“סדר ציצית” בסידור “עולת ראיה” של הרב קוק זצ”ל | רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל

סדר ציצית 3 \ י”ב טבת תשל”ח

שתהא חשובה מצות ציצית (זו) כאילו קימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה ותרי”ג מצוֹת התלויים (תלויות) בה

 החיוניות הזאת, מזכירים חשיבות, חשק צימאון ורצון לקיים מצוות כדבעי, בשלמות. אבל באמת, שלמות שלימה, אין לה מצוה מיוחדת. אין מצוה אחת יחידה. אדם יש לו חשק, בענייני גרות. גר שבא להתגייר, יש לו רצון לקיים את כל התורה כולה, חוץ ממצווה אחת. אין דבר כזה. ‘תורת ד’ תמימה’, זאת כל התורה כולה. כל לימוד התורה וכל קיום התורה וכל מצוות התורה – שלמה. זה מתבטא כאן במלים האלה, של ההקדמה למעשה המצווה. הקדמה משני צדדים. כל מצוה יש לה פרטים ודקדוקים. פרטים ודקדוקים מעשיים. הלכות, הלכות ציצית, הלכות תפלין, פרטיה ודקדוקיה של קיומי המצווה.

שלשה דברים מתבטאים פה.

 פרטים של המצווה, פרטים של מצות ציצית תפלין וכל מצוה שהיא. פרטים של הדבר הזה, הדבר הגדול והנשגב הזה. פרטים,

 ומתוך כך דקדוקים יותר מאשר פרטים. פרטים – כל חלק של הדבר הזה, יש בו כמה צדדים. דקדוקי תורה – זו הוספה, הרחבה גדולה של ההתפרטות של הפרטים.

עוד דבר שלישי, פרטים ודקדוקים. שני הדברים יוכל להיות, הערך שלהם באופן המעשה, המצווה המעשית. במעשיות של המצווה יש הרבה פרטים. כלל, הרבה פרטים שיש בזה, ודקדוקי הפרטים, הפרטים המעשיים. אבל לא רק זה. יש גם ענין של כוונות, מחשבות, כוונת המצוות. אם מצות עשה, אם כוונות מעכבות או לא מעכבות, יש שיטות, מתפרטים בהלכה,

אבל באופן כללי שלש מדרגות: פרטיה של המצווה, דקדוקיה של המצווה, והתוכן הרוחני, כוונת המצווה. מצד אחד. מצד שני, אם כן כאן, שלשה דברים אלו, זה נתן להִיתפש ולהתבטא, המצוות מצד עצמן, המצווה הזאת כשהיא לעצמה. החלק השני שיש בזה, באמת ואמיתי, אין דבר כזה מצוה לבד. אדם יוצא, יש לו חשק, יש מין אפיקורסים כאלה, יש איזה מצוות, מוצאות חן בעיניהם. ‘האומר שמועה זו נאה’, זה בגמרא (עירובין ס”ד א’): ‘שמועה זו נאה וזו אינה נאה’, ביטוי, פסוק במשלי (כ”ט ג’), ביטוי חריף מאד (“ורֹעה זונות יאבֵד הון”). נפגשים כאן שני צדדים: פרטיה ודקדוקיה המעשיים וכוונותיה הרעיוניות המחשבתיות של המצווה מצד עצמה. ושנית, באמת אין מצוה מצד עצמה. אין מצוה דבר נפרד, מצוה אחת יחידה מכל המצוות כולם. כל מצוה – כל תרי”ג מצוות תלויות בכל מצוה, כל התורה כולה תלויה בכל המצוות. זה  מה שיש במילים האלה. אחר כך נמצא את הדברים האלה בהתפרטות, בסגנון המיוחד, המאיר, מאיר עיניים של הראי”ה.

חשיבות המצווה בְּתַמּוּתָהּ. כל מצוה חלק של תמוּת, של ‘תורת ד’ תמימה’, חשיבות המצווה בתמימותה, במה שהיא תמה, שלמה. מצד מה זה, הגדלות? אני נזכר, נדמה לי שספרתי פעם, מעשה שהיה לפני כמה שנים. היה פה, עכשיו הוא באמריקה, מרצה באוניברסיטה. הגיע אדם שהתגייר, כומר, גוי פרוטסטנטי ואנגלי, התגייר כסדר כדין, בבית דין בלונדון. אחר כך סידרו אותו, מצד החוגים היהודיים, התענינו בו, יש בית ספר יהודי גדול בלונדון. בית הספר נקרא ‘כרמל’. נקרא ד”ר כרמל. והיה משך זמן שהיה פה בארץ.

