תפילת שחרית הקדמה
לראות ענייני הפסוקים האלה, הפסוקים שקבועים כאן לפני התפלה. הפסוק בתהלים (כ”ו ח’)
“ד’ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך“.
הגישה לתפילה מתוך אהבה, באהבה יש מדרגות ממש. בפסוק הזה יש שני חלקים, שני צדדים, שתי מדרגות באהבה. “האהבה, בתחילת צמיחתה“, אדם אוהב. באהבה יש מציאות ה’אני’ של האדם, האדם האוהב, כל מיני אהבות, אוהב את ד’, “האהבה, בתחילת צמיחתה מתחברת היא עם האֲניוּת, ה’אני’ של האדם, אני אהבתי, “האניות אשר היא בטבעו של היצור המוגבל“, בתחילת האהבה, “ואהבתו“, יש סתם אהבה, אבל אהבה לכאן, לעניין זה, “ואהבתו להיות בבית ד’, במקום המקודש, ששם האורה האלֹהית שורה, היא מחוברת עם ההרגשה“, ההרגשה המיוחדת, “שהוא בעצם האני שלו הוא שרוי במעון הקודש. ונפשו“, של האדם, “שקויה היא“, מלאה השקאה, “שקויה היא מצחצחות אור התענוג אשר להאור האלהי“. ההתחברות, הדבקות, ההתבטלות.
“אחרי האהבה הזאת, שהיא קשורה עדין עם ההרגשה העצמית במה שהוא חש שהוא נמצא במעון בית ד’“, אחרי המצב הזה, “מתגברת היא הקדושה, והאהבה העליונה“, מה שיותר זך, יותר צחה, יותר זכה, “מתצחצחת ומזדככת, לא בתור אהבה שֶׁהַשָּׂמַת עצמותו של האדם בתוכה היא תופסת מקום בה, אלא אהבה פלאית שאין דוגמתה כי אם בהאהבה האלהית העליונה“, הדבקות, ההתבטלות. “זאת היא האהבה שאינה מזכירה את המעון, את האופן שסוף כל סוף מזכיר הוא את האוהב שמציאותו היא שמה, אלא למעלה מכל תאור של החזקת איזה נושא חוּצי לבד מהוד כבוד הקודש האלהי. והאהבה“, במדרגה השנייה, המעמיקה, המתרוממת.
“והאהבה מתעלה עד להבטוי של אהבת מקום משכן כבודך, שהמקום איננו כי אם מקום משכן הכבוד, ועצמיותו של האדם האוהב איננה תופסת בו מקום בהויתה, זאת היא האהבה העליונה, אהבת הנצח של ‘כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלהים לעולם’, המכשירה אותנו להדר קָדשה של התפלה הרוממה, המעוטרת בטל אורות הוד הקודש“. זה שתי מדרגות באהבה. מקודם יש האהבה שיש עוד מציאות ה’אני’ של האדם. ומזה, אהבה במדרגה יותר גדולה של התבטלות, התבטלות כל מציאות האדם אל המקור האלוקי.
כאן בפסוק השני יש ענין אחר.
“ואני אשתחוה ואכרעה אברכה“, כריעת ברכים, “לפני ד’ עושי“.
“המדה, מצב כזה, מדרגות, מעלין בקודש, מדרגות בדבקות האלוקית, ‘ולדבקה בו’, “המדה הרגילה של ההתמסרות אל הקדושה האלהית, וההתבטלות האישית הבאה מיסוד קבלת מלכות שמים, היא“, הולכת ומתגברת, “בתכונתה הולכת ומתגברת באדם“, מִתחילה, “מתחיל מהמדה הקטנה וכח האור הולך ומתפרץ, זורם ומתגבר“. מצב כזה, מקטנות לגדלות, לגבורה, לעמקות. זה מצב של התפתחות. מה שיש קצת מזה ב’אורות התשובה’. “אבל“, יש מצב של לא התפתחות, פתאום, “יש עוד מדה אחרת, של הופעה גדולה של אורה פתאומית, המתקפת את האדם עד כדי ההתבטלות הגמורה המפליאה ומשמימה אותו בתמהון עוזה, ומתוך“, כשבא מצב כזה, האדם נעשה כאילו נדהם, משתומם, “ומתוך הדהימה הגדולה לא יוכל להיות מוכשר לבא לסדר חיים קבועים, בדבור פה של תפלה, וקל וחמר שלא יוכל להמשיך סדרי חיים מעשיים כטוב וכישר, שזוהי המטרה העליונה של עושה כל בפועל, שיהיה האדם במעשה מסדר חייו ומפעליו כתורה וכמצוה, כדבר ד’ הנאמן.
