“סדר ציצית” בסידור “עולת ראיה” של הרב קוק זצ”ל | רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל

סדר ציצית 2, יהי רצון \ א’ טבת תשל”ח

בשתי הפסקאות יהי רצון יש שני דברים, שני ביטויים מיוחדים בתכונות. הקדמה, הכנה, גישה למצווה. אני זוכר, בדפים הקודמים יש, בגשְתנו למצווה. בגשתנו למצווה, יש הזיווג הזה אנחנו נפגשים, נשמה ישראלית נפגשת עם המצווה, שייכות, על ידינו. שתי הפסקאות האלה כאן, הדבר הראשון, הביטוי ביחס למצווה. שלוש המלים האלה. נפגשים כאן יחס רצון. יש עוד כמה מיני יחס לעוד כמה פרטים של מצוות או של מעשים אלה ואלה. זו המילה. פה יש ‘טֹופס’ כללי, עניין רצון. “יהי רצון – מלפניך“. שני דברים. רצון, יש בספר, חיינו ו… , יחד, קשר רצון, יחס, קשר רצון. לפעמים יש מרגישים הארת פנים. ‘יאר ד’ פניו’, ‘ישא ד’ פניו’, הארת פנים, יחס. “יהי רצון מלפניך“. צריך ללמוד להתבונן להכיר, במאי עסקינן. רצון, בעצם, נושא רגיל, במובן אנושי, פסיכולוגיה. יש רצון שלנו, מצד שאיפה אידיאלית – ‘עשה רצונך כרצונו’, נפגשים כאן ‘רצון יראיו יעשה’. כל אחד מהכוחות הנפשיים מתגלה דרך מצב החיים של האדם. מתוך זה אנחנו נפגשים קצת, מכירים קצת, מה זה רצון.

נראה. יש פה מקודם שורות אחדות, קצת בהרחבה, רצון, לבֹא בדברים עם רצון, להיפגש עם ‘יהי רצון’, להכיר את ערך הרצון. ומכאן הרצון לכאן, לעניין זה, לענייננו. הִנֵה. ברור דברים, שורות אחדות בהרחבה, מה זה רצון, במאי עסקינן. “הרצון הוא התגלות אורה פנימית“, אור, כוח פנימי מכוחות הנפש, או נקרא לזה כחות הנשמה, זה יותר מנפש, הנה פה בשורה השנייה נפגשים, נשמה, ‘להנשמה המקורית’. כחות החיים של הנשמה, נשמה-רוח-נפש, מתגלה בשכל, מתגלה ברגש, מתגלה ברצון. רצון, כוון גלוי של החיוביות, גלוי החיים של הנשמה, הרצון ביחס למעשים, מתוך הפנים שלנו ביחס למעשים. רוצים איזה דבר.

הנה, “הרצון הוא התגלות אורה פנימית“, הרבה פעמים נפגשנו, אור, אורה, חזרנו כמה פעמים. לפעמים יש דבר בגדלות מורחבת, זה דווקא בלשון נקבה. יש הדוגמאות הידועות, דברים אבסטרקטים אבסולוטיים בלשון נקבה. חדשות, דברים חדשים – חדשות. דברים נפלאים – נפלאות. ועוד כהנה וכהנה. התחום המיוחד, קדושת הלשון. פה, סתם אור, ובאופן גדול מאד מתגלה – אורה, “הרצון הוא התגלות אורה“, כלומר אור, אור הנפש, אור הנשמה, “אורה“, מוגדל, “התגלות אורה פנימית“, מקודם נמשך מתוך כוח החיים כמובן, “מתוך המעין של אור החיים אשר להנשמה“, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, “הרצון הוא התגלות אורה פנימית מתוך המעין“, המקור, השפע, “של אור החיים אשר להנשמה המקורית“, הנשמה האורגינלית, האמיתית. במובן אמיתי נשמה, “שהיא“, אם כן הנשמה זה האב, רבש”ע, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’, נשמת חיים אלוקית, המקור, שרש, נשגב. מתוך הנשמה מתגלים כל מיני כחות, מתגלים כל כחות האדם. מתגלים בשכל וברגש וברצון ובמעשה, כוון מעשי. נראה.

 “הרצון הוא התגלות אורה פנימית“, מתוך הנשמה, מתוך שפע זרם המעין של החיים של הנשמה, של הנשמה האמיתית המקורית. הנשמה, הנשמה המקור, השרש, שהיא מתגלית בפרטים, מתגלית בשכל וברגש וברצון. הרצון הוא פרט. פרט נכבד מאד, פרט חשוב מאד, גדול מאד. אחד הפרטים של גלויי החיים של הנשמה, ובכן, “הרצון הוא התגלות אורה פנימית מתוך המעין“, הזרם השפע הגדול של כחות, “של אור החיים“, מקור החיים, “אשר להנשמה המקורית“, שהיא בעצמה יותר מרצון, עצם החיים, ‘באמונתו יחיה’, “שהיא בעצמה עליונה מכל תיאור של רצון“, ובכלל בכל שפה. הרצון לגבי פעולות שונות, זה פרט. פרט חשוב מאד, התפרטות, התפרטות חיונית, ממשית. והנשמה המקורית היא בעצמה, עליונה מכל תיאור של רצון, כללית, שורשית, מקורית, ומכל פרט, “ומכל תכונה של איזה תוכן מפורט“, אפילו יהיה חשוב מאד, נכבד מאד, “אפילו כשהוא משוגב“, נשגב מאד, “שיגוב אין סופי“. הנשמה מעל כל זה, נשמת שדי, ‘חלק אלוה ממעל’, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, ויפח, בורא עולם, יוצר האדם, נופח ומגלה מתוכו נשמת חיים. כל הרספקט, כל הכבוד, דבר גדול מאד, העובדה הזאת של הנשמה. ומזה התפרטות והתגלות. אחת ההתפרטויות מתגלות בגדר הזה של רצון. עוד המשך.