יש מקום נקרא ‘בית הלל’, בית כנסת או מועדון סטודנטים. הזמינו אותו, שייתן הרצאה. הוא התחנך שם בתור כומר, מחנכים מגיל צעיר, היה אדם צעיר בעל כשרון, כמו שיש אורָטורים, דברנים, הכמרים צריכים להתחנך ככה. כישרון, התפתחות מחשבתית. והוא דבר בהתלהבות של יהדות. דיבר עם בחור אחד: באמת כל כך הרבה פרטים, פרטיה ודקדוקיה, באמת פרטים כל כך חשובים, מציין את הציציות, כל כך חשוב, פרטים כאלה, אדם חשוב היה. התלהב: מה אתה אומר, אינך מבין, אצלם, היה אדם חשוב, רציני מאד. ההתגיירות הייתה, תפס אותו, הוא הכיר ביהדות, היה מבוסס על ‘עם סגולה’, זה מוחלט אצלו, שעם ישראל עם סגולה. אחר כך נתברר לו שגם הוא יכול להצטרף אל עם הסגולה. ועשה את זה, וקיים את זה. אז הבחור שתפס אותו, זה כל כך חשוב לך. הוא צעק עליו ,  אינך מבין שעם סגולה צריך להיות לו יוניפורם מיוחד, יש לו תלבושת מיוחדת, הציצית. זה המובן של היוניפורם, תלבושת של עם הסגולה. המצווה הזו בחז”ל, ציצית, שקולה כנגד כל המצוות. הצטרפו לצבא ישראל, קבלת על מלכות שמים. שיש לה ערך הכללי, ביחס לכל המצוות.

חשיבות המצווה“, פה בעצם, על כל מצוה, יש מקום להבין כך. על הכל, בכלל, “חשיבות המצווה“, המצווה, איזה שהיא. מצווה, כל מצוה יש לה חשיבות מיוחדת ביחוד מצד זה, בְּתַמּוּתָהּ, כשהיא חלק של תורת ד’ תמימה, מובן. אחר כך, עוד מלים אחדות, הרחבת דברים, “מצד גדולתה במקורה האלוהי“, המקור של התורה. כל מצווה, המקור של המצווה, המקור של התורה. “במקורה האלוהי“, במובן זה, אם מסתכלים זוכים לקבל איזו מצוה, זוכים באיזו מצוה, המצווה זה לא דבר פרטי, המצווה הזאת קשורה עם המקור האלוקי שלה. מצד זה היא אלוקית, היא שמימית, היא אינסופית, היא נצחית. “חשיבות המצווה“, כל מצוה, מה שיש “בתמותה“, היא תורת ד’ תמימה. פה מלים אחדות, “מצד גדולתה במקורה האלוהי, אין לה קץ ותכלית“, היא נצחית, היא אלוקית, היא שמימית, שייכת לתורה מן השמים. אין לה קץ ותכלית. אחר כך עוד חזרת דברים על זה, “אין לה קץ ותכלית“.

המצווה היא ממקור בורא עולם. בורא עולמים. רבש”ע, ריבון העולמים. “כל עולמי עולמים יחד“, יש מקום להיזכר, העולם ע”י בורא עולם, רבש”ע. אבל עולם זה הגבלה. בבוקר אנחנו אומרים: ‘אתה הוא עד שלא נברא העולם’, משנברא העולם. לא רק עולם, כל עולמים, “כל עולמי עולמים יחד“, כל עולמי עולמים הם מוגבלים, “כיון שהם מְמוּצרים“, בהגבלות, במצָר, “שהם ממוצרים באיזה מצר וגבול, אינם מספיקים להכיל אל תוכם את הוד העושר, הכבוד והחיים, ההולך ונובע מהארת מצוה אחת“,

…

 כל זה יכול להיות, דברי אלוקים חיים, תורת חיים, “ההולך ונובע מהארת מצוה אחת“,

…

 מוגבל, אבל ‘רחבה מצוותך מאד’ (תהלים קי”ט צ”ו). וכל מצוה מצוותך, היא מצוה שמכוח התורה מן השמים. מצוה של ד’ אלוקינו בורא עולם, אז אין קץ.

שאלה: כל הבריאה מצד הבורא. מה המדרגה פה? כל הבריאה היא אין סוף מצד בריאת הבורא. כל הבריאה, לא רק המצוות. מה המדרגה פה?

הרב: נו כן, אבל כאן אנחנו מדברים על מצוות. המושג ההסתכלות היא בעובדת אמיתות ערך המצוות, היא שייכת למקור כל הבריאה. למקור מ’עד שלא נברא העולם’, “מצד היותה דְבר ד’, אִמְרת אל אלוהי עולם“. ומכאן זה מוסיף התבטאות בפסוק הזה. כל דבר שבעולם המוגבל, בעולם העשייה, לכל יש תכלה, “‘לכל תִּכְלָה ראיתי קץ“, כל דבר מוגבל, יש קץ והגבלה, אבל מצוה, מצוה שלך, מצוותך – מצוותך כאילו לא מוגבל, מפני שהיא נמשכת מהמקור של הלא-מוגבל, ממעל לכל תכלית, לכל מגבלה.

 אם כן, נפגשים כאן במילה ‘רחבה’, רחבה של מצוותך. המרחב האלוקי, המרחב השמיימי, המרחב האינסופי. לכן מזה נמשך אחר-כך, זה הרוחב, “רחבה מצוותך מאד’. והרוחב העליון הזה“, של עליוניות אלוקית, עליוניות של תורה ומצוות מן השמים, זהו, “יקר סגולת כל קדש קדשים“, הרוחב הזה של עליוניות, “יקר סגולת כל קדש קדשים“, שזה המקור של התגלות התורה, התורה ומצוותיה, “הולך הוא“, אם כן בעצם רחבה, התורה רחבה אינסוף, התורה ומצוותיה, בעצם רחבה, רחבה מאד, רחבה נורא ואיום, “והרוחב העליון הזה“, הרוחב השמיימי הזה, הרוחב של תורה מן השמים ומצוות מן השמים, הוא, “יְקר סגולת כל קדש קדשים“.