לשם מטרה זו יבֹא האדם לסדר לו את המשכת יחושו להרגשתו את כוח הקדושה העליונה במידה כזו“, שֶמה? “שאף שבתחילה באה ההשפעה האלהית עליו בתוקף ובהרעשה, עד כדי“, זה מתבטא בהשתחואה, השתחואה נקרא פישוט ידים ורגלים, התבטלות כל שעור הקומה של האדם, “עד כדי מדת ההשתחואה המוחלטת, של פִשוט ידים ורגלים, המורה על בטולה של כל הויתו מפני חוזק יד ד’ הנטויה עליו, בהופעת גדלו ותפארתו“, ועם זה, “יצמצם בעצמו“, כל ההשתחויה, כל ההתבטלות, ומתוך זה, “יצמצם בעצמו את ההופעה עד כדי הכריעה“, ‘ואכרעה’, “שהיא אמנם מכפפת“, מכופפת, “את כל הגוף, אבל כח הפועל בזה הלא הוא רק התנועה של הברכים“, איבר אחד, “ואחר כך יבֹא לצמצם ולהגביל עוד את רגשי התפעלותו מההתגלות האלהית אשר בלבבו, עד כדי הבריכה, שהיא מתייחסת כבר לברכיים בעצמן, מבלעדי היחס המתפשט בהכרעתה של הכריעה על הגויה כולה.
ותכלית בואם של כל אלה העניינים וצמצומיהם היא, מפני שכל ההשתחואה הזאת לצורותיה השונות הלא היא לפני ד’ עושִי, המכונן אותי להיות בעולם המלא עשיה ומפעל, אשר בהתגברות רגשי הנפש, גם העדינים שבעדינים שבהם, כשהם מתפרצים בלא גבול, הם מטשטשים את העשייה. ע”כ כדי לכונן את התוכן העשיתי, מבלי להנזק מכוחה של ההופעה העליונה בחוגי המעשה, יש אשר ילך האדם מקירוב לריחוק, וממעמד של בדידה, ועלוי רוחני, למעמד של חברותה וירידת ערך, מלמעלה למטה, וכל אלה יכוננו את יסוד העשיה, ‘לפני ד’ עושי’, “את יסוד העשיה ביקר תפארתה.
וכן הענין של כל אלה, ההשתחואה, הכריעה והבריכה הבאות מסודרות זו אחר זו, הלא הוא לפני ד’ עושִי, ובטובו יאיר את אור החיים בפועל ובמעשה, על ידי ההדרגה התכונית שבטבע הנפש האנושית, להיות מופעת בהארה אלהית פתאומית, בצורה נשגבה, ולצמצם אחר כך את רוחה ושאיפותיה, כדי להתקרב במעשה אל המטרה היותר נשגבה שאפשר לה להתגשם במעשה, לפני ד’ עושִי. מצב של השתחואה, כל שעור הקומה של האדם. ומכאן מתגלה באופן מסודר מודרך, מצומצם, בכריעה. כריעה מפורטת בברכיים. סדור המדרגות ההדרגות האלה הוא מכוון ליחס של העשיה. ‘לפני ד’ עושי’. כדי להתקרב למעשה צריך את המטרה היותר נשגבה.
“ואני תפִלתי לך ד’ עת רצון, אלהים ברֹב חסדך ענני באמת ישעך“.
צריך להתבונן מה יש בפסוק הזה. שני חלקים. החלק הראשון ‘אני’. ו’אני’ מתגלה בתפלתי, בעת רצון. והחלק השני באמת, בד’ אלוקים אמת. באמת ישעך. נראה. “ואני תפלתי לך ד’ עת רצון, אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך. “אין האדם, המלא תמיד שנויים, ותמורות של רגשות, של מצבי הנפש, ושל הסערות“, הסתערויות, “רוחניות שונות“, איננו, “מוכן תמיד להיות מתעצם“, בעצמיותו, “בתפלה, ושיהיה הוא בעצמו הנושא הראוי של התפלה הרוממה, הזכה והעליונה, המלאה אור ואש קודש ושלהבתיה“. מדוע? אח”כ מתפרט.
כוח הנפש, ידוע. הנפש, מצבי הנפש, היא הצד החיצוני של האדם. הצד הפנימי של האדם זו הנשמה. “הנפש האנושית נתונה היא“, הנפש האנושית המתגלה בגוף, בסדרי חיים, “הנפש האנושית נתונה היא תחת ההתפעלות של שינויים, הבאים בעתים שונים, וכאשר כן הוא דבר ד’ ועצתו העליונה, אשר עשה לנו את הנפש הזאת, ויסד בה“, בנפש הזאת, “את ההכנה לכל אלה השנויים“, המתגלים במצבי החיים, בגוף, “יודעים אנחנו את ערך אותו הזמן“, עת רצון, “את ערך אותו הזמן, שהננו מרגישים את עצמנו כולנו מוכנים במדה מלאה להיות מתאחדים במהותה של התפלה, וקוראים אנו את העת ההיא עת רצון.
אף על פי שכלפי מעלה האמת המוחלטה זורחת, והישועה של רב חסד העליון ישועת עולמים היא, ונצח ישראל לא ינחם, והכל עומד במצב רם ואיתן ממעל לכל השנויים ותמורות, הנה עצת ד’ היא זאת“, שמהמקור שממעל לכל השנויים ימשך שומע תפלה, והיחס ההתייחסות אל המצבים שלנו בשינויי החיים. “עצת ד’ היא זאת, שיש קשר אדיר בין השפלות של השנויים, שאנו קשורים בהם, ושאנו מוכרחים על ידם“, על ידי השנויים שלנו במצבי החיים, זוכים על ידם “לבא לעת רצון, עם האמת הגדולה אשר חסד עליון מופיע עליה, העומד לעד לעולם, ממעל לכל שנוי ותמורת מעמד“.
