תפילת שחרית הקדמה \ ה’ אדר ב’ תשכ”ז
“ואני ברֹב חסדך אבֹא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתֶך“.
יעקב אבינו, פגישה, (בראשית כ”ח י”ג) “והנה ד’ ניצב עליו”, (שם י”ב) “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה” יש לנו שייכות, פגישה, התורה העליונה. כאן הביטוי, שאיפה. שאיפה למעלה, שאיפה עליונה. בקצור התמצית של הדברים הקודמים שהם לגמרי לא פשוטים, לא פופולאריים. החילוק בין אוהל למשכן, לכאורה מובן. אהל נודד, משכן קבוע. החלוק בין יעקב לישראל מפורסם ידוע. אבל מה שפה בפנים, העיקר, החידוש הגדול לכאורה, שאיפה, ‘צמאה נפשי לאלוקים’, שאיפה למעלה, זה גדלות. אח”כ מפרט, זה בחינה אחת. עניינם של ישראל, סגולת ישראל, עניינם של ישראל הוא ‘ושכנתי בתוכם’, השראת השכינה בתוכם, בתוך הארץ, בתוך הארציות, בתוך הנגלה של הבית. יש הבחנות. שאיפה אידיאלית לעילא ולעילא. זה מתנשא ומתרומם ומתקשר למעלה למעלה.
אבל בהגדרה של ישראל, ‘שׂרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל’, לגבי זה שתי פגישות. הפגישה הראשונה של השאיפה והאידיאליות, מתוך כך דבקות ושייכות. לכאורה פה דבקות אלוקית, שיא הדבקות האמיתית, שהיראה מתוך השאיפה הזאת, ענינה מה? ‘וירד השם אלינו’, השראת השכינה בתוכם. הגדלות האמיתית של ישראל, שאותה האידיאליות, אותה הקדושה ואותה העליוניות, אותה שאיפה עליונה, ענינה הוא שהיא נמשכת במציאות, בחיים, ‘מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, או מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, או דבר דומה.
במצב יחס יראה הטבעי, אז זה מצב כזה שמתבטא בקביעת יחס של מרחק, דיסטנס, ‘וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק’ (שמות כ’ י”א), יעמדו מרחוק – מתוך יראה. אישיות וכד’, יש מצב של יראה, יראת שמים, ‘את ד’ אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים’ וכד’, יראה כלפי מעלה. ויש מצב כזה של עיכוב התעכבות. יחס מצב של אהבה ומצב של רחוק. מצב כזה של גדלות הרצון וכו’ וכו’, מין הערצה של התאהבות, יש גם דברים כאלה, שייכות. ושניהם, שני צדדים, אפשרויות, שני צדדים של יחס, של חשיבות, מציאות כזו, בשלמות. כל יחס שלם, יראת שמים, צריך שיהיה שלמות של יחס רוחני טבעי, משני הצדדים. לכאורה שני הצדדים כאילו מחולקים. שלמות העניין, המצב הזה, משני הצדדים. יש ההערה המפורסמת, מקודם נזדמן להזכיר, כאילו מחולקים, ויחס. כלפי שמים, יש ספרים, יש ציור כזה של יראה-אהבה משולבות, האל”ף ה”א של יראה, הוא האל”ף ה”א של אהבה, משתלב ביחד שלמות. השתלמות ושיכלול של כניסה לבית תפילה, למקדש מעט. השאיפה וההדרגה של שייכות, גישה לרבש”ע שלמה, אחדותית משני הצדדים. זה בערך התוכן מה שיש פה. כאן הדברים מפורטים.
תלמיד: כתוב “וגילו ברעדה”.
הרב: כן, אפשר להגיד.
