“סדר תפילין” בסידור “עולת ראיה” של הרב קוק זצ”ל | רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל

סדר תפלין, קדש לי כל בכור \ א’ טבת תשכ”ז

וידבר ד’ אל משה לאמר

כל דבור, שבא מאת הגבורה אל משה, היה בכוח הדבור הזה עצמו, אפשר לתאר לנו כאן שני דברים: משמיע ושומע, ‘וידבר ד’ אל משה’ – משה שומע. השומע הוא קיבל. אחר כך יש עוד דבר, כאילו שני דברים. כאן ההדגשה, זה לא שני דברים, זו מציאות אחת. בדיבור, “וידבר ד’ אל משה“, בזה היה מיד מונח היסוד ההכנה של המשך לישראל, המשך השליחות, “כל דבור, שבא מאת הגבורה אל משה“, וידבר ד’ אל משה, וידבר ד’ לאמֺר, “כל דבור, שבא מאת הגבורה אל משה, היה בכוח הדבור הזה עצמו“, מיד מוכן, “כוח ההשפעה של האמירה אל ישראל“, לאמֺר – לאמֹר אל ישראל, “באופן שתהיה“, מצב כזה, זרם אחד, “באופן שתהיה האמירה“, אחר כך, “שמפי משה אל ישראל“, היא יש לה אותו הכוח הראשוני המקורי, “עומדת בכוחה העליון על פי אותה המדרגה של שלמות הדבור, שמפי הגבורה למשה“, לא איזו העתקה, copy המשך. זה אותו הדבר, אותו הדבור האלוקי הראשון, הוא הוא הנמשך ונאֱמר לישראל.

שאלה: בני ישראל הבחינו כאן שזה דבר ד’ למעשה?

הרב: כן. דְבר ד’ נמשך, נאמר למשה ונמשך לישראל, אותה המדרגה של שלמות הדבור שמפי הגבורה למשה, “מפני לכתחילה היה כוח השפעת הדבור לאמֺר“, וידבר-לאמֺר. ב”וידבר” הראשון מונח ה”לאמֺר“. זה קודם כל. אם כן זה באופן כללי, אפשר להבין את זה בכל “וידבר ד'”, באופן כזה. בכלל, לא מיוחד לכאן דווקא, בכלל. לפרש על פי זה, כל מקום ‘וידבר ד’ אל משה ויאמר לישראל’, שמצד משה רבינו המאמר הנמשך לישראל – הוא הוא אותו הכוח הראשוני של שמיעת משה רבינו. פרשנות, פירוש חדש קצת, מיוחד. זה היסוד הכללי, הכולל, מקיף. ועכשיו מתחילים קצת הפסוקים המפורטים. דבר ראשון. אם כן, יש בעצם כמה מצוות בפרשה הזאת. המצווה הראשונה, ענין בכור. מציאות פדיון של בכור זה אחר כך. המקור לפני המצוה של פדיון בכור, פה היסוד.

“קדש לי כל בכור“

 ההחלטה וההכרה וההכרזה של קדושה לבכור. “קדש לי“, קדושה לד’, קדש אלוקי. אחר כך, הקדושה הזאת, מגלה שזה ענין הקדושה הזאת – יש ענין של פדיון, מצות פדיון, זה אחר כך. אבל מקודם הידיעה הזאת, יש מציאות קדושה. קדושה – קדושה אמיתית, קדושת שמימית, “קדש לי“.

שאלה: ממה נובעת הקדושה הזאת בבכור?

הרב: הבכור מקודש בטבעו, בעצם. כאן נפגשים קצת עם הרחבת דברים, באיזה זמן נזדמן להזכיר. בבכור יש דבר כזה, ראשית. יש במהר”ל (נצח ישראל פרק ג’) הרחבת דברים. מה שיצא ראשית, מתוך ידיעת אמונה, השגחה, הנהגה, מה שסודר בטבע, הסידור הטבעי של מהלך הדורות. גילוי נשמה כזאת, לידה כזאת, זה מופיע ראשון. לפי הראשון, אז יש איזו חשיבות. תחילת ההופעה של הערך הזה, של הכוח הזה, של גלוי צלם אלוקים באדם, בצורה הזאת. תחילת ההתגלות, אחר כך נמשך ל’בני בכורי ישראל’ במובן הגדול, לגבי האנושיות כולה וכד’. כאן היתרון, יתרון מיוחד, מצד סדר ההנהגה האלוקית, בעובדה שנעשה ככה, שזה ראשון, תחילת ראשית ההתגלות של הסייעתא דשמיא הזאת, גלוי צלם אלוקים הזה, זה אל”ף.

 מכאן נפגשים, מתוך עצם המציאות הזאת, קודם כל, סדר ההשגחה, סדר ההנהגה במציאות. הדבר הזה, שהחלק הזה של האדם, צלם אלוקים. שלב ראשון, זה דבר שלא נעשה על ידי האדם. אם מניחים שיש יתרון וערך, תפישה כזו, על הראשית, על הראשוניות, מתוך כך, רש”י מבאר כמה פעמים: ‘קֹדש ישראל לד’ ראשית תבואתו’ (ירמיהו ב’ ג’). התורה נקראת ראשית וישראל נקראו ראשית. ראשית, מה שמופיע ראשית, יש מקום להכיר, להאמין איזה ערך, ערך של יתרון, חשיבות בסידור ההנהגה האלוקית, מיוחד. נו, זו העובדה ככה, זה לא נעשה על ידינו, מִתוכֵנו.

 הקדושה הזאת, יוצא, קדושת בכור זה בטבע, מציאות ככה. וכאן נפגשים בעצם עם שני דברים יסודיים, מקור לכל האדם כולו, לכל החיים כולם. הבכור שנולד הוא מקודש. ועם זה, יש ענין, הנקודה, אם נרצה או לא נרצה. עובדה ככה, נעשה ככה המעשה. ועם זה יש מצות קדֵש, מצות עשה לקרוא עליו שם קדושה, להקדישו. הבכור קדוש מרחם. נו אם לא יקראו אותו, ישתנה המעשה המציאות?! קדוש מסדר הסייעתא דשמיא, סדר ההנהגה האלוקית. אף על פי כן אנחנו נפגשים כאן עם דבר כזה: קדוש מרחם, קדוש בטבע, במציאות. ועם זה יש ענין מצדנו  לקבוע לו שם קדושה, מצוה להקדישו.

שאלה: הרב אומר מדוע הוא קדוש, אבל מה זו הקדושה הזאת? הרב אומר שקדושה זה דבר ממשי?

