“סדר ציצית” בסידור “עולת ראיה” של הרב קוק זצ”ל | רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל

 סדר ציצית כ”ו טבת תשל”ח

הכנה לציצית, ציצית בכלל. הקיום, השימוש במצוות ציצית. מצות ציצית, שתי מדרגות. בכלל מצות ציצית מתגלה בשתי מדרגות. ציצית בטלית קטן שעסקנו מקודם. ועכשיו, ומכאן מעבר אל טלית גדול, גדלות. זה בכלל. כמדומני אם נתפוש פה כל מילים, כל פרטים, בפנים להתבונן, בשורה הרביעית יש ביטוי, “אורות הקדש מִמלֹא כל עולמים“, אחר כך עוד הרחבת דברים. כל זה שייך לעניין המצוות. מצוות מתוך ד’ אלוקינו מלך העולם, ‘אשר קדשנו במצוותיו וצוונו’. כאן בשורות הראשונות, נזכר פה הביטוי, “אורות הקדש מִמלֹא כל עולמים“. ואפילו ציצית בהתחלה גם כן שייכות עם כל עולמים. אחרי עוד, עוד שתים שלש שורות אחר כך, עכשיו אנחנו מתרוממים ומתרחבים אל המרחבים הרוממים וכו’ וכו’, אל מה? מקדש אל חיים. קודם אורות הקדש, כאן יש אור החיים שממעל לכל עולמי עולמים. מדרגות, מ”אורות הקדש מִמלֹא כל עולמים” אנחנו מתרוממים אל “אור החיים שממעל לכל עולמי עולמים“. קצת שימת לב לכל המהלך הזה, ההתרחבות, ההתעלות. מתוך זה בהמשך לזה, קצת יקל לנו פרטי הדברים. נראה אחר כך.

ברכי נפשי את ד’.

 אחרי אשר ספגנו אל קרבנו את אור הקדש הפנימי, כאן ביטוי, אור פנימי. יש אגב, יש, אפשר קצת להיזכר מזה, להעיר על זה, ממקורות קודמים, יש ספרים מיוחדים. הנה פה יש ‘אור פנימי’. יש עוד אור, יש אור פנימי ואור מקיף. מקודם קצת נפגשנו עם הדברים האלה. פנימי, לכאורה אפשר לבטא קצת, פנימי, אש התורה, זה פנימי. אבל באמת פנימי זה פרטי, פרטי מיוחד. לעומת זה, לעומת המיוחד, הצמצום הזה, נ”מ צמצום, מיוחד. לעומת זה המיוחד, יש משהו מקיף, מרחבים. את זה נראה אחר כך.

אחרי אשר ספגנו אל קרבנו, בהתכוננות הכנה, “את אור הקדש הפנימי“, מה שאמרתי עכשיו, הפנימי המיוחד, הפרטי כאילו, הספציפי. הנה, “המתאים עם קטנותנו ופרטיותנו“, זה הפנימי, לא קטנוניות נגד חיצוניות, פנימי מיוחד לנו, “ספגנו אל קרבנו את אור הקדש הפנימי“, שהוא מיוחד לפרטיותנו, קטנותנו. איך ספגנו אל קרבנו? ספגנו אל קרבנו על יֵדי השייכות שלנו עם טלית קטן, “על ידי אותו הצמצום הקדוש, הנערץ והנקדש, שבא אלינו“, הצמצום, ההתייחדות, המיוחד שבא אלינו, “על ידי אורו וקדושתו של הטלית הקטן“.

 אח”כ קצת יותר, מה שיש במהר”ל כמה פעמים, עוד קצת, עוד חזרת דברים, עוד מילים אחדות במילים אחרות, אותו הדבר, הרחבה, “אחרי“, ה”אחרי” השני אחרי ה”אחרי” הראשון. אחרי אשר אצרנו – מקודם “ספגנו אל קרבנו” – אצרנו אל תוכנו את כל אורות הקדש מִמלֹא כל עולמים, מצד בורא עולם, כל עולמים, עולם ועולמים, “מִמלֹא כל עולמים“, אורות הקדש אשר ממלֹא כל עולמים, וכאן יש שייכות, ממלך כל העולמים, ומלך כל העולמים, ומכאן מה שמתגלה ב’אשר קדשנו במצוותיו וצוונו’. מִמלֹא כל עולמים, המפיקים זיוום ונָגהם.

 זיו ונוגה, שבת, ‘נאה זיוום בכל העולם’. סדר התשובה בשבת. זיו, הברקה של משהו שמאיר. נוגה, יש קצת חלוק במידה מסוימת. זיו אנחנו מוצאים רק חיובי גדלותי, ‘נאה זיוום בכל העולם’, להאיר. נגה קצת במובן פילולוגי, יש להבין, התפרטות. בנגה יש קצת מצב הזה, לא כל כך כמו הזיו – קצת מהאור. במקורות יש מושגים, יש גם ‘קליפת נגה’, צד כזה. לא נזכר שיש קליפת זיו, אבל קליפת נגה כן. אם כן נזכר פה, “אורות הקדש מִמלֹא כל עולמים, המפיקים“, מפיקים, שתי המדרגות, שני הצדדים של ההברקות – בזיו ובנגה, על פני שדות הברכה של כל המצוות כולן, מכאן התפרטות של כל המצוות, ‘קדשנו במצוותיו וצוונו’, “כל המצוות כולן“, מה שנזכר תמיד, זה דבר פשוט, המצוות כולן האחוזות ותלויות זו בזו.

שאלה: בנוסח הברכה, טלית קטן זה על “מצוות ציצית” וטלית גדול זה “להתעטף בציצית”. לא מזכירים את המושג מצווה בטלית גדול.

הרב: נו מצוה. כל מצוה, מצוה שייכת לכל המצוות. עצם המילה מצוה, ‘תורת ד’ תמימה’, מצות ד’ תמימה. עצם המילה מצוה, יתכן שהיא כבר הצוותא, ההתחברות של כל המצוות, זה חלק של כל המצוות. נראה, אולי אחר כך בהמשך של הדברים. “כל המצוות כולן, האחוזות ותלויות זו בזו“, כל מצווה היא חלק של כל המצוות, של כל התורה כולה.

