סדר ציצית כ”ו שבט תשל”ח
(ברוך אתה ד’ אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוֹתיו, וצוונו להתעטף בציצית)
עניין שלם עכשיו בבקר, עומד על הפרק, פגישה עם מצוה, עם המצווה המיוחדת הזאת, מצות ציצית. למצווה יש ברכה, ברכת המצוות. וכאן מפורט. שני דברים, ענין הברכה בכלל, כל ברכת המצוות, וענין הברכה המיוחדת כאן לענייננו. כאן צריך להתבונן. המשך הדברים הקודמים. כאן העניין בטלית גדול, מכסה ראשו בטלית. מקודם בטלית קטן, שם היה הנוסח: ‘על מצות ציצית’. ופה הנוסח: ‘להתעטף בציצית’. בעצם זה נוגע לברורים בהלכה. יש סוגיה שלמה בגמרא, בפסחים דף י”ז, נוסחאות הברכות, ברכת המצוות. איזה ברכות מברכים ב’על’ ואיזה ב’למ”ד’. עניינים שלמים. בגמרא, ברא”ש, יש רא”ש על זה. רא”ש ור”ן מסיעת ראשונים, דייקנות מיוחדת, החלוק בין ב’על’ וב’למ”ד’.
זה מקודם. ואחר כך, עוד פעם ציצית מפורט. גם ציצית וטלית גדול, מכסה את כל הגוף. וכאן, כיסוי כל הגוף זה התעטפות, ‘להתעטף בציצית’. רק במצווה הזו, מעניין. אין שום מצוה. יש אפילו בתפילין, יש שיטות בראשונים. יש כאלה נוהגים שלא לברך על של ראש, תפילין מצוה כוללת כל המצוות. רק בשתי המצוות האלה. ‘לקבוע מזוזה’ – נגמר, לקבוע מזוזה. אכילת מצה – מברכים ברכה על המצה, נגמר. פה יש דבר מיוחד, שתי מדרגות במצווה הזאת. האחת בעצמה, ועליה שתי ברכות. ברכות שם שמים, זה לא דבר פשוט. להזכיר שם שמים עוד פעם. ברכה בשם שמים על המצווה הזאת. הנה נראה.
אם כן פה צריך ברור. “כשאנו באים לשער“, להתבונן, במאי עסקינן. יש ענין, פגישה עם הדבר הזה ששמו ציצית, מצות ציצית, “כשאנו באים לשער את תכונת הציצית“, אם כן יש פה שתי מדרגות. אל”ף קטן, בי”ת גדול. מקודם הציצית בקטנות. עכשיו המעבר מהקטנות אל הגדלות, “כשאנו באים לשער את תכונת הציצית במהותה המוזערה“, המוקטנה, טלית קטן, “ביחושה הפרטי“, האישי המיוחד, “למציאותנו המיוחדת שהוא התוכן של הקטנות, שהיא מובעה בברכת הטלית הקטן, הרי אנו מתרוממים אל החוג המקיף את המצווה“, כאן קצת פגישה עם הביטוי ‘אור מקיף’, “המקיף את המצווה, וממשיכים את“, האור, פה, “את האורה“, כמה פעמים הזכרנו את זה, אור מתבטא בשני אופנים בשני מובנים – באור ובאורה, “וממשיכים את האורה“, האורה זו מדרגה גדולה ביותר, “ממקור גדולתה אל נקודתה“, מהמקיף אל הפנים, “נקודתה הפנימית, ואנו תופסים אז רק את השם הכללי של המצווה. להתעטף כאן זה דבר כללי מפורט, התעטפות. “על מצות ציצית” זה ביטוי מאד כללי. ואנו תופסים אז רק את השם הכללי של המצווה, ‘על מצות ציצית’“.