וכאן התפרטות, מציאות מיוחדת. הדברים בלשון פשוטה, בעברית פשוטה ספרותית שירית מודרנית. לפעמים נדמה שזה מוסבר, לחשוב שנדמה שמוסבר. אגב כאן, וב’אורות הקודש’, תמיד מצלצלים זיכרונות מהמילים, המילים הדיבורים מהימים האחרונים של המקריב את עולת הראיה, הכהן הגדול המקריב עולת הראיה. להסביר, לגלות ולפרש את הזוהר בדורות האלה, להסביר לגלות לפרט. נסתר סתרי תורה, לעילא ולעילא. יש נגלה שהוא במסתרים. יש נגלה שהוא נסתר. יש שני דברים. יש נגלה שהוא במסתרים. ויש נגלה שהוא נסתר. קצת מהעמקת דברים אלה. עולם פנימי רוחני, מעשים כאלה. זה מתבטא בביאור של הרב דוד ביחס ל’אורות הקודש’. אמר לי דבר מיוחד, עוסקים בזה בצורה סיסטמתית. כאילו היה בן אדם. ..להביע במשלים. ..אבא זכרונו לברכה… ישב, מתוך עולם פנימי מחשבתי.
היה אדם, שאלו אותו, בקיץ היה לבוש בתי ידים, כפפות עבות, לרוח סערה, לחורף. זה תמוה, מוזר. אמר: אני לובש אותם לא מפני הקור, מזג האויר, אלא היות שאני עוסק בטיפול בביעור קוצים. ציווה לי, מסר לי להמשיך בזה, המשך ‘אורות הקודש’, הכל סודות… זה פרשנות. חסד יראה אהבה, מכמה צדדים שונים. זה מושגים כאילו גלויים, פירוט והבחנה..
כמה פעמים, סדר ענייני תפילה, פסוקים, ‘גדול אדוננו ורב כוח’, גבורה, ‘אתה גיבור’, יכולת של עולמי עולמים, חומריות, רוחניות וכד’. זה מצד אחד. מצד זה ‘מה רבו מעשיך ד”, ‘מה גדלו מעשיך ד’ מאד עמקו מחשבותיך’, יש ‘חסדך מלאה הארץ’. גילוי אלוקות בשני הצדדים. היכולת הנבואית פלאי פלאים, התפעלות, ופלאי פלאים היופי והתפארת והחסד. זה הא בהא תליא, שני הצדדים האלה, בשלמות. אמרנו מקודם, הכל. שני הצדדים. נפגשים, סדר תפילה “הוד היכולת“, יש ביטוי לפעמים בפסוקים, יש כל טובך.. בשיר היחוד יש ביטוי כזה מילה כזאת: יכולת ד’.. שיריים רגשיים ומחשבתיים פילוסופיים, ‘יכולת ד’ לחפצו קשורה’, בשיר היחוד. יכולת ד’.
“הוד היכולת“, הוד, הוד מלכות, “הוד היכולת“, למטה, ברור אח”כ יגיע למעלה. “הוד היכולת“, זו מציאות עולמית אנושית, “הוד היכולת מתגלה בתיאור הבית“, דוגמה, “כשאנו באים בביתו של אדם“, נכנסים בביתו של אדם, אז נפגשים, יש הבית ויש בעל הבית, הבעל-בוס. בעל-בוס, אז הוא בעל הבית, שייך מסביב לעולם הזה, השטח הזה, “הוד היכולת מתגלה בתיאור הבית. כשאנו באים בביתו של אדם“, למשל, “הרי אנו מסורים בפנים ידועים לשלטונו, ‘כל מה שיאמר בעל הבית עשה’“, אז כאן הוא הבעל-בוס. נאמר, אותו הדבר, יש מדרשים בחז”ל, ‘מלכותך מלכות כל עולמים’, זו רשות היחיד של רבש”ע, רשות יחידו של עולם. כביכול רבש”ע שומר שבת. רשות, רשות. יש תשובה על זה, ביטוי, זו רשות אחת. הכל רשות היחיד. בעל הבית בעל בוס, ‘כל מה שיאמר בעל הבית עשה’.