לכן, “ואני תפלתי, עצמיותי האנושית כשהיא באה להתאחד בתפלתי, הראויה להקרא בשם התפלה שלי“, של נפש האדם, של האני שלי, “ההולמת לאנושיותי, ויורדת עמי בדרגת השנויים, ובאה על ידם“, על ידי השנויים, מתוך ההשגחה האלוקית, ההנהגה העליונה במצבי החיים, “ובאה על ידם למעמד הרם בעת המאושרה, שהנני מוצא את עצמי מקושר עם המהות של תפלתי, יודע אני שזהו לך ד’ עת רצון, שאתה האל הקדוש“, אצלנו יש שינויי מצבים בשינויי זמנים, אבל באמת להתכווֵן כלפי המקור האלוקי העליון שממעל לכל שינויים, “שזהו לך ד’ עת רצון, שאתה האל הקדוש המתעלה מכל זמן ומכל עת, מכל תמורה ומכל שנוי, על פי עצתך העליונה היא עת הרצון“, כאילו ירידה אלינו, “עת הרצון, שאנו חשים אותה בתור עת, בתור הופעה יוצאת מכלל של מאורעות של דברים משתנים.
אבל המקור העליון של הופעת תכונת העת של הרצון הלא אינה אותה המדה המצומצמת, היורדת להתגלות עלינו בתור עת לבדה, בתור ענין מפורד ועומד בפני עצמו בלא מקוריותה העליונה, כי אם בתור הופעה אצילית ממקור האמת המוחלטה, ששם הוא ששון הישע העליון. אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך“, ממקור ד’ אלוקים אמת, ממקור האמת האלוקית, באמת, שמקור הישע אלינו, “כמו שהוא האמת בעצמותו וביסודו העליון, המתעלה מכל חזיונותינו המצומצמים.
והקשר הזה, של השנויים ושל חיי השעה אשר לתפלה, עם חיי העולם ועם הנצחיות העומדת ממעל לשנויים, הוא בעצמו יבטיח לנו, ביחש להכלל, את קביעות הזמן הכללי, שהוא מאושר מצד התורה“, זמן התפלה, “שהוא בא מצד התכונה האמיתית של ההויה הכללית בכל מהותה, שיש לה התוכן היותר עמוק בההפעלה הנפשית של האיש הפרטי“, כאן השייכות של הפרטיות הנפשית שלנו בשייכות אל המקור האלוקי, אדון כל המעשים, “ונעשה היחיד מוכן על ידי תפלתם של רבים, המקיפה אותו בכל מהותו“, בלשון הגמרא, מאמר חז”ל (ברכות ח’ א’), “ואיזהו עת רצון – בשעה שהצבור מתפללין“. קשר היחיד והרבים, היחיד והצבור.
שאלה: מה זה המהות של תפילתי בשורה השנייה.
תשובה: כן, פשוט. הביטוי המובן של ההתקשרות, הביטוי של היחיד, “ואני תפלתי”, תפילת היחיד, האישיות הפרטית בצבור, הוא מקושר מתכון אל הרבים. בלשון הגמרא מאמר חז”ל: “ואיזהו עת רצון – בשעה שהצבור מתפללין“. התקדמות, שייכות, קשר היחיד והציבור. זה מתבטא במה שנאמר במאמר חז”ל הזה, עת רצון. עת רצון – בשעה שהציבור מתפללים. הדברים מפורשים, “ונעשה היחיד מוכן על ידי תפילת הרבים” שהיא מקיפה אותו. התכונות הרבים היא מרוממת, מגדילה ומאדירה את הערך של התפלה של היחיד.
שאלה: האם יש עת רצון מיוחד?
תשובה: כך לשון הגמרא, מאמר חז”ל. עת רצון מיוחד של היחיד להתכוון. אם אדם, יש לו עיכוב להתפלל בצבור. כמה פעמים מזדמן לאדם להתפלל ביחידות. אבל זה נזכר בהלכה בשולחן ערוך (או”ח צ’ ט’), ראוי שהמתפלל ביחידי גם כן להתכוון אל תפילת הצבור. מקום שהצבור מתפללים, שעה שהצבור מתפללים. שעת רצון.
שאלה: מדוע מזכירים את הפסוק הזה דווקא במנחה בשבת?
תשובה: מנהג מיוחד. אולי אפשר לצרף גם עוד דבר מיוחד למנחה בשבת: ‘צדקתך’. גם כן מיוחד, מנהג של שבת. יש אולי מקום יחד. יש המסורת הידועה, יום פטירה של משה רבינו. משה שקול כנגד כל ישראל, משה רבינו כולל כל היחידיות והציבוריות, נפגש יחד.
