“סדר ציצית” בסידור “עולת ראיה” של הרב קוק זצ”ל | רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל

סדר ציצית י”ח טבת תשל”ח 4

אמן סלה

בדברי חז”ל, לצרף, הצטרפות לזה, פרשת ציצית. פרוש מפורט כדאי להציץ עליו. מקודם יש קבלת על מלכות שמים, הנשמה, המקור של כל המצוות. אח”כ ‘והיה אם שמֹע תשמעו אל מצוותי’, פרטי, התפרטות במצוות. שני חלקים ששייכים יחד, ענין אחד. ציצית, מצוה אחת מתרי”ג מצוות לכאורה. גם תפילין מתרי”ג מצוות. ועל זה מפורט בחז”ל, יש משהו מיוחד, זו אחת ולא אחרת, אחת  וכללית, סגולה כזו, מהמקור בתורה. בפסוקים, בתורה שבכתב ובתורה שבע”פ, בדברי חז”ל. ציצית – ראיה. וזכרתם וראיתם, ‘וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצות ד’ ועשיתם אֹתם’.

זה שייך, התרגלנו לכך, בישיבה, שציצית תהיה בחוץ, לא בפנים. זה במגן אברהם (או”ח ח’): ‘ולא כאותם שתוחבין את הציציות בכנפי בגדיהם’. זה ענינה של ציצית. כל ענינה של ציצית זה ראיה. ראיה מביאה לידי זכירה, לזכירת כל המצוות. כמה מיני מצוות. זו מצוה מיוחדת במינה. ערך התלבושת הזאת, כזה שעניינה הוא סידור זכירת כל המצוות. מצות ראיה – ראיה מביאה לידי זכירה. אם כן, זה בערך הדברים הקודמים, זה א’, הרחבת דברים. מצוה אחת מתרי”ג מצוות, אחת ומיוחדת. ויש לה ערך ראיה וזכירת כל המצוות. הדברים שראינו מקודם, עד כאן. אח”כ שתי המלים האלה שאנחנו נפגשים כאן, אם כן בהמשך הדברים, תיאור המיוחד במצווה זו. אחת וכללית. כל זה שייך לעניין התבוננות ושימת לב בהרחבה והסתכלות בערך המיוחד של המצווה הזאת. מצוה אחת מתרי”ג מצוות ואחת מיוחדת, מה שאמרנו. עכשיו, שתי המלים שאנחנו אומרים כאן, “אמן סלה“, הן בעצם שתי מלים לא מיוחדות לכאן. בהרבה מקומות מתאים. בדברים שמימיים, כלליות. לכל עניני קדושת מצוות. להתאמץ, מאמצים שעניינם  שימת לב להתקדמותם היא בשלמות. בשלמות ל’קדשנו במצוותיו וצוונו’.

שאלה: למה ה’יהי רצון’ הזה אחרי הברכה? תמיד זה לפני הברכה?

הרב: פה זה אחרי הברכה? אולי, מענין, השורות האחדות שנקרא עכשיו – אחרי. לענייננו נראה.

הכונה, אחרי כל מה שהיה מקודם. מקודם, ‘יום ליום יביע אומר’. מקודם ביטוי הבעה, הבעה גדולה. אחרי ההבעה הגדולה הזאת, כמבואר לעיל. עוד מילים. כמו שיש תמיד. מהר”ל, מילים אחדות, עוד חמש מילים, עוד חמש מילים. אולי, מדגיש את זה, כשתבין – תבין. נוסיף לך עוד חמש מלים, אולי תבין, “אחרי ההבעה הגדולה הזאת“, שמקודם. מעל זה עוד הדגשה. מה יש בהבעה הגדולה הזאת? יביע אומר. ההבעה. ההבעה הזאת של מה? הבעת האֹמר של ענין המצווה הזאת, המצווה האחת היחידה והכוללת. ראיה, זכירה. כאן, אחר כך עוד השלמת דברים. אחרי, בהבעה הגדולה הזאת, במעשה המצווה הזאת ובהבעת האֹמר של מעשה המצווה הזאת, כאן, כמה דברים נוספים לזה. בזה יש כאן, אחרי ואחרי, יש כאן ההתעלות השמיימית, התעלות לשרשי המצוות.