אח”כ עוד משפט. להדגיש לברר. “עצם הקנין והרשות של הבית מבליט את היכולת והאומץ, אבל ההיכל“, היכל, יופי תפארת, “אבל ההיכל הוא מראה יותר מיכולת ושלטון, – את הכבוד וההדר, הראוי לאישיות עליונה מלכותית, למי שֶנאֶה לו להיות שוכן כבוד בהיכל“. אם כן, צד הזה, צד המְשָלי, צד המוסרי, הערך הרוחני, שקרובים יותר לגופו של העניין. “המידה הרגילה היא, שהרושם של היראה בא מתוך הכרת השלטון והיכולת“, השלטון והיכולת זה יראה, יראת העונש, ויש גם יראת כבוד רוממות, מלכותי. אז מתוך הכרת השלטון והיכולת.. מדרגה עליונה, עליונה מאד אפילו, מתוך הכוח, הגבורה, “ולעומת זה הכרת החסד, המעוררת את האהבה, היא מחוברת להכרת המעלה והכבוד“. השלטון והיכולת, זה יותר קרוב למושג של יראה, יכולת הגבורה. והכבוד וההדר, במידה גדולה מאד, כבוד והדר גדול מאד, אסתטי ומרחבי, יותר קרוב למה שנאמר המושג של יראה. זה בכלל.
עכשיו, אם כן באופן כזה, זה פשוט לכאורה. “אמנם בעומקן של נפשות עדינות“, יותר גדלות בברור הפסיכולוגי, בלימוד, עליוניות רוחניות, “בעומקן של נפשות עדינות, ביחש הקִשור הקדוש לאלהי עוזם“, אלוקי עוזם, אלוקי אברהם יצחק ויעקב, ב’כוזרי’, אם אפשר לומר אלוקי. יש מדרגות, אלוקי עוזם. בנפשות העדינות, בעומק, יש מקום להעמיד, מתוך מה שדברנו עכשיו, יותר בהעמקה, לכאורה זה ככה, זה נכון, זה פשוט וברור ככה, פשוט מאד, שיכולת וגבורה.. אחר יראה וכבוד ואהבה ואסתטי ויופי, זה מצד ההתקשרות האישית והחיבה וכד’. אם כן לכאורה זה פשוט מאד. יש מקום אח”כ להעמיק יותר, עומקן של נפשות, יש מקום, זו מילה רגילה, בינונית, ברור ההבחנות, המושגים האלה. במידה יותר עמוקה, יותר שלמה, יותר בהעמקה, כאן יש מקום להבנה להיפך. לא מובן כיצד? “בעומקן של נפשות עדינות“, עדינים במובן בעניין זה, “ביחש הקשור הקדוש לאלקי עוזם, מתגלים הדברים באופן אחר, שהיכולת האלהית“, מדרגה, סוג, סוג גיבורי קודש כאלה, סוג צדיקים כאלה וחכמים כאלה, במצב, באופן כזה נאמר, כשמתבוננים מעמיקים היטב.
מקודם זה היה פשוט, אבל זה לגמרי לא פשוט, זו מדרגה פשוטה, נאמר, מתוך גבורה, מתוך עדינות .. יוכל להיות פחד.. אהבה ויראה. ומתוך זה.. התאהבות, נחמד. לכאורה זה פשוט, אבל במדרגות של עמקות, של גדלות, שהיכולת והגבורה האלוקית, יש סוג מעשים כאלה אנשים כאלה, סדרי נשמות כאלה, שהיכולת והגבורה – היא מולידה את האהבה, את הדבקות הגדולה. ואם כך, “מתגלים הדברים באופן אחר, שהיכולת האלהית והגבורה העליונה היא מעוררת בהן“, במצב של גדלות, לא פשוטה ולא רגילה, “היא מעוררת בהן אהבת חסד עליון“, זה הזכרנו מקודם, היראה והאהבה, זה אחד, האל”ף והה”א, “מעוררת בהן אהבת חסד עליון, והכרת החסד מתלבשת בהופעתה של היכולת האלהית ושליטתה, שכולה היא לשם מגמת החסד“.