יש כמה פעמים עוד, עוד מילים אחרות, אותו העניין. זה המשפט הראשון, הפסוק הראשון. אחר כך, אותו הדבר, עוד פעם. התגלות הרצון, מתחילה התחלנו ככה, הרצון הוא התגלות. התגלות אורה פנימית מתוך הנשמה, “התגלות הרצון“, הרצון הזה, הצד הזה של הנשמה, הכוח הזה, הערך הזה, מתוך פנים הנשמה, מתגלה, מתגלה בחיים, מתגלה במציאות, מתגלה ביחסים בחברה. התגלות, הרצון הזה שמתגלה, ומתוך ההתגלות הזאת, מתוך מה שמתגלה, מכאן זרם שפע גדול של הוויות, “התגלות הרצון היא מקור כל התהוות“, מה שמתגלה ומתהווה. התהוות באופן כללי. עכשיו, פה מתחיל להיפגש עכשיו, ממקור התגלות הרצון אל מה שמתהווה, הויה במציאות. “וההתהוות“, אם כן התהוות זה דבר שני, מדרגה שניה מכוח הרצון של כוח התגלות נשמתית, מהנשמה, “וההתהוות עצמה“, עכשיו כשאנחנו מתבוננים, נוסיף להתבונן, הסתכלות במציאות, “וההתהוות עצמה היא התגלות הכוח של היכולת“, של מקור היכולת, של היכולת האלוקית המתגלה בנו, “התגלות הכוח של היכולת, המלאה גבורת אין קץ, בחוג המתוּאר חיצוני לגבי עצמוּת הישות“, עצמות הישות זה פנימי, יש, מציאות, זה פנימי. לגבי עצמות הישות, אנחנו מוצאים התגלות החוצה. זה ענינו של הרצון, החוצה במעשים. מפנים הנשמה מפנים האדם, אל מה שמסביב.

שאלה: למה ההתהוות, היכולת מלאה גבורת אין קץ? היכולת?

הרב: מדברים, מתוך יחס, מתוך חיוניות הפנימיות של האדם, זה הפְנים שלנו, הנשמה, החיוניות. ומכאן יש מצב כזה, הופעה מהפְנים אל הסביבה, אל החוץ. זה מה שמפגיש אותנו עם ה’יהי רצון’, רצון למעשים, רצון ליחסים, יחסי חברה, התהוות מסביב לנו, מתוכנו מהפְנים שלנו, אל מה שמתהווה מסביב. ומתוך כך בהתהוות, אנחנו נפגשים, מכירים גלוי הכוח של היכולת.

שאלה: הוא שואל למה אין קץ, הרי מדובר על האדם, הרצון של האדם, אז מה זה  “גבורת אין קץ”?

הרב: איך בא לאדם? כאן נפגשים בתחילת החצי הראשון, באים לחצי השני, פגישת ‘רצונך כרצונו’, ערך הרצון של האדם, הרצון לגבי התגלות במעשים, דוגמה כזו, הרצון העליון. זה המובן. הרצון הזה שלנו להיפגש עם מה שלפניך. קרוב ל’רצונך כרצונו’. ההתהוות, מתוך הפְנים יש התגלות, התהוות. התהוות לגבי פְנים זה חיצוני. מתוך הפְנים אל מה שבמציאות הגדולה הכללית. אח”כ מציאות במובן אין סופי אנושי. ההתהוות עצמה, במציאות התהוות. מתגלית התהוות, מתגלית הויה, היות הויה, “וההתהוות עצמה היא התגלות הכוח של היכולת“, בכלל יכולת, בכלל כוח, “המלאה“, הכוח של היכולת המקורית, היכולת האלוקית, “המלאה גבורת אין קץ“.

שאלה (הרב צוקרמן זצ”ל): למה דרוש לה גבורה? למה יכולת זו דרושה לה גבורה?

הרב: יכולת, זה לפעמים יכול להיות במובן אבסטרקטי אבסולוטי. בגבורה יש מצב של התגלות. גבורה בפועל, ‘אתה גיבור לעולם ד”. היכולת יש לה כוח של גבורה. היכולת – יכול לעשות דבר כזה.

שאלה: אבל כדי לגלות צריך גבורה?