הנה כאן, “אחרי ההתעלות השמיימית“, התעלות לשמים, “אחרי ההתעלות השמיימית“, הזאת, “שאנו מתעלים למרום השרש העליון של המצוֹת כולן“, חז”ל בעניין ציצית, ‘וזכרתם את כל מצוותי’, “השרש העליון של כל המצוות כולן“, יש צורך בעוד מלים, עוד איזה מלים, “למרום השרש העליון של המצוֹת כולן“, שורש עליון ומקוריות נשאה, “במקוריותן הנשאה“, אחרי זה, נֹאמר היא באה מזה. תפשנו את זה, את ההתעלות שלנו, שמתעלים לשורש העליון של המצוות כולן. שרש עליון זה מקוריות נשאה, אותם הדברים.

אחרי זה, “הננו“, מרגישים, “חשים בקרבנו“, יש מקום להרגשה כזאת, תחושה כזאת, חשים, תחושה נפשית רוחנית, כי מה, “כי הד הקול הזה“, הפגישה השייכות שלנו, נקודה שמצלצל מתפישת המצווה, משימת לב למצווה בכל מלואה, השייכות באה, “בא ממרומים עליונים“, כמו שיש מקודם, התעלות, התעלות, התנשאות, כאילו אנחנו מתרוממים, שייכים, נפגשים עם מרומים עליונים. אחר כך עוד מלים על זה. מרומים עליונים, מה זה מרומים עליונים? “ממדרגה עליונה“, יש כאן עליוניות. עליונית זה מעל לתחתוניות. מה זה פרטיות? פרטיות האישיות שלנו, פרטיות המעשים שלנו, “ממדרגה עליונה המתעלה מעל פרטיותנו המוגבלה“, אנחנו מתרוממים ומתנשאים בהתעלות. אנחנו פרטיים אישיים, אנחנו נאחזים מעל לפרטיות, כלליות, בשם כל ישראל, כל התורה כולה וכל המצוות כולן, וכל פרטיה ודקדוקיה ותרי”ג מצוות התלויים בה. אם כן מצב, נֹאמר התעלות, התרוממות, התנשאות, תופשים את השייכות.

שייכות, זה נפגש עם ביטוי כזה של הד, “הד הקול“, אנחנו מתרוממים ומתנשאים, ויש לנו שייכות. יש מקום לתפישת הד קול, שבהצלחה המתאימה שנמצאים במצב הזה, “הד הקול הזה בא ממרומים עליונים“, מרומים עליונים, “ממדרגה עליונה המתעלה מעל פרטיותנו המוגבלה“, כאן נפגשים, פגישה שייכות, עם מה? עם תפישה של הד, הד שיש לו שייכות לעליוניות מעל לפרטיות. נתפוש את סדר המלים האלה. כאן נפגשים, ביטוי של שמיעה, הד קול. והשמיעה עוברת כאן מיד תוך כדי דבור לראיה, הזרחה. מהד קול העֲברה, הד הקול הזה וההזרחה, שמיעה וראיה, “וההזרחה הנשאה“, העליונה, מרומים עליונים, “וההזרחה הנשאה הזאת“, דברנו כאן מרומים עליונים, מדרגה עליונה, מעל פרטיותנו, “וההזרחה הנשאה הזאת באה אלינו“, מעל פרטיותנו, “מהרוּם הנשא“, מה? “באותה השעה המצוינת“, אשרינו, ברגע כזה, “השעה המצוינת, של קיום המצווה“, וכשמקיימים את המצווה, “באותה השעה המצוינת, של קיום המצווה והתגלות כבודה וזיו אורה בשעתה“, התגלות כבודה של המצווה.

יש פה שלשה דברים אם כן. קיום המצווה, המצווה המעשית בממשיותה, קיום המצווה, דבר אחד. לא רק קיום המצווה, יש משהו יותר, כבוד, ברוך כבוד ד’. יש, נֹאמר, כבוד תורה, כבוד תלמידי חכמים. כבוד תורה עדיף מלמוד תורה. כבוד, הערך הכללי, שייכות.

קיום המצווה, א’.