 אם כן רוחב נורא, רחב מאד, רחב נורא. והרוחב הנורא הזה, הולך ומופיע ומתגלה אצלנו, מתבטא אצלנו, אם כן יש כמה, בספרי חסידות הרבה, מצוות מעשיות, מה שאנחנו עושים בידיים שלנו, בפעולות שלנו. אם כן הלא זו מצות עשה, מצוה שהיא ממקור קדש קדשים, מנצח נצחים, מן השמים. והדבר השמיימי הזה, הולך ומתגלה אצלנו בידיים שלנו, נעשה מוגבל, נעשה, מתקטן אצלנו, “והרוחב העליון הזה“, שהוא, “יקר סגולת כל קדש קדשים, הולך הוא ומתמצר“, מיצר, גבול, נעשה מוגבל, זה נמשך ממה שהוא לא מוגבל, מן השמים, קדש קדשים, הולך ומתגלה אצלנו, בהגבלה, בגבול,

 “הולך הוא ומתמצר למראה עינינו“, למציאות שלנו, “עד כדי תפישת מעשי ידינו“, במצוות מעשיות, במעשי ידינו, מצוות מעשיות, בידיים המוגבלות שלנו. דברים כאלה שהם בעצם, ממקור מן השמים, מתורה מן השמים, מצוות מן השמים, ממקור, מעל להגבלות, שמימי, תורה מן השמים, מצוה שמימית, השמיימיות הזאת יורדת אלינו ומקבלת הגבלה. דבר פלא, פלא פלאים, “הולך הוא ומתמצר“, מתגבל, מקבל הגבלה, “למראה עינינו עד כדי תפישת מעשי ידינו“, במעשיות ובמחשבה, כוונת המצוות. צריכות כוונה, אין צריכות כונה, אבל באיזו מידה, מדרגות בכוונה, אבל באיזו מידה פגישה עם המעשיות, הידיים שלנו והכוונה, באיזה מדרגות של כוונה, כוונה של מחשבות שלנו, שלנו, המוגבלים. “תפישת מעשי ידינו ותוכני המחשבה והרגש שלנו המתאימים להם“, אל מעשי הידיים.

שאלה: “המחשבה והרגש“, למה הרב לא מזכיר רצון?

הרב: אתה אומר יש מקום להכניס כאן רצון. נו, נראה, אולי אחר-כך. מחשבה יותר עליון. מחשבה כוונת המצוות. ובכוונה יש שני דברים – במחשבה וברגש. זה שני הצדדים היותר, זוג אחד של תכנים נפשיים רוחניים הנפגשים יחד, יחד ביחס למעשה המצווה. נראה כך.

אם כן על כל פנים, מה יש כאן הביטוי, המצווה היא לעילא ולעילא, ודבר זה מה שהוא כל כך לעילא ועילא, וזה מופיע ומתגלה אצלנו במעשיות, מעשיות של הידיים שלנו. אותו הדבר, נֹאמר, הדבר העליון השמיימי של תורה ומצוות יורד אלינו. או, הדבר המעשי שלנו, יש עניין לזכור, שזו ירידה אלינו, של הדבר האלוקי. אותו הדבר, לזכור. יוצא, על ידי המצווה, בכוח המצווה, בעניין המצווה, יש לנו קשר אלוקי. אנחנו נפגשים ועושים ומסדרים דבר כזה שבעצמו  הוא אלוקי, של תורה מן השמים, מצוות מן השמים. אם כן יש מקום לכאורה לעמוד על זה, הדבר האלוקי יורד אלינו, הטפול שלנו בידים שלנו.

אני נזכר, לפני הרבה שנים עמדתי קצת על הפסוק הזה, שייך לעניינים. הפסוק הקצר שאנחנו אומרים בשבת: ‘צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת’. קצת נזכר, לדייק, להתבונן, דבר נפלא. שני חלקים בפסוק הזה, זה נפלא. אבל שני חלקים שנפגשים כאן לענייננו. כך צריך להבין חמש מלים של הפסוקים האלה. ‘צדקתך’, צדקה שאנחנו עושים על פי הציווי שלך, זה המובן, צדקה שאנחנו עושים זה צדקה שלך, בקשר, בדבקות. צדק זה המקור של הצדקה, המקור הרוחני האבסולוטי. יש הרבה דברים כאלה, כמה חִקְרי לשון בדקדוק. הה”א, לשון הגמרא שם המנחות (כ”ט ב’), ‘בה”א נברא העולם’.