מנין הופעת הכוח והגבורה והיכולת, כל זה הופעה של המקום והבריאה, של ארץ ושמים, וכל היכולת והגבורה אינם ענין אחר אלא התגדלות של רוממות הדבקות האלוקית העליונה את הטוב והמטיב, שכולה היא לשם מגמת החסד. קצת הבחנה בין המושגים. לא מושגים מופשטים פנימיים כשלעצמם. מדברים על נפש האדם. היחס, נפשות עדינות כאלה, של היחס, השייכות הזו, משני הצדדים האלה, שהם ענין אחד. אותו הדבר, כמו שהוא מצד השמיימיות, מצד העליוניות, מצד האבסולוטיות, האידיאליות האלוקית, אז כל היכולת והגבורה – כל זה התגלות החסד. במובן התגלות החסד, ‘כוחו וגבורתו מלא עולם’ זו התגלות החסד. זה היינו הך, וכל התגלות החסד והיופי, ‘מה רבו מעשיך ד”, ‘מה גדלו מעשיך ד”, כל זה צריך להתגלות פלאי פלאים, זה החסד והיופי שמתגלה בשפע הכוח והגבורה. זה מצד העניין, נאמר, האובייקטיבי.
במצבים כאלה, בנפשות עדינות כאלה, בגדלות קודשי קדשים כאלה, מתגלה מצב היחס הנפש של האדם. הגבורה מתגלה ענינה, החסד. החסד מתגלה מתוך הגבורה, הִתלבשות. כל זה דברנו ביחס לאדם. נפש האדם היא מתלבשת, צד היראה שלה, היא מתגלה בהתגלות החסד, וצד החסד שלה ואהבת ד’, היא מתלבשת, מופיעה בהתלבשות, בהופעה שלה, בצד הלבשת הגבורה. הדדיות. “ומתלבשת“, המשפט מדבר אובייקטיבי, ביחס למציאות הזאת, ומזה ההתלבשות. ואני, ככה וככה, מה ענין המציאות שלי הנפשית, בגישה אליך, “ומתלבשת היא הנפש באור החסד, ברֹב החסד“, ברֹב חסדך, “בהכרת תוכן הבית“, ברמב”ם, בית ד’ בית גדול, של תורה ותפילה, “בהכרת תוכן הבית, בית אלהים ורשות הגבוה העליון, ועל גבי ההופעה הקדושה הזאת תבוא הופעת קודש קדשים של הכרת הכבוד העליון“, השתלבות, אחדות יחד, “המעלה את האדם“.
מעמד האדם, מתוך כך, מצד האובייקטיביות האלוקית השמיימית, איך זה מתגלה באדם, ומגלה את הפנימיות האמיתית של האדם, “המעלה את האדם מידי מדת החסד, והאהבה הנובעת ממנה, למדת היראה העליונה, הבחונה כזהב, המצורפת בפאר.. אידיאות ורחמים.. המושג של קשר במובן, קשר מצד הרחמים.. “למדת היראה העליונה, הבחונה כזהב, המצורפת בפאר החכמה והחפץ הקדוש הנעלם“, ‘ראשית חכמה יראת ד”, יראה עליונה, יראת הרוממות, ‘יראת ד’ טהורה עומדת לעד’. כמה פעמים הסברנו. יראה, יראה מפני משהו, דברים קטנים. יראת ד’ היא יראה גדולה. יראה גדולה היא היא חכמה. מצורפת ומבוררת, “בפאר החכמה והחפץ הקדוש הנעלם, אור אלהי אמת“.
מכאן המלים, “ואני ברוב חסדך אבוא ביתך“, הבית, דברנו קודם מה תוכן הבית, ורוב החסד ושפע החסד, “אבוא ביתך, ועל ידי המדה הזאת, של האהבה והכרת החסד, הבאה מתוך הכרתה של גבורה של מעלה“, על ידי זה, “תבֹא ההשתחואה“, ההשתחואה, פישוט ידיים ורגליים, כל שיעור הקומה של האדם. ההשתחואה כל הגוף והנפש של כל האישיות, “ההשתחואה, הבאה מתוך התשוקה העליונה, אשר האהבה והכרת החסד, שבאה מתוך עוצם היראה הראשונה“, יראה עליונה, יראה תחתונה ומתוך כך יראה עליונה, עוצם היראה. כמה פעמים הזכרנו דברי הרמב”ם בפרק חלק. מקודם יראה קטנה, וכשהאדם מתגדל מתפתח, משתכלל, בירורים באמונה, מתגלה היראה העליונה.