שאלה: בציצית במיוחד נזכרים בכל המצוות.

הרב: ‘יהי רצון.. כאילו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה ותרי”ג מצוות התלויים בה’. אז כל תרי”ג מצוות הם תלויים.

שאלה: ‘וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ד” שייך בטלית גדול? אבל מה שהבנתי שטלית קטן זה ניגוד לטלית גדול?

הרב: ‘על מצות ציצית’, השם מצוה יש מקום להתעניין בזה. המילה מצוה, הדגשת המילה מצוה, היא דווקא בטלית הקטן. ובטלית הגדול – ההתעטפות, הכלליות, כל שעור הקומה. נראה ככה.

 “כל המצוות כולן, האחוזות ותלויות זו בזו, הוכשרה בזה כבר נפשנו להתנשא אל המרחבים הרוממים“, מקודם “כל אורות הקדש ממלֺא כל עולמים“, ומכאן לטלית הקטן יש הכשר אל הטלית הגדול. הטלית הגדול הזכרנו פה, “שממעל לכל עולמי עולמים“, הטלית הקטן מכשיר הטלית הגדול. הטלית הקטן הזכרנו מקודם, נפגשנו, “כל אורות הקדש ממלֺא כל עולמים“, וזה מכשיר “אל נאות החיים והשלום אשר בהקפת אור החיים שממעל לכל עולמי עולמים, שאנו באים להאיר את זיו הדרם“, זיו הדרם, מקודם יש זיו ונגה, ופה זיו הדר. זיו הדר, הִידור מצוה, “זיו הדרם“, פה יש מקום כמה פעמים, ‘הדרם של המרחבים’, ‘הדרם של נאות החיים והשלום’, הכל יחד, הדרם של כל עולמי עולמים, “ע”י גדולת הערך של מצות ציצית“, כאן הגדול, “במערכת גדולה, על ידי אור הזהר של הטלית הגדול“. במערכה הגדולה.

ועכשיו המשך מתוך זה, והדוגמא העליונה אשר להנשמה, מאמר חז”ל, ברכות (י’ א’) הנשמה רואה ואינה נראית, והדוגמא העליונה אשר להנשמה, היושבת בחדרי חדרים, הרואה ואינה נראה, ועם זה, “הזנה את הגויה“, הגמרא בברכות, הקב”ה הנשמה, “המלאה את כל הגוף, והטהורה כעצם השמים לטֹהר“, הדוגמה של כל זה, כל זה ענין אחד, אישיות אחת: הנשמה, עצם האדם, עצם האישיות. אם כן הנשמה, פנימיות, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, הנשמה, כל שלש או ארבע הגדרות של הנשמה, “היושבת בחדרי חדרים“, אל”ף, “הרואה ואינה נראה“, ארבע חמש הגדרות, “הזנה את הגויה“, ומתוך כך, “המלאה את כל הגוף, והטהורה” ואם היא מלאה את כל הגוף, למרות זאת שמלאה את כל הגוף, נשארת בטהרתה, והטהורה כעצם השמים לטֹהר.

 הדוגמה של הדבר הזה, המציאות הזו, העניין הזה, אלה ארבע חמש הגדרות כאן, התארים האלה. נזכרת שם דוגמה. “והדוגמה העליונה אשר להנשמה“, כך וכך, מה הדוגמה? הדוגמה, “אל ההוד האלוהי המחיה כל היש באור שפעת טובו“, מזכיר בגמרא שם, הקב”ה נשמה. אם כן זו הדוגמה, הדוגמה הזאת, “היא מתגברת בקרבנו במעמקי הרגשתנו“, ומתוך כך, “והננו קרואים להביע“, מתוך מעמקי הרגשתנו, “להביע את הבעת החיים הכבירים, של גדולת הנפש העליונה“, ‘ברכי נפשי’, נפש לגבי נשמה, הגדלות שהנפש הזאת היא שייכת אל הנשמה, הנפש גלוי של הנשמה, “החיים הכבירים, של גדולת הנפש העליונה“, להביע את זה, “על ידי הארת הגדולה של אור קדושת הציצית במערכת גדולתה בתכונת הטלית הגדול:“, התייחדות הצטמצמות, התרכזות, עצמיות, פנימיות, ומכאן למרחב, מרחב הגדלות במהלך עולמי העולמים. מתוך כך, “ברכי נפשי את ד’“. נראה את הדברים, המשכים, משלימים קצת. המשך, זה פסוק אחד בעצם.

“ד’ אלוקי גדלת מאד“

 מתוך כל חידוש הפסוק, עולם מלא, “גדלת מאד“, הזכרנו מקודם ‘גדולת הנפש העליונה’. ומתוך זה, במצב זה, אנחנו מביעים, להביע את הבעת החיים הכבירים, בגדלות, ד’ אלוקי גדלת מאד, מתוך מרחב הגדלות, הזכרנו מקודם, גדלות הנפש, מצד מרחב הגדלות תגדל הנפש ותתרומם, לגבי נפש ולגבי הנשמה. מתוך מרחב הגדלות מצב כזה, שהנפשיות הפסיכו-פיזיולוגית, הנפש תגדל ותתרומם. וכשתגדל ותתרומם, אז דבקות עליונה, “תתעלס באהבת יוצרה ומקור חייה, ובגדולת תענוגיה תמצא את יחושה אל חמדת ידידות צור יוצרה מהופעת זיו כבודו“, היחס אל צור יוצרה, היחוש הזה, מתוך הופעת התגלות זיו כבודו, ‘שבראָנו לכבודו’.