הרב: אנחנו מכירים שיש בזה איזה ערך, כל ההבחנה בין קדש לחול. שיש בזה ערך, יתרון מיוחד, יתרון של גילוי אלוקי מיוחד. במובן כזה נֹאמר במידה מסוימת, בין ימין לשמאל – חשיבות של ימין. העובדה ככה. יד שמאל יד כהה. העובדה ככה, כוחות האדם, כשמתגלים, הנפשיים הרוחניים שמתגלים בגוף, יש להם מציאות, העובדה ככה, שמֹח ולב, יש להם יותר יתרון על שאר חלקי הגוף, אותו הדבר, אנחנו מכירים מצד הזה, מצד האדם, שמתגלה לפי השכל, הצד השכלי מדריך רצונות ופעולות וכד’, אנחנו מוצאים שהצד העיוני יותר, יותר כוח, אז יותר הופעה, יותר תוקף, יותר גילוי הצלם אלוקים בפעולות של האדם הנמשכות מתוך המחשבות, מתוך הרצונות. דוגמה שיש חילוק בין ימין לשמאל מתוך כך וכד’.

 כאן דבר מיוחד בתפילין, תפילין לחוד. בין ימין לשמאל, מופיע אפילו בדברים פשוטים של התנהגות. כשנועל, נועל של ימין תחילה. יותר כבוד, כאילו אנחנו מכבדים יותר את הימין, מקודם הימין. כשחולץ, חולץ שמאל תחילה. דוגמה. אז כאן מוצאים בסדר הבריאה, סדר הופעה של הבריאה של הנפשיות והגופניות של האדם, מה שנוצר ככה, בערך יותר חשיבות, יותר כוח – יש לזה ערך, במידה מסוימת. כאן עוד יותר, כאן האדם כולו, סדר הדורות, בסדר התורה, אנחנו מוצאים, זה מופיע ראשית, ראשון, ‘ראשית תבואתו’. מה שמופיע ראשית, יש לראות בזה גילוי יד ד’, גילוי ההנהגה האלוקית בדבר זה. יותר ראשיתי, אז זה איזה יתרון. זה המובן של יתרון. יתרון, חשיבות מבחינת אמונה, מבחינת ההנהגה האלוקית. זה יתרון. וביתרון אם נכיר בזה, לזכור יד ד’ המנהיגה את המעשים. ריבון כל המעשים, המתגלה בסדרי מעשים שלנו. זה המובן היסודי.

 אם כן, אומרים, זו עובדה מציאות. פה נולד בכור, אז יש לו איזה יתרון. יתרון בסדר ההנהגה האלוקית בעניינים שלנו. זה קודם כל. אז יוצא, שהמציאות הקדושה הזאת, זו הקדושה שביתרון מבחינת אמונה, מבחינת הכרת האלוקות, ידיעת אלוקות, זה המובן של הקדושה. אחר כך פרטי הלכות הנמשכות מזה, אבל זה המושג. ועם זה יש עוד דבר מיוחד: קדֵש. קדֵש, אתה מקדש. הדבר הזה, היתרון הזה קיים במציאות. אם לא אנחנו נכריז על זה בדבור או בהתנהגות, העובדה ככה, הקדושה קיימת, ישנה. ועם זה, למרות מה שהקדושה קיימת, אפילו אם לא יהיה מצידנו איזו הודעה, הודעה בעי”ן, הודאה באל”ף, איך שנקרא, ועם זה יש מצות קדֵש, אתה תקדש. ואתה תקדש לי, בכיוון לגבוה, בכיוון לשם ד’.

אם כן, כאן נפגשים בדבר כזה, הפגישה על גבול השמיימיות והארציות, הצד האלוקי והאנושי. דבר כזה, צד כזה שבעצם במציאות, מה שנעשה מקודש, מה שנולד מקודש מראשית יתרון הבכור אז זה עובדה, זה לא נעשה מצדך. ועם זה רצוי ומחויב שאתה תכיר בזה, אתה תקדֵש. אז כאן יש נקודה מאד גדולה, מאד מיוחדת יסודית. כל הדברים, מצד אחד, מה שקדושה בטבע, קדושת סגולת ישראל. כך העובדה ככה, אתה רוצה לא רוצה. יש מציאות קדושה בישראל, מציאות סגולה בישראל. חשוב הוא, יש לזה עוד יתרון כפול – שאתה כן תדע את זה. ותדע ותודיע ותכיר בזה וכד’. מתוך זה תוצאות מעשיות.

כמה פעמים אמרנו. איך מפרשים את המשנה הזאת: ‘חיבה יתרה נודעת’ (אבות ג’ י”ד). ‘חביב אדם שנברא בצלם’, העובדה ככה, נברא בצלם אלוקים. יש אנשים שמגדירים את המילה הזאת, את המילה ‘נברא בצלם אלוקים’, נו, יתרון חביבות, חשיבות. אם רוצה או לא רוצה. תלוי ברצון, תלוי במציאות, בהכרה?! אנחנו שייכים למין הזה של האדם הנברא בצלם אלוקים, זו עובדה ככה, מציאות. היתרון, נקרא לזה יתרון, חשיבות, חביבות וכד’. אומרת המשנה אחר כך: ‘חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם’. יש שם במפרשים, ההדגשה: נודעת. הדבר חשוב, הדבר הזה קיים, בין אם הוא יודע או לא יודע. רוצה או לא רוצה, מכיר או לא מכיר. זו עובדה ככה. אבל עם זה, יותר חשוב שכן ידע. אתה האדם, תדע את זה ותזכור את זה. ולפי מה שהאדם יודע את זה וזוכר את זה, את החשיבות שהוא נברא בצלם אלוקים, על פי זה קובע את מהלך החיים, כל דרך ההתנהגות. איך מתאים ויפה לסדר הנהגת החיים לגבי מי שנברא בצלם אלוקים.

אותו דבר החלק השני של ישראל. ישראל, ‘חביבין ישראל שנקראו בנים למקום’. זו עובדה ככה, ‘בנים אתם לד’ אלוקיכם’ (דברים י”ד), מקור כל המציאות. כל מציאות עם ישראל, מציאות ההיסטוריה, נקראים בנים למקום. בין אם יודעים מזה או לא יודעים מזה, אם רוצים בזה או לא רוצים בזה. זה לא מתחיל מהאדם, מתחיל מהבורא, ממקור הבריאה. מתוך כך, יתרון חשיבות, חביבות קדושה, בנים למקום. אבל עם זה, זה בטבע, קדושה טבעית. ועם זה, ‘חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום’. אותה החבה, חביבין, החביבות הזאת – החבה יתרה, הרבה יותר. נשמה יתרה בשבת, הרבה יותר, והרבה יותר ערך גדול, והרבה יותר אמיתיות, גילוי אמיתיות, שחיבה יתרה היא זו שנודעת. שהחיבה הזאת, החיבה היתרה מתגלה בתודעה, בידיעה, שנודעת שנקראו בנים למקום.

כך ‘ישראל קדושים’, צדיקים, רשעים, בעל כרחם קדושים. רוצים או לא רוצים, יודעים או לא יודעים. אבל ודאי שיש חלוק גדול ועצום והחבה יתרה שכן נודעת. וכשיודעים וזוכרים ישראל שנקראו בנים למקום, ‘בנים אתם לד’ אלוקיכם’, לפי הידיעה והזכירה וההכרה והתודעה, לפי זה המשך גדול ויסודי ועצום בכל ערך החיים, מהלך החיים. ובמידה מסוימת, כל הדברים שאנחנו נפגשים כאן.