התגלות כבודה של המצווה,

ואור של המצווה, זיו אורה.

שלש מדרגות של חשיבות ערך רוחני, שייכות המצווה אלינו, שייכותנו אל המצווה, “והתגלות כבודה וזיו אורה בשעתה“. הזכרנו מקודם בשעה, באותה השעה המצוינת, בשעה המיוחדת אנחנו זוכים להתקשר עם מצות ד’, ‘אשר קדשנו במצוותיו וצוונו’.

עכשיו, מתוך שימת לב לכל זה הערך, המעשיות שלנו, ברגע המיוחד הזה, בשעה המצוינת הזאת. עכשיו מזה, יש מקום להרגיש ולהביע ולקרוא, והננו בכל מעמקי חיינו קוראים“, מה? את כל אֹמן, אמונה, אמונה אמיתית, שייכות אמיתית, מתוך כך, “והננו בכל מעמקי חיינו קוראים את הבעת האמנַת לבבנו“, אמונה אמיתית, אמונת הלב. הבעה, בביטוי, יביע אֹמר, האמנת הלב, נזכר, ‘וידעת והשבות אל לבבך’, פה יש האמנת הלב והמדע, מתוך האמנת הלב, הלב מרכז החיים, תפילה, עבודה שבלב. ההאמנה, האֹמן, לא רק לבנו – לבבנו, שני יצרֶיך, “והסכמת כל מדענו“, ‘וידעת’, “המפורט“, כל זה מתאים, שייכות בפרטיות, לאותה הסכמה והתאמה ושייכות אל, “לאותה ההתגלות העליונה הכללית“, שזכינו בה ברגע של קיום המצווה, “לאותה ההתגלות העליונה הכללית, אשר הזדרחה עלינו“, בהזרחה, “ברגע המסולא“, מסולא מפז, “ברגע המסולא ביקר תפארת, של קיום המצווה“, יש ענין קיום המצווה. קיום לכאורה זה ממש, מעשה המצווה וקיומה.

וכאן, מה שיש, “של קיום המצווה בהתחלת זיו הארתה“. נו, זיו של הארה. פה יש הדגשה. אין ספק בכל המלים האלה. זיו הארה של המצווה עלינו. אשרינו שאנחנו מקבלים את האור הזה ואת הזיו הזה. ההארה נמשכת ברגע, ‘רגע באפו’ ורגע בקדשו, בהתחלה. כשנפגשים עם האתחלתא, בהתחלה של זיו הארה של קיום המצוה, ובזה יש לנו להרגיש את ההתמלאות, ההתמלאות הנפשית שלנו.

עכשיו מתוך זה. וכאן עכשיו מזה ה… סלה. “והננו מנשאים את רוחנו למרומי זיו הנשמה“, גם כן משהו מיוחד. לכאורה, להיפגש עם הנשמה, ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, נשמה זה עיקר האדם, האמת, אמת המציאות שלנו. וזה שייך למרומים, מבוטא בתחתונים, תחתוניות הגוף וכל השייך, כל התלבֹשת, ההתעטפות. אבל מתוך הזכות שיש לנו, זוכים לשייכות, בפגישה ובממשיות ובשייכות נפשית ומחשבתית, רגשית, הכרתית, לעניין המצווה, ‘אשר קדשנו במצוותיו וצוונו’, זה גורם, מסדר, שלמטה נשא, רם ונשא, “והננו מנשאים את רוחנו“, אולי לא דווקא רוחנו, ידוע החשבון הזה, ידוע  ומפורסם של נר”ן, נפש-רוח-נשמה. נשמה, עצם פנימי פנימיות, ורוח – המקשר, מקשר את הנפשיות הפסיכולוגית אל אמיתיות החיים שלנו.