הרב: יכול להתגלות נאמר בכוח, פוטנציה. פוטנציה אלוקית, פוטנציה גדולה, פוטנציה גדולה ונשגבה. הפוטנציה הזאת מתגלית בגבורה, בגבורה ממשית, “התגלות הכוח של היכולת המלאה גבורת אין קץ, בחוג“, במרחב הזה, אנחנו מדברים בפנימיות, בפנימיות אל החוץ בפעולות ובמלחמות ובגבורה. זה מתבטא בחוג שנקרא בשם חיצוני לגבי המקור הפנימי, לגבי עצם היש, עצמות היש, “בחוג המתואר חיצוני לגבי עצמוּת הישות“, במובן זה – זה הפשט של הרצון. זה המובן האמיתי, פרוש המילה של הרצון, במובן הגדול שאנחנו נפגשים, “שהרצון מתגלה“, מתוך, “מבהירות עצמות יסוד מהותה“, מתוך בהירות עצמות יסוד מהותה של החיוניות של הנשמה – מזה מתגלה. אחד המקורות, אחד הגונים של ההתגלות הוא ברצון. דברנו מקודם, ‘אתה חונן לאדם דעת’, בשכל ובדעת וברגש וברצון, וברצון למעשים, “שהרצון מתגלה“, מתוך,” מבהירות עצמות יסוד מהותה“, של נשמת החיים שלנו.

עכשיו, על פי זה, באמרנו: ‘יהי רצון’, אם כן, קצת הכרות עם העובדה הזאת של הרצון. סתם ‘יהי רצון’. אנחנו אומרים לא רק סתם יהי רצון. יהי רצון, הרצון שלנו, הרצון של כוח החיים שלנו, הרצון הזה יתגלה יופיע בהוויה מלפניך. “באמרנו: ‘יהי רצון מלפניך’, מלפני בורא עולם, מלפני ד’ אלוקינו, לפניך יתגלה, אנחנו מתאמצים, עושים מאמצים של קצת ‘עשה רצונך כרצונו’, “באמרנו: ‘יהי רצון מלפניך’ הרינו נושאים את דעֵנו“, נושאים דעה, הפסוק הזה באיוב (לו ג’), ‘אשא דעי למרחוק’, “הרינו נושאים את דעֵנו למעלה למעלה מכל תכסיסי כל מדע והשכל“, למעלה מכל תכסיסי מדע וְהַשְׂכֵּל שלנו. אנחנו מרוממים ומבטאים ומתגלים דרך הרצון. הרצון של ‘עשה רצונך כרצונו’, הרצון שמתגלה, רצון שמלפניך, לפני ד’ אלוקינו ואלוקי אבותינו, לפני בורא עולם, לפני מלך בורא עולם. רצון לכאורה רצון, כוח הפסיכולוגי שלנו. ועכשיו, יהי רצון שהרצון יתגלה מלפניך.

באמרנו: ‘יהי רצון מלפניך’“, אז במילים האלה, יש מקום להרגיש בזה, ולהבין ולהשיג, שהרצון מתרומם ומתגלה ממרומי מרומים, מעִמקי מעמקים. רצון במובן אלוקי, מלפניך. לא סתם רצון, שהרצון יתגלה באופן כזה מתוך הפנימיות, העצמיות האלוקית, מלפניך. “באמרנו: ‘יהי רצון מלפניך’ הרינו נושאים את דעֵנו“, את הדעת, ההכרה שלנו, המחשבה שלנו, “למעלה למעלה מכל תכסיסי כל מדע והשכל, מכל תכסיסי חסד ומשפט וצדקה, מכל איזה מושגים פרטיים, נעלים וחשובים, אנושיים, “מכל תכונה של איזו מדה“, אומרים מלפניך, זה למעלה מכל. מלפניך ד’ אלוקינו, מלפניך בורא עולם. שמלפניך יתגלה רצון, מתרומם כאן המושג הזה, מושג הרצון מתבטא בביטוי שלנו, מין מצב כזה, התרוממות מעל כל מיני שבחים, כל מיני דברים נעלים גדולים שאנחנו רגילים בהם אנושיים. מלפניך, מלפניך ד’ אלוקינו, מלפניך בורא עולם. באמרנו: ‘יהי רצון מלפניך’ הרינו נושאים את דעֵנו, את הדעת שלנו, למעלה למעלה מכל תכסיסי כל מדע וְהַשְׂכֵּל, זה מלפניך, משהו מיוחד, לא סתם הכרה והרגשה, זה ענין אלוקי. אנחנו מרוממים, ב’יהי רצון מלפניך’, אנחנו מרוממים את ערך הרצון שלנו – מרוממים אותו לערך אלוקי, למחיצה אלוקית, לגובהי מרומים.

שאלה: יש בנו רצון לפני שכל?

הרב: כן, אבל אנחנו אומרים, הרצון יהיה מלפניך, את הרצון הנפשי הפסיכולוגי שלנו, אנחנו מתרוממים אתו ומרוממים אותו אל “מלפניך“, מלפניך ד’ אלוקינו, מלפניך בורא עולם. לכן, “באמרנו: ‘יהי רצון מלפניך’, רצון שלנו שיהיה מלפניך, הרינו נושאים את דעֵנו למעלה למעלה מכל תכסיסי כל מדע והשכל, מכל תכסיסי חסד ומשפט וצדקה, מכל תכונה של איזו מדה מסומנה בתֹארה המיוחד, למעלה מכל מושג גדול ועדין ואצילי ונחמד פרטי, זה מלפניך, למעלה מכל תכסיסי חסד ומשפט וצדקה, מכל תכונה של איזו מדה מסומנה בתארה המיוחד, ובהבנתה המוקצעה, אלא אל עומק הרום, עומק רום זה ביטוי מיוחד של ‘ספר יצירה’, זה סגנון מיוחד של ‘ספר יצירה’, עומק רום, “אלא אל עומק הרום אנו פונים, לראש פסגת כל האידיאליות, להתרומם עד לִמְכוֹן“, כאן סגולה, “עד למכון הסגולה היותר מפוארה של מקור כל היש וכל שרש שרשי שרשיו: יהי רצון מלפניך“. מלפניך ד’ אלוקינו, מלפניך בורא עולם, מלפניך מלך העולם, מלפניך יתגלה הרצון. כאן מתגלה ומתרומם לפנינו הרצון בערכו העליון למעלה למעלה. זה הפשט של “יהי רצון מלפניך“.

