תפילת שחרית הקדמה \ אייר תשל”ח
נו, עכשיו פרשת תפילין, עכשיו אתחלתא של תפילה. צריך ביאור. מה כאן בתפילה, יש כמה פסוקים הקדמה לתפילין. מענין, פסוק הקדמה הראשון, הפסוק של בלעם (צוחק), נגשים לתפלה מתוך פסוק של בלעם. “מה טֹבו אוהליך יעקב משכנֹתיך ישראל”. אח”כ איזה פסוקים של תהלים. והפסוק הזה של הקדמה, פסוק לא ארוך, של חמש שש מלים: אוהלים ומשכנות. אוהלים של יעקב, משכנות של ישראל.
“מה טֹבו אהליך יעקב משכנֹתיך ישראל“.
“ההשתלמות המאושרת, שאליה ראוי שיכסוף האדם תמיד בכל חייו ללא הרף“, ביטוי כזה, ביטוי של התפעלות, התרגשות, “שיכסוף האדם תמיד בכל חייו ללא הרף, היא מיוסדת על שתי בחינות יסודיות, שהן כבסיסים המעמידים את כל חמדות עולמים. האחת היא העטרה העליונה“, זה, אני נזכר, זה מקושר, שני ביטויים בזוהר. שתי מדרגות של קדושת ישראל, שתי מדרגות מיוחדות. בזוהר יש שני ביטויים, שתי מדרגות. עיטרין ואחסנתיה. עיטרין זו עטרה, אחסנתיה זו ירושה, שני צדדים בקדושת ישראל. עטרה, עטרת תפארת דבר ד’ והמשך של ירושה. כל זה מתפרט כאן, שתי בחינות.
“האחת היא“, עיטרין, “האחת היא העטרה העליונה של כל מעֲלה, להיות האדם שואף תמיד להתעלות, לעלות אל על במעלות הקודש“, עטרה כלפי מעלה. ואחסנתיה, ירושה, זו לא עטרה כלפי מעלה, זו קביעות, “האחת היא העטרה העליונה של כל מַעֲלַה, להיות האדם שואף תמיד להתעלות, לעלות אל על במעלות הקודש, להוסיף חכמה ודעת קדושים רבה, להיות מואר באור זיו דעת ד’ ועוזו, באור טהרה וקדושה, הבאה מתוך תוספות חכמה ודעת, מתוך הזדככות רגש ורעיון, מתוך תגבורת האצילות הנפשית הלֹך וגבור. והשניה“, הקביעות, התעלות וקביעות, “והשניה היא הבסיסיות של העמדה, התכן השומר את המצב שלא יהורס, שבכללו הוא התכן המקיים את תשוקת ההתעלות“, תשוקת התעלות, ומצב לעומת זה, יסוד קבוע. זה עושה קיום, תשוקת ההתעלות. הנותן מנוחה לשיא גליה, והקובע לנשמה מקום של מנוחה, לבלי תהיה מהרסת למעלה מכל חוקה.
האהל והמשכן, הם שני השמות של בית הדירה, העלול להיות מוכן למסעות. שם בסדר המסעות במדבר, בפרשת בלעם, מסעות כאלה, “שמרשמים בתוכן הרוחני העליון את העליות הנכספות“, ‘ויהי בנסֹע’. “האהל מסמן את היסוד המִטלטל, את הצביון של ההכנה אשר לתנועה, שכוונתה היא תמיד השתנות ועליה לצד האושר העליון, לקראת הזיו של מעלה. והמשכן מסמן, אם גם בצורה המחוברת באיזה אופן להכנה של נסיעה, אבל דוקא היסוד המנוחתי“, שכינה, ‘ושכנתי בתוכם’, קבוע, “היסוד המנוחתי שיש בין מסע למסע. ובנפשיות במובן תכונת הנפש, היא ההרגשה המרגעת, העוצרת את ההתנועעות הבלתי פוסקת, לשם היסוד של המטרה העליונה, קביעות האורה ובסיסיותה וערכה.
ובודאי שֶאלה שתי ההכרות“, של תנועה ויציבות, קביעות, “שאלה שתי ההכרות הן הנה היסודות של האוצר העליון, אשר ליראת ד’, הגנוזה בבית גנזיו של הקב”ה“. שני צדדים של יראה, “היראה התחתונה והיראה העליונה, שהתחתונה היא מתיראת שלא תרד מטה מטה, ומתוך כך היא מתאמצת בעליותיה התדירות, והעליונה היא מתיראת שלא תהרוס אל על יותר מהחוג המתאים לה, שלא תְּאַבֵּד בזה את המנוחה המבססת כל טוב. בעת ההתרוממות העליונה אשר להתפילה השלמה, צריכים להיות מופיעים לפנינו אלה שני חזיונות הקודש בעצם עוזם ותפארתם.