הה”א של הצדקה מצטרפת לצדק. הה”א מצטרף אל הצדק הרוחני השמיימי האבסולוטי, ונפגש ב’העולם הזה נברא בה”א’. הצדק הוא הרוחני, המקור של הצדקה. ואנחנו אומרים: רבש”ע, צדקה שאנחנו עושים, נפגשים צדקה נפגשים במצוות, צדקה על פי רֹב בכל המצוות. צדקה, המקור זה שלך, צדקה שלך. צדקה שלך הנמשכת אלינו, אנחנו מתייחסים על זה, מכירים על זה – היא לעולם צדק. צדק זה הנשמה של הצדקה, היסוד של הצדקה. הה”א מוסיף על זה. העולם הזה נברא בה”א. ואנחנו אומרים: הצדקה שלך מהמקור שלך בידים שלנו, במעשיות שלנו, ובאמת היא יורדת אלינו בעולם הזה, לעולם יש לה קשר אלוקי, קשר שמימי. לעולם צדק הוא המקור של הצדקה. וצדקה שלך, על פי צווי שלך, היא לעולם נשארת מקושרת  עם המקור האלוקי השמיימי של הצדק. זה המובן של מצוות מעשיות.

 אותו הדבר לגבי החלק השני של למוד. מצוות של קיום תורה, אותו הדבר גם לסדר של למוד, ביחס לתורה. אנחנו לומדים תורה, טוב מאד. נאחזים בדף הגמרא שהוא המשך תורה מן השמים. ו’תורה אורייתא וקוב”ה חד הוא’. וקוב”ה ומתגלה באורייתא, מתגלה בתורה. מתוך זה אנחנו אומרים: ‘תורתך’, רבש”ע, אנחנו עוסקים בתורה שלך, בתורה שלך זה אתה מתגלה בתורה שלך, ו’ד’ אלוקים אמת’, אמת המוחלטת. הצדק האלוקי האבסטרקטי המוחלט שלך, הוא המתגלה בצדקה.

 אותו הדבר כמו במעשים, אותו הדבר יש לנו ענין גם בלמודים, בלמוד התורה. ‘תורתך’, אנחנו עוסקים בתורה, תורה זה אורייתא וקוב”ה, תורה שלך, ותורה שלך יורדת אלינו. אנחנו תופסים את הדף גמרא של התורה שלך. באמת, תורה שלך היא אתה, אורייתא וקוב”ה. תורתך שיורדת אלינו, אנחנו תופשים אותה ועוסקים בה וממששים אותה, שיורדת, ירידה גדולה, ירדה ירידה לתחתונים, ואנחנו זוכרים ומכירים, ש’תורתך’ היא נשארת תמיד ‘אמת’ אלוקית שמימית מוחלטת. הצדקה המעשית, היא נשארת תמיד, היסוד של הצדקה הוא צדק, לעולם, לעולם ועד. לא יורדת, לא חילול הקדש. נוכל לומר: זה – חילול הקדש, דברים גדולים נשגבים שמימיים אלוקיים, מה אתה, איזוֹ חוצפה, אתה בן-אדם עוסק בזה. אז זו התשובה על זה. אנחנו לא מחללים את הקדש, אנחנו דבקים, ‘ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם’, מתוך כך, אז ‘חיים כֻולכם היום’, מתוך סדר החיים שלכם. ‘צדקתך צדק לעולם’, במובן המעשי, וצדקתך צדק לעולם בעולם העלויי, בלמוד, אנחנו לומדים תורתך בשכל שלנו, בקטנות שלנו וכד’. אנחנו מתכונים בזה וזוכרים, ולא שוכחים, אנחנו יש לנו שייכות עם אתה, תורתך, אורייתא וקוב”ה חד הוא.

זה אותו הדבר. העניין גם פה. “והרוחב העליון הזה“, של רחבה מצוותך, “יְקר סגולת כל קדש קדשים, הולך“, אצלנו, יורד אלינו ונעשה מוגבל, “ומתמצר“, במֵצרים, “למראה עינינו עד כדי תפישת מעשי ידינו ותוכני המחשבה והרגש שלנו המתאימים להם“. כך העובדה, כך המעשה, מעשה ירידה, רבש”ע יורד אלינו ומקבל הגבלות שלנו, מצות עשה מקבלת הגבלות שלנו. “אמנם לא מפני“, עכשיו יוצא, מין ירידה, המצווה נמשכת במורד, ירידה. כשהיא נמשכת במורד, אז אפשר לחשוב זה זעיר אנפין, זה קטנות, קטנות האור, אור המצווה בממשיותה, “אמנם לא מפני“, כאן הביאור, אם כן היה אפשר לומר על זה חלול הקדש, זו ירידה על כל פנים, הורדה. תורה מן השמים, יש הגמרא בשבת (פ”ח ב’), הקטרוגים, הטענות של המלאכים: חמדה גנוזה בשמים להוריד למטה לבני האדם, זו ירידה, חלול הקדש.

 אמנם לא מפני המשכתה של המצווה במורד, המצווה נמשכת במורד, ובזה שהיא נמשכת במורד, ומופיעה נגד עינינו, אז היא נקטנת, היא נזערת, “והזערת“, נעשית זעירה מאד, אור פניה בהתיצבה נגד עינינו, וכל הקטנוּת הזאת, מה הערך שיש לנו מזה? זה לצורך החינוך שלנו, בשבילנו. בשבילנו, ‘במקום גדולתו ענוותנותו’ (מגילה ל”א א’), ובשבילנו רבש”ע יורד אלינו ומתקטן, רבש”ע בתורתו ובמצוותיו יורד אלינו. אמנם לא מפני המשכתה של המצווה, שנמשך במורד, ומתוך זה נעשה זעיר, והזערת אור פניה, של המצווה, בהתיצבה נגד עינינו, כל זה בשבילנו, לטובתנו, למען נוכל לגשת אל יפעת קדשה, ובשביל זה ירדה ירידה, לכן הוא אומר, אז זה לא הערך של המצווה? וזו טעות.