אבל כל זה, זה בכלל, מציאות החיים שלנו, כל הנר”ן הזה, בכלל. אבל עכשיו, עכשיו שיש לנו ענין בֵרור התפישה שלנו, בֵרור החשבון שלנו, בֵרור המצב שלנו, אנחנו נמצאים במצב, בהיותנו נפגשים עם קיום ‘אשר קדשנו במצוותיו וצוונו’, הננו מנשאים את הרוח, הרוח שמקשר את הנשמה והנפש, “והננו מנשאים את רוחנו“, אל המקור העליון, “למרומי זיו הנשמה“, הנשמה המתגלית על ידי הרוח והנפש. מנשאים את הרוח שמקשרת את הנשמה אל מרומי זיו הנשמה. כל ההתנשאות הזאת, בא הבֵרור של אמירת אמן, “בקבלת אֹמר אמן“, כאן הביטוי, בקבלה, כשאומרים אמן זה קבלה, אנחנו מקבלים הרבה. מקבלים את ענינה של המצווה בשלמותה ב’ואִמרו אמן’. ומתוך כך אנחנו ממשכים את הזיו, זיו שנשאר מקודם בהתחלה, זיו הארתה של המצווה.

“ואנו ממשיכים את הזיו המתנוצץ הזה“, המתנוצץ בהתחלת הזיו, הזיו הזה, המתנוצץ הזה, מתנוצץ, “מיסודו האלוהי“, והוא מופיע, מגיע לנו משמי מרומים, ‘אשר קדשנו במצוותיו וצוונו’, “הבא אלינו ממרחקים“, ממש בא ממרחקים, מבריק מאיר, “רצוא ושוב“, כברק, “כמראה הבזק“, אנחנו עוסקים בזה, בכל הביטוי הזה, ממשיכים את זה, “שתהיה השפעתו“, של הזיו המתנוצץ, זיו המצווה, זיו ‘קדשנו במצוותיו וצוונו’, “שתהיה השפעתו מתמשכת ומנצחת בקרבנו“, בלי הפסק, לא רק ברגע הזה של עכשיו, ההמשך והרושם הזה בלתי פוסק, עדי עד. “ומנצחת בקרבנו עדי עד“, ‘עדי עד’ זה ביטוי מיוחד של נצחיות באופן מיוחד.

זה נזכר בנוסח בשם שם טוב גפן, אצלו תמיד ‘נצח עדי עד’, השתמש במילה הזאת, “ומנצחת בקרבנו עדי עד“, וזה מתבטא במלים המצטרפות לזה, “‘שִבתי בבית ד’ כל ימי חיי“, כל ימי חיי, עדי עד, ומכאן, “לחזות בנֹעם ד’ ולבקר בהיכלו’“, ההמשך, מתוך שימת לב והסתכלות והתבוננות והבעה של שייכות שלנו לעניין המצווה והערך של המצווה, מתוך ‘לבקר בהיכלו’, מזה המשך ‘כל ימי חיי’. כל ימי חיי, בלי הפסק. וזה הביטוי בדברי חז”ל, סלה ביטוי נצח, “‘כל מקום שנאמר סלה אין לו הפסק‘: אמן סלה“. אין לו הפסק, זה כל ימי חיי. זה פרוש הדברים, של אֹמן, אמונה, נאמנות. והנאמנות והאֹמן הזה, אֹמן הנפשי, אֹמן החיים הזה, מתבטא עוד יותר מזה בסלה, סלה אין לו הפסק, נצחי, בלתי פוסק.

שאלה (הרב צבי טאו): למה הוא מדבר על הרגע של קיום המצווה. הרי מצות ציצית נמשכת כל הזמן, אחר כך גם כן?

הרב: נו כן, פה מדובר הרגע הראשון, ההתחלה, ומכאן ההמשך. זה נמשך אחר כך. ובפגישה, בפגישה הרגע הקדוש הזה בפגישה הראשונה כבר הברקת האור, הארת האור, זיו הארתה. ומכאן מתוך מציאות הפגישה, ההארה, המשך, “כל ימי חיי“. זה נסיון אולי. צריכים לנסות עם מה שיש במלים האלה. זה ניסיון פגישה. יתכן לחזור כמה פעמים, אם נוכל לחזור יתגלו לנו כמה דברים. הרב קרול (של כפר חסידים) היה ת”ח חבדניק, זה היה הנוסח שלו, על ‘אורות ישראל’: ‘מה שתאמרו תאמרו, כאן לא תוכלו להתחמק, כאן רוח הקדש בולט. על כל מילה זה בולט. אין לנו מה לעשות’. אולי תפשנו קצת מהדברים האלו, ויתכן, שנחזור עוד כמה פעמים, אולי נתפוש עוד. זה לא ‘חבור’ שנכתב – שפע. נקרא לזה שפע שירה, שפע שירה, שפע חכמה, שפע מחשבה, נשפך, נזרם, זרם כזה. קצת מזה נגענו. יתכן שיש לנגוע עוד כמה פעמים, כמה צדדים. נו, עוד משהו? זה לא יותר מדאי? “דבש מצאת אכֹל דיךָּ” (משלי כה ט”ז). כמה הערות, התאמה לפרטיות ההלכות. אבל זה, כל זה מה שיש פה העתקתי, כך כתוב, כתי”ק. בציצית.