 הבכור קדוש מרחם. מישהו יוכל להכחיש את המציאות, זה שנולד ראשון. וסדר הנהגה אלוקית סדר ככה שזה נולד ראשון. אם כן יש בזה חשיבות, זה לא במקרה נעשה ככה. קדוש מרחם, רוצה או לא רוצה. ועם זה בכל זאת חשוב שאתה תקדֵש. אתה תקדש – אתה מכיר בזה, זוכר את זה, זוכר את הערך של אדון כל המעשים, של סידור ההנהגה הזאת. דוגמה לכל הדברים. הפגישה של מעשה האדם, לגבי דברים שבעצם קבועים במציאות, חוקה אלוקית, חוקת שמים וארץ, והחשיבות של האדם, שהאדם מקושר בזה ודבק בזה ומכיר בזה, וממשיך סדר החיים על פי זה. זה הדבר היסודי.

זה קצת מזכיר מזה, נזכרתי, יש דוגמה, צד אחר הלכתי, נקודה הלכתית לגבי שמיטה. אחד הדברים, הצד הזה, המצוה של הפקר בשמיטה, ‘והשביעִית תִשמטֶנה’ (שמות כ”ג י”א). אז יש שיטות. לא כל כך בראשונים, יותר באחרונים. ידוע מחלוקת גדולה חילוק גדול, בין השולחן ערוך הבית יוסף (אבקת רוכל סימן כ”ד), והמהרי”ט (וראה גם המבי”ט אבי המהרי”ט תשובות חלק א’ סימן י”א). היו באותו הזמן באותו הדור. היו ביניהם חלופי מכתבים תשובות, מה הגדר של להפקיר את הפֵרות בשמיטה? נֹאמר, תשמטנה – מצות עשה, מצוה להפקיר את הפֵרות. אז זו מצוה ככל מצות עשה. נֹאמר, אדם עבר על מצות לא תעשה, אז יש דינים. מצות לא תעשה שיש בו מעשה, מלקות וכד’. אדם עבר על מצות עשה, מה פרוש עבר? לא עשה – החסיר, החסיר קיום מצות עשה. נאמר כאן יש מצות עשה להפקיר בשמיטה את הפירות האלה. לא קיים את המצוה הזאת, לא עשה. אז מה?  אז זה לא הפקר. הפקר, זה אדם מפקיר.

 וכאן יש חלוק גדול יסודי בין שני גדולי עולם אלה. אם נאמר שכל ענין ההפקרה הזאת, זה ענין מצד האדם, שהאדם מפקיר, מצוּוה להפקיר. אם לא הפקיר – לא מופקר. אם לא מופקר אז אין רשות לקחת את הפרות וכד’. ואם בא ולוקח זה אסור, לא הופקר. ודעה אחרת, המהרי”ט (בתשובותיו, חלק א’ סימן מ”ג) אומר: לא. יש יסוד בגמרא בבבא מציעא (ל”ט), שביעית נקרא: אפקעתא דמלכא. אפקעתא זו הפקעת רשות. ההפקר מצד מצות  המלך, מלך העולם. דינה של שמיטה, שמיטה מצד עצמה עושה את ההפקר. ובאופן כזה, שגם אם הוא לא הפקיר, אז זה הפקר. תוקף של שמיטה זה ההפקר. עם זה, בערך כמו פה. יש ציווי שאתה תכיר בזה, שאתה האדם בעל הפרות יודע את זה. תכיר שזה הפקר. אבל אם זה מעכב אז אין הפקר, בזה החילוק בין שניהם.

 קצת מידה של הצד הזה, נֹאמר כמו בכור. קדושה מעצמו ומצוה להקדישו. וכאן בבכור, אין מחלוקת בזה, אין שאלות. קדושת בכור נשארת לגבי אסורים וכד’. אבל שם יש חילוק, הלכה למעשה. אם כן, שיטה זו, אף על פי שמופקר בעצם, ויהיה הפקר גם אם אדם לא יפקיר, אבל מצוה להפקיר בכל זאת. קדוש מרחם, מצווה להקדיש. מופקר בעצם ומצוה להפקיר. זה בערך, אותה הבנה. פגישת השמיימיות הטבעיות של סדר ההנהגה האלוקית והציווי של האדם. זה מתבטא פה בפנים.

הבכור הוא מקודש בטבעו. כשאומרים איזה דבר בטבע. אומרים איזה גילוי, איזו הופעה, איזה סידור, הנהגה אלוקית, מתנת אלוקים. כאן נפגשים עם המושג, נפגשים עם דבר שבכוח או שבפועל. כוחות בטבע. אדם בטבע היסודי, נאמר כישרונות. כישרון, קדוש מרחם, כישרון אלוקי, זו מתנת אלוקים. אדם מלא כישרונות, כישרון בלימוד. יש לנו עכשיו כישרון, אז זה נוצר ככה. אחר כך, עוד מעט, הילד  מתפתח מתגדל, אז מכירים בו, בסדר. כל הכישרון הזה, אם כן זה כוח. כל הדבר הזה זה כוח. ובכוח אנחנו נפגשים עם המושג של פוטנציה, פוטנציאלי. מכאן, האדם הזה, הילד הזה, תופשים בו שיש לו משהו, מוכשר למשהו מיוחד. וכל המוכשר הזה, כל הכוח הזה ומתנת אלוקים הזאת, זה דבר פוטנציאלי. כאן יש מושגים של כשרון ושקידה. יש כאלו אנשים שהם בעלי  כישרונות, והם בטלנים ולא לומדים, אז הכישרון מטשטש, מתבטל. יוצא, העניין של הכישרון, שהכישרון בערך הפוטנציאלי שלו הכוחני יתגלה בפועל.

 זה המובן של סדר, מה שמופיעה איזו טבעיות, בטבע היצירה. הקדושה הזאת שבטבע, אם כן יוצא, יש מקום להגדיר את זה, זו קדושה שבכוח. והכוח הזה גדול מאד. יש לזה ערך אדיר מבחינת היצירה האלוקית, נכון. אבל העניין – זה יסוד וכוח, וכוח גדול מאד וחשוב מאד – שיתפתח, ניתן לבחירה של האדם, שיתגלה בפועל. ואז יופיע ויתגלה בשלמותו. הקדושה, “קדש לי”, מצדי, מצד היצירה השמיימית, היצירה  האלוקית – אני נתתי לך את הכוח הזה. העניין, מוטל עליך שתגלה אותו, תפתח אותו, תוציא מן הכוח אל הפועל וכד’.

 באופן פשוט זה ככה. בסדר התבוננות מחשבתית לימודית, יש מקום לדבר על שני הצדדים האלה, הכוח וְהַפֹּעַל. הכוח היסוד האלוקי, ונמסר לנו, לסֵדר המציאות שלנו לגלות אותו בפועל וכד’, ‘נודעת לו’, בידיעה, בקרה. ובכן נפגשים כאן שני צדדים. המקור, לפני הבחירה של האדם, בכוח, ומופיע ונמשך לתוך העולם של האדם והפעילות של האדם. יש כאן כאילו שני צדדים. יש מקום להבנה במציאות, בסדר ההתבוננות שלנו והטפול שלנו, נפגשים כאילו, אל”ף – העניין האלוקי. הגרעיני האלוקי העליוני, ומתוך כך בפועל. כן, נכון.