מזכירים את זה ביחס למשנה (אבות ג’ י”ז) ‘אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה’. נו איך, איך נפגשים בחכמה? צריך יראה. ‘אם אין חכמה אין יראה’. אז איך נפגשים ביראה? מעגל קסמים. יש מדרגות ביראה. במאמר שם, מלמד תינוק, עד שמתחנך מתגדל, תפישה לאמונה שלמה, ליראה שלמה. לא מיד, תיכף. מתחיל ביראה תחתונה ומתוך כך, עד שמגיע למצב של התבגרות השכלית, בר מצוה, מדרגות בתורה. ומה יהיה בינתיים? הכנה של יראה אמיתית, יראה שלמה, של אמונה שלמה. בינתיים האדם יהיה פרא אדם, האדם יהיה הפקר?! לא. אז הדרכה חינוכית.. פשוט וברור. מקודם, איזו אחיזה, משהו, איזה בן-אדם, בן-אדם יהודי. כל הברורים ואמיתיות הערות סגנונות. זה המובן של יראה ראשונה. יראה ראשונה, ועל זה במשך איזה זמן של התגלות, התגדלות, תורה ומצוות, ושייכות לסדר חיים ממקור החכמה העליונה, על זה נבנית ומתגלית היראה העליונה. באורות התורה: תורה עליונה. המילה המיוחדת של המדרגות, יראה ראשונה ויראה עליונה, בית והיכל.
שאלה: יוצא שיש מדרגת בינים. יש יראה ראשונה שהיא מובילה לאהבה. ואחריה האהבה יש יראה עליונה. כלומר לא ישירות מיראה ראשונה ליראה עליונה, רק אהבה. ואז “תבוא ההשתחואה הבאה מתוך התשוקה העליונה, אשר האהבה והכרת החסד“, היא רק כבסיס ליראה העליונה.
הרב: כן כן, מדרגות. מקודם נפגשנו איזה פעם. יראת רוממות, יש צד כזה, בחינה, שהיא יותר מאהבה. יראת רוממות במובן האמיתי במובן האלוקי אז יותר. יראת הרוממות יש צד כזה שהיא משולבת ואחידה עם אהבה. זה כבר ענין אחד. אחידות. כאילו שני דברים. יראה עליונה, זה לא שני דברים, זו אחדות אחת. כאן הביטוי הזה, המשל של האל”ף ה”א.
“ואני ברב חסדך אבוא ביתך, ועל ידי המדה הזאת, של האהבה והכרת החסד, הבאה מתוך הכרתה של גבורה של מעלה, תבוא ההשתחואה“, מילוי כל שעור הקומה של האדם, “הבאה מתוך התשוקה העליונה, אשר האהבה והכרת החסד, שבאה מתוך עוצם היראה הראשונה, היא רק כבסיס לה, כי אז תבֹא היראה העליונה, הבאה“, כפי שהזכרנו מקודם, בהיפך. בירור העמקות האמיתית. באופן הפשוט זה קודם. אבל יותר עמקות מתגלה השתלבות שלימה של אחדות אחת, “כי אז תבֹא היראה העליונה, הבאה מתוך הכרת הכבוד והשלמות האלהית, הממלאה אותנו הוד נורא“, הוד, יופי, כבוד, הדר, “הוד נורא, שתוכה רצוף אהבה, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך“.