ואנו מזכירים בזה: מה טֹבו אהליך, המביעים את הכנת ההעתקה התדירית“, התנועה, להיות במצב של תנועה, “המסע העליון המוכן להעלות את הכל בעילוי אחר עילוי, לשאוף לרוממות קודש, יעקב, מצד הויתך הראשונה בזמן ומִצערה במעֲלה, שיראתך התחתיתית היא צריכה להיות נאזרת תמיד בגבורת אומץ, שלא לרדת כי אם לעלות, – ויותר מזה יסוד הופעתך הרוממה ביראה העליונה, שלא לאבד את הטוב העליון מצד רוב התפרצות אורו שלא לזנוח את תכן המנוחה המקליט כל טוב ואושר עליון עדי עד, היראה העליונה המתיראת מהעליה המופרזת, ובתוך ההכנה המוחלטת, להתעלות הקדושה התדירית, תופסת היא את יסוד השִכון, העמדה המקומית“, ‘ושכנתי בתוכם’, “העמדה המקומית בכל יקרת תפארתה, משכנֹתיך ישראל. בהִוסדן יחד שתי שאיפות עילאות אלו בכל מִלואן וטובן“, על ידי כל זה יחד, “יוצג לנו הטוב המאושר בכל חוסן יקרו, עד לכדי ההבעה של השתוממות הפלא העליון, שאנו אומרים לקבוץ הנהדר הזה המתאים יחד: מה טֹבו. מה טֹבו אהליך יעקב משכנֹתיך ישראל“. שני צדדים אוהל ומשכנות. נו, יש אח”כ.
“ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך“.
“הוד היכולת מתגלה בתאור הבית. כשאנו באים לביתו של אדם הרי אנו מסורים בְפנים ידועים לשלטונו, ‘כל מה שיאמר בעל הבית עשה’“. בבית שלטון הבית. “עצם הקנין והרשות של הבית מבליט את היכולת והאומץ, אבל ההיכל הוא מראה יותר מיכולת ושלטון, – את הכבוד וההדר, הראוי לאישיות עליונה מלכותית, למי שנאה לו להיות שוכן כבוד בהיכל“. בבית ביאה, כניסה, ובהיכל יחס כזה של השתחואה, השתחואה ביראה.
“המדה הרגילה היא, שהרושם של היראה בא מתוך הכרת השלטון והיכולת, ולעומת זה הכרת החסד המעוררת את האהבה, היא מחוברת להכרת המעלה והכבוד“. לכאורה ככה. “אמנם בעומקן של נפשות עדינות, ביחש הקִישור הקדוש לאלהי עוזם, מתגלים הדברים באופן אחר, שהיכולת האלהית והגבורה העליונה היא מעוררת בהן אהבת חסד עליון, והכרת החסד מתלבשת בהופעתה של היכולת האלהית ושליטתה, שכולה היא לשם מגמת החסד. ומתלבשת היא הנפש באור החסד, ברוב החסד“, ‘ברֹב חסדך’, “בהכרת תכן הבית, בית אלהים ורשות הגבוה העליון, ועל גבי ההופעה הקדושה הזאת תבוא הופעת קודש קדשים של הכרת הכבוד העליון, המעלה את האדם מידי מדת החסד, והאהבה הנובעת ממנה, למדת היראה העליונה, הבחונה כזהב, המצורפת בפאר החכמה והחפץ הקדוש הנעלם, אור אלהי אמת“.
מכאן חוזר ומתפרט, מתבטא במלים של הפסוק, “ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, ועל ידי המדה הזאת, של האהבה והכרת החסד, הבאה מתוך הכרתה של גבורה של מעְלה, תבא ההשתחואה, הבאה מתוך התשוקה העליונה, אשר האהבה והכרת החסד, שבאה מתוך עוצם היראה הראשונה, היא רק כבסיס לה, כי אז תבֹא היראה העליונה, הבאה מתוך הכרת הכבוד והשלמות האלהית, הממלאה אותנו הוד נורא, שתוכה רצוף אהבה, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך“. קצת מסובך. נעמוד פה. ביראתך.