תורתך, ‘תורתך אמת’, ‘צדקתך צדק לעולם’. לא מפני זה יש צורך להמשיך את המצווה במורד ולהזעיר, אור פניה בהתיצבה נגד עינינו, למען נוכל לגשת אל יפעת קֹדשה, לא מפני זה, באמת ירדה, לא, חלילה, חס ושלום, לא מתחלל הקדש, “ירדה גם מעט מכבודה וחשיבותה העליונה“, כמו שהוא הערך האמיתי של מצות ד’, ‘מצות ד’ ברה מאירת עיניים’ (תהלים י”ט ט’). היה מתאים שיהיה פה פסיק, “למען נוכל לגשת אל יפעת קֺדשה“. לא נוכל לתפוש את יפעת קֺדשה, אז בשבילנו הייתה הרגשה כאילו ירידה. אבל צריך להבין, להתייחס ביחס הנכון. זה לא נכון שעכשיו “ירדה“, אפילו “גם מעט מכבודה וחשיבותה העליונה, כאשר הוא תוכן יקרת עצמותה“, הערך העצמי של מצות ד’, “בתור מצות ד’ ברה, העומדת בכל הדר טוּבה ופארה לפני מלך הכבוד, משחקת לפניו בכל עת, במרחב קדש קדשים ממעל לכל היכלי תפארה, אשר בחביון הנצח וההוד“. לא נתחללה, לא ירדה מכבודה, כל הכבוד המגיע לה.

אם כן יוצא, מה אנחנו רואים עכשיו? המצווה הזאת המעשית בחיים האנושיים, אנחנו זוכרים שהיא מצות ד’. גם בירידה בעולם הזה המעשי, היא נשארת בכבודה. זה המובן שיש פה. מה שאמרתי מקודם. מתאים שיהיה פה פסיק אחרי ‘יפעת קדשה’. למעננו, לטובתנו ירדה, ערך ההורדה הזאת, “למען נוכל לגשת אל יפעת קדשה“, ובשביל זה לומר שתהיה ירידת הכבוד? חס ושלום. לא ירדה מכבודה. לא, “ירדה גם מעט מכבודה וחשיבותה העליונה“, כאן המשך הדברים אחר כך, “כאשר הוא תוכן יקרת עצמותה בתור מצות ד’ ברה, העומדת בכל הדר טובה ופארה לפני מלך הכבוד, משחקת לפניו בכל עת, במרחב קדש קדשים ממעל לכל היכלי תפארה, אשר בחביון הנצח וההוד“. ומתוך, כמו שאמרתי מקודם, ‘ותורתך אמת’. ובזה ועם זה היא יורדת אלינו ונשארת בקדושתה, בכבודה.

 “ואת בהירות“, ועכשיו מכאן, אם נזכור את החשבון הזה. דבקות זה לא ניתוק, לא מנותק, לא קישור. כאן המשך הדברים האלה. ובהירות המחשבה הזאת, “ואת בהירות מחשבתנו הננו נושאים“, נושאים, נֹאמר מרוממים, “עד למרומי הקדושה האלוהית העליונה, שנקודת הקדש, שקויה“, קוויה של נקודת הקדש, “נמשכו עד למעמד שִפלותנו“, נמשכו ממה, “מההוד הנורא של מצות ד’ בכל גודל שלמותה, תעלה בכבודה והדר תפארתה, כמו שהיא בעָצמת מעלתה, בכל חטיבות מדותיה המתעלות מכל חלוק ופלוגה, מכל התבדלות והפרדה, מיסוד אור האחדות“, זה מצוה, כמו כל תרי”ג מצוות.

נפגשים כאן במצב של רוחניות עליונה, “תעלה בכבודה והדר תפארתה, כמו שהיא בעצמת מעלתה, בכל חטיבות מדותיה המתעלות מכל חלוק ופלוגה, מכל התבדלות והפרדה, מיסוד אור האחדות הרוחנית העליונה“, המצווה זו כל התורה כולה, “מיסוד אור האחדות הרוחנית העליונה, המתגלה באור הנצחי המקורי של אחדות האידיאליות, המוארה בהופעת כל המצוות כולן“, המצווה הזאת היא שייכת לכל המצוות כולם ו’תורת ד’ תמימה’, “כל תרי”ג מצוות כולן, שהן כולן מתאחדות במקור שרשן“, במקור שרשן של המצוות, “המתעלה, בהוד המחשבה“, כאן ביטוי, “המחשבה הכמוסה“, אחר כך יש בדף השני, יש מילה מיוחדת, המחשבה הגנוזה העמוקה ביותר, העליוני. עוד דף אחרי זה, המחשבה הגנוזה, שימוש במילה הזאת, הכמוסה, “בהוד המחשבה הכמוסה, שהאידיאלים האלהיים, שהם הם מחיי כל עולמים, שרויים שם“, המחשבה הכמוסה, “באחדות כבודם“, ומכאן הירידה אצלנו, במעשה המצוות.

