית של ההויה הכללית בכל מהותה, שיש לה“, יחד עם זה שיש לה, זה ענין כל כך אובייקטיבי כל כך אבסולוטי, כל כך מציאותי הווייתי, של, “התכונה האמיתית של ההויה הכללית בכל מהותה, שיש לה התוכן היותר עמוק בההפעלה הנפשית של האיש הפרטי, ונעשה“, מכאן פגישה של תפלת יחיד עם תפלת רבים, “ונעשה היחיד מוכן על ידי תפלתם של רבים, המקיפה אותו בכל מהותו, ואיזה הוא עת רצון-“, בגמרא יש (ברכות ח’ א’), ‘ואני תפלתי לך ד’ עת רצון’, “ואיזה הוא עת רצון -“, מיוחד? “בשעה שהצבור מתפללין“. עת רצון של המצב המיוחד הנפשי האישי של האדם הזה, וזה גופא, עוד בשכלול, עוד במעלה, התכוונות עם הצבור, בשעה שהצבור מתפללים.

התכָונות היחיד והצבור היא המשלימה את כל הערך המיוחד שמתגלה של המצב הנפשי, הנשמתי הרוחני של האדם, שמוצא את עצמו, מגלה את עצמו, מהותו, התעצמותו, מתוך מציאות שבעולם הזה בשנויים ובתמורות, ובזה ההזדהות עם האלף, עם התמורות. עולמי, אישי. והעולמי והאישי משתכלל ומתגלה במיוחד בצבור, ציבורי. עם הרבה היחידים, כל היחידים. יחד עם זה, זה עובדתי, קדושת הצבור, בחירת הצבור.

…

האמת, מה מדברים כאן? האמת האלוקית, האמת המוחלטה הנצחית, אבסולוטית עליונה, תורת אמת וכו’ וכו’. במציאות שלנו, זה ככה קטנוני, מצומצם. דבר ד’ אמת, אנחנו ממשיכים אותו, מתקשרים בו ועוסקים בו בלימוד ובקיום – בקטנות, בצמצום שלנו. תורה יורדת אלינו. אנחנו מורידים את התורה בלימודה  ובקיומה בעולם הקטנוני שלנו. מצוות ד’, מקיימים מצות ד’ בידיים החומריות שלנו. גם במעשים, קיום ולימוד. יש מקום. מה? ‘וירד ד’ על הר סיני’. אם כן זה אח”כ הדברים, העולם הזה, פרטים מעשים, מעשה אדם. מה מעשה בשר ודם, איזה מין דבר יש פה. וכך העובדה. הקשר האלוקי השמיימי. יש ירידה למטה. יש בזה ירידה – ח”ו, יוצא חילול הקודש, קדושה אלוקית עליונה. אלא מה, בהבנה שלנו, בשכל שלנו ובמוסר אלוקים של מה חיינו.

זה הקונץ, זה הסוד. זה קידוש השם הגדול. שדבר ד’ מלמעלה, אם כן ירידה. זה קידוש השם הגדול, בירידה הזאת, ‘וירד ד’ על הר סיני’, קידוש השם בתחתונים. השמים יורדים אל הארץ. ותורת אמת האלוקית המוחלטת והשמיימית, היא היא למטה. והיא שמימית, תורת ד’ משמים. קידוש השם בתחתיות, על ידי עסק תורה, ע”י קיום מצוות. זה הגילוי הגדול. הזכרנו כמה פעמים, צריך להבין היטב, בירור אמיתי ודבר פלא. פלא זה מציאות  וקיים. מקיף כל האדם כולו, כל התורה כולה.

מונח בחמש המילים של הפסוק, שגור בפינו: ‘צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת’. צדק צדקה, זה מעשים טובים. המעשה הטוב שהאדם עושה, הרבה מעשים טובים במובן צדקה. אדם נותן צדקה, המילה צדקה בעברית, במובן לשוני דקדוקי, יסודה הוא צדק. ברור, לצדק נוסף ה”א, נעשה צדקה. אז צדק הוא היסוד של צדקה, היסוד האבסולוטי, האבסטרקטי האבסולוטי המוחלט. כאן הפסוקים, יש ביטוי, ‘צדק עולמי’. צדק אלוקי, צדק עולמי. יסוד הצדק. אז צדק במובן האמיתי עליוני, לא מתחיל מכאן, ממה שהאדם מסדר. יש פסוקים, ‘יקוב בצדק’, כמה פעמים גם בימים נוראים.