במצב כזה, “אנו אומרים אז. במאמר זה הננו כוללים שני דברים: האחד“, עכשיו נתבונן. כל זה הקדמה. זה בֵרור, פֵרוט הדברים, העניינים, עכשיו להתבונן פה מה עם פירוט הדברים, העניינים. שני דברים, “האחד, שתכונת ההקפה הגדולה, הסובבת את תוכן המצווה, היא ממשכת את קדושתה על המצווה המוזערת“, כל מצוה היא גדלות. וכאן המצווה הזאת בטלית קטן, “המוזערת“, מוקטנת, “בפרטיותה ביחושה אלינו“, שני דברים, “והשני שאין אנו תופשים את ההבלטה של איכות המעשה כמו שהיא מתלבשת בפעולתה המדויקה“, כאן יש העברה למשהו יותר, מעלה עליונה, “כי להארה מפורטה ומבוררת כזאת צריכים אנו“, יש צורך לזה, לַפרטיות, הקטנות צריכה גדלות, “כי להארה מפורטה ומבוררת כזאת צריכים אנו להיות נוגעים במעמד“, יש צורך להתקשר עם הגדלות, לקבל יניקה מהגדלות.
יש צורך, נזכר, שורות אחדות, הדברים נמשכים, “היא ממשכת את קדושתה על המצווה המוזערת בפרטיותה ביחושה אלינו“, שנית, “והשני שאין אנו תופשים את ההבלטה של איכות המעשה כמו שהיא מתלבשת בפעולתה המדויקה כי להארה מפורטה ומבוררת כזאת צריכים אנו להיות נוגעים במעמד הבהירות של הגדלות. שאנו“, כל גדלות, כאן מזכיר כבר שם שמים. אנחנו שייכים להיות אלוקיים, “שאנו וכל עצמיותנו“, כל גופנו, כל שעור הקומה שלנו, “נעשים אז מובלעים בזוהר הכללי האלוהי“, זהר הכללי האלוהי זה מעל העולם, רבש”ע. “שממעל לכל הגבלת עולמים, על כן אנו אומרים רק על מצות ציצית, וקוראים רק את המצוה בשמה“, ‘על מצות ציצית’ זה נקרא ‘קוראים את המצווה בשמה’. ‘להתעטף בציצית’ זה יותר מאשר קריאת המצווה בשמה, “וקוראים רק את המצוה בשמה, רק האור הרוחני שלה הננו יכולים להרגיש בכללות“, להתעטף זה כבר לא בכללות, זה בפרטות, “ולא את הבהקת האור על התוכן המפורט שבהגלמתו“, התלבשותו, “המעשית.
אבל, יותר מזה, “כשאנו נשאבים באור הגודל הכללי“, אז כאן עולים מפרטיות אל מקוריות כללית, “באור הגודל הכללי, של הארת הקדש אשר להטלית הגדול, אז הננו בעצמנו“, כל גופנו, כל שעור קומתנו, הננו מעוטפים, עדויים בעדי, בתכשיט, “בעצמנו עטויי זהר עליון וממשיכים אנו את היסוד המבהיק במלא קדושתו מהעטיפה האוֹרית העליונה, שבגודל זהרה היא מאירה את כל המחשכים, ועל ידי האספקלריא המאירה הזאת“, של כל גופנו וכל שעור קומתנו, אנחנו כולנו, כל מהותנו, כולנו מתעטפים במצווה, “עטויי זהר עליון וממשיכים אנו את היסוד המבהיק במלא קדושתו מהעטיפה האורית העליונה שבגודל זהרה היא מאירה את כל המחשכים ועל ידי האספקלריא המאירה הזאת אנו יכולים לקרֹא בשם גם את פרטיות“, מהגדלות קריאת שם על הקטנות, אז הטלית מקבל אור גדלות, גם מקודם היה טלית, עכשיו התבגרות, “אנו יכולים לקרֹא בשם גם את פרטיות הצורה הגופנית, שבמהות המצוה ותוארה המפעלי“. זו ההתעטפות.
“אין אנו ממשיכים אור ממרומים אל המקום השפל, לא יורדים אנו מהמרחב אל הצרוּת, לא מההיקף אל הפנים, כי אם כולנו טסים“, מתרוממים, “טסים אנו ועולים אל הרוּם העליון, שמכבודו כל הארץ מאירה, ואור הזהר של הבהיקה הזאת של עטיָת אור כשׂלמה הוא חי עמנו, ועמו אנו חיים ופועלים, והננו מברכים בכל מלֹא הגודל על הקדושה העליונה הזאת של המצוה בערכה הגדלותי: אשר קדשנו במצוֹתיו וצוונו להתעטף בציצית“. כל מהותנו, כל החיים שלנו, כל המציאות שלנו נעשית מתעטפת, מוכללת במצווה, בציצית. זה היסוד הכללי.