“והנה“, יש עכשיו השלמת דברים, הוספה, “כל מה שהפאר היסודי מתגלה בנשמה כה מתרחבת“, הפאר היסודי, נֹאמר היסודי, המקורי, של מקור המצוות, כל מה שזה מתגלה בנשמה, בנשמה של האדם המקיים את המצווה, “כה מתרחבת היא תכונת המצווה בהתפרטות מעשיה“, באותה מידה שהאדם מתאמץ בכוונה, האדם, הנשמה של האדם, מתאמץ בכוונה, מתגלה בקיום המעשי של המצוות, מתגלה באופן כזה בהתגלות שלמה, “באחדות כבודם. והנה כל מה שהפאר היסודי מתגלה בנשמה“, בנשמה של האדם היהודי המקיים מצוות. כפי אותה המידה שהאדם מקיים מצוות יותר בכוונה, יותר בשלמות, ומתוך התקשרות והִתדבקות כזו, על פי זה, “כה מתרחבת היא תכונת המצווה בהתפרטות מעשיה, בפרטיה הרבים והשונים“, שיש בכל מצוה, בכל כוונות, “בפרטיה הרבים והשונים, שהם“, מתגלים בכל מצוה, “שהם מקופלים בתעלומה של הגניזה ההשכלית“, של שכל התורה והמצוות, “המתנוצצת לכל משכיל דורש את אלהים באהבת מצוֹתיו, בכל עת ושעה מוכשרת מאור תורה ונר מצוה, והפרטים הרבים מגלים מהם דקדוקים רבים“.  הזכרנו מקודם, פרטיה ודקדוקיה, “מגלים מהם דקדוקים רבים, לכוֵון אותם“, לכווֵן את כל הדקדוקים, כל מעמקי הכוונות של כל המצוות, “מגלים מהם דקדוקים רבים, לְכַוּון אותם“, את הדקדוקים באחדות שלמה, “לְכַוון אותם אחד אל אחד“, התחברות אחדותית שלמה. נראה.

“האורה האלהית העליונה, המתאדרת“, ‘יגדיל תורה ויאדיר’, המתגלית בכוח אדיר, “בהשכלת התורה מנביעת מקוריותה, בהתבארות הפרטיוּת של המצוות, כשהן מתגוונות“, מוסיפים גוָן, ערך, מקבלות גוון, צבע, “בכל שלל צבעיהן, הנחמדים ומרהיבים כל לב ונפש מטוהרה, היא גם כן לומדת, במתיקות אמיתת הגיונה“, לומדת, “לכוון את כל הפרטים בדקדוקיהם אל הכונה האידיאלית הקדושה הכללית שבמצווה האלהית“, כלומר יוצא, ההתרכזות וההתעמקות של כוונת המצווה, של הפְנים של המצווה, “היא גם כן לומדת, במתיקות אמיתת הגיונה, לכוין את כל הפרטים“, פרטים, דקדוקים, פרטים מעשיים, לכווֵן, לקשר, את ההתפרטות המעשית אל מרומי הכונה השמיימית העליונה, “לכוין את כל הפרטים בדקדוקיהם אל הכונה האידיאלית הקדושה הכללית שבמצווה האלהית, ולאחד את כל הפרטים בהשפעתם ובפעולתם אלה עם אלה בדיוק מכוּון, באין פרץ וסתירה“.

עכשיו, “ומעל כל הפרטים והדקדוקים כולם“, שהם, כל הפרטים והדקדוקים, מעשי המצוות שבכוונה, “ומעל כל הפרטים והדקדוקים כולם, המתעצמים בחוג המעשה, ההולך ומתעשר מנביעת המקור האלהי, המחכימה את עושה המצוה כמאמרה, ‘מֵאֺיְבַי תחכמני מִצוֺותֶךָ’“, מהמקור, מעל לכל זה, באות כל הכונות הטהורות והקדושות, המשתלחות כמרוץ ברקי אורה, והמוארות במאור שמשות צדקה מאירות על מרחבי עולמי הוד. אולי הוד כאן מודגש כמדומני מהמושגים ‘נצח והוד’, סדר ספירות, נצח והוד יש להם קשר, הכונה לעומת שפע נבואה. נביאים, מנהג נביאים וכל מיני פרטים של הדרכה ממקור הנבואה המדריכה את קיומי המצוות.

שאלה: מה העניין בזה שהאדם יכוון את הפרטים והדקדוקים?

הרב: כאן הדגשה של כל הפרטים והדקדוקים, הם כאילו פרטים יבשים, פרטים ודקדוקים – הם כולם קשורים ומכוּונים אל המקור.

שאלה: אבל מה האדם משיג בזה שהוא מכוון שם? אם יש איזו הנהגה אלוקית שהפרט הזה מכוּון לזה אז זה עובד לבד. למה האדם צריך לכוון?