שאלה: בהלכות פה, לכאורה, הלכה י’ הייתה צריכה להיות כבר בטלית קטן. וזה מופיע פה בלבישת טלית גדול. ומקודם בטלית קטן לא מופיע. לכאורה היה צריך כבר להיות שם בעמוד ו’?

הרב: המקור בשולחן ערוך משנה ברורה, אני חושב שעל פי זה, כמדומני. התעטפות בשלמות שאפשר. לבדוק במקור בשולחן ערוך משנה ברורה.

הרב טאו: הוא מעיר הערה, יעקב אומר משהו.

הרב יעקב: לפני טלית קטן יש כאן אמירת פרשת ציצית. האמירה היא כבר הכוונה.

הרב טאו: שם כתוב בפנים: ‘כדי שנזכֹר כל מצוותיו לעשותם’. המילה של הפרשה. כאן בסדור נדפס, פרשת ויאמר.

הרב: וכאן יש חידוש, בדקתי כל מיני סדורים של גדולים. כך כתב בפנים, כל פרשת ציצית. אין בסדורים אחרים כמדומני.

שאלה: זה קצת תמוה, מפני שזה לפני ברכות התורה?

הרב: זה בכתב יד. כתב ככה. כתב כל פרשת ציצית. אצלכם יש דבר כזה

נו מה עכשיו? “ברכי נפשי“?

“ברכי נפשי את ד’ ד’ אלוהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. עטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה“. המושג ברכה. על ברכה מברכים. פעמַים בשולחן ערוך, לא עושים מעשה כל שהוא בעת הברכה. לא לעשות מעשה בעת דבור עם מעשה, ‘אתה ד’ אלוקינו מלך העולם’.

שאלה: גם כדי שלא תהיה ברכה לבטלה?

הרב: כן, כן. אני אמרתי לכם לגבי נס חנוכה. אותה הברכה חוזרת בשולחן ערוך פעמַים: לא לעשות מלאכה בעת שמברך, ואח”כ עוד פעם, שתי הלכות מקורן  בירושלמי: לא לעשות מלאכה בעת שמברך, ולא לברך בעת שעושה מלאכה. משני הצדדים. חוזר פעמַים בשולחן ערוך.

בעת אמירת הפסוק זה לא נורא. בעת שמדבר עם רבש”ע, ‘ברוך אתה ד’ אלוקינו מלך העולם’ – לא יתכן. אפילו לעשות מלאכה שבעבודת הקדש בקדושה, מדברים לרבש”ע. אבל בעת הפסוק של תהלים לא נורא, אפשר בעת אמירת הפסוק בתהלים, ‘אלוקי גדלת מאד’. ברכת ציצית, על ברכה לא, אבל קודם הברכה, פסוק בתהלים מותר.

ואחר כך כמובן, כל הדברים האלה. על כל מילה יש, על כל מילה ממש. ופה יש על כל שתים או שלש מלים, על כל פיסקה, ענין. מה זה “ברכי נפשי ד’“, מה זה “ד’ אלקי גדלת“, מה זה “הוד והדר לבשת“. כל אחת מהמלים האלה זה ענין, מסכתא שלמה, בנין שלם.

מקודם זה מסיים: “אין לו הפסק“. אז איפה מפסיקים.