 במצב כזה, “ומעל כל“, היחס, שבראנו לכבודו, כאילו בעצמו. ומתוך מצב זה, “ומעל כל המצרים אשר לכל מלֺא עולמי הנצח וההוד“, נצח והוד אגב, כמה פעמים יש ביטויים האלה במובן התגלות, התגלות השראת שכינה, התגלות נבואה גם בנצח והוד, “אשר לכל מלֺא עולמי הנצח וההוד, המרהיבים כל עין ולב בהדרת גָדלם ושיא תפארתם“, מתוך כל זה, מכאן עכשיו, ‘ד’ אלוקי גדלת מאד’. גדלת מאד, “תשא את דעָהּ, להכיר את פאר אלוהי מרום, בהכרה של גדלות מאֹדית“, גדלת מאד, גדלות מאדית. וגדלות מאדית, “ההופכת את כל מחשכי עולם לאור מזהיר, והמשפיע שפעת חיים בכל תעלומות מחשכי צלמות“. מכאן מאמר חז”ל הזה, דוד המלך, “‘נסתכל ביום המיתה ואמר שירה: ד’ אלוהי גדלת מאד’. החיים הנשאבים ונזנקים“, מילה חדשה, נזנקים, נזרקים, יזנק מהרי הבשן, קופץ, “ממקור החיים, מאור פני אלהים חיים, הם מחיים בשפעם גם את המוות“, ‘מחיה מתים אתה רב להושיע’, “מחיים בשפעם גם את המוות, כי מקור חיים ומעין כל טוב מפכה תמיד מאור טובו וחסדו העליון, של האל הטוב הגדול באור חסדו“, ומתוך כך ה”מאד” גם ‘נסתכל ביום המיתה ואמר שירה’.

שאלה: מתאים, בבראשית רבה, ‘והנה טוב מאד’. יש שם מיני טוב מאד – זה המוות.

הרב: כן. “הם מחיים בשפעם גם את המוות, כי מקור חיים ומעין כל טוב מפכה תמיד מאור טובו וחסדו העליון, של האל הטוב הגדול באור חסדו“, ומתוך כך, “ובכל פִּנה אשר תפנה הנפש בגדלה, בהתרפקה באהבת עליזות אמת על ידידות דודה העליון, תראה אך אור וחיי עולם“, אם כן יש להבין ה”מאד” הזה, מקושר עם ‘נסתכל ביום המיתה’. אור החיים ה”מאד” גדול, חיים בכל מרחבים, גם במציאות המוות. ומתוך כך, “ובכל פִּנה אשר תפנה הנפש בגָדלה, בהתרפקה באהבת עליזות אמת על ידידות דודה העליון, תראה אך אור וחיי עולם, וזהרי הגודל, אשר יזהירו ממקור הברכות, יתנו גודל לכל יצורים, ופאר ועֹז לכל עולמים“, זה המקור, זה המקור העליון, “בעבור הגדולה האלוהית המאֹדית, הנשקפת מבין כל חרכיהם“. מעל לגבולים, מעל למצרים, מתוך עולמים ומעל לעולמים. זה נפגש עם הדברים שהזכרנו מקודם, הפיסקה הראשונה, עולמית ומעל עולמית.

עכשיו,

הוד והדר לבשת

 כאן בֵרור דברים, ענין הוד והדר. “ההוד הוא ההתאמה הנאה, של כל אורות החיים וכל כחות ההוויה כולם בהסתדרותם הנפלאה“. זה מבטא הוד, הוד מלכות, הוד תפארת. ולגבי כאן, כל המציאות וכל החיים וכל אורות החיים. החיים וההוויה, כל זה מתגלה, מתבטא בהוד. החיים והמציאות, כולם כמו שהם. החיים וההוויה כולם.

שאלה: מה ההבחנה בין אורות החיים וכחות ההוויה?

הרב: הויה הוא יותר. חיים, אנחנו נמצאים בעולם החיים. חיים, התגלות ממשיות. והוויה, מצלצל שם הוי”ה, התהוות. גם פנימיות מקוריות, מתוך ההוויה התגלות החיים. ולעומת זה הדר. ההדר הוא תוספת, אולי כמו, הִדור מצוה. “וההדר הוא הוספת הזיו והמעלה, ההולך ונובע בכל עת ורגע“, אם תוספת, אז תוספת בלתי גבולית, לא מוגבל, “ההולך ונובע בכל עת ורגע מאותו התוכן העליון, המקיף ברב עֻזו את כל ערכי המציאות ביפעת כבודם“.

אם כן פה זה הלב. הוד, ההרמוניה ההתאמה, המציאות בשלמותה, כל אורות החיים וכל כחות ההוויה, כל המציאות, המציאות כמו שהיא. “וההדר“, לעומת זאת, לעומת החיים וההוויה כמו שהוא – תוספת, “הוא הוספת הזיו והמעלה“, ומה שנוסף, זורם ונובע ומוסיף, כמו ‘מוסיף והולך’, לא רחוק מחנוכה “הוספת הזיו והמעלה, ההולך ונובע בכל עת ורגע מאותו התוכן העליון, המקיף ברב עֻזו את כל ערכי המציאות ביפעת כבודם“.

עכשיו אם כן שני צדדים, הוד והדר. ועכשיו, “וההוד הקבוע, וההדר“, המוסיף, “ההולך ומתעלה, בהצמדם יחד, מגלים הם את הדרת הלבוש המלכותי“, וכאן, נזכרנו בציצית, “הדרת הלבוש המלכותי של יפעת הגודל המאֹדי“, “גדלת מאד”, “המתעלה ממידת כל עולמי עד“. ומכאן, מההוד וההדר יחד, זה מתגלה בסוד המלבוש בהתלבשות. המובן כאן, המשך ההתגלות בכל המציאות כולה מאין סוף, ממקור המציאות. כל כוחות ההוויה והמציאות בכל גדלותם ובכל עשירותם, והם ‘ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם חיים כולכם היום’, והם מקושרים אל מה שמעל למציאות, מקור המציאות. מגלים יחד את הדרת הלבוש, לבשת, “את הדרת הלבוש המלכותי של יפעת הגודל המאֹדי, המתעלה ממידת כל עולמי עד“. זה בערך. אז מה מוסיף כאן עכשיו ‘עוטה אור כשלמה?

“עוטה אור כשלמה“

כבר לבשת. הוד בהתלבשות. נראה עכשיו. “האורה“, נדמה לי שפה, בפעם הראשונה נפגשים פה, בסדר הדברים, עם המילה ‘אורה’. מקודם כמה פעמים, המילה אור. בפסקה הקודמת, ‘אור הזהר של הטלית הגדול’, ‘אור פני אלהים חיים’, ‘מאור טובו וחסדו העליון’, שלש פעמים כמדומני או יותר, ‘אור חיי עולם’. כמה פעמים נזכר אור, אור, אור, מלא אור. וכאן נפגשים עם המילה אורה. אור ואורה. כמה פעמים חזרתי על זה.