“מה יקר חסדך אלהים“
אחר כך יש המנהג, מוזכר בקדמונים. נזכר בשולחן-ערוך, בטור. המנהג בעת העטיפה, תוך כדי הלוך ארבע אמות, איזה רגעים שנמשכת העטיפה, ברגעים האלה מוסיפים מילוי, תוכן, של הפסוקים האלו. ‘אשר קדשנו במצותיו וצוונו להתעטף בטלית’, להתעטף, התעטפות ומכאן שלשה פסוקים האלה, בכוונה ובהמשך בישוב הדעת, אז זה ממשיך בינתיים את המשך ההתעטפות. ומתוך כך נבחרו לזה שלשה פסוקים האלה, מתאימים מסתמא, מדורות קדמונים. וכאן יש הרחבת דברים על התוכן של שלשה הפסוקים האלה, המתאימים אל ה’להתעטף’. שלשה פסוקים.
הפסוק הראשון מחולק לשני חלקים. “מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון“. יש מקום להתבונן, להעמיק, תוכן העניין של הפסוקים. חוסים בצל הכנפיים, זה כמו התעטפות, דומה לזה. וכאן על פי הדברים הקודמים, התעטפות במובן קדושתי לעילא ולעילא, אלוקִי. “מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון“, אז יוצא כאילו אנחנו מתעטפים בחסד אלוקי. חסד אלוקים יקר כל כך, גדול כל כך, נחמד כל כך, חביב וחשוב כל כך, ומתעטפים בזה, חוסים בצל, חוסים בצל הכנפיים, זה כמו התעטפות, חופף עלינו. אבל כאן, בכל זאת יש מקום להתבונן, להעמיק, לשמוע היטב מה שאנחנו אומרים. קודם כל, הפסוק הזה הראשון בעצמו גם כן נִתן להתבונן ולנתח אותו.
“מה יקר חסדך אלהים“. חסד אלוקים הוא יקר, יקר ונחמד וחשוב כל כך, בהמשך מהדברים הקודמים כמובן. “כאשר נכנסנו בתוך ההיקף האוֺרי של הטלית הגדול, שמלא ההוד האלוהי, המזהיר בתוקף בהירותו את כל המחשכים כולם, נגלה לעינינו בשיא גבהו, והפנימיות האיכותית היא נתמזגה כבר ברוחנו פנימה בהתעלותה העליונה“, מה שמקודם, טסים ועולים, כאילו נתדַבָקנו ונאחזנו בעילאיות העליונה, אז במצב כזה, אשרינו, א-מחיה, נחמד, הננו מוגנים, מוצלים, רוממים ונשגבים, “והננו שמורים ומוצלים מכל התקפה של החיצוניות השוממה“. מקודם הזכיר, ישמרנו מהחיצונים, הנוסח מה שאומרים לפני ההתעטפות.
עכשיו, “והננו שמורים ומוצלים מכל התקפה של החיצוניות השוממה, שבהתגברות העכורה“, כאן איכות נגד כמות, “שבהתגברות העכורה של הכמותיות החרבה החמרית, הננו נושאים את דעֵנו עוד למעלה למעלה. ומרגישים אנו ומכירים בעומק הדעה, כי לגבי הערך המוחלט של עצם המהות של יסוד הכל, הרי אין חשך ואין צלמות, והיסוד האיכותי“, לעומת מכאן, איכות נגד כמות, “משתווה הוא“, מאיר את כל המחשכים, האיכות משתווה אל הכמות, “משתווה הוא אל היסוד הכמותי, והחומריות“, עם האיכות המסתובבת, איכות תופסת את הכמות, הכמות מסתובבת לאיכות, כאילו החשך מסתובב לאור והחומריות מסתובבת לרוחניות, “והחומריות מתעלה היא בתוקף הקדש כהרוחניות עצמה, והכל הוא זהר אצילי טוב וקדוש“. א-מחיה נחמד. באווירה עליונה, כזוהר עצם הרקיע לטהר.