32… יש מקום להתאמה עם, יש הכוונות של ‘עץ חיים’, ‘שער המצוות’. פה בעברית הזאת סגנון כזה. באחרית הימים התבטאות, ענין מצבים ייסורים, אולי מגיע לי על שהוֹצאתי, לא הורשיתי כל כך לגלות סתרי תורה. יש הביטוי, היה אדם, התכוון על עצמו, אנשים ראו אדם שהוא לובש כפפות בקיץ, אין צורך לזה, לובש כפפות. עכשיו אין צורך בזה, זה תמוה, מיותר. הוא אומר: זה לא מפני שיש צורך, מפני שאם, לא משנה מזג האויר, קיץ או לא, מפני שאני עוסק בטפול בקוצים, בפרחים יש קוצים שם, משום זה יש לי צורך. משל כזה.

שאלה: בקשר לדברים האלה. כאשר הרב זצ”ל כתב ביטויים, ביטויים מהטרמינולוגיה של הנסתר, הוא התכוון שיהודי שיקרא את זה יחפש את המשמעות. למשל ‘מנצחת בקרבנו’, מנצחת זה…

הרב: מובן.

שאלה: מה זה בשבילנו מנצחת? בסוף הפיסקה הקודמת, ‘שתהיה השפעתו מתמשכת ומנצחת’, לכאורה המילה מנצחת לא מתאימה לנו?

הרב: נו, שני דברים ממסכת למסכת. המשך כמו שהוא. המשך שלנו של חדירה, יוכל להיות המשך דברים כמו שהם, ממסכת למסכת אלו שני דברים, זה לא היינו הך. המשך ישר, לא מתבטל, לא רק הרגע הזה. נמשך. והמשך עוד, מלבד זה, המשך פורה. המשך, לאו דווקא פועל, המשך קיים. מתמשכת, רחבה נמשכת, נמשכת ומתמשכת, מתמשכת במידה כזו, במצב כזה, שפועלת. מושכת ופועלת, פועל בקרבנו, בקרבנו אנחנו פה ובקרבנו שייכת לעדי עד, נצח נצחים. שייך לעניין השרש, הנצחיות של מקור המצוות, ‘קדשנו במצוותיו וצוונו’.

שאלה: מה היה הנמשל של המשל של הרב?

הרב: (הרב צוחק) במובן של טפול במעמקים, במרומים, בעליונים. בסגנון אלוקי פשוט, זה כאילו בסגנון עברית פשוטה וברורה, זה אציליים.

ב’ריש מילין’, חבור מיוחד שחבר ממש בזמן המלחמה ההפצצות. היה אדלר, היה למדן תלמיד חכם (הרב שמריה מנשה הכהן אדלר שכתב באור על ‘ריש מילין’ בחיי הרב). ועם זה ידיעה גדולה, בקי בספרי קבלה. כתב ספר גדול על כל הדברים שב’ריש מילין’, כל המקורות שבספרי קבלה. זו פרשה מיוחדת ‘ריש מילין’. פעם הייתה תקופה בערך לפני שמונה, תשע שנים אז כמה שהיה לו אפשרות. אני זוכר עבודת הקודש. היה בערך שמונה תשע שנים של ריבוי כתיבה. כמה אנשים העירו על זה, עגנון ואחרים, סידור הכתיבה, הוראות לכתיבה לאנשים שיעזרו בזה, לסדר הלכות ברמב”ם באופן כזה, כמה פעמים, אנשים טובים. אמרתי כמה פעמים לאבא: אנשים טובים, בינתיים מתעכב הזמן,  מקצוי ארץ תשובות מרבנים גם כן בהלכה. דברים רוחניים במחשבה. אמרתי פעם פעמַים. פעם נתבטא באחרית ימיו: אתם לא מבינים, לא יודעים מה זה, זה בנין, מזה נמשך מצב של בנין התורה לדורות. זו לא מילה שלי, זו מילה שלו, זה בנין התורה לדורות, לדורות הבאים. לא יודעים מה זה הרי”ף, בדורות הבאים יֵדעו מה זה, זו הכנה לבניין התורה לדורות הבאים.

