סדר ציצית 1 \ ז’ כסלו תשל”ח
בהקדמה, הטקסט הנוסח כזה. מתחיל ‘מודה אני’, ואחרי זה פרשת ציצית בשלמותה. בפתיחה לספר, כעין מילתא דבדיחותא, מה שהיה לפני הרבה שנים. היה כאן אדם, גֵר, גֵר צדק, שנתגייר, בא מלונדון. באמריקה הם נקראים פרוטסטנטים, באנגליה, אנגליקניים, היה בחור כזה, היה כומר. כומר צעיר, התחנך ככומר. כומרים הצעירים מתחנכים, דברנים, אורָטורים. התגייר גיור כדין בבית דין ברבנות בלונדון, נכנס לעולם היהודי. אינני יודע איזה שם היה לו מקודם. בלונדון יש בית ספר של הקהילה, בית ספר יהודי גדול, דתי. בית הספר הזה נקרא ‘כרמל’. בא כאן, כאן הוא ישב. עשה איזו הרצאה, יש פה בירושלים מקום, ‘בית הלל’, לסטודנטים, ובית כנסת. הזמינו אותו. הנוסח שלו היה, הנושא: עם סגולה
…
פרטי פרטים, ציציות, כל כך חשוב החוטים האלה. אז התלהב, אמר: אפשר להבין שעם סגולה צריך להתאים שיהיה לו יוּניפוֹרם מיוחד (מדים, תלבושת מיוחדת) לעם סגולה צריך יוניפורם, תלבושת מיוחדת. תלבושת מיוחדת מתגלית בבגדים. עכשיו הוא באמריקה.
נו, אחרי ההקדמה של ‘מודה אני’ וכל ההסבר שיש פה, הסעיפים האלה שמדברים. “נפגשנו עם העולם הכללי“, האישיות, ‘שהחזרת בי נשמתי’, “נפגשנו עם העולם הכללי, ספגנו אל תוך נשמתנו“, אנחנו, אישיות שלנו, נשמתנו נפגשה עם העולם הסובב אותנו, “ספגנו אל תוך נשמתנו את האורה הצחה הכוללת, של ההארה האלוהית, המחיה כל החיים, המחזרת את נשמתנו בנו באמונה רבה“. ומתוך כך, “והננו צועדים הלאה, מתוך הפרוזדור, החצר הגדול של חצרות ד’, לבא אל הטרקלין, אל ההיכל“, הופעה אלוקית כוללת, כללית, “מתוך ההופעה הכללית של חיי העולם“, ומכאן, לבא אל הזיו התוכי הפנימי של אל אלוהי ישראל, המייחד אותנו בעליות הקודש של קדושת המצוֹת והאורות האלוהיות המיוחדות לעם סגולה“. נפגשנו.
נו עכשיו. “‘דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם’“. דורותם, זה דורות של העם, עם סגולה. “הדורות יתחנכו, יתגדלו ויתפתחו, על יסוד התוכן“, זו מילה חדשה, המון מילים חדשות בעברית, התוכן האוֹרי, של האור. מילה לא רגילה, התוכן האוֹרי של ההארה האלוהית הפנימית, המייחדת את הגוי הגדול, המילה גוי גדול, אברהם אבינו, ‘ואעשך לגוי גדול’. אח”כ הגוי הגדול, אברהם אבינו מתפרט בחומש דברים, משנה תורה, בשני הדברים (דברים ד’ – ז’ ח’) ‘מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרֹבים אליו’, ‘ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקִם ככל התורה הזאת’. תפילה ותורה. תפילה ותורה הם שני הצדדים, ההתקשרות של האדם לאלוקים.