 יש דברים בסודות חוכמת לשון הקדש, או לשון חוכמת הקדש, כמה פעמים, שביטויים בלשון שלנו, לשון הקדש, שפת הקדש, ביטויים במרחב, בגדלות אבסולוטית אבסטרקטית אלוקית עליונה – בלשון נקבה. קודם נפגשים אור, ופה נפגשנו עם האורה. מילה שהזכרנו כמה פעמים. זה מובלט עוד יותר, העובדה הזאת, אמרתי להם, לפני כמה שנים, בחורים באוניברסיטה, לא מה שהם קוראים ‘מדעי’. אז אמרו: ‘אנשי המדע’, עמדו על זה שמיוחד, ככה בעברית פוגשים את זה, ההבלטה, הגדלות, המרחביות – לשון נקבה. אמרתי, אני אסביר לכם תיכף: פחות אנושי, יותר אלוקי, ‘שעשני כרצונו’. אמרתי, אנשים צריכים לדעת, ‘שעשני כרצונו’ זה לא מפני שאני נֶעבֶעך, נעבעך, נו מה לעשות, אין ברירה, ‘עשני כרצונו’. זו טעות! טעות גדולה. ‘עשני כרצונו’ זו גדלות אלוקית עליונה, ‘עשה רצונך כרצונו’. התכָונות, התכָונות ושייכות לקרבת אלוקים יותר.

נפגשים עם מאמר חז”ל הידוע בגמרא במסכת נידה: ‘בינה יתרה באשה’. יש צד של בינה יתרה. בינה, ‘ויבן ד’ אלוקים את הצלע’. זו בניה אלוקית, זו בינה אלוקית יתירה, זה ענין מיוחד. הצד הזה המיוחד, כשמדברים על זה, זה פשוט מאד. החומר של האדם, מה? ‘ויקח ד’ אלוקים עפר מן האדמה’. אז החומר הוא עפר. מתוך העפר הזה ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, מתוך העפר. והחומר של האישה לא מתוך העפר – מתוך הצלע. מתוך הצלע שנבראה בצלם אלוקים. זה לעילא ולעילא. זה קומפלימנט מיוחד. מתוך הצלע, הצלע האלוקית, הצלע הקדוש באופן מיוחד.

ומתוך כך מתאים לכל השלשלת הזאת. גדלות ורחבות – בנקבה. גם ‘שעשני כרצונו’, זה גם הגדלות, רחבות דברים בעברית בלשון הקדש. דברים גדולים: מה נשמע בעתון היום? מה אומרים? – בחדשות. למה דווקא חדשות? דברים חדשים. לא אומרים ככה. בלשון הקדש, לא אומרים ככה, חדשות. וכהנה וכהנה. ‘לעושה נפלאות גדולות לבדו’. מה זה נפלאות? דברים נפלאים! אבל דברים נפלאים אבסולוטי אבסטרקטי אלוקי גדלותי – אומרים נפלאות. נפלאות וגדולות ונצורות וגם קטנות. כך הסדר.

שאלה: גם חוקה.

הרב: כן, גם כן בעברית. מה שיותר כללי אבסטרקטי מציאותי מקורי הוויתי, זה בלשון נקבה. ובלשון רבות, עוד יותר. בולט. ובדוגמה לזה גם כאן, האור והאורה כאן. מקודם, פעמַים שלש פעמים נזכר אור. אותו רק שם. וכאן יותר מפורט להתבונן על האור הזה, באמת זו אורה.

 “האורה מופיעה בעולמים“, המשך הדברים הקודמים, ממקור, ממעל לכל עולמים, מופיע בעולמים, “בזיו גָדלה המאֹדי“, ‘גדלת מאד’. מכאן מילים יותר, כאילו פשוטות, “באור אין סוף שממעל לכל גבולים, המתעלה מכל הקצבה והערכה“, בגמרא כמה פעמים, מפני שזהר אור העליון מכל עליוני עליונים שם חבוי. במאֹודיות של אור ראשון, שממעל לכל גבולים. “מקור אור הזהר של הגדלות המאדית, –“, ‘גדלת מאד’, “רק ממנו יוכל זיו“, מתוך שמעל כל העולמים, מכאן יש ממשות, לעניין הופעה בעולמים, “רק ממנו יוכל זיו של מכון עולמים“, אפילו, “עליונים, שהם גבהי שמים, להיות בא ומתנוצץ, שמִתכוּנַת הקצבתם תבֹא כל“, מתוך כך, כל סדר עבודת ד’ בתורה ומצוות, “שמִתכוּנַת הקצבתם תבֹא כל הַתְּכוּנָה של העבודה האלוקית העליונה, המובלטה בכל המצוות כולן, שהציציות מסמנות אותן“. יוצא, מתוך הגדלות מאד, הגדלות מאד מתגלה בהתלבשות שני הצדדים של הוד והדר. הוד בהתאמה של כל האורות, והדר שכלול ותוספת, ומזה הופעה, התלבשות “כשׂלמה“, של כל יוצר אור. אחר כל הענין הזה, אחר כך עוד ביטוי. עוד פעם ביטוי כזה בפסוק בתהלים.