להיכל יש יותר אהבה כבר. מלבד הבעל-בית-טישקייט של הבית. מזה אל ההיכל, ומילוי כל האדם, כל ההשתחואה, ששייכת אל ההיכל
…
אז השימוש בבי”ת בלשון הקודש, הזכרנו כמה פעמים. יש המושג יחד השתלבות. מדברים כאן מצד היחס. יחס היראה וכד’. יש עוד, לא כל כך פשוט אבל יש דברים כאלה, כמה פעמים, המובן בי”ת, בי”ת במובן ‘על ידי’, על ידי ככה וככה. לפני הרבה זמן רשמתי בתוך הסידור, יש ממש את המילה. כל הפסוק, ביראתך. המילה ביראתך,
…
יהיו נקיים, יש חילוקים בנוסחאות, נקיים, נקיים מחטא, עוון, וסיום המילה האחרונה: ‘ומדובקים ביראתך’ (‘אתה חוננתנו’). לכאורה איך נאֹמר, נבטא את זה? הִדבקוּת ביראת שמים. כאן ‘ביראתך’, ‘אשתחוה ביראתך’, וביחוד לפי ההעמקה שיש פה, זה עם יראתך, עם יראת שמים. אבל שם (ב’אתה חונן’), המשך המלים, המשך קדושת שבת לימי המעשה, הימים הנמשכים מזה. אם כן, השפעה כזו וקדושה כזו, קדושת השבת תגרום המשך כזה, שיהיו ממשיכים יראת שמים, שייכים ומוארים ורצופים ביראת שמים, ביראתך.
אבל מה המובן ‘מדובקים’? יהיו בשכנות, קרובים, דבקים, דבקים בתורה ומצוות, לא ממש, מדובקים, זה קצת קרוב. מסתמא לא כל כך אידיאלי, לא כל כך שלמות. לבקש שיהיו מלאים קדושה, ‘מקדֵש ישראל והזמנים’, שיהיו מלאים יראת שמים, יהיו שלמות כל מהלך החיים. רק שיהיה קצת קרוב לזה, שיהיה קשור, הדבק, הצטרפות? כאן זה במובן אחר. יש באיזה מקומות. פה קרוב, התדבקות, התקרבות. המובן: ‘על ידי’. בדבר הזה, מתוך כך, מגיע המצב הזה. זה המובן של בי”ת, בכמה מקומות.
המושג ‘יראתך’, יראה במובן האמיתי, ‘יראת ד’ טהורה עומדת לעד’. המושגים נפגשים, יראה, אהבה, מתוך זה המשך עבודת ד’ על כל החיים, ביסוד כל זה אמונה. הרבה פעמים מדברים מצד ארבעה. ארבעה יסודות, ארבעה עמודי הנפש, ארבעה דברים: תורה ונבואה כהונה ומלכות, זה היקף גדול. ארבע אותיות שם הוי”ה. בדורות קודמים מדברים על ארבעה יסודות במציאות, בטבע. הבניין השלם ההיקף השלם של היראה, יחסי האדם כלפי שמים. ארבע דברים שהם אחד: אמונה, יראה, אהבה, עבודה.
יראה ואהבה, כמו שהזכרנו, מקודם דברנו, שני צדדים של יחס. כמו מה שדובר פה, שני צדדים, משלים זה את זה. זה קודם, זה קודם, זה אחר כך. זה העניין של יראה ואהבה. יחס. יחס באופן גדול ומשוכלל, שלם. לכל זה, כשאומרים יחס למשהו, למישהו. יש איזה כתובת, אישיות, איזה נושא, איזו מציאות. גם היראה וגם האהבה, מתייחסות. המושגים האלה מתייחסים למשהו. למישהו, למשהו. אז יש איזה מושג, קודם היראה והאהבה. הדבר מובן, פשוט. זו מציאות האמונה. אמונה זה יראה ואהבה. האמונה, המציאות מתוך זה יש יחס, למי להתייחס, למה להתייחס, ביראה ובאהבה. כך סדר הדברים. קודם כל אמונה. אמונה היא הידיעה האמיתית, הוודאיות האמיתית, ההשגה האמיתית, החכמה האמיתית וכד’ ועוד, הכרה עליונה ואמיתית של אמונה.