“המייחדת את הגוי הגדול הזה בעוצמת הוד קדושתו. המידות הנפשיות כולן“, יש בהרבה ספרים הביטוי הזה, מדות נקרא לבושים, ‘מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו’ (ויקרא ו’ ג’), המידות שלנו, רוחניות של המידות, מדות הנפש, “המידות הנפשיות כולן הנן לבושי הנפש“. הלבוש על הגוף. “העצמיות, הנפשית“, עצם הנפש, “העצמיות, הנפשית בעזוז פנימיותה, היא ענין נִשא ונעלה, טמיר ונעלם, מכל רעיון והשגה אישית גופנית“, הנפש זה גלוי הנשמה, בחז”ל (ברכות י’) רואָה ואינה נראית. חמשה דברים ב’ברכי נפשי’, מילה כזו, הנשמה רואה ואינה נראית, “טמיר ונעלם, מכל רעיון והשגה אישית גופנית. המידות הן מלבישות אותה“, את הנפש, “נותנות לה את תוארה ואת תפארת אופייה להתגלות על מרחב החיים“.
מוצאים כאן נפש ולבושי הנפש במידות. “המעשים“, פנימיות הנשמה, הנשמה מתגלית בנפש ומתגלית בממשיות החיים במעשים, נפש, מדות ומעשים, “המעשים כולם הנם תוצאות ישרות מתאימות על פי תכונות הנפש“, מעשים טובים, על פי תכונות הנפש, “המתגלות על פי ההתלבשות של המידות“, הנפש, נר”ן, נשמה-רוח-נפש, הנפש מתגלית במידות ובמעשים, “על פי תכונות הנפש, המתגלות על פי ההתלבשות של המידות ביפעת תפארתן. יוצאים הם המעשים מתוך הכנפיים הקיצוניות של המידות“, מתוך ההופעה, הקיצוניות וגם חיצוניות.
ההופעה החיצונית של המידות. המידות מתגלות במעשים, “ומבליטים את התפשטות כוחותיהן לפרטים“, פרטי החיים, “ותכונת הנשמה הישראלית הספוגה מרוח אל אלוהי עולם, המראֶה את בהירות אורו בתהילות ישראל שהוא יושב בהן“, מושג מיוחד, ‘ואתה קדוש יושב תהילות ישראל’, הביטוי הזה, “המראה את בהירות אורו“, ‘לכו ונלכה באור ד”, “המראה את בהירות אורו“, של אל אלוהי עולם, “בתהילות ישראל שהוא יושב בהן, היא מתגלה על ידי פאר המצווה האלוהית, השקולה ככל המצווֹת כולן, היא מצות ציצית.
לא רק אור חיים טבעיים, מיושרים רק בהישרה אנושית מצומצמת ומוגבלה, מופיע בתוכיותה של הנשמה הישראלית, כי אם אור חיי עולם, מהוד החיים האלוהיים“, (תהילים ל”ו י’) ‘כי עמך מקור חיים’, (ירמיהו י’ י’) ‘אלוקים חיים ומלך עולם’, “מזיו החיים של אומֶר סלה“. בתהלים יש ביטוי כזה, אומֶר סלה של דבר ד’, המבוטא בדברות קודש אשר בתורה“, שמתגלה במצוות, “תכונת המידות הישראלית, הוד הלבוש של הנפש הישראלית, הִנה תכונת האורה של דבר ד’ אשר בהתגלות חפץ קדשו“, (תהילים קי”ב א’) ‘במצוֹתיו חפץ מאד’, (ישעיהו מ”ב כ”א) ‘ד’ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר’, “שנתגלתה באור הבהיר של תורת אמת. על פי הציווי האלוהי מתלבשת היא הגויה הישראלית בבגד מעטֶה, הנושא בקרבו את התפשטות האורה על כל סעיפי המעשים על פי חֻקי ד’ ומשפטיו על ישראל.