שאלה: לכאורה היה צריך להיות, יהי רצון לפניך, בלי המ”ם?

הרב: זה נפקא מינה מלפניך, מתוך לפניך. רבש”ע, ‘ישא ד’ פניו אליך’, ‘יאר ד’ פניו אליך’, פני ד’ במובן הטוב, לא להסתר פנים. אז ‘לפניך’ זו מציאות, מתוך ‘לפניך’. מתוך לפניך שאתה ד’ אלוקינו ואלוקי אבותינו, מתוך זה, יתרומם ויתגלה ויתקדש ויטהר ויתכונן הרצון.

שאלה: הרצון האנושי?

הרב: כן. ‘אתם הדבקים’, דבקים ‘בד’ אלוקיכם’ – אז ‘חיים כֻולכם היום’. הדבקות, השִכלוליות הנפשית, החיונית הרגשית הנשמתית והרצונית. וכאן ברצון עסקינן, בצד הזה, צד החיוני הזה שלנו. אם כן זה רצון לפניך ומתוך לפניך.

שאלה: לא הבנתי מה פרוש, “הרינו נושאים את דעֵנו למעלה למעלה מכל תכסיסי כל מדע והשכל“?

הרב: השם-שמים, שם אלוקינו, הוא למעלה מכל שכל ומכל רגש ומכל חיוניות ומכל פרטיות, לעילא ולעילא.

שאלה: אבל דעֵנו, זו הדעה שלנו?

הרב: חונן, זה הביטוי שלנו. זה מתבטא בתוך ה’וידעת והשבותָ אל לבבך’. זה המובן, זו ההכרה, הדעת. אנחנו נושאים, מרוממים את הדעת וההכרה והתפישה והתוכן הרוחני שלנו. אנחנו מרוממים אותו ממצבו האנושי, הרוחני האנושי, אל ‘דבקים בד’ אלוקיכם’, אל המקור האלוקי העליון.

שאלה: האם אפשר לגלות רצון זה גם על ידי שכלנו או רק על ידי רצוננו, לעשות שרצון יצא מלפניו?

הרב: זה כבר פרטים, הזכרנו כמה פעמים. ברמב”ם בפרק הראשון. צלם אלוקים של האדם זה הדבר הראשון. הדעת, השכל, אל”ף. ולאור, על פי, לאור הדעת, לאור השכל, זה מאיר אחר כך כחות הנפש. ומכאן הרצון, מיוחד בכוחות הנפש למעשים. זה המובן של רצון. ‘עשה רצונך’. אם כן, זו ההגדרה היסודית. יחס הרצון אל, בפניך. בהמשך מזה הרצון במעשים, מתוך ה’לפניך’. זה באופן כללי יסודי.

“ד’ אלוהי ואלוהי אבותי

אח”כ כל זה מה שכל כך יסודי, עילאי עליוני פנימי וכללי – כאן יש סדר מפורט, מה זה ה’לפניך’. מי זה האישיות הזאת. לשון נוכח, בעברית לשון הקדש. אתה הוא לפניך. אל מי מדברים, מי זה ה’לפניך’? הנה פה מתפרט. לפניך, זה “ד’ אלוהי ואלוהי אבותי“. יחס אלוקַי שלי, בהרגשה שלי, בהכרה שלי, בדבקות חיוניות נפשית שלי, הנמשכת מאלוקי אבותי. “בנֹשאנו“, ביטוי מיוחד, מזכיר כמה פעמים את המילה הזאת, נושאים דעה, המקור כמדומני באיוב. בנֺשאנו את הדעה למרום העליות, רום המעלות העליות, התעלות, של המחשבות היותר עזיזות, ביטוי חדש בעברית, מתוך הזרם, מתוך השפע. הרב שטרן היה עוסק בהגהה, לא תמיד מרגישים בזה, להגיה כל שורה. זה בדפים הראשונים. כמה עשרות או מאות חידושי לשון. אין כאן הִתְכַּוְּנוּת, פבריקציה של עכשיו, זה ממילא, הזרם, השפע, שפע רוח הקדש זורם ומתגלה בכל מיני גוונים, כל מיני מציאות,

המחשבות היותר עזיזות, שם, במרומי המחשבות היותר עזיזות, שם הננו מתעלים מכל תוכן חברותי, באופן ציבורי, תפילה בצבור. ברמב”ם, בספר הכוזרי (ג’ י”ט) יש הדגשה, מאמצים, התפילה המובחרת ביותר היא תפילה בצבור. כל זה כמה פעמים כשמזכירים ‘ד’ אלוקינו ואלוקי אבותינו’, לשון רבים. וכאן אישית פרטית: אלוקי ואלוקי אבותי. אחר כך יש, בשמונה עשרה, אלוקינו ואלוקי אבותינו. צריך אח”כ להתקדם לזה. אבל פה, בבוקר בהתחלה של שייכות למצות ציצית, פרטי, אישי. אישי, לאישיות שלי שייכת המצווה הזאת, בקיומה עכשיו.