הרב: מדוע לא, זה חשוב מאד. זה מגלה את התוכן הפנימי, הערך של מקור המצוה. כל הפרטים והדקדוקים המעשיים, יזכור האדם שעושה את המצוה, שכל זה לא מתחיל מהפרטים והדקדוקים. כל הפרטים והדקדוקים מקושרים אל המקור השמיימי האלוקי העליון.

שאלה: אבל פה מדובר דווקא על כוונות של פרטים ודקדוקים, לכווֵן בפרט זה כך ובפרט זה כך?

הרב: עוד לא גמרנו. צריך לראות המשך הדברים, תופס חצי מהדברים? ממשיך את כל המשך המשפטים האלה, מתברר. הנה. “ומעל כל הפרטים והדקדוקים כולם“, המקור של כל הפרטים והדקדוקים, למעלה מכל הפרטים והדקדוקים, יש התקשרות אל המקור השמיימי, “ומעל כל הפרטים והדקדוקים כולם“, שהם, הפרטים והדקדוקים, נעשים כאילו עצמיים בחוג המעשה, “המתעצמים בחוג המעשה“, וכל זה, האמת היא, כל זה הולך ומתגלה בשפע גדול, בשפע של עשירות רוחנית גדולה, “ההולך ומתעשר מנביעת המקור האלהי“, הידיעה של כל זה, נמשך מידיעה, מהמבוע של המקור האלהי, “מנביעת המקור האלהי“, המשך שפע זרם של המקור האלהי, “המחכימה את עושה המצוה כמאמרה, ‘מֵאֺיְבַי תחכמני מִצוֺותֶךָ’“.

 מתוך ההשתלשלות הזאת, הקשר הזה, של פרטיה ודקדוקיה של המצוה, ממקור הערך המציאות שלה מהמקור השמיימי, מהמקור המחשבתי, מזה “באות כל הכונות הטהורות והקדושות, המשתלחות“, מופיעות כמו שליחות, “המשתלחות כמרוץ ברקי אורה, והמוארות במאור שמשות צדקה“, זה ביטוי במלאכי (ג’ כ’), אור, ‘שמש צדקה’, “והמוארות במאור שמשות צדקה מאירות על מרחבי עולמי הוד. ומקשורם“, עכשיו, הפרטים והדקדוקים הם מקושרים ונמשכים אל המקור השמיימי, ומקשורם של הפרטים והדקדוקים עם הכונות“, פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה, “המתאחדים יחד לחטיבת קדש עליונה“, מתוך ההתאחדות, האחדות השלמה של פרטיה ודקדוקיה המעשיים, שהם חוזרים ועולים, מתקשרים אל מרומי המחשבות והכוונות, מתוך הזיווג הזה, המתחברים יחד, מזה “מתעצם כוח המצוה“, כוח קיום המצוה, “והיא מתעלה בשרשה המאוחד“, השרש המאוחד, “מקור הדעת והתבונה האלהית, ששם המשכן אחד, ששם חיי כל העולמים“, של מקורות המצוות, “מתאחדים יחד בשטפת קדשם, והמצוה היחידית מתראה“, מתגלה לפנינו, “בהוד עושר כבודה: בכל תרי”ג מצות התלויות בה“.

שאלה: מה זה מצוה כמאמרה?

הרב: לשון הגמרא (מכות כ”ג ב’): ‘העושה מצוה כמאמרה’, מדרגה מיוחדת. זה ב’חבש פאר’, מאמר מיוחד, הרחבת דברים, ‘העושה מצוה כמאמרה’. המצוה, אנחנו לא עושים את המצוה. המצוה, המקור של המצוה, מתוך מי שאמר והיה העולם, המאמר המקורי. בקצור, תמצית של הדברים הוא אומר פה. עשית המצוה שלנו ענינה הוא, לחשוב ולזכור שאנחנו עושים מצוה של ‘אשר קדשנו במצוותיו וצוונו’, מצוה של בורא עולם, של ד’ אלוקינו מלך העולם. כשזוכרים את זה אז המצוה מקבלת ערך עליון, ערך אלוקי עליון. זה הערך האמיתי שלה, מצות ד’.

ומתוך זה, מתוך זה מקיימים, המצוה נמשכת מהמקור, אחדות כל התורה כולה, מכּללה, “והיא מתעלה בשרשה המאוחד מקור הדעת והתבונה האלהית, ששם המשכן אחד, ששם חיי כל העולמים מתאחדים יחד בשטפת קדשם“, ואז, כל זה מפיץ אור על המצוה היחידית, “והמצוה היחידית מתראה“, מתגלה לפנינו מתוך זה, שהיא מצוה של כל התורה כולה, “מתראה בהוד עושר כבודה:“, מתוך זה היא קשורה, “בכל תרי”ג מצות התלויות בה“. המצוה איננה מנותקת, לא פרטית, זו מצוה, חלק של כל המצוות כולן, של כל התורה כולה.

שאלה: למה לא מספיק לכוון אל השרש המאוחד הזה. למה צריך את הכונות, כתוב שם מקודם, לכוון את הפרטים בכל דקדוקיהם, מה הרב מתכוֵן לכווֵן בכל הפרטים?