אבל באמת יש מקום להבחנה, יותר העמקה יותר בירור. אם נאמר, בצד הריאלי הפרקטיקה, יש מקום לחלק, להבחין. אבל באמת מצד לי, מצד ערך הקדושה המקורית האלוקית השמיימית, צריך מקודם, יש מקום יותר להעמיק ולהבחין שכל דבר, מבחינה אלוקית, מה שבכוח – לי, מצידי, בערך של הכוח האלוקי מונח כבר היסוד הפועלי בעצם. הנה. הזכרנו קצת בפרקים הראשונים בחלק ראשון ב’אורות הקודש’. גדר קדושה זה פעילות תמיד, קדושה הפועלת. וכל קדושת התורה כוללת את כל הפעילות של מצוות, של מעשה בפועל. זה לא דבר מיוחד שמתגלה אחר כך. ביסוד ענין התורה והקדושה של הכוחניות מונח היסוד, אולי קרוב קצת למה שדברנו מקודם: “וידבר ד’“, מתוך “וידבר ד’” יש ה”לאמֹר“. ובתוך ההמשך, לעניין ד’, לעניין אלוקי, מונחת כבר הפעילות באמת, אלה בערך הדברים. נראה.

 “הבכור הוא מקודש בטבעו“. הטבע, זה המציאות הזאת. נולד בכור, אז בעל כורחו בעובדה הוא כבר מקודש, באיזו מידה. מצד העובדה הזאת של ההשגחה ההנהגה האלוקית, מעשה שמים שיש בזה. מדברים טבע, נכון הטבע הזה שמדברים מה? יש לו ערך כוחני. בכוח, הפוטנציה הזאת היסודית, עוד לא פועלי. אם כן מצד אחד, לא כל כך בפועל, גרעין בעלמא, אבל בגרעין בכוח הזה, “יש בו כוח של קדושה“, יסודי של קדושה. פה זה בקיצור, אח”כ מתפרט. “אמנם העניין“, עכשיו יש מקום להבחין. יחס כוח וּפֹעַל. לדבר שם בכוח ולא בְּפֹעַל. אז מצד אחד לדבר על מין הגדרה כזו, מה שבכוח ולא מתגלה בְּפֹעַל, אין לו עניין בפועל, אז זה חסר, פגום, זה לא ענין של קדושה. זה כאילו חורבן,

“אמנם העניין של הכוח, שאינו בפועל, הוא באמת תוכן חסר וחילוני“, קודש, ערך של קודש, הוא מציאות כזו דבר כזה, הכוח הוא בפועל, והפועל כבר כלול בו. בשבילנו, מצד בחינת בני אדם יש ענין להוציא את זה, “כי הקודש העליון קֹדש ד’ הוא לעולם בפועל“, יכולת ד’, ‘בדבר ד’ שמים נעשו’. דיבור, ‘וידבר אלוקים’ בששת ימי בראשית – הדיבור הוא כבר עשיה. אצלנו, אנחנו מחלקים חילוקים כאלה, “כי הקודש העליון קדש ד’ הוא לעולם בפועל, ולגבי גבוה“, כך, ‘אמירה בגבוה כמסירה להדיוט’, “ולגבי גבוה אין ענין שבכוח כלל כי אם הכל הוא בפועל הגמור. ועל זה צריכים לקדש“, על ידי ‘קדש לי’, יש חילוק אם אדם אומר שהוא קדוש, או מה שכתוב בעצם, אובייקטיבי אבסולוטי אלוקי, ‘קדש לי’, “ועל זה צריכים לקדש על ידי הקדושה העליונה, שהיא הקדושה המיוחדת לשם, לקדש על גבה“, על גבה, על ידה, מתוכה, “את הקדושה הטבעית, הצפונה כבר בתור דבר שבכוח“.

 כאן הדגשה, “קדש לי“, מצד ערך הקדושה שלי, האמיתיות האלוקית שהיא מיד כוללת בתוכה את כל שלשלת המעשים. יש עניין רק שלנו, של עולם התחתון, עולם האדם, לגלות, לפרט, מה שאנחנו קוראים לו להוציא אל הפועל. מצד ריבון כל המעשים אין ענין של הוצאה לפועל. כבר ישנו ה’בפועל’. העניין אחר כך בסדר שלנו הוא לפרש את זה ולגלות. כאן מתוך כך בקצור, “קדש לי”, בכוונה לי, לדידי, לערך שלי לערך האלוקי, וזה מגלה את הערך של הקדושה של “כל בכור“. זה הדבר הראשון. אחר כך יש עוד פרטים.

“פטר כל רחם, בבני ישראל“

 פטר כל רחם, ביטוי, ולד שיוצא מרחם אימו, קדוש מרחם, פתיחת הרחם, הלידה. התחלת הלידה, עניינים של טפול רפואי, יורדת מדרדרת, נמשך איזה זמן. הדבר הראשון לכל ענין הלידה, הנקודה הראשונה במציאות – פתיחת הרחם. העובר נמצא מקופל, אנחנו נמצאים לפני היציאה לאוויר העולם בתוך הרחם, זה הולך ומתפתח, כך הסדר, החכמה האלוקית, ‘כולם בחכמה עשית’. התפתחות, מדרגות, והגיע הזמן. כשהגיע הזמן, אז נפתח הרחם ומתחיל קצת לזוז, לצאת. פתיחת הרחם, יש המובן של פתיחה. יש, לא כל כך הרבה, אבל מצוי. יש פסוק במשלי (י”ז י”ד): ‘פוטר מים ראשית מדון’, פתיחת זרם, שׁם לגבי מוסר, לגבי מחלוקת וכד’, אבל ענין פתיחה. עוד מילים אחדות יש, פטירה במובן של פתיחה. התחלת הלידה היא פתחון הרחם. אם כן מדברים כאן על העניין הזה, של לידה של בכור, ביחס לנקודה הראשיתית. “התחלת הלידה היא הנותנת את הכוח להצביון של מהות הלידה“, בכלל. לידה, מתגלה האדם, “את תֺארה הפנימי הספוג בה“, בעניין הלידה. זו הצורה החיצונית של המעשה הזה, של גילוי בשר ודם הזה.

שאלה: מה נותנת התחלת הלידה?