“אבל החסד האלוהי הוא“, אם כן, פה יש שני חלקים בעניין הזה. עד כאן החצי הראשון, בכלל, “מה יקר חסדך“, נחמד, מצוין, אנחנו מעוטפים וחסויים ומציירים כל כך טוב מתוק, מחיה, נחמד. אז זה חלק אחד. אבל כאן, באמת, זה יסוד הדברים, החצי הראשון. אבל באמת, החסד הזה הגדול והנשגב והאצילי ומלא האור הזה, הוא הוא שמתגלה בבניין עולם, ‘אמרתי עולם חסד יבנה’ (תהלים פ”ט ג’), ובעולם יש כבר עסקים. “אבל החסד האלוהי הוא אשר אמר עולם יבנה, והמושג של עולם כבר יש בו איזו הגבלה ואיזו הבררה מיוחדה, שמצדו השם החבוי הולך ומתגלה בתכונה שמית“, שם זה כבר הגבלה. זה כבר ביטוי לצמצום, סוד הצמצום.
והשם מתגלה בשם, מה יקר חסדך, חסד, ‘עולם חסד יבנה’, חסד, נחמד, לכאורה מצוין, נחמד. והחסד הזה, מתגלה על ידי אלהים, אלהים בורא עולם, “והשם שם אלהים הוא, המתפשט בתור כוח מנהיג, מושל, מארגן ומאחד, מעלה ומקדש, וחסד אלהים זה הוא המבדיל בין האור ובין החשך, המחיצה, אלוקים הוא מעל הרקיע ומתחת לרקיע, מים עליונים, מים תחתונים, “וזה החסד“, המתגלה שֵם אלהים, פלאי פלאים, “מה יקר הוא ונפלא, שהוא נבנה כולו“, חסד של אלהים, צמצום – וזה חסד! “מה יקר חסדך אלהים“! נפלא, “מה יקר הוא ונפלא, שהוא נבנה כולו לפי תכנם וערכם וכח קבולם של בני אדם“.
“ובני אדם בצל כנפיך יחסיון“. זה המשך של הדברים הקודמים, מפורט בהרחבה. “לא יוכלו להחסות בני אדם“, בני אדם הם, “יצורים מוגבלים בערכים עולמיים“, לא יוכלו להחסות, “בהאור המוחלט“, האבסולוטי, “באין כל צל החוצץ, המתווה להם את אורח הקבול של בית חייהם. והתבל בכל ערכיה“, ‘תבל ויושבי בה, “והתבל בכל ערכיה, הרוחניים והגשמיים, לפי מדת בני האדם נתכוֹננה, וההתכוֹננות הזאת היא המבדילה, בין הכמות ובין האכות בין החיצוניות ובין הפנימיות, בין החשך ובין האור. ואלמלא הצל, אין בני אדם מוכנים לאורה כלל, ואין יצורי עולמים מוגבלים יוצאים מההעלם ההעדרִי אל ההוויה הנכונה להם, והצל“, אם כן מוכרחים להשתמש באיזה צל. איזה צל? זה לא צל של חשך. זה צל של ‘כנפיך’, כנפי השכינה, “והצל אמנם צל“, כנפיך הוא, “צל של כנפים הוא, שמזכירות אותנו שיש כאן עפיפה, שיש כאן אור מתעלה, והעלוי ילך הלוך וגדול, והחשך לאור יהפך והכמותיות לאכותיות, החמר הגס לתוכן נאצל מלא הוד חיים“. התרוממות. ועכשיו, אחר כך, המשך מזה בתוך הפסוקים האלה.