מתוך האמונה, יש ענין לאהבה. בזה נמשכת השייכות, ההכרה והשייכות והיחס בשני האפיקים האלה, בשני הצדדים האלה, כמו שנאמר פה, משתלבים, נכון. מתוך זה, מתוך יסוד היסודות של אמונה, מתוך כך יחס משני הצדדים האלה. ומתוך כך המשך של עבודת ד’. ‘דע את אלוקי אביך ועבדהו’, דעת אלוקים, עבודת אלוקים, עבודה, ולאור זה, בכל מהלך החיים. תוצאה מזה, דרך החיים, פשוט ככה. ארבעת אופני מרכבה: אמונה, יראה, אהבה ועבודה. פשוט מאד. והמצב הזה, המצב הבריא השלם והאידיאלי מגלה כל סדר אמונה וסדר תורה ומצוות בכל החיים כולם. המשך קדושת החיים, ‘מקדש ישראל והזמנים’. פשוט ומובן. אלה ארבע הנקודות שהן ענין אחד, ממש ענין אחד, ענין שלם אחד.
כל הדבר הזה, מכל שורשי האמונה, נמשך ומתגלה בהתייחסות, ביחס יראה אהבה. מתוך כך מציאות ‘עבדי הם ולא עבדים לעבדים’ כל החיים. אם כן ארבעה, ארבע נקודות, ארבעה יסודות שהם ענין אחד. ‘ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם חיים כֻולכם היום’, כל החיים כולם. עד כמה שמתקיים המצב הזה, הדרך הזה, דרך ד’, קדושת החיים הזו, ‘הדבקים בד’ אלוקיכם חיים כֻולכם היום’, הם ענין אחד, השייכות לרבש”ע. השייכות האמונתית, ההרגשית, ההכרתית, ההתייחסות מכאן לכל החיים, דבר פשוט. באותה מדה, מדרגות, המון מדרגות כאלה. השאיפה, הכיוון, המצב הזה, מצב של שלמות. בריאות, שלמות, ‘תורת ד’ תמימה’. מדרגות עד כמה שמספיקים מזה, כמה שמקיימים. כפי אותה המדה, של אותה של הבריאות הזאת והאמיתיות הזאת השלמות הזאת תתקיים. לפי אותה המדה יש בריאות, בריאות חיים. יחידי, ציבורי והכל, והכל.
כל זה שייך, בשמונה-פרקים, אותו הפרק, התמצית והריכוז מכל בירור דברים, בסגנון הזה לשון הרמב”ם, המוסרי ההכרתי הפסיכולוגי, כותב הרמב”ם באותו הפרק (שמונה פרקים פרק ה’): בהשתמש ובהתרכז כל החיים כולם, ‘כי אתה מקור חיים’, בנקודה אחת (‘בהשתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת’). תוכן החיים, מגמת אחת. הרמב”ם מסיים שם. כל זה, כל ספרות של אתיקה ושל מוסריות, גדולי עולם עסקו בזה. וכל זה בפלאי פלאים בדברי חז”ל בהשראת השכינה בחמש מלים: ‘כל מעשיך יהיו לשם שמים’. ‘כל מעשיך לשם שמים’, ‘בכל דרכיך דעהו’ – זה ענין אחד, הכל מרוכז, הכל שלם, הכל מדובק. זה המצב הראוי שצריך להיות. אחדות, שלמות, הִדבקות כל החיים הם ענין אחד. לא פירוד וכד’.
כפי אותה מדה, מה שחסר, פגום, במצבי הבריאות, האורגניזם של האדם. חסר פגום, אז חסר, אחוזים שונים שגורמים ריסוק אֵברים באורגניזם של האדם. פירוד במידות, בהבנות, בהכרות. מתוך כך בכל המציאות כולה. מפוזר, מרוסק, לא שלם, לא מחובר. האדם בבריאות, בריאות גוף, בריאות נפש – שהאורגניזם מסודר ומדובק. כל כוחות הנפש, יהיה המח והלב, והידיים והרגליים והאוזניים, כל חלק מדובק ומקושר. מתוך צלם אלוקים שבאדם, נשמת חיים של האדם וכד’. שעור הקומה של האדם, ובמובן המוסרי הרוחני. כל מה שהזכרנו מקודם, כל העניין האחד הזה, מ’אמונה יראה אהבה עבודה’.