“נוטה שמים כיריעה“. המרחבים הגדולים בכל ערכיהם, בתכונה החמרית והרוחנית, הנם מכוּננים“, מעשי ד’, ‘ומעשי ידינו כוננהו’ (תהלים צ’ י”ז), במובן זה, קבועה במוכנות, בכונניות שלנו, “הנם מכוננים על יסוד אור הקדש, אשר יופיע על ידי אור החיים“, איזה? “הנספג בנשמת האדם“, נשמת האדם החשובה, “הגדולה, המתקדשת ומתגדלת בגדולת המצוות וקדושתן“.  אם כן כאן מופיע אור החיים. בחיים יש קטנות וגדלות. על ידי אור החיים מופיע  גלוי הקדש. אור הקדש מופיע ומתגלה על ידי אור החיים. אם כן ההדגשה הזאת ביחס למרחבי שמים, “נוטה שמים כיריעה“, גדלות בענייני שמים, ערך, ענין מיוחד של המציאות, שמי-שמים, שמים, גבהי מרומים. השמים, כנוי כלפי אלוקות, בנדרים יש בסוף, הלכות נדרים: ‘השמים ביני ובינך’ וכד’ ועוד. אם כן, השמים, המרחבים הגדולים בכל מלֹא המציאות כולה. בשמי מרומים, בכל החומריות והרוחניות, כל זה מסודר ומכוּנן ומתכונן על ידי הבניין הזה של אור הקדש המתגלה במצוות ומתפרט. כאן מגיעים לשם יחוד. כל חלק כאן, פירוש פשוט.  מה זה

“לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה“

 לפרט, יש כאן שני צדדים, קוב”ה, קוב”ה – ושכינה שלו. וזה יחוד, התאחדות, שני צדדים. כאן מפורט, דברים כמעט ברורים ומפורשים. נראה. “המחשבות, הרצונות והשאיפות, הנובעים מהמעיין העליון של אור החיים האלוהיים“, מקור חיים, אור החיים האלוקיים, “במידתם העליונה האינסופית, המתעלית מכל גבול וסדר של מהות עולמית“, כל זה, מדברים מחשבות, רצונות ושאיפות הנמשכים ממעין עליון של למעלה מגבול, סדר. כל הדברים האלה, “חיים הן בקרבנו“, בעצם בקרבנו, באדם מישראל של תורה ומצוות, חיים הן בקרבנו ומנשאים את נשמתנו למרום החופש העליון, לההתעודדות המאושרה המתעלה מכל רעיון ומכל הקצבה מחשבתית, וקל וחמר מכל סדר מדותי ומכל תכונה מעשית. אחר כך זה מתברר יותר, זה ענין היחוד.

והנה הם פוגשים בקרבנו, אם כן המקור למעלה מכל קצבה וגבול, ונפגשים אתנו ומופיעים אלינו, מתגלים בתוכנו, בקרבנו, “פוגשים בקרבנו את הנטיות המקוצבות“, באים אלינו ופוגשים בקרבנו את הגבוליות, את הנטיות המקוצבות, קצבה וגבול, “המתאימות לסדרים מעשיים ומעמדים מסודרים, המתאימים לצרכי חיי הגוף והנפש“, של האדם, של האדם מישראל, “בהתקשרם לעולמם המיוחד“, שני צדדים, לעילא ולעילא, למעלה, וזה נפגש עם מה שאתנו ועם המוגבל שלנו.

 “וכל אלה באים הם אצלנו מיסוד ההופעות האלוהיות, הבאות להחיות אותנו ולרוממנו בשני ערכיהם“, הזכרנו מקודם, ההוד וההדר, בערך ההוד העליון של האורה האלוהית, עוד הפעם האורה, שכל העולמים כולם מתבטלים במהותם להתעלם בחביון הסתר של הוד כבודו, וכל סדר וקצבה עולמית מתבטל כשרגא בטיהרא ומתעלה בעילוי עליון הנעלה מכל מדה ועולם, ובערך הזיו המתנוצץ מברק היפעה. אם כן מה אנו אומרים כאן, ההוד העליון של ההארה האלוהית, שנפגש עם כל העולמים, “שכל העולמים כולם מתבטלים במהותם להתעלם בחביון הסתר של הוד כבודו“, שייכות עם כל העולמים. ועם זה, מתוך זה, השייכות לכל העולמים, “וכל סדר וקצבה עולמית מתבטל כשרגא בטיהרא ומתעלה בעילוי עליון“, שמעל העולמים.

43.49

עכשיו עוד דבר. ובערך הזיו המתנוצץ מברק היפעה המתגלה על כל המון הברואים, היצורים והנעשים, בכל הקצבת מהותיותם, השוכן עליהם ושומר את צביונם“, מה אומרים? עילאי עליוני, נעלה מכל מדה בעולם, ושנית, בערך הזיו, זִיוָם, ‘נאה זִיוָם בכל העולם’, הזיו המתנוצץ בהמון הברואים, מעל לעולם, והזיו המתגלה בהמון הברואים, הברואים, היצורים המעשיים, “בכל הקצבת מהותיותם, השוכן עליהם ושומר את צביונם“. שני צדדים, עילאי עליוני וממשי ריאלי, עולם העשייה. עכשיו, “ושני פארי ההופעות“, של העליון והמציאותי, “מתאגדים הם ביחד על ידי פעולתנו המעשית במפעלי המצות, שיסודם החבוי העליון הוא הארת הרצון, המתעלה מכל גבול וסדר עולם“, גם בדברי חז”ל לגבי קורבנות, אמרתי.., “המעדן בהשפעתו את כל אורי החיים המוגבלים בכל מלא עולמים“. עכשיו, “התכונות הללו“, נפגשנו שני צדדים, מעל עולמים, ומכאן עולמים, “התכונות הללו, שיש לכל אחת מהלך מיוחד, האחת להרחבה של אין קץ“, מתוך מעל עולמים, “והשנית להגבלה והערכה מקוצבת, הנן מתאחדות על ידי המעשה של המצווה, שהיא מאחדת גבהי שמים עם תחתיות ארץ“, אם כן זה מתקרב עם קוב”ה ושכינתיה. קוב”ה, זה אלוקי. שכינה, השוכן אתנו, ‘ושכנתי בתוכם’. קוב”ה מעל ל’תוכנו’, ושכינה בתוכנו. מעל לתוכנו ובתוכנו, זה מיוחד יחד, “ובזה מתבסמות כל הנשמות, העורגות להתאמה של החיים היותר פנימיים אשר בכל מלא עולמים, ואור החיים שבכל היקום הולך ומתעלה ע”י ההתאחדות הזאת, שמקור הברכה, הקדושה והתפארת, הוא מתאחד עם היסוד העולמי, המקבל אל תוכו את כל עדנת ברכת שמים, להשכין בעולמים את האור של נשמת אלהים חיים“. הנשמה העליונה ממעל ובתוך. ואנו מכָונים את לבנו לאותו הרז העליון, של אותה ההתאמה אשר לתכסיס המוקצב עם התכונה המתעלה מעל כל גבולים“, המוקצב והמוגבל מתאים ומקושר עם המעל כל גבולים, “שבדבר ד’ אדון השלום הם מתאחדים ומתייחדים יחד, לאגד שמים וארץ בכל ערכיהם, שמים קוב”ה, והארץ ‘שכנתי בתוכם’, בתוכנו, “לאגד שמים וארץ בכל ערכיהם, להיותם כלי מחזיק ברכה וחיים עד העולם. זה הפרוש, זה “לשם יחוד קודשא ב”ה ושכינתיה“. 