ירויון מדשן ביתך ונחל עדנֶיך תשקם
ירויון, בני אדם מסתמא. “ירויון“, יתמלאו רוויה שובע מתוך חסִיה בצל כנפיך, “ירויון מדשן ביתך“, בית ד’, ‘אשרי יושבי ביתך’, צדיקים נהנים מזיו השכינה. דשן זה מַשמָנים. התוכן, המשמנים של ביתך, בית ד’. אם כן, מתוך ש”ירויון מדשן ביתך“, השובע הזה, הרוויה הזאת, מתבטאת במחצית השנייה של הפסוק, “ונחל עדנֶיך תשקם“, השקאה. הנה כאן.
“הצל הזה“, מה שהזכרנו מקודם, צל כנפיך, הצל של חסד אלהים, “הצל הזה הבא מחסד אלהים, מהחסדים של הגבורה העליונה“, שם אלהים, “אשר הואילו“, החסדים של הגבורה, “הועילו למעֵט“, לצמצם, ‘במקום גדולתו ענוותנותו’ (מגילה ל”א א’), ירידת שכינה בתחתונים, “למעט את אור הבהקתה כדי לגלות עולמים יצורים, ולהוציא אל היש בני אדם, בתכונותיהם המוגבלות“, בני אדם, ‘ירויון מדשן ביתך’, “בני אדם, בתכונותיהם המוגבלות, שהם ראויים דוקא בשביל כך“, מתוך הסדר הזה, ההצטמצמות בגילוי שכינה בתחתונים, ראויים דוקא בשביל כך להתעלות מאד בעליתם מתוך קוטן פרטיותם אל הגודל העליון, להיות נשאבים בחפצם החפשי במעוז הזיו האלהי שממעל לכל גבולי עולמים.
‘להיות נשאבים’ זו מילה מיוחדת, ב’אורות הקדש’ מבואר כמה פעמים, המקור בזוהר יש מילה משונה, בגדלות, עמוקה מאד, דבקות, דבקות כזאת, אז ביטוי: ‘לאשתאבא’, להיות נשאבים, ‘בגופא דמלכא’, עד כדי כך, “הנה הצל הזה“, אמרנו מקודם, בצל כנפיך, “הצל הזה הוא הבונה את בית ד’“, בונה את האפשרות להיות חוסים בבית ד’, ‘אשרי יושבי ביתך’, “המקיף את קירותיו“, של בית ד’, “המקָרה“, קירות ותקרה של בית ד’, “המקָרה את כל תכונתו בהגבלתו הנכונה והמדויקה“. צמצום, הגבלה בשבילנו. מתוך ההגבלה הזאת מתגלה התוכן התמציתי של הזהר האלהי העליון בצורה מוגבלה, הראויה להיות המזון המבריא“, ירויון, “והנותן את המִחיה להנשמה הבריאה, השוקקת אל הנעם האלהי. בתכונה מעשית יהיה המזון דומה לַמחיה הגופנית של המאכל, ‘ירויון מדשן’. בסדר השֹבע של האדם, יש במאכל ובשתייה, באכילה ובשתייה.
בתחילה באכילה, ירויון, רוויה, כמו שֹבע, “יהיה המזון דומה לַמחיה הגופנית של המאכל, המלא לשד ושמן“, ‘מדשן ביתך’, לשד ושמן, “החמר המחיה, האוצר בתוכו כוח חיים רב ועצום, החוזר לערך של חיים בבלעו בגויה המצומצמה“, העיכוב. “ומתוך הקשור העצמי, שיש לההגבלה בכל מהותיותה, אחרי אשר בגבורת אלהים נתגבלה בגבוליה“, ויש קִישור בכל זאת, “עם האור העליון של יסוד החסד“, קישור המצומצם, קישור אל המקוריות העליונה, המצומצם, של מקור הצמצום וההגבלה, “של יסוד החסד המתעלה מכל הגבלות ומצרִים“, מזה, “נובע האור המחיה, המשיב את הנפש“, לנחל עדניך, המשיב את הנפש לאור מקוריותה האלהי, השוטף בהדר עֻזו מהמעין העליון, המתעלה מכל ערך עולמים, שהוא הולך ושוטף בשטפי נהורים, וזרמי חיים אציליים בלתי סופיים, חדשים לבקרים, שהם, בעָצמת הופעתם משפיעים תוכן רוחני, אציל באצילות העליונה, על היסוד המוגבל.