הייתה פעם אחת, התבטא, אני זוכר בבניין בחדר הגדול, במלים האלו: ‘בהלכה ברורה עבודה מרובה, גדולה מאד. מה אני, באופן פרטי? יש בזה ענין של “צו” סגנון הדברים. נוסח מיוחד סגנון מיוחד. “צו” מיוחד. נו, נסתתמו הטענות. אין על מה לדבר. ככה במלים האלה. יש בזה צו, ‘מעֵין הצו שהיה ב’ריש מילין”. כך בזה הלשון, כך אני זוכר, ‘מעֵין הצו שהיה ב’ראש מילין”. ב’ריש מילין’ משהו אחר. זכה הגן הזה בלונדון. שם זה בקצור וכאן זה המשך גדול. ושנים והרחבת הלכה, לא יכול להיות הברקה כמו שהיה אז. מעֵין, קצת מה שהיה אז.

נו, זו הכנה ל”ברכי נפשי“, סגולה, ‘ריש מילין’ קבל את הערך של סגולה. אינני יודע אם ספרתי לכם מה שהיה. היו שני גבאים בעלי בתים בני תורה. רצו לעשות נחת רוח. היה מלחמה, כל העולם בצער והמשפחה, מלאים צער. רצו לעשות נחת רוח. בני תורה, רצו לסדר איזה חבור. חבור חשוב בהלכה באגדה, חבור נורמלי רבני, לנצל את הזמן במלחמה, יש תועלת להדפיס. נו טוב, מסכים. אחרי ימים אחדים שבאו, הסתכלו, תמיהה מיוחדת למי יהיה שייכות לזה? היה ביטוי, מי שמבין..  ואם לא כל כך מובן, להחזיק את זה בתור סגולה. מאז נשאר דבר של סגולה.

באגרת במכתב מתבטא שיש לו גם ערך של הנשמה.. כמו שיש אצל חסידים. יש גם ערך הנשמה. ביושר לב, בטהרת רעיון, הנשמה יש לזה ערך. יש מקום להבנה. נו אפשר להבין. יש מציאות, מצב של שפע כזה, מה שנמשך מתוך שפע זה דבר מיוחד. ביטוי של הרב קרול זכרונו לברכה: ‘רואים שזה חבור שנכתב ברוח הקדש’. מצטרף קצת, הספר הקטן ‘אורות הראי”ה’. זה קצת מזה. ממה שבכתבים יש, דברים נוראים. סגנון כזה: ‘אני’. אני זוכר פעם או פעמַים, התבטאות במלים האלה, ‘וכי דבר ריק הוא זה, הכאב האישי שיש לי, על שאינני יכול לבטא את השם באותיותיו?’ רבי חנינא בן תרדיון מבטא את השם באותיותיו. כמה שורות אחר כך, המשך מזה, ‘נאלמתי דומיה’. כאב מיוחד, דרגה מיוחדת, קושי, יש צורך נפשי כזה, אי אפשר, ‘נאלמתי דומיה’.

שאלה: אולי זה קשור לברכת כהנים במקדש?

הרב: כהן גדול. פעם היה הרב במברגר, יהודי תלמיד חכם. נו, יש לו דאגה כזאת לבטא את השם באותיותיו. לגדולי ישראל יש לנו דאגות אחרות. לא חסר להם הדאגה הזאת. הפגישה עם ר’ מרדכי מאושמינה. (הרב מרדכי ויצל רוזנבלט) נרעש. באופן מיוחד. מתאר מצבים, בדורות האלה מצב כזה, דברים כאלו, יכול להיות מצבים מיוחדים, גלויים, איזה שם שנקרא לזה. בתיקוני זוהר יש גלויים דרך שכל. יש דרך שכל. באורח, כך הלשון, באורח שכל. יש באורח שכל ויש באורח רצון. מדרגות. כמה גווני גלויים.

הפרשה של ר’ מרדכי. שמעתי מישהו באמריקה הוציא איזה ספר. לא היה רֶבֶּה, אבל יש לו ספר בהלכה, דברים מפורסמים. באיזה פעם, אני אמרתי אושמינר, בסלונים, מפורסם לפני הרבה שנים.. היה דבר כזה. פעם באה אישה. יש לה בן. בן, בחור בריא ונורמלי בכל. אלא מה, לא מדבר. טופל הרבה אצל רופאים, אין תועלת. הרופאים לא מוצאים שום סיבה מדוע לא ידבר, הכל בסדר. דבר כזה.