בדחילו ורחימו

 מה זה בדחילו ורחימו? ביראה ובאהבה לכאורה. פה, בתוך השורות האחדות האלו, יש בֵרור דברים על שני הצדדים האלה יראה ואהבה. אבל זו פרשה לחוד. מדוע דווקא הביטוי ‘יראה ואהבה’ מתבטא, מתפרט דווקא לא בלשון הקדש, בלשון תרגום. זה לחוד, ענין כשלעצמו.

שאלה: למה זה בלשון תרגום?

הרב: כן, כן, לכאורה. זה כמדומני, בפנים, אינני יודע אם יש איזה רמז להגדרה הזאת.  אמרתי לכם כמה פעמים, השפה המקורית, לשון הקדש – וההמשך מזה בתרגום. הקודש ברוך הוא. הקודש ברוך הוא, תיאור, כינוי כלפי שמים, כינוי אלוקי לכאורה. כשיוצא הצורך להעביר את זה לשפה לתרגום. קדוש הלא זה תואר. ואיך היו צריכים לומר בתרגום? צריך לומר: קדישא ברוך הוא. לכאורה ככה. העובדה ככה, אין, זה לא הולך ככה. לא אומרים קדישא ברוך הוא אלא קודשא בריך הוא. קודשא בריך הוא, כשמדייקים היטב, אז זה תרגום – לא של הקדוש ברוך הוא – של הקֹדש ברוך הוא.

כאן הדברים האלו, בין קודש לקדוש, יש במקומות אחדים בזוהר, וב’אור החיים’ על התורה במקומות אחדים. מבליט היטב חזק מאד, את גבולות חשבון הקֹדש והקדוש. לעילא ולעילא. קדוש הוא תואר וקֹודש עובדתי, אבסטרקטי. קֹדש המציאות, העובדה של קֹדש. ובביטוי שאנחנו, יש לנו צורך לבטא את זה. כשמבטאים את זה בשפה המקורית, אנחנו מבטאים את זה דווקא בתור תֹואר.

יש מקום להבין את זה. בשפה המקורית בלשון הקֹדש, זה בהיכל הפנימי. ובהיכל הפנימי נפגשים ממש עם המלך במלאכתו. אז כאן הוא מדבר על דבר הקודש. הקֹדש, עצם הקֹדש. יש אפילו ביטוי כזה בספרא בתורת כהנים, בתחילת ‘ויקרא’ יש ביטוי בדברי חז”ל: אינו שומע מפי הקֹדש אלא שומע ממקור אחר. אם כן יוצא שהקֹדש, שומע מפי הקודש זה שומע מפי ד’. הקֹדש זה מין ביטוי כזה וציור כזה של עצם האבסטרקטי-ה האלוקית בעצמה. והקדוש הוא תואר. ועכשיו מכאן, בשפה המקורית, בעברית, בשפת הקדש, אז בעצם לא נתן לומר הקודש, הקֹדש ברוך הוא. הקודש הוא עצם הקודש, דוקא מפני שהשפה הפנימית. לכן כאן הביטוי דווקא לא הקודש, אלא הקדוש. מפני שפנימי, מפני שעצמי, שפת המלכות הפנימית.

שאלה: מה הטעם שבלשון הקודש אומרים דווקא את הביטוי הנמוך יותר?

הרב: מפני שבפנים. בפנים אי אפשר לומר הקודש. בפנים, לדבר על הקודש? אימה ופחד! בספרא, בתורת כהנים, ‘שומע מפי הקֹדש’. אז בפנים אי אפשר לדבר על דבר העצם, העצמיות. בפנים, כאילו בתור תואר. אבל אחרי התרגום, שם יש אפשרות עצם.

שאלה: התרגום ממילא ירוד יותר.

הרב: כך צריך להבין. נו, מה אנחנו לומדים מפה?

שאלה: בכלל, למה אומרים את זה בלשון התרגום, ולא בלשון הקדש?

הרב: יש דברים מיוחדים. הזוהר, ספר הזוהר הוא בא בתרגום, על פי רֹב. זה גם כן שייך לעניין הזה. מה שיותר עדין, דק מאד, עדין, אצילי, אז יש מקום שדווקא לשון התרגום. יש בדברי חז”ל, במקום אחד: הגלה הקב”ה את עמו לבבל, פעם אחת, זה מקומו של אברהם אבינו, בבל. אבל אחר כך, הטעם העיקרי היסודי, מפני שקרובה לשונם ללשון תורה (פסחים פ”ז ב’), ‘אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון’. ערך הלשון זה ערך גדול. ערך גדול בהנהגה האלוקית, עם ולשון. ‘בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון’ וכד’. ולשון זה שייך לטבע הבריאה, האדם המדבר, באופן מיוחד. וכך עם הקֹדש, לשון הקֹדש, דבור הקודש וכד’.

אז מתוך כך, לשון בבל, לשון הארמית, היא לא לשון תורה, אבל קרוב ללשון תורה. הצד הזה של קרבה ללשון תורה, אז יש לזה ערך מסוים של משנה למלך, קרבה ממלכתית. לכן מתוך כך דוגמה, בזוהר ובחלקים שבגמרא, יש מקום להבין את זה, לא רק מקריות של ההיסטוריות הגלותית. מדרגות העניינים, יש צד כזה של הדברים שיש להם להֵיאמר בשפה המקורית, ויש צד כזה שנכון, השגחה, הנהגה, זה יתבטא בשפה התרגומית, השנייה.