הוא נערך, היחס הזה, הקישור הזה, הזרם הזה, ההשפעה הזאת, “הוא נערך בערך הרִווי מדשן“, ביתך, “הרִווי מדשן בית ד’, שלעומתו תהיה ההופעה של הצחצחוּת העליונה הבלתי גבולית כשטף נחל עדנים“, ‘ונחל עדנֶיך תשקם’, “שכולה משקה נוזל ורוחני מוחלט. ירויון מדשן ביתך, ונחל עדנֶיך תשקם. הַרְוָיָה מדשן הבית, שהוא היסוד המוגבל, מתיחש לפעלם העצמי של בני אדם“, הם ירויון, ישתו לרוויה, יחטפו לשתות, אבל באמת, אתה המשקה, ‘מנחל עדנֶיך תשקם’, “לפעלם העצמי של בני אדם, לפי ערכם וכחותיהם, וההשקאה מנחל העדנים“, במקוריות הגדולה העליונה, “היא כבר פעולה אלהית עליונה, הבאה בעקב“, מתוך הזכות, זכינו לקבל הרויה, ומזה הולכים וזוכים שמקבלים את ההשפעה, ההשקאה שרבש”ע משקה אותנו, ‘תשקם’, “וההשקאה מנחל העדנים היא כבר פעולה אלהית עליונה, הבאה בעקב הרויה המוגבלה, הבאה מהערך של חופש הרצון“, של בני אדם, “הנוטה במפעליו“, נוטה, נטייה, “אל שאיפת הקדש העליון להִקשר בצרור החיים, באור פני מלך חיים, בחסד אלהים עולם ועד“.
נו עכשיו כל הפסוקים האלה של ההתקדשות וההתעטפות.
“כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור
החיים מתחילים להתיחש“, מה זה חיים? “במקום שיש יחש אל המות, במקום שיש מה להחיות“, להֵחיות, “שאם שפע החיים לא יִזל שם הרי השלילה של החיים מתגלה שמה, שהוא המות“, באמצע התגלות החיים. “אבל המקור של החיים“, הוא למעלה מפגישה עם מות, “המקור של החיים הוא תוכן החיים, שהחיים הם שם עצמיים, לא מצד שלילת המות שהם מסבבים, ומקור החיים זהו עם הענין האלהי העליון, שמצד המקוריות הזאת חיים מתחילים להיות מפכים ונמשכים, להחיות כל פגרים מתים, כל משוללי חיים, בטללי אורותיהם. ומיסוד התוכן של מקור חיים, שהוא מוכן להשפיע חיים, הרי ההגבלה, שהיא מיסדת בצמצומה גלמים ועולמים מסומנים במצריהם, נמצאת היא שם, שהוא ערך ההתגלות של חסד אלהים היקר מאד.
אבל העלוי העליון, שממעל למקור החיים, הרי הוא אור ד’ הנוכחי שהוא מובדל מכל אורות עולמים, שכל תכונה של אורה בהם הרי היא מכוּונת לראות על ידה גופים חשֵכים“, האור במחשכים, “שבעצמם אינם מֵערך מהות האורה, אבל האור בעצמו איננו דבר נראה, כי לא נתגלה בעולם לפי מדתו הכח הרואה את מהות האור. אמנם אור ד’, במעלת הרחבת אצילות מקורו, הוא האור שאור נראה בו ועל ידו, זהו יסוד המרחב העליון של הזהר הבלתי מוגבל, שכל עולמי עולמים אינם כדאים לו, וזיו אור הטלית מבהיק ממנו בתכונת התכונותו אל מרומי מרומיו. פה אצלי יש ציון, ציינתי על זה, עיין ‘אדיר במרום’. ‘אדיר במרום’ של הרמח”ל, רבי משה חיים לוצאטו. זה ספר מיוחד שלו על חלק הזהר שנקרא ‘אידרא’, ‘אדיר במרום’ דף ע”ז. יש דברים שם שמוסיפים לעניינים האלו. עכשיו
משוך חסדך ליודעיך, וצדקתך לישרי לב
אור החסד האצילי, שהדר הרוחניות עליו הוא חופף, המתגלה בתכונת הדעה הברורה, הרי הוא מתאגד“, חסד מתאגד עם הדעה, ‘חסדך ליודעך’, “הרי הוא מתאגד עם התוכן העליון של היפעה הרוממה, המתעלה מכל הערכים המתגבלים. והחסד הנמשך, שאנו אליו מיחלים שימשך על ידי הידיעה“, ‘חסדך ליודעך’, “היא ידיעת שם ד’, המתעלה מכל היקר העליון של חסד אלהים, שהוא מתנוצץ מצל הכנפים העליונות“, כמו שהזכרנו מקודם, “ומשך החסד“, החסד, ‘עולם חסד יבנה’, החסד מתגלה בצמצומים, מתגלה בעולמים ובסדרי בני אדם. אבל משך החסד נמשך מהמקור, “ומשך החסד, הוא החסד המקורי, הרי הוא נמשך ליודעי ד’“, ליודעיך.