לפי אותה מדה מתגלה בשלמות האמיתית האלוקית של האדם, אותה דבקות אלוקית וכו’, כל זה מגלה שהאדם, במידה של צדקות, של קדושה, אז האדם כולו, מתגלה אורגניזם שלם, מדובק. קישור בין כל חלקי האדם, דבקות. כפי אותה המדה שלא ככה, פגום – חוסר קִשור, חוסר קִשור שלם באורגניות. מדרגות. יש המובן הזה ‘צדיק תמים’. תמים, שלם. צדיק אמיתי, יותר שלם, תמים. נאֱמר בע”ז (י”ז ב’) שם, על נוח: צדיק תמים. יש ביטוי בגמרא: תמים בדרכיו צדיק באורחותיו. תמימות, שלמות. יותר גדול בהכרה וברוח, אז שלם. שלם אז מדובק.
צד צדקות קדושה טהרה שלמות, שלמות גילוי צלם אלוקים שבאדם, אז כל צדדיו, אחר כך ‘מקדש ישראל והזמנים’, כל השנים וכל הימים כל החיים. יש מפרשים: אברהם אבינו ‘בא בימים’. הימים, שלמות הימים והשנים והרגעים, הכל מקושר ומאורגן. מצב של אידיאל, של צדקות, אז כל הימים הם מקושרים, מדובקים. מה שאצל רשעים, ‘כמוץ אשר תדפנו רוח’, הימים מפוזרים, ריסוק אֵברים, וריסוק הימים. הימים לא מדובקים. במצב של קדושה ושל טהרה ושל גדלות רוחנית, במידה הזו שיהיה יותר ויותר, הימים מדובקים, הימים לא מפורדים.
מתוך אמונה יראה אהבה ועבודה, מתוך שכל זה צריך להיות מתגלה אצלנו בהמשך של קדושת שבת. צריך להבין, מתוך כך ההכנה וההמשך, שהימים הנמשכים, מקודשים בקדושת השבת, הנמשכים מיניקת השבת, שכל הימים, שלא יהיו מפורדים, יהיו מדובקים. הימים יהיו מדובקים. לא שאנחנו נהיה אֶפְּס קצת מדובקים אל יראת שמים. יהיו מדובקים, המציאות תהיה מלאה יראת שמים, מלאה אמונה, מלאה אהבה, מלאה טהרה. הכונה היא, ימים, ימי המעשה הבאים עלינו, הימים יהיו מדובקים. יהיה קשר המדבק ביניהם, הימים לא יהיו מגולגלים. זה מדרגה של רשעים, שהרגעים המומנטים המצבים האלו הם לא מדובקים, מפורדים, ‘יתפרדו כל פועלי און’.
במה נזכה שהימים שלנו יהיו מדובקים? מתוך המשך קדושת שבת. מתוך המשך אמונה וקדושה המתגלית בשבת, ומתוך כך המשך אמונה ויראת שמים על כל החיים כולם. הבי”ת ביראתך – על ידי, בכוח יראתך. יראי אהבה, יראי אמונה. בכוח אמונה ויראה ואהבה המתגלה באופן הממשי, המשך החיים, ביראתך, על ידי יראתך נזכה לזה שכל הימים שלנו יהיו מדובקים ומקושרים ביניהם, לא מפוזרים, כרשעים, ‘כמוץ אשר תדפנו רוח’. הזכרתי פה ‘ביראתך’ זה, המובן ביראתך, המשך משבת על כל ימי המעשה, שיהיו אורגניים שלמים ימינו. יהיו מדובקים ביניהם בשלמות, אחדות אחת, על ידי יראתך. שלמות יראת שמים, שלמות אמונה שלמות דבקות אלוקית, נמשכת משבת על ימי החול.