אגב, באורות הקדש הוא מזכיר את זה על פי רמזים שבמקורות כתבי האר”י, ידוע שתרגו”ם בגימטריא תרדמ”ה, זה אותו המצב. החלוק בין מצב של עֵרות למצב של תרדמה. מצב ההתגלות וההשפעה וההופעה – מצב של תרדמה. יש חלוקים דקים, בזוהר כך, וכאן הדברים המיוחדים בהמשך העניינים כמו שהזכרנו כאן, עניינים מיוחדים שיש בהם ענין מיוחד, התבטאות בתרדמה, בשפת התרדמה. ומכאן, כאן זה נוגע גם ל’דחילו ורחימו’. וכאן ההמשך מה שיש כאן.

שאלה (הרב צוקרמן זצ”ל) אז זה חסרון במתבטא, שלא מוצא את הביטוי. הנביאים לא היו צריכים לזה?

הרב: נו כן. נזכיר, התרגום לא לשון תורה אלא קרוב ללשון תורה. וצריך להיות שייכות. לא אותו הדבר, אבל שייכות. בסדרי כתבי הקדש יש לנו שלש מדרגות, תנ”ך, תורה נביאים וכתובים. בתורה יש פעם אחת לשון ארמית: ‘ויקרא לו לבן יגר סהדותא’ (בראשית ל”א מ”ז). יגר סהדותא זה בארמית, זו מילה ארמית. מתוך הנסיבות האלה, זה לא משנה, נפקא מינה. אבל עובדה, יש מילה אחת ארמית, מילה אחת ארמית מספיק. בתורה מספיק מילה אחת, עובדה כך. בנביאים יש יותר ממילה אחת. בירמיה (י יא) יש פסוק אחד שלם בארמית: ‘כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה’. הכל עברית לשון הקדש ובאמצע ארמית. אם כן ארמית, כבר לא מילה אחת, הנביאים זה לא חומש, לא תורה. בנביאים ארמית פסוק שלם. בכתובים יש כבר פרקים שלמים. דניאל. מדרגות, דרגות ההשתלשלות, הירידה וההשתלשלות, ההתחשבות עם מהלכי הדורות. והדברים כאן גם כן. ‘דחילו ורחימו’, ‘ביחודא שלים’.

“לייחד שם יו”ד ק”א בוא”ו ק”א וכאן יש הפרוש הזה, “ביחודא שלים בשם כל ישראל“. עוד הפעם האורה. “האורה האלוהית, המתנוצצת ביסוד הנצחיות“.

תלמיד: הרב, עוד לא למדנו את זה

הרב: לא למדנו זה? חשבתי שקראנו את זה. נו, צריך לחזור.

בדחילו ורחימו“, היראה והאהבה. “מקור היראה“, יראה זה לפני איזה דבר, מושג היראה נפגש עם מצב של הגבלה, “מקור היראה היא השכלת ההגבלה“, לדעת שראוי להגביל, “גזרת החק והמשפט, ההולכים על פי תכונת הקצב העולמי“, אלוקינו מלך העולם, “שעל ידם הכל מובל אל מגמתו ותכליתו המיועדות“. מובן. “וההבנה הזאת הולכת היא ועולה ומסתכלת בכבוד יוצר בראשית בכל מלֹא עולמים“, “בראנו לכבודו”, “וּבבֹאה להכיר את תכונת חופש הרצון האישי של האדם, והאפשרות שיש לו“, יש לו אפשרות לאדם, הבחירה של האדם, “להיות הולך ותועה במערכות המעשה, באופן מהרס ומכעֵר את כל חוקי התפארת וההוד של כל מלֹא קצבת העולמים, מיד יראה מעשית“, ממשית, “באה ומתמשכת על האדם“, חרדה, “וממנה באה אחר כך יראת הגודל“, יראת הגודל – איוּם, “איום שמימי עליון, המעמיק עד למעמקי שרשי הנשמה, המרככת את התכונה הקשה של הגסות החמרית, ומכשרת את החיים לספוג אל תוכם את הנֹעם העדין של אור הקֹדש, בכל מלא הודו, כפי מדת הנפש ואפשרות קִבולה“.

אם כן עכשיו נפגשים כאן בשני הצדדים. היראה, השכלת ההגבלה, ואחר כך, ומכאן זה נפגש עם היראה מתוך חרדה, הגדלות. “ומזה יבֹא עוד לצעוד הלאה אל הרוממות העליונה של סקירת הגודל הבלתי מוקצב“, מתוך ‘ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם’, “הגודל הבלתי מוקצב, של אור הקדש המקיף עולמי נצח ממעל לכל חק וקצב, שאור החסד הנאמן מתעלה שם, השופע ויורד בכל מלֹא חִנו, ממעל לכל חק ומשפט“, אם כן מקודם בהתחלה בשורה הראשונה השכלת ההגבלה, גזרת חק ומשפט, יש מקום להתבונן, גזרת חק ומשפט, ההגבלה, היא קשורה, נובעת בהמשך, מתוך ה’ממעל לכל גבול’ חק ומשפט,

ממעל לכל חק וקצב, שאור החסד הנאמן מתעלה שם, השופע ויורד בכל מלא חנו, ממעל לכל חק ומשפט, וכל פנות שהוא פונה הכל הוא רק לטובה ולברכה לאור ולחיים, וכל מעשה וכל תנועה מחוללת אך נועם והוד קֹדש“. ומזה באה הפגישה יראה ואהבה. “ומזה באה הופעת האהבה“. נוסיף רמז מפורסם, בספרים קדמונים, שאל”ף ה”א של יראה, הוא מתקשר לאל”ף ה”א של אהבה. “ומזה באה הופעת האהבה. ובקדושת המצווה“, כאן בא הזווג הזה, היחוד הזה, “ובקדושת המצווה מתאחד באור האלוהי התוכן המוקצב עם התוכן העומד למעלה מכל קצבה, ויסוד היראה והאהבה מתאחדים, ונמזגים זה עם זה, לשכלל את האופי המזהיר של כל נשמת חיים. בדחילו ורחימו“. יראה ואהבה יחד. יראה ההגבלה, ואהבה מתוך התעלות, התדבקות, דבקות. נו, עכשיו על זה.