שאלה: פה זה נחשב למעלה, לא רבים ומפוזרים, יש מעלה בזה, מתעלים מכל תוכן חברותי. ככה משמע

הרב: עמקות פנימיות הנשמה, בבקר, ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’. הנשמה, הכוח האלוקי של הנשמה, במובן אישי, נשמה שלי. ומתוך כך היחס אלוקי אבותינו, אלוקי ואלוקי אבותי. הנה. “שם הננו מתעלים מכל תוכן חברותי“, במרומי המחשבה, “שם אין הריבוי של הרבים תופס מקום, כשמתעלים הרעיונות מתנשאים הם ממעל לגבולות המקום“, אישיות פרטית, ארבע אמות של אדם, תופס בכל מקום. האישיות הפרטית, אלוקַי, פרטית, מיוחדת. אבל, כשמתעלים הרעיונות מתנשאים הם ממעל לגבולות המקום, המקום זה דבר כזה, המגביל את האישיות הפרטית, שהגבלה זו עושה היא את הרבים בתור רבים“, הרבה, “רבים מפוזרים. 

אבל במערכה הבהירה, בהירות, “של ההשקפה השורשית העליונה“, שהיא במצב כזה, כך נפגשים עם רבים. אבל מקודם כאן, מעמקי הנשמה, אמיתיות הנשמה, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’, כאן, “במערכה הבהירה, של ההשקפה השורשית העליונה, כל היקום“, כל הערך הקוסמולוגי כולו, הוא כולו שייך לי, לנשמה שלי, לנשמה של עכשיו ניגשת לקיים את המצווה. “כל היקום“, בכלל, ובכל, “ואישיו הפרטיים כולם חטיבה אחת להם“, כולם שייכות שלי, ‘ד’ אלוקי ואלוקי אבותי’, “וכשאנו פונים“, מתוך ברור העמדה הזאת, וכשאנו פונים למעלה, להיות מקבילים, מקבלים, שייכות הקבלה, את ההוד הנורא יש ביטוי ‘נורא הוד’ בפסוקים (איוב ל”ז כ”ב), “את ההוד הנורא אשר להיפעה“, היופי, להיפעה האלוהית, אומרים אנו בלשון יחיד, אלוקי ואלוקי אבותי, המעורר בנו את המחשבה על דבר היחידיות של הרבים“.

יש מצב כזה. יש מקום מיוחד, רש”י בפרשת קרח, זה דרך אגב, הברקה שנזכרתי, פילוסופיה של הפילולוגיה של לשון הקדש, יש שם פסוק: “ותכל תלונֺתם מעלי” (במדבר י”ז כ”ה).אומר רש”י, זה לשון רבים בלשון יחיד. הרבים מקבלים ערך כללי ומדברים בלשון יחיד. לא ‘תכלינה תלונתם’, כך מפרש רש”י שם: תלונֹתם, תלונות רבות, ומדברים בלשון יחידה. הרבות או הרבים יחידה שלמה. לא שאתה תְּכָלה, כי אם תלונֹתם תִכלה. אז רבות ביחיד, רבים ביחיד. זה בערך מה שנפגש פה, שהגבלה זו עושה היא את הרבים בתור רבים מפוזרים, רבים, הרבה רבים מפוזרים. אבל, יותר גדול מזה, במערכה הבהירה, של ההשקפה השורשית העליונה, כל הרבים מופיעים בלשון יחיד, כללי, אחדות שלמה, “כל היקום ואישיו הפרטיים כולם חטיבה אחת להם, וכשאנו פונים למעלה“, כוון כזה, פניה עליונה, “להיות מקבילים את ההוד הנורא אשר להיפעה האלוהית, אומרים אנו בלשון יחיד, המעורר בנו את המחשבה על דבר היחידיות של הרבים“, רבים הם מפוזרים, הרבה הרבה הרבה מאד, גוונים וכחות, אבל כשהם מתעלים ומתרוממים למדרגה יותר בהירה במחשבה, אנחנו נפגשים במצב כזה – כל הרבים, רבים מאד, יוכל להיות מיליונים גוונים רבים – כולם יחידיות, אחדות שלמה, “אומרים אנו בלשון יחיד“, אל הרבים, “בלשון יחיד, המעורר בנו את המחשבה על דבר היחידיות של הרבים“, זה חידוש גדול. רבים, רבים, איך מדברים לשון רבים לשון יחיד? אבל יש מצב כזה, התרוממות כזו, שתופסת אותה יחידיות של הרבים. הרבים מופיעים ומתגלים בתור גוש אחד, חטיבה אחת כללית כוללת כל יחיד, “היחידיות של הרבים כולם“, באיזה אופן זה, אבל רבים, לא יחיד, “במובנם האצילי“, המובן של הרבים שמתגלה באופן אצילי, עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, עדין מאד, דק מאד, שרשי מאד, כללי עליוני מאד, מתוך זה, “וקוראים אנחנו בשביל כך: ד’ אלוקי“. הפגישה האישית הפרטית שלנו בלשון אישי יחידי, של יחידיות אישיות פרטית, אישיות – ביחס אל הרבים. כל הרבים, כל הבריאה כולה, כל ההוויה כולה, כל ריבוי מיליוני הגוונים שלה, נפגשים עם האישיות הנפשית הנשמתית הפרטית שלנו.