הרב: זה נמשך אחר כך, תיכף, “הנותנת את הכוח“, נותנת, מיסדת. יש לפעמים ביטוי כזה בגמרא: ‘היא הנותנת’. המייסדת, המדגישה, המבליטה. מתוך זה אנחנו מגיעים לתפוש ולגלות ולהכיר את הערך של הכוח, הכוח הניתן מזה, “להצביון של מהות הלידה“, מהות הלידה, נולד אדם. כשנולד אדם מתחיל הרגע הראשון, עובדה, פתיחת הרחם. ופתיחת הרחם, מזה מתחיל להופיע, להתגלות מהות האדם הנולד, מהות הלידה של האדם. זה מצד החיצוני, המעשה הזה, שנִתן לראות עין. ויש מצב הפנימי, התואר הפנימי, של אדם בצלם אלוקים, שהולך ומתגלה באוויר העולם, “את תארה הפנימי הספוג בה“, ספוג בה, קודם כל כוח פוטנציה, אח”כ מתגלה. ספוג גנוז וכלול, הולך ומתגלה, מתפתח ומשתלם כל דמות האדם שיוצא ומופיע מתוך המעשה הזה. צלם אלוקים שמתגלה באדם הזה, “את תֺארה הפנימי הספוג בה, שמתגלה אחר כך בתכונה ידועה בכל העתיד להִיוולד אחר כך“. אחר כך נמשך ומתגלה מזה כל ערך האדם, האדם הנולד המתגלה מתוך פטר הרחם וכד’.

 אם כן זה בכלל, לגבי כל מציאות פטר רחם. מציאות פתחון היציאה, רחם האם, זה עושה את ההופעה של התגלות צלם אלוקים שמתגלה באדם הזה, בגוף הזה וכד’. בכלל, באופן כללי. עכשיו, ומתוך כך בבני ישראל. “וזאת היא צורת קדושת ישראל“, כל המציאות ששייך לישראל, כלל ישראל, אחר כך לכל אחד מאתנו, החלק הזה והחלק הזה מכלל ישראל. הזכרנו מקודם סתם, מבחינה אנושית. אותו הדבר, לא רחוק מזה, בכל אדם מישראל, בכל נשמה ישראלית, שמתגלה בגוף ישראלי שמופיע עם פטירת הרחם, פתחון הרחם, אז מיד במציאות, הניצוץ הזה והנשמה הזאת, נמצא כבר ב’בכח’ הזה, בפוטנציה הזאת, גנוז, כמו שהזכרנו מקודם, כל האדם בכל התגלותו. זה ענין פטר כל רחם מתחילה, ובאופן מיוחד בני ישראל.

 “וזאת היא צורת קדושת ישראל, שמתפשטת מראשית הלידה על כל הבאים לצאת לאויר העולם מכוחה של הלידה“. מופיע מיד בראשית, מיד מתגלה יהודי, מתגלה נשמה ישראלית. נשמת ישראל בנקודה הראשונה הזאת, ולכל מה שנמשך אחר כך, כל קדושת ישראל, כל קדושת תורה ומצוות בישראל. כל המשך על כל מה שנמשך מכוחו של הרגע הראשון. הרגע הראשון הוא כבר מגלה ומופיע, תחילת ההופעה של יציאה לאויר העולם של נשמה ישראלית, של אדם הישראלי, האישיות הישראלית. “פטר רחם” בהדגשה, בפתיחה, בפטירת רחם, בתחילת הנקודה הגשמית כאילו, הממשית הראשונה – זה כבר יהודי. אחר כך המילה. אבל אדם לא מתחיל להיות יהודי מהמילה, כאילו המצוה הראשונה, מיד “מבני ישראל“. ומיד יש כאן קדושת ישראל, ומיד המשך אחר כך לכל החיים קדושת ישראל. “פטר כל רחם“, כאן מתקשר עם הפסוק, “מבני ישראל“. וכאן קצת שנוי באות. צריך לומר ‘בבני ישראל’. אבל זו ההדגשה, רחם שהוא מבני ישראל, פטר מבני ישראל, מגלה מיד את הישראליות. היסוד הטבעי היסודי של המציאות הזאת, שעוּבר זה, שוולָד זה, שאדם זה שייך לבני ישראל, וזה נמצא מונח ברגע הראשון של פתיחת הרחם. ומכאן לכל הנמשך אחר כך, לכל החיים. זו הנקודה הזאת. עכשיו עוד דבר מיוחד דבר חדש. החלק השני של הפסוק.

“באדם ובבהמה לי הוא“

 כאן בקצור, אחר כך מתפרט יותר. ענין פדיון בכור. פדיון בכור אדם, פדיון בכור הבן, ויש ענין בכור בהמה. זה הכלל, בין באדם ובין בבהמה פטר רחם לי הוא. מתגלה העניין ‘לי’, הערך האלוקי השמיימי שנעשה, שמופיע עם הבכוריות. כאן, מצד אחד מיוחד, מה שיש, עם פדיון הבן, האדם. יחד עם זה יש בחלק השני של הפסוק הזה, כאילו איזה שייכות, “באדם ובבהמה לי הוא“, בין באדם בין בבהמה. וזה גם כן, שני הצדדים, יש חילוק, אדם נברא, צלם אלוקים של האדם. ובכל זאת יש משהו, נאמר, הצד השווה. מה שמשתף אותנו בעובדה הזאת של יצור זה, נקבע מסודר להיותו הראשיתי, הבכורי, צד קדושת בכורה. בעובדה הזאת משתף אותנו כאילו עם בעלי חיים. גם לאדם וגם לבהמה, יש בזה צד הבכוריות. הופעת יד ד’ המנהיגה וגורמת ומשלשלת שכאן זה יֵצא ראשונה, גם באדם וגם בבהמה.

 אם כן נפגשים כאן, בקצור נמרץ באדם ובבהמה. נפגשים כאן באיזו נקודה שיש איזה משהו שמשתף אותם, קשר האדם-בעל חי, לכאורה. ויש צד כזה. כן, נכון, ודאי, לעילא ולעילא צלם אלוקים שבאדם, יש משהו משתף אחרי הכל, משתף את האדם עם בעלי חיים – המילה ‘נפש חיה’. בחומש בראשית, מקודם ‘תוצא הארץ נפש חיה’ (בראשית א’ כ”ד), אז הארץ מוציאה נפש חיה, ‘נפש חיה למינה’, בפסוקים. ואחר כך, בזמן האדם, עוד הפעם נפש חיה, ‘ויהי האדם לנפש חיה’ (ב’ ז’). אותה המילה, אותו המונח משתף אותנו, הבהמה והאדם. רש”י על פי חז”ל מעיר, נפש חיה – גם בבהמה כתוב נפש חיה. מה עם הייחוס שלנו? מגדיר רש”י: כאן זה ‘נפש חיה בתוספת’, התוספת היא גדולה, גדולה מאד, אדירה מאד, ‘הדעה והדבור’. נפש חיה של האדם – נפש חיה שהיא שייכת לדעה ודבור. מה שאין כן נפש חיה הקודמת, לא בדעה המתגלה בדיבור. האדם נקרא ‘האדם המדבר’.