• ‘נו, אז מה את רוצה ממני?’ אומרת האישה
• ‘אני לא אזוז מכאן. מדוע הבן שלי לא ידבר’.

משך כמה זמן, לא יכול להיפטר. תפס את הנער, הבחור הזה. נועץ מבט חריף

• ‘אתה רוצה להגיד משהו? אם אתה רוצה להגיד, תגיד. תגיד מה שאתה רוצה להגיד’. בחדירה. פעם פעמַים, לחץ כזה, תֹוקף כזה. פתאום הגיד
• רבי, אני ממזר’. אמר לאשה
• ‘מה את רצית ממני, אמרתי לך, תעזבי אותי!’

שאלה: אחר כך הוא המשיך לדבר?

הרב: אינני יודע. לא היה רֶבֶּה, לא היה חסיד.

שאלה: היה לו קשר עם הרב?

הרב: כן.

יש המון מעשיות.. היה מפורסם ידוע. היה בזמן שברוסיא, שנתחדשה גזרת המלכות. היה מצב כזה של משקאות, הכל שייך למלכות, לממשלה. מקודם לא היה ככה. היו כמה בתים כאלה. היהודי היה תלמיד חכם, המשיך לעסוק בתורה, ובבית הייתה מסעדה. אח”כ נגזרה גזרת מלכות, כל זה שייך למלכות. ויש באחד החדרים, במרתפים, בגנבה. כשתפסו – משפטים למלכות. והייתה אחת מן המעשיות האלה, עובדות כאלה. נו, ענין חמור מאד, משפט. אז עורכי דין ושוחד וכו’, כל מיני אמצעים. עוד מעט יהיה המשפט. נו, אין עצה, מה לעשות.

כשאין ברירה נגשים לרבי  מרדכי. מספרים את המעשה, כך היה המעשה. שומע. אומר: תלכו הביתה, לא יהיה כלום. איך לא יהיה כלום. מה פירוש לא יהיה כלום. עוד ימים אחדים, סכנה מה שיש, עוד שבוע שבועיים המשפט, יכול להיות מצב נורא מה שיהיה המשפט הזה. עוד ימים אחדים, קרובים. מלאי צער ודאגה. כל היהודים היו בצער ובהתעניינות. פתאום, אוו, שמחה וששון. – מה אתם שמחים כל כך. אתם לא יודעים באיזה מצב אנחנו נמצאים.

במקרה היהודי הזה שמכירים, מזכיר של בית המשפט. מכיר. ואתמול נתברר.. מה יש? אני אגיד לך מה. המשפט הזה של פלוני ופלוני, מנדל יענקל, יודעים, אנחנו כולנו יודעים ואתם כולכם דואגים על זה ומצטערים על זה.. מחר מחרתים צריך להיות המשפט. והמשפט, לא סתם באוויר. הם נתפסו כשמכרו לא על פי חוק הממשלה. היו גביות עדות ועדים. נמשך כבר איזה חצי שנה.

בא השייגץ הזה מזכיר בית המשפט. -אני יושב עם ראש השופטים ויחד אנחנו מכינים את החמר הזה, צריך לברר ולמיין ולסדר את החמר הזה. אז חשמל לא היה, אבל הייתה דולקת נורה, תלויה בקיר בתקרה, עם חמר, עם נפט. בתוך שאנחנו יושבים באמצע, הוא מספר לי, המכונה נתלשת מהתקרה, פתאום נתלשת מהקשור שלה מהתקרה, ונופלת עלינו, על השולחן. השולחן היה מלא מסמכים. המנורה נתלשת, נופלת מהתקרה, הייתה עם זכוכית. אז נשברה הזכוכית. הזכוכית עם הנפט ושלהבת ודולק ובוער, הוא מספר, רצתי אני והמזכיר והשופט להביא דלי מים בחצר. עד שחזרנו עם המים, כמובן כל חבילת המסמכים, אין זכר. כבר אין מה לדבר, כבר אין משפט. ר’ מרדכי אמר: לכו הביתה לא יהיה כלום. כך היה המעשה. יש הרבה. כוחות מיוחדים.