שאלה: הרב כאן אומר לנו, שאי אפשר להסביר לשון יחיד ממש?

הרב: החידוש פה, היחידיות של הרבים.

שאלה: בכל מצווה?

הרב: שהרבים מקבלים ערך אחדותי. נפגש עם, יש צד כזה, עם יחידה, יש צד כזה נפש-רוח-נשמה, ויותר מזה, חיה-יחידה. שייכות עם היחידיות של היצירה האלוקית. עם כל זה מה שדברנו עד עכשיו, היה אפשר להדגיש את זה, לבטא, אנחנו אומרים ד’, שם הויה, בורא עולם, שם אלוקים. והשם הזה, “וירא כל העם… ויאמרו ד’ הוא האלוקים” (מלכים ב’, י”ח, ל”ט). ד’ זה, הוא האלוקים, אלוקים שלי, אישי פרטי, נשמתי, “ד’ אלוקַי“. ו’ד’ אלוקַי’, היה אפשר להבין את הדבר הגדול הזה, נכון. “אמנם“, זה החצי הראשון, החלק הראשון של הדברים. ועם זה יש מקום להשלמה, שכלול ברור הבנה. “אמנם המורשה המתוקנת“, ‘תורה צִווה לנו משה מורשה קהלת יעקב’, המורשה, הירושה, המסורת, “המורשה המתוקנת, של הפאר הרוחני אשר לדורות הקדמונים, היא התקינה“, הכינה, תקנה, “התקינה אותנו אל“, עושה אותנו, מסורת מאברהם אבינו, נעשינו מוכנים ומזומנים ומסודרים, באופן כזה אנחנו בערך מצב של סגולה כזאת, אנחנו מוכנים ומזומנים אל גלוי המסורת, אל גלוי המורשה שלנו, “היא התקינה אותנו אל המעמד הנפלא הזה, להיות צופים ביסוד האחדותי אשר לכל פרטי היצורים כולם“, ריבוי גוָני ההוויה מתוך המקור האלוקי העליון, “בכל החיל של צבאי צבאות“.

הגמרא בברכות (ל”א ב’), תפילת חנה. תפילת נשים, של חנה, להתבונן איך חנה עשירה כל כך בביטויים בתפלה, “בכל החיל של צבאי צבאות“, הגמרא בברכות שם, ביטוי חדש מיוחד, ‘צבאי צבאות בראת בעולמך’, וכל צבאי צבאות, הכל, מצב אחד אחדותי כללי. “ומתוך כך אנו מבטאים את יסוד הבעת הרעיון הגדול, המתאים לסגולת הוד“, הרעיון, מתוך כך מבטאים הבעת הרעיון הגדול, שהוא מתאים לכלל ערך הסגולה שלנו, “המתאים לסגולת הוד הדעה המכירה את ערך האדם בתור שרש אחדותו“, ‘ד’ אחד ושמו אחד’, שרש האחדות, “המכירה את ערך האדם בתור שרש אחדותו, שאינו מתרבה בעצם עם כל ריבוי וּפירוּר, ומתוך כך אומרים בלשון יחיד: ד’ אלוקַי ואלוקֵי אבותי. המשך המסורת, המשך ההתרחבות, ההארה הגדולה הזאת. מתוך כך אח”כ נפגשים על כל העולם. כל זה מתוך האמיתיות הגדולה היחידה של אלוקי ואלוקי אבותי. ביסוד “ד’ אלוקי“, אני, שלי, האלוקות המתגלה לנו, ומתוך זה אנחנו מכירים את ערך האלוקות, ספציפי שלנו אצלנו, מתוך המשך מסורת אבות, “ואלוקי אבותי“. כל זה, ד’, שהוא “אלוקי ואלוקי אבותי“.

שאלה: מה פרוש המקום, המגביל את האישיות הפרטית?

הרב: בעולם הזה נמצאים במצב של מקום, של תפיסת מקום. ד’ אמות של אדם. ארבע אמות של אדם תופס לו בכל מקום (ראה ב”מ י’ א’). במצב התעלות, כשמתעלים הרעיונות. התעלות המחשבה והרעיון והדעת וההכרה. אותה התעלות, נמצאים במצב כזה, ממעל לצמצום מגבולות המקום. אתה נמצא בארבע אמות של אדם, שטח מקום. בשטח של ארבע אמות ששייכות לכל אחד מאתנו, בתפיסת המקום בעולם הזה בחברה – “המקום“, הוא, “המגביל את האישיות הפרטית“. ההגבלה הזאת איך שמגביל, זה עושה את ערך האדם בד’ אמות שלו, בתפיסתו את המקום. לכן זה נקרא ‘מגביל’, המקום מגביל, במקום ובזמן. זה מגביל, הגבלה של מסגרת ממשית ריאלית, מסודרת ושייכת לאישיות הזאת של האדם, “המגביל את האישיות הפרטית“, והגבלה זו ביחס לאישיות הפרטית, “אלוקי ואלוקי אבותי“, הגבלה זו בעצמה, היא מגלה את היחס לרבים, עכשיו פה, יחס יחידיות. ויש מקום להבין את זה, להכיר, הגבלה זו מתגלה ברבים, רבים בלשון רבים, בתור רבים מפוזרים. יש דבר כזה אם מדברים על רבים, סגנון מיוחד, אם מדברים אל אישיות של רבים, או אישיות של יחידה, אישי, יחיד.