“והצדקה“, החלק השני, “והצדקה, הכוללת בקרבה את כל ערכי המוסר והצדק המעשי“, היא נקראת צדקה. צדק אומרים חז”ל, עולם הזה נברא בה”א. צדקה זה הצדק עם ה”א. הה”א, המגשם, ההתגשמות של הצדק, “והצדקה, הכוללת בקרבה את כל ערכי המוסר והצדק המעשי, שמתבסס בכל תארו על פי היסוד של גבוליות החיים והמציאות“, של הה”א המוסיף, “שממנו באות המדות הישרות וכל מעגל ישר, מופיעה בתור תולדה מדעת העליון“, אחרי ‘חסדך ליודעיך’, ומזה תולדה, המשך, “מדעת העליון המזהיר ברוּם עולם. בחבורם של החסד המתאגד עם הדעה, והצדקה המתחברת עם יושר הלב, מתעלה כל הדר ההויה בחיצוניותו ובפנימיותו, בכל ערכיו כולם, והתקבצות כל האִווי הנחמד הזה הוא המסתגל אצלנו בזיו קדושת הציצית בערכה“, בטלית הגדול, “בערכה המגודל, בגדלות הטלית הגדול, והתפשטות התעטפותו, בכל הוד שאיפת כונותיהם“. בזה סיימנו. כאן מתחיל המעבר, מהציצית אל התפילין.
שאלה: הרב מפרש המילה יקר במובן של צמצום. מה יקר חסדך אלוקים?
הרב: כן, נו זה כל המשך של הדברים הקודמים, זה ברור. נזכר מקודם, חסד, עולם חסד יבנה, מתוך חסד עליון. מתוך החסד העליון נבנה עולם, ומתגלה בשם אלוקים.
שאלה: אלוקים של שם של הגבורה.
הרב: כן.
תלמיד: וחסד זה מנגד?
תלמיד: אז יקר?
הרב: חסד שלך הוא כל כך יקר ונשגב.
שאלה: מה זה יקר החסד, זה צמצום החסד?
הרב: במקום גדולתו ענוותנותו. חסד שלך שהוא חסד עליוני, כמה יקר הוא ונשגב, הוא גדול, במקום גדולתו ענוותנותו, הוא מתגלה באלוקים. מה שמתגלה באלוקים, איננו דבר אחר. הגבורה נמשכת מתוך החסד. סוד הצמצום. והגבורה נמשכת מתוך החסד, החסד נמשך בגבורה. במקום גדולתו ענוותנותו. כל המציאות זה ככה, כל הבריאה שלנו היא ככה באופן כזה. ממקור החסד, והחסד שלך הוא כל כך יקר ונחמד ונשגב שמתגלה באלוקים, גדולתו בענוותנותו.
שאלה: למשל דבר שהוא יקר המציאות, אז זה מצומצם, זה נדיר. זה לא מורחב. אז מה זה יקר החסד. אז כבר רואים במילה יקר השפעה של הגבורה?
הרב: כן, על זה אנחנו מדברים.