“ליחד שם י”ה בו”ה ביחודא שלים בשם כל ישראל.

 האורה האלוהית, המתנוצצת ביסוד הנצחיות, בעולם העומד ברום ערכו למעלה מכל זמן ומכל מקום“, או נאמר מציאות כזו, נֹאמר עוד יותר הרחבה, עוד מילים אחדות, “בעולמים הרוחניים המופשטים מכל חמר ומכל נושא של שנוי ותמורה, הוא האור האלוהי המבוטא בשם י-ה, עולם המחשבה האצילית“, יו”ד, עולם הבא נברא ביו”ד, “שהוא עומד ברוממות עֻזו בלא שום כהות ופגם בכל עת ובכל מעמד. החפצים הנצחיים, והשאיפות האידיאליות העליונות, לעולם בתמותם ובעָצמת כבודם הם עומדים וקיימים, אך כיון שבא האור העליון בירידותיו להתגלות על שדה החיים התחתיתיים, מקום השנויים והתמורות הזמניות, במעמדים של מקומות וגבולים וערכיהם, שם מתנוצץ האור וגם מתעלם לפעמים. וההתעלמות מתגדלת ומתרבה, לפי אותו הערך, שההפרדה, בין ההווה הזמני והחולף ובין הנצח והשגוב המתעלה ברוחניותו, תופסת היא את מקומה.

מתאחדים הם האורות הזמניים והמקומיים, זמן ומקום, עם הנצחיים והמתעלים מכל הגבלה מקומית, אבל ההתאחדות הזאת מוכרחת היא להיות תמיד פגומה כל זמן שהיא מיוסדת על איזו השקפה פרטית“, השקפה פרטית באישיות, יחידות של האדם, יש מצבים של התעכבות, “כל זמן שהיא מיוסדת על איזו השקפה פרטית, או עכ”פ באה בכוחו והשקפתו של איזה פרט בתור פרטי. אמנם, בהיותנו מעלים את מחשבתנו ואת כל מעמקי רצוננו בקדושת המצווה האלוהית“, ומה זו המצווה האלוקית? הביטוי ‘בשם כל ישראל’, “בערך התקבלותה מאתנו בתור אחד אחוז ומחובר אל האורה הכללית, של נשמת אלוקים חיים ומלך עולם, היושב תהילות ישראל, משִפעת אותו הנצח האלוהי השורה בחיי עם עולם, גוי איתן של שורש“, ישראל קדמו לעולם, “של שורש המחשבה האידיאלית האלוהית ביצירת כל מוסדי הבריאה, בשם כל ישראל“, אז, “הננו מייחדים אז שם י”ה בו”ה ביחודא שלים, ‘והיה המשכן אחד’, ברוך ד’ אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם“. 

שאלה: שם וא”ו ק”א, זה מסמן את הזמני והמקומי, והיו”ד ק”א  את העליון?

הרב: נו כן, לעומת י-ה.

שאלה: איך זה ששם י-ה יותר גדול מאשר שם הויה?

הרב: המציאותי הממשי. בשם הוי”ה גופא, יש החלק י-ה. עולם הבא ביו”ד. אם כן י-ה זה הצד העליון של שם הוי”ה, המקורי העליוני, העצמי, האבסטרקטי, האבסולוטי.

שאלה: לא הכונה כאן לשם י-ה בתור שם נפרד, בשם י-ה? שזה עולם המחשבה האצילי?

הרב: שם הוי”ה השלם הוא גופא גם כן שני חלקים. י-ה זה העילאי, עליון שבעליונים, ה’לעילא ולעילא’. והוא מתגלה בתוכו, בשם שמים שאנחנו נפגשים אתו, מתגלה בצד השני, וא”ו, זה וא”ו המציאותי. י-ה זה עצמי, וא”ו זה מציאותי. וא”ו המחבר, וא”ו המהפך. י-ה זה המקורי, הראשוני, העליוני, וא”ו ק”א זה המציאותי.

שאלה: אחד משבעה שמות שאינם נמחקים י-ה, בתור שם עצמי. האם אפשר לומר שהוא יותר עליון מאשר השם י-ה-ו-ה.

הרב: העובדה ככה. י-ה זה שם הוי”ה.

שאלה: בתוך שם הוי”ה.

הרב: כן בתוך שם הוי”ה. י-ה, אנחנו מדברים עכשיו, היחוד. י-ה העילאי, י-ה הנשמה של שם הוי”ה. וא”ו ק”א, מצד המציאותי, וא”ו המחבר, וא”ו המהפך העליוני. זה נשמה בהתגלות. אנחנו מדברים עכשיו, כל זה באחדות שלמה אחת. הנשמה והתגלותה ביחוד אחד. נקרא לזה צמצום במובן זה, במובן ההחלטיות האלוקית העליונה.

שאלה: מה הקשר בין החלקים השונים, לבין ההמשך, ‘לשם יחוד’? בהתחלה היה קוב”ה ושכינה. וקשה לי להבין מתוך זה מה הקשר בין הדברים השונים?

הרב: כאן ההמשך לגבי קיום המצוות. ההמשך האבסטרקטי אבסולוטי, ומזה אנחנו נפגשים בקיום המצוות, המצוות שאנחנו מצוּוים, ‘קדשנו במצוותיו וצוונו’, ‘בשם כל ישראל’. פשוט.

שאלה: אולי המקבילוּת, קוב”ה זה י-ה ושכינתיה ו-ה?

הרב: מקבילות, מתאימות, חיבור יחוד זה ביטוי שלו (של הרב אבא ז”ל), הגדרה. קבלת האר”י ז”ל – עולמות. קבלת הבעל שם טוב – האדם. כאן – האומה. מברכים: שתזכה ישוב ארץ ישראל, א-גוטיין ישוב. בע”ה תזכה להסתדר טוב, ישוב א”י, ישוב הארץ.

שאלה: ראיתי רבי יהודה לייב מימון, למה אין ברכה על ישוב הארץ. אז הוא מצטט את הרב, כי זה לא הסוף, זה פרוצס, זה המשך, אנחנו באמצע.