עוד יותר. ומכאן יש מדרש בבראשית רבה. מקודם, ‘ויאמר אלוקים תוצא הארץ נפש חיה למינה’. אומר המדרש: נפש חיה, כלול בזה גם נפשו של אדם הראשון. נו שמעתם? מעניין. אם כן הארץ מוציאה מתוכה במאמר ד’, בדבר ד’ את מציאות היסוד של חיוביות שבנפש, נֹאמר, מנפש הבהמה, כאן גם נפשו של האדם הראשון. אם כן יוצא שיש איזה מגע עם מה? עם ענין החיה. מציאות חיוניות. אחר כך יש הרבה מחלק ומפריד להבחין, כמובן. אבל בפוטנציאל, בכוחניות הראשונה, המציאות הראשונה מציאות חיים, עובדה של חיים. הזכרנו, פעם כתבתי, יש צד מסוים של הדגשה, של הדגשה, הבלטה, הסתכלות בעולם, שאו מרום עיניכם.

בעולם יש מדרגות, דומם צומח וכו’. העובדה היא ערך, מיני חומרים, מינים גולמיים של האדם. סתם יצא גולם כזה, חומר כזה. אחר כך אנחנו מוצאים סדר ששת ימי בראשית. מתגלה החלק הזה של האדם במציאות חיים. העובדה של מציאות חיים – כאן הם, בדרך של התעלמות מבורא עולם. כשעומדים ונפגשים בעובדה של מציאות החיים, הם בנוסחאות שלהם, נוסחאות הכללים המדעיים – זה נקרא מצב של אורגניזם. החלק הצד הזה, המצב האורגני. החתיכות עפר, אבן, הם לא קוראים בשם ‘אורגני’. במציאות האדם, במציאות החי, אנחנו נפגשים במין מצב כזה, במציאות החיים הוא מתנועע, דינמי, משתלשל, מתפתח, במציאות העובדה, שהחלק הזה, החומר הזה שבעולם, נמצא במצב של דינמיקה והתנועעות.

זו אם כן הנקודה הזאת שכאן נפגשים בעל כורחנו, בעל כרחם של כל כופרים שבעולם, נפגשים כאן בפלא הזה, הפלא שבחיים, במציאות חיים, אח”כ הפלא במדרגות עוד יותר גדולות ועוד יותר, ‘ומפליא לעשות’, את האדם. במידה הגדולה ביותר. נפגשים קִישור נשמה וגוף. החיוניות והתנועתיות והדינמיקה שבערך, במציאות של חי מתנועע, חי וזז, אז הוא בכוח החיים פעיל. העובדה הזאת של ערך החיוניות, התנועתיות שבאורגן, באורגניזם, והוא מופיע בַלא-אורגני, מופיע בחתיכות הבשר. כאן אין הבנה בזה, אין פתרון לזה. זאת הברכה ‘מפליא לעשות’. ‘יצר את האדם בחכמה.. ומפליא לעשות’.

קשר עם ביטויים שונים מדורות ראשונים ועד דורות אחרונים, נשאר לעולם. מציירים כמה פעמים, סברות. כל הדברים זה דברים בטוחים, מדעיים, חלומות ככה מדעיים, סברות. סברות, העולם מתפתח ככה, מתפתח ככה, אחרי כמה שנים מתחדשת גרסה חדשה. פעם היה אלקטרונים, אחר כך היו יונים ואטומים וכד’, נוסחאות, ציורים, סברות. מתארים ככה, מסבירים מנסים ככה. הסברות כאלה אינם החלטיות, ציורים כאלה נֹאמר. בתוך כל הציורים האלה נמצא, מופיע שם איזה פסוק כזה, אם כן חתיכות כאלה, אבל איך מתקשר? בקצור קוראים לזה ‘סוד החיים’.

איך מתקשר האורגני והלא-אורגני, נֹאמר גוף ונשמה. חתיכות הבשר והדם, חתיכות השרירים מצד עצמם, מה יש כאן? איפה כאן השכל מתגלה? איפה כוח החיים, איפה החיוניות? בחתיכות הבשר מצד עצמן, מצבים כאלה, מונחות הבשר, ולא כלום, לא מופיע משהו מיוחד. ויש מצב מיוחד שחתיכות הבשר – ומופיע, זז! כמה מדרגות ומדרגות ומדרגות, זז, מצבים כאלה באופן מכוּון. מין שכל כזה, שכל גדול או שכל קטן. השכל הקטן של הנמלה הקטנה, פורח וזז מפה לשם. אינסטינקטיבי, ימין שמאל. מה יש כאן? מה מגלגל כאן, מה מזיז כאן, מה יש כאן בדבר הזה? זה הקישור של החלק האורגני החיוני, בחיוני יש משהו אינסטינקטיבי משהו זז, והלא-האורגני.

וכל חכמי מזרח ומערב מאז ועד הנה. בזה עומדים, ספרים, מדברים מדברים, מציירים מציירים, כאילו הם חכמים, חכמי עולם, יודעים סודות הטבע והבריאה. ומתוך המשך הפסוק, לא יכולים להתכחש לזה. מה העניין בדבר הזה, קשר האורגני והבלתי אורגני? לזה הם מודים, לזה אין המדע מגיע. נוסחאות כאלה, חכמים באמריקה, ברוסיה, שיגלו, ימציאו חיים, ‘סוד החיים’, מה יש מזה, זז. וכאן במידה מסוימת, עושים במציאות החיים, כאן התגלות, התגלות יוצר בראשית, סוד ד’, רבש”ע נקרא אלוקים חיים, ‘אלוקים חיים ומלך עולם’.

החיים, התנועתיות, יש בספר הכוזרי באיזה מקום, מה מתגלגל, מה מניע. התנערות, התנערות והתגלגלות מתוך הדברים האלה. זה סוד ד’, סוד הפנימי האלוקי. אח”כ חכמים מסדרים תמונות עולם. זה הסוד היותר גדול, עיקר העיקרים. העיקר חסר מן הספר. מה הסוד, איך קשר אורגני ולא-אורגני? בזה, שקט. מדברים מזה, כמה פעמים נזדמן לי להיפגש עם אנשים ששייכים למדע. אמרתי פעם, היה אצלנו עובדה כזו, מתפארים ומתגנדרים. יש דברים שקבלו, מקבלים איזה דבר, משהו. אבל העיקר מודים, בעל כרחם מודים, מזכירים איזה פסוק כזה, קשר האורגני והלא אורגני, הלא אורגני ואורגני – לזה אין המדע מגיע. אז צריכים להגיע מזה לבורא עולם, להודאה בעיקר. לזה לא מוכנים, בזה אֵין. הבנת דברים בעלמא.