הרב: פרטים ודקדוקים אלה דקדוקי הלכות, הידור מצוה, פרטים ודקדוקים מעשיים.

שאלה: הרב מדבר שם על הכוונות של הפרטים?

הרב: כוונות במובן זה, יש לזכור, המצוה הזאת במעשיותה, ויש פרטים ודקדוקים שלה. כל פרטים ודקדוקים שלה, לא מתחיל מהפרטים והדקדוקים, כל פרטים של המצוה הם המשך מעֹמק הכונה המקורית היסודית. פרטים ודקדוקים כאילו מוגבלים, מצומצמים, אחר כך מיגעים. אבל באמת, יש לזכור בכוונה הזאת, זה לא מתחיל מהפרטים והדקדוקים. כל הפרטים והדקדוקים הם ממשיכים שפע זרם רוחני גדול של המקור של המצוה.

שאלה: אבל בכוונות אין פרטים ודקדוקים?

הרב: כוונות זה יותר מאשר פרטים ודקדוקים. כוונות זה מובן מחשבתי. כוונות, כאילו הם מקורות של פרטים ודקדוקים. וגם הפרטים והדקדוקים וגם הכונות, שהם גם כן מחשבות מפורטות פרטיות, הם כולם קשורים ושייכים אל המקור האלהי.

שאלה: זו הנקודה שלא ברורה לי. למה צריך כוונות מדוקדקות. אם אדם מקשר את המצוה אל המקור, למה זה לא מספיק? יש כוונות של מקובלים, הפרט הזה תעשה כך, זה כך..?

הרב: המצוה מקושרת למקור. לא סתם המצוה באופן גָלמי, כלל. אפילו המצוה בכל פרטיה ודקדוקיה. המצוה בכל דקדוקיה, בכל הפרקטיקה שלה, בכל הידורי מצוה שלה, בכל ההתפרטות הזאת, כל זה מקושר אל המקור האלוקי. כשאנחנו מרוממים את הפרטים והדקדוקים של המצוה בהתרוממות עליונה, אז כל המצוה מקבלת אור חדש, מתרוממת למעלה.

*

שאלה: מה הרב אומר על כל התוכניות של בגין של הממשלה, בעניין א”י?

הרב: כתבתי לו מכתב (לבקש מיוסף). אקרא לכם את המכתב. מקודם שיגיע אליו, אחרי שיגיע לידו אפשר להתפרסם.

“ב”ה תשל”ח. כתבתי לפני כמה ימים.

כל עטרת השלום והברכה לכבוד ידידי הנכבד מחמדי ומחמד כל ישראל הדגול והנעלה המורם, מנחם בגין ראש ממשלתנו, שלום עליכם”. עכשיו הוא בא מחו”ל, “שלום עליכם. שובך לשלום וברכת כל ישראל לנחלת חיינו כולה. כמובן בכל משך הזמן הזה הנני וכולנו בלווי ובצפייה ותוחלת בכל מצעדיך שיהיו לטובה ולישועה בע”ה במלוא תָקפה המוחלט של שיבת שבותנו. ועתה בחזרך אל אוירא המחכים”, אוירא דא”י מחכים. כשחוזרים מתוך ‘לפני שמחכימים’ חזרה אל מצב ‘המחכים’, “אל אוירא המחכים המבריא והמחיה של ארץ אבותינו זאת, הנני בזה לחזור ולהזכיר לך ולכולנו את נצח אמיתנו הפשוטה והברורה של נחלת יעקב אבינו”, בגמרא חז”ל, ‘נחלת יעקב בלי מצרִים’, בלי הגבלות, “נחלת יעקב אבינו הנמשכת מתוך תכונתנו, המובטחת לאברהם אבינו המוקמת מתוכה ליצחק אבינו ולהשלמתה בלי מצרִים לאור תורת הנצח חיי עולם הנתונה וקבועה וקיימת לנו לעד ולעולם. באשר לפי כך הלא כל סדור של שותפות”, מה שהזכרנו, אוטונומיה וכל הפטפוטים האלה, “כל סדור של שותפות בהחלטיות מקומנו על ארצנו זאת כולה, כמו שהוא אסור דאורייתא”, כמו שהוא אסור תורה, “של ‘לא תחֺנם'”, לא תתן להם חניה בקרקע, “‘ואי עביד לא מהני’, בבגידת מעילה בשליחותנו”, אנחנו שלוחים של כל ישראל, “בשליחותנו של כל אחינו ואחיותינו, כמו שהוא אסור דאורייתא”, ‘לא תחֺנם’, “כן הוא בטל ומבוטל, לא שריר ולא קיים. וכל יהודה ושומרון, כמו כל הגולן והבשן, הלא הם חלקים שלמים של תמימות ארץ חיינו כולה. ולפיכך חיובה המוחלט של ממשלתנו הוא להגדיל ולהאדיר את ריבוי התנחלותינו והתאחזוּתינו בכל מלוא רוחב ארצנו כולה, הכוללת כל מרחבי אדמות סיני.

בהוקרה נאמנה ובתקוה לתוחלת כי תשמור שמירה מעולה על כתר השם הטוב שזכית וקיימת לך בדברי ימי ישראל. שלך באמון בצפית ישועה…