“אבל במערכה הבהירה של ההשקפה השרשית העליונה“, לגבי ‘אין עוד מלבדו’, אז “כל היקום ואישיו הפרטיים כולם“, מקבלים את הסגנונות של מקום וזמן, של צמצום וסדור וריכוז. לגבי הכלליות הנשמתית שלנו, אז כל היקום וכל  הריבוי העצום הגדול וריבוי גווָנים ופעולות של אדם, “כל היקום ואישיו הפרטיים“, באמת, “כולם חטיבה אחת להם“. לכן האפשרות לגבי פניה אל כל מרחבי המציאות, כל ריבוי, הריבוי המרובה מאד, מביא כל זה לאחדות הנשמה, אחדות אלוקית. (דברים ד’ ל”ט) “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד’ הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד”. ‘ (דברים ד’ ד’) “הדבקים בד’ אלוקיכם”, כל היקום מקבל ערך כזה, כל היקום וכל פרטיו. זה בכלל, השקפת המציאות הזאת.

עכשיו מתוך כך, וכשאנו פונים למעלה, להיות מקבילים, מקבלים, “את ההוד הנורא אשר להיפעה האלוהית אומרים אנו בלשון יחיד“, בלשון הזה, היחס, ביטוי הדברים, דברים שבקדושה מתוכנו בלשון יחיד, מצב כזה, “המעורר בנו את המחשבה על דבר היחידיות של הרבים“, כל רבים המפוזרים והמפורדים, כל רבים הם כולם שייכים ל’ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם’, שייכות לאחדות כוללת, כללית ושלמה, “אומרים אנו בלשון יחיד“, זה היחיד של הרבים, הרבים כולם גוף אחד, גוף אחד כללי, בלשון יחיד המעורר בנו את המחשבה על דבר היחידיות של הרבים במובנם האצילי וקוראים אנחנו בשביל כך: ד’ אלוקי. אמנם המורשה המתוקנת, של הפאר הרוחני אשר לדורות הקדמונים, היא התקינה, הכינה, אותנו אל המעמד הנפלא הזה, להיות צופים ביסוד, צופים ומסתכלים, מתבוננים היטב, “ביסוד האחדותי אשר לכל פרטי היצורים כולם, בכל החיל של צבאי צבאות“.

כאן נפגשים בכל החיל של צבאי צבאות. ד’ צבאות זה שם-שמים. הגדלות האלוקית של צבאות – ‘צבאי צבאות שבראת בעולמך’, בגמרא (ברכות ל”א א’) שם. “ומתוך כך אנו מבטאים את יסוד הבעת הרעיון הגדול המתאים“, באמת, “לסגולת הוד הדעה“, הדעה העליונה, גבורות ד’ “המכירה את ערך האדם בתור שרש אחדותו“, הצד הזה שמתגלה ד’ אחד, ובתוך האחדות האלוקית העליונה, ומכאן רִבֵּי רבבות, כל מיני גוָונים, “הרעיון הגדול המתאים באמת לסגולת“, תמיד המושג סגולה, “לסגולת אור הדעה המכירה את ערך האדם בתור שרש אחדותו“, ערך האמיתי של האדם, גדלות ושרש האחדות העליונה, “שאינו מתרבה בעצם עם כל ריבוי ופירור“, כך שרש המציאות של ההוויה, “שאינו מתרבה בעצם עם כל ריבוי ופירור, ומתוך כך אומרים בלשון יחיד: ד’“,  מקור כל המציאות, מקור כל ההוויות, “אלהי ואלהי אבותי“. 

זה נמצא במידה מיוחדת, ההתבטאות, היחס האלוקי, היחס האלוקי אלינו, יחסנו אנו אל המקור האלוקי, במובן השורשי המקורי, יש לבטא את זה באופן מיוחד פרטי אישי, אלוקי אבות שלנו, להבין, להכיר את זה, אנחנו נמצאים במצב כזה של אלוקינו ואלוקי אבותינו, וריבוי רבבות אח”כ הרבה מאד, ריבוי עצום מאד של כמה פעמים התגלות אלוקות, מקיף ומתגלה כל הפנים המרובים האלה, כל אלה התגלות והופעה של ד’ אחד, “ומתוך כך אומרים בלשון יחיד: ד’ אלהי ואלהי אבותי” אלוקי ואלוקי אבותי, זהו, הוא הוא האלוקים המתגלה באחדות שלמה של האבות. אלוקי ואלוקי אבותי. אלוקַי בלשון יחיד, שייכות אלי בתור יחיד, ובאמת מתגלה בלשון רבים. כל הרבים הם יחידה אחת כוללת את כולם. כל עם סגולה של כל האישיות המיוחדת שראינו שאתה מגלה אותנו עכשיו, הם ‘אלוקי ואלוקי אבותי’ ביחיד, בלשון יחיד. אלוקי אבותי, שלי.