אמרתי כמה פעמים, קצת מצחיק. היה אדם אחד, לפעמים כמו יש בחז”ל גדלות, שפע של תורה, אז לא תמיד חייב כך להבליט. להדגיש. אבל במידה יותר מצומצמת, אז יש ענין. אז דוגמה, יהודי אחד, שלא ידע כל כך הרבה לשון, מה שנקרא יידיש, קצת. התחיל באיזה ספר, בעיתון כמה דברים שידע. ידע – יש לו ענין להראות. בא לבית, משפחה, וקורא עיתון. קרא בעתון, יש הידיעה מפריז מה שקרה שם. יש כמה מילים שידע. יש כמה מילים שלא ידע. את המילים שידע מתחיל לקרוא. קורא בקול רם: היה הדבר הזה ככה וככה, בקול ברור, זה עיקר. אחר כך נפגש במילה שאיננו יודע בזה, אז בזה אומר: או או או, והוא חוזר על הדברים שהוא יודע. עובדה כזו, קרא איזה דברים, אז הם רואים שהוא יודע ואח”כ: אה, זה? או או או וחוזרים הלאה. זה הולך למישרים. במידה ידועה יש מצבי מדעיות כזאת. קוראים כמה דברים, אז מכוונים’ יודעים. אבל מה, קשר החיים? אה זה, חיים, אורגני לא אורגני, לא אורגני אורגאני… – אבל זה עיקר. החידה היותר גדולה היותר בולטת, פלא העובדה, שמגלה חיוניות בתוך, קשר עם הגוף חתיכת בשר וכד’ ועוד – לזה אין המדע מגיע. לא חשוב, לא מפריע, לא משנה, אפשר לעבור הלאה. אם כך העיקר חסר מן הספר.

אם כן נפגשנו במצב כזה של חיוניות, מציאות החיוניות, הפלא עולם, בעובדה של חיוניות המתגלה בחמר. זה ענין של בעלי חיים. בעלי חיים, מצב כזה של חיוניות, ובמצב כזה יש מדרגות, מצבים של אינסטינקט. מצד רגש, הרגש דוחף, דוחף לִפנות לצד זה לצד זה הרגש נפגש עם קצת שכל במידה ידועה, יש השכל הקטן של הנמלה, יש קצת חיוניות ואח”כ עולה, עולה, מדרגות, מדרגות עליונות מעלה מעלה. יש בגמרא בחולין (קכ”ז), יש באורות התשובה גם כן, ‘מה גדלו מעשיך ד”, יש עוד הבחנה, לראות ‘מה קטנו מעשיך ד”. גדלות מתגלה בדברים הקטנים, היותר מסובכים.

יש דבר  גדול גדול עצום, ‘מה גדלו מעשיך ד’ מאד עמקו מחשבֹתיך’, אבל יש הדברים הקטנים מאד, החיוניות  שמתגלה בפלא של איזה יצור קטן, איזו נמלה קטנה. היא הולכת וסובבת לכאן ולכאן ולכאן, מישהו עובר עליה, היא בורחת, בריחה אינסטינקטיבית וכו’. בנמלה הקטנה הזאת, אם כן יש משהו שמכוֵן אותה, הולכת לצד ימין לצד שמאל, באופנים שונים. מה שנעשה בפנים, השכל והמח’לה הקטן. איפה המח הקטן, נקודה קטנטונת של המח’לה הקטן הזה, ושל הרגש הקטן הזה, האינסטינקט הקטן הזה ומכוֵן אותה להנה ולהנה. יש קצת שכל במידה מסוימת. במידה מסוימת הפלא, פלאי פלאים, מה שמתגלה במידה קטנטונת נקודתית גרעינית מצומצמת, זה בגמרא בחולין, רבי יוחנן היה רואה נמלה, אז רואה את הנמלה ועל זה אומר: מה גדלו מעשיך ד’. פלאי פלאים מה שיש בנמלה וכד’ ועוד.

על כל פנים, מצב החיוניות. צד חיוניות, זה צד כזה שמשתף אותנו ביסוד בעצם, עם כל בעלי החיים, מציאות חיים. מציאות חיים, החיוניות המתגלה בגוף בשר. ומזה אח”כ מתגלה באופן מיוחד חיים בצלם אלוקים של האדם. השכל, כמו שרש”י אומר: השכל והדעה מתגלה בדבור וכו’. אז יש צד, נקודה יסודית פנימית גרעינית מקורית מאד של מציאות. בכור, מה שסֵדר ההנהגה האלוקית. ומתוך זה, אחר כך נתפֹש את הבכור של הנמלה, נו, עד כדי כך אין הגמרא מדקדקת. אבל בעל חיים זה שנפגש אתנו ישר, בהמה המצויה ברפת או באוּרווה בקשר עם מין האדם, מכאן, “באדם ובבהמה לי הוא“. אחר כך מתפרטים הדברים מתפרטות המדרגות. יש מציאות, צד כזה, מציאות העובדה, הפלא האלוקי של חיוניות. זה קודם כל. הדברים האלה ביסודיותם, בשורשיותם. ומתגלה אחר כך עד כדי בכור אדם ובכור ישראל, ‘בני בכורי ישראל’. זה מה שיש פה, קודם כל באופן כללי.

בעצם יש אחדות פנימית ושָרשית בנפש כל חי“. בכלל. “והנפש הכוללת“, במובן היותר הגדול, הכללי, “נפש החיים“, מציאות חיים, “מקפת היא את נפש האדם ואת נפש הבהמה“. בפלא הזה של דינמיקה ואורגניות במציאות המתגלה בבשר הזה, בחמר הזה של הגוף הזה וכד’. מכאן, “‘תוצא הארץ נפש חיה למינה’“, ובמדרש, מדרש רבה, “כלול בזה ‘נפשו של אדם הראשון’” (ב”ר)”, עד כדי כך, “שגם נפש הבהמה, להחיות בהמה רבה אשר על הארץ, מצדה היא נמשכת“, מתוך הכלל, ערך הכללי יסודי של חיוניות שבנפש. גם נפש הבהמה נמשכת מהערך הכללי הזה, באופן כללי. אלא, בכל זאת, ועם זה בתוך זה יש מדרגות, מתגלה נפש החיה של האדם. והאדם, הדעה והדבור של האדם, צלם אלוקים שבאדם. ומכאן מדרגות לישראל וכד’.

“אמנם דוקא בתכונה אנושית חופשית עליונה“, כלומר חפש הבחירה, לא חופשיות של חילול שבת, של חפש היצירה, ‘הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים’, הערך, הכוח המיוחד נִתן בבחירה של האדם, יש בזה צד של מדרגה עליונה, “בתכונה אנושית חפשית עליונה, בתכונה“, עוד פעם, “של התגלות הקדש העליון“, הקודש העליון הולך ומתגלה ונמשך לדידן אצלנו, בעולם שלנו, דוקא בזה יש מקום להעמיק ולגלות, “אפשר להודיע ולגלות את החיבור השורשי, שיש לאדם עם הבהמה מצד הנפשיות“, הגרעינית, שהיא יסוד וגרעין לגלוי כללי של המדרגות היותר עליונות. בשבת, ב’צדקך צדק’, ‘אדם ובהמה תושיע ד”,

בתכונה של התגלות הקדש העליון“, גרעיני גרעיניות ומזה עד לעילא ולעילא, “אפשר להודיע ולגלות את החבור השורשי, שיש לאדם עם הבהמה מצד הנפשיות“, ומתוך כך, “ולכונן את הישועה הכללית לכל, ‘אדם ובהמה תושיע ד”“. מתוך, “באדם ובבהמה לי הוא“, מתוך מעשה ד’, שמתגלה בפטר כל רחם בבכוריות בכל המדרגות. מהמדרגות היותר נמוכות ליותר עליונות. ומכאן, ההברקה וגלוי האור של המדרגות הגדולות העליונות ביותר. סדר הניתוח. שלשה דברים בכל חלק מהפסוק. מתוך זה עכשיו הכללה שלמה. עכשיו חזרה.

קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא

כל זה יחד. הכל ענין אלוקי אחד שלם. זה המובן, חלקים וצדדים שיש בכל דבר. יש בכור כזה ובכור קדוש בטבע. ומכאן מתוך זה מציאות הגרעיניות הראשונה של פתיחת רחם. ומכאן יסוד לקדושה המתגלית בחיים, קדושת ישראל. ומכאן לדבר השלישי, מציאות חיוניות מציאות חיים, נפש החיה, אדם ובהמה. עכשיו הדגשה. בעצם בזה קבענו שלשה דברים, שלש מדרגות, שלשה ערכים, נכון. כאן שלשה ערכים האלה, כל זה שייך לעניין גלוי קדושה אחת, קדושה אלוקית כללית המתגלה בעולם. נראה.

קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. הקדושה, מציאות הקדושה, ‘קדש לי’, הקדושה באמת, לאמיתו של דבר, קדושה אמיתית, לא קדושה שאנחנו מתחילים להקדיש, קדושה אמיתית נמשך מ’קדוש אני ד’ אלוקיכם’, ‘והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ד’ אלוקיכם’, הקדוש ברוך הוא. מציאות הקדושה המחלטת האמיתית העליונה, ‘קדוש בשמיה מרומא עילאה בית שכינתיה’, “הקדושה“, באמת, “הקדושה היא כללית“, מאד כללית, כל העולמות כולם, כל הברואים, הכל מעשה ד’, הכל גלוי אלוקות, “בכל המציאות היא מופעת, אלא שהיא“, כאן חלוקים.

 אולי פעם יצאנו לנו לדבר על זה, המבדיל בין קדש לחול, בעצם הכל קדושה אלוקית, הכל גלוי אלוקות, נכון. אלא מה, מה ההבדל בין קדש לחול? כל מה שיש קדושה ששייכת לכל המציאות כולה, אלא שהיא נסתרת, גנוזה. השייכות של כל הבריאה כולה להבורא, ודאי כל הבריאה כולה שייכת לבורא. צריך להיות מין אהבה כזו, אהבת ד’, אהבה מכל הבריאה כולה, שייכות לבורא. פשוט, ודאי, אלא מה. אבל בכל זאת, כך העובדה. אומרים, מצד אחד, ‘מלֹא כל הארץ כבודו’, כן נכון. ויחד עם זה מצד שני רבש”ע הוא גם מתגלה בפעולות ומסתתר. בגלל העובדה שרבש”ע ‘מלֹא כל הארץ כבודו’, אז לכל חתיכת חמר נקרא בשם אלוקות?! מגיעים לעבודה זרה, העלאת החומר כשלעצמו.

 אז יוצא, סדר הבריאה ככה, מצב כזה, שכל הקדושה והערך האלוקי האמיתי של כל התורה כולה, הוא נגנז, גנוז, נעלם, מסתתר. יש חלקים כאלה של המציאות, שלא מסתתר, שלא גנוז, גלוי. זה החלקים של הקדש. דברי קדש, ענייניי קדש, החלקים האלה שבמציאות, ששם ד’ נקרא עליהם, שם ד’ נקרא עלינו, שכך הם נוצרו, שהם נמצאים ביחס דירקט, ביחס מישרים לגבי מלכות העולם. ויש, לא כל החלקים שבמציאות ככה. חלקים שבמציאות, אולי הרֹב הפשוט, לא כל כך מצוי ביחס ישיר ממש, אלא מעורפל קצת, מתעכב. זה החלוק בעצם בין קדש לחול.

 “הקדושה היא כללית, בכל המציאות היא מופעת“, בעצם המציאות, המציאות היא מציאות אלוקית, מציאות התגלות, מציאות ממקור המציאות, מאמיתת המצאו, “אלא שהיא עלומה ומסותרת “, בכל, או רֹב חלקי המציאות נמצאים בהסתר. יש ביטוי בפיוטים, מפורסם הרבה, בחוגי חסידים אומרים הרבה, ‘אל מסתתר’, ‘אל מסתתר בשפריר חביון’. רבש”ע מתגלה בפעולות, נכון, ומצד שני גם כן מסתתר. ההסתתרות הזאת, לגבי מציאות העולם התחתון עולם החיים, לעניין מצב העולם והאדם, והאדם והעולם והאדם והחיים, אז זה ענין של סבוכים, סיבוכי יצר, סיבוכי חומריות נקרא לזה. ובמצב הסבוכים האלה, אדם יוצא לאויר העולם, נפגש עם העולם, כאן נמצאים באופן כזה, החומריות השוררת היא המסתירה. מסתירה, מערפלת, ובמובן כזה, מצב כזה, של הבריאה נוצרה ככה. הטבע נוצר בצורה כזו של מציאות הסתתרות, התעלות, התחברות, הסוואה כזאת לגבי אמיתיות הקדושה האלוקית. מלבד מצבים מיוחדים של גילוי שכינה. גלוי לא בהסתתרות.

במציאות בעצם, בכל המציאות היא מופעת“, מופעת במובן מציאותי, ערך הקדושה האמיתית, הקדושה אלוקית, “אלא שהיא עלומה ומסותרת מצד גסות החיים, ובאה כנסת ישראל לעולם“, לפזר את ההוא אמינא, לגלות את הגניזה הזאת, גלוי שכינה וכו’, “ובאה כנסת ישראל לעולם לגלות את הצפון ולהראות את בהירות הקדש“, הנמצא במחשכי הערפיליות הזאת. “על כן צריך כל בכור, פטר כל רחם, בישראל“, שהוא בעצם צד של קדושה במציאות, פוטנציאלי, צריך הוא “להתקדש“, להוסיף, להודיע שהוא קדוש, ולהכיר שהוא קדוש, ולהשתדל שהוא קדוש, “להתקדש“, מה שהוא מתקדש על ידינו, זה כבר ענין של גלוי המעשיות, הממשיות של הסדר האלוקי, של מציאות חלקי הבריאה האלה שהם מופיעים בקריאת שם ד’,

“על כן צריך כל בכור, פטר כל רחם, בישראל להתקדש, מפני שיש קדושה מתפשטת באדם ובבהמה“,  לפי המדרגות, “והמה לד’ המה באמת, אלא שאין קדושתם נראית, ועל ידי ההתגלות של קדושת בכורות ישראל יתגלה אור הקדש בכל המציאות, בכל החיים כולם, באדם ובבהמה“. והיסוד של בני בכורי ישראל, יש לזה ערך, נֹאמר כך, עולמי כללי, קוסמולוגי כללי, אנושי כללי, לגבי כל מציאות גרעיני וניצוצי הקדושה שישנם בעולם. ומתוך כך, כל זה מקיף, מה שדברנו, שלש מדרגות, ובאמת כל זה ענין אחד.