 צדק לא מתחיל מכאן, צדק שמימי. נכון. הדבר הזה השמיימי, יורד אלינו לארץ ומתגשם. מתלבש בתוכנו בחיינו, על ידינו. סדרי אותיות, כמה פעמים דברנו, מצד הה”א. הה”א, ביטוי של התגשמות. העולם הזה נברא בה”א. יש הרבה דוגמאות, המון דוגמאות. שתי אותיות או שלוש אותיות יסודיות – ה”א מצטרף אליהם, מתגשם. הצדק נוסף, מתגבש ומתגשם ומקבל ה”א, מעשי. יו”ד ק”א וא”ו ק”א, גם כן יש, בשם הויה גם כן. ‘עולם הבא נברא ביו”ד, עולם הזה נברא בה”א’. ‘ביה ד’ צור עולמים’, הה”א זה ההתגשמות, המעשיות. ההתגשמות, ההוצאה לפועל והמעשה של הצדק העליוני האצילי.

אם כן זה צדקה. נו, נאמר הצדקה הזאת, המעשיות. אנחנו עושים צדקה, נותנים צדקה לעני, משהו. אם כן זה כבר ענין שלנו. יוצא שהצדק, הרם ונשא, האלוקי העליון, הוא יורד ומשתפל, בשפלות שלנו, בקטנות שלנו, במעשיות שלנו, בזה שמקבל את הערך של צדקה. נו אם כן כמו שאמרנו מקודם, יש מקום לחזור על זה. אם כן מה דינו עכשיו? עכשיו הוא ירוד למטה, בתחתיות ארץ. נמשך מהמקור העליון, ומה עכשיו? מחולל, ארצה? מקודם היה שמימי אלוקי, ועכשיו אנושי, קטנוני ארצי. דוגמה, צדק זה מעשים טובים.

זה מה שאנחנו אומרים – זה לא ככה. צדקה שאנחנו עושים, דוגמה, צדקה, לכל מיני מעשים טובים. מעשים טובים שאנחנו עושים על פי מצוותך, בהמשך, בכוח שלך, ‘קִדשנו במצוותיו’, אנחנו עושים צדקה, אבל צדקה שלך, על פי דבריך, על פי הדרכתך וכד’. זה שייך, קשור אתך, ‘צדקתך’, הצדקה שאנחנו עושים, היא צדקה שלך, היא ‘צדק לעולם’! תמיד, לעולם ולעולמי עולמים היא נשארת בתא השמיימי. היא כאילו בשמים. כאילו בשמים, ונמשכת אלינו לארץ. היא לא מחוללת, ארצית דתית קטנטנה. היא ‘צדק לעולם’.

אותו הדבר בלימוד. קיבלנו תורה מן השמים. תורה מן השמים, שמימית. כמה צריך משה רבינו להילחם במלאכים, עד שניצח אותם. בשמים, חמדה גנוזה. והחמדה הגנוזה הזאת השמיימית ירדה אלינו. אלינו בישיבה וכד’, לומדים ועוסקים ומתפלפלים, מכניסים נאֹמר לתוך עבודת השכל שלנו, שכל של בני אדם תמותה, בני אדם שחקו הבל וכד’ ועוד. נו אז מה עם התורה הזאת? תורה היא שמימית, לכאורה היא תורת אמת מוחלטת. ועכשיו התורה הזאת, היא כאן נמצאת בירידה, כאילו יוכל להיות ירידה לערך הצדקה ולערך המצוה, וירידה לתחתיות ארץ, ירידה לערך התורה. התורה עניינה נזכר בתוכנו.

לא, זו טעות. אנחנו אומרים: ‘תורתך’ – זו תורה שלך. התורה השמיימית. שמימית, ד’ אלוקים אמת. אמת מוחלטת, ‘תורתך אמת’, כאן בארץ הזאת, שאנחנו, ניתן לנו הכוח והזכות להיאחז בה ולברר בירורים של תורה, זו ‘תורתך אמת’ השמיימיות האלוקית של מצוותך, של צדקתך ושל תורתך, היא נמשכת כאן למטה בתוכנו, על ידינו ובינינו, כאילו באבסולוטיות האלוקית המוחלטת. זה מה שיש פה. זה  מרוכז בחמש המילים של הפסוק הזה.