היחס, ‘ואתם הדבקים בד’ אלוקיכם’, הולך ומתגלה מצב של דבקות אלוקית וקשר אלוקי בלשון יחיד, מיוחד, ספציפי של אלוקַי – וזה מתגלה, זה, הוא הוא המתגלה במובן לאומי היסטורי ציבורי חברתי של עם סגולה. שני הדברים, לא חזרת דברים – אלוקים המתגלה אלי. ושנית, האלוקים הזה המתגלה אלי, עד ‘ויקרא משה משה מתוך הסנה’ וכד’. מתגלה הוא הוא של מקור המציאות. מתוך כך נפגשים בהבחנה של שלשלת הקבלה, שלשלת המסורת. מה שמתגלה, שם-שמים מתגלה אלי, באמת זה שייך לקשר ההיסטורי הדורותי האלוקי העליון של ‘אלוקי אבותי’. נאמר בקצור, אישי פרטי רוחני נשמתי, זה אלוקַי. וזה הוא המתגלה ומופיע בשם-שמים בשם אלוקים של כל הדורות כולם, של ‘אלוקינו ואלוקי אבותינו אברהם יצחק ויעקב’. באישיות המיוחדת, באישיות הפרטית, הספציפי מיוחד, אישיות ותולדות, אלוקי אבותינו. אלוקי אבותינו הוא הוא המשך הנפגש עם אלוקַי. אלוקַי הוא הוא ד’ אלוקים מתוך אלוקי אבותי. זה המובן, הא בהא תליא. מסורת קדמונים, המשך שלשלת אבות. והוא הוא הביטוי והערך המיוחד של אלוקים אמת. ד’ הוא האלוקים.

שאלה: במקום שאין הריבוי של הרבים תופס מקום, למה החלוק בין אלוקי לאלוקי אבותי תופס מקום?

הרב: השם רבים, באופן סתם רבים, ריבוי, מפורט. מקודם הזכרתי המילה הזאת. מדרגה גדולה ביותר, אנחנו נפגשים עם רבים בלשון יחיד, ביטוי המיוחד. זה לא פשוט כל כך. באופן פשוט ריאלי, יחיד זה יחיד, רבים זה רבים. אבל יש מצב כזה ביטוי, הזכרתי מקודם הדוגמה שם ברש”י בפרשת קרח. מצב כזה, ביטוי לא רגיל ברש”י – רבים קשורים ליחיד. רבים בלשון יחיד. לכן, לא תכלינה תלונותי – תכל תלונותי. רש”י מפרש ככה, המובן, לא שאתה תכלה את תלונותי – התלונות יִכלו. אז יוצא שכל התלונות הרבות, תלונותם, הם מקבלות ערך אחדותי כללי. וכאן היחידיות, לא בתור יחיד. היחידיות של כל הרבים מקבלים ערך כללי אחדותי. לפעמים נפגשים מתוך כך, מקבלים מצב כזה, רבים ורבות והרבה מאד, וכל זה אחדותי. וכל זה מדבר כאן בלשון יחיד.

שאלה: הרב מדגיש את הפסוק: ‘ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם באה’ (ישעיהו ס”ו י”ח). באה זה גם כן לשון יחיד.

הרב: זה מיוחד הפסוק הזה. מעשים ומחשבות, ומעשים ומחשבות יחד נפגשים. ושיחד נפגשים וכולם באים, או לא כולם באים – כולו בא. אבל כאן קודם, מה שיש בגמרא לפעמים, פתח במאי דסליק, במה שמסתיים. מסתיים במחשבות, מחשבות רבות, וכל המחשבות הרבות יחידה אחת – באה. זה לשון נקבה יחידה. אם כן במובן זה, זה נפגש כאן לענייננו. רבים – אחד אחדותי. רבות – באה.

שאלה: למה יש חלוק בין ‘אלוקי’ ל’אלקי אבותי’, אם זה מקום שאין הריבוי של הרבים תופס מקום, אז אין חלוק בן ‘אלוקי’ ל’אלקי אבותי’?

הרב: זה באמת, אין הכי נמי, לא חלוק. הוא”ו הוא וא”ו מחבר. אלוקי, הוא הוא – זה הוא הוא שנפגש עם אלוקי אבותי. אפשר להיות בלא וא”ו המחבר. אלוקי ועוד אח”כ אלוקי אבותי. אלוקי הוא הוא, והוא מחובר מקושר. בעברית, יש וא”ו, הסגולה המיוחדת של הקו האחד הזה – וא”ו המהפך, מעבר לעתיד, מעתיד לעבר. וגם וא”ו החבור. הוא”ו הזה מחבר את אלוקי, הוא מקושר. אלוקי שלי, הוא מקושר עם אלוקי אבותי. מקושר ומחבר ומהוה אחדות אחת. אחדות אלוקית שלמה של אלוקי ואלוקי אבותי. וכל זה ד’ אחד.

שאלה: אבל לכאורה זה כבר כלול בתוך אלוקי, אלוקי אבותי?

הרב: נו כן, אמרתי לך. כאן סדרי הוא”ו. הוא”ו מקשר ומחבר, אלוקי הוא מקושר, הוא הוא אלוקי אבותי, מחובר ומקושר. יש וא”ו המהפך ויש וא”ו המחבר. פה זה וא”ו המחבר.