והסעיפים המעשיים, היוצאים מתוך התכונה המידותית הזאת של ההופעה האלוהית, המלבשת את אורה הפנימי של הנשמה“, הסעיפים המעשיים הנמשכים מזה, הִנם פרטי המצוות של התורה כולה, בתכונת העשייה שלהן, מצוות מעשיות, ובהופעת ההסתכלות, ההתבוננות, מדרגות, מצוות צריכות כונה, כונה של מצוות, ברכות המצוות, ובהופעת ההסתכלות העיונית והרגשת שלהן. עכשיו, מתוך כל זה, “ובאות הן הציציות על כנפי הבגדים בתכונתן הקדושה האלוהית, ונושאות בתוכן את האור העליון, אור החיים שמנשאים את נשמותיהם של הדורות כולם לאותה הרוממות של קדושת ישראל העליונה“, לדורותם. ‘ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם’“, ההמשך מזה,
“‘ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית’“,
מזה, מתוך התכלת, מזה, יהיה לכם לציצית. “הסעיפים המעשיים ממין הצבע של הבגד הם“. הסעיפים המעשיים, הענפים של הבגד מאותו הצבע, לכאורה, מאותו הצבע של הבגד. “כלומר: מעצמיות הכוח הנפשי מתפשטים המעשים כולם. התגלות החיים ממקור חיי הנפש באה ומתבלטת בכל אשר יעשה האדם בחיים. ותואר גילוי החיים המעשיים כתואר המידות וכוחותיהן, שהם לבוש הנשמה החיה, הם דומים זה לזה בערכם. אמנם נוסף עליהם הכוח של הצפייה, זה גָלוי מתגלה. יש משהו יותר מאשר מתגלה, בגניזה, “נוסף עליהם הכוח של הצפייה הגנוזה, של נטית ההתקשרות למקום החיים, שהכוחות משם הם נובעים“, אולי זה צריך להיות ‘ממקור החיים’, לכאורה היה יותר מתאים, “שהכוחות משם הם נובעים, לאותו המקור החתום, שגווניו אינם מתראים כי אם על ידי כללות כוח הראיה“, זה תכלת, “ומתגלים בתכונה כללית, כעין צבע התכלת, הדומה לים, לרקיע, לאבן ספיר, ולכיסא הכבוד“, הגמרא במנחות (מ”ג). “ויחד עם חוטי הציצית שממין הכנף“, הלבן, “המכוּונים לעומת ההתפשטות המעשית, משלימים הם את תכונת הציצית“. באופן כללי יותר. ‘ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית’“.
“‘וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד’ ועשיתם אותם’.
הראיה של פתיל התכלת, הדומה לים, לרקיע, ולכיסא הכבוד, מזכירה אותנו את מצוות ד’, מעודדת בנו את הזכר הרוחני של קדושת המצוות, את האורה האלוקית המתפלשת דרך כל המעברים של הנשמה, המתלבשת בהוד הקודש של התגלות החיים האלוהיים, המתפרצת להתגלות במעשי המצוות כולם, כשם שכל הופעת החיים מתגלה בפרטי המעשים הטבעיים, הבאים מכל תפקידי החיים כולם. זאת היא ההזכרה, הבאה מתוך ראית התכלת, והיא מביאה להעשיה הממשית, בשאיפה העליונה של הופעת האורה של החיים הקדושים ברוח ד’ על המעשים, שהם מופיעים על ידי ההתגלמות המעשית במעשה המצוות“. ‘ועשיתם אותם’.
“‘ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם’.
המעשים, הממשיכים בכוח קדושתם בתור מצוֹת אלוהיות, את האורה האלוהית, בתוכיותם של החיים, פועלים הם את פעולתם, להאיר את כל מחשכי הטבעיות הגסה של האדם, שממנה באה ההשקפה החשוכה של כל הדעות הכוזבות, הרהורי מינות והרהורי עבודה זרה“, על לבבך, “שאנו מוצלים מהם על ידי ההארה הקדושה של אור ד’ שבקדושת המצוות. והכוח המחשבי העדין הולך הוא וחותר“, במחתרת, וחותר בתוך מעבי הגויה, ומעדן את הבשר ואת הדם, עד שהזוהמה הגופנית הולכת ומתנדפת, ובמקומה באה טבעיות עדינה של טהרת החיים, שהיא מזככת את הלב ואת העיניים גם יחד ומשמרת אותם מתזנותם השובבה“.
“‘למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי, והייתם קדושים לאלוהיכם’.
אחרי אשר ההתפשטות הפרטית, הבאה בכל מצוה ומצוה בפני עצמה, פועלת את פעולתה על הארת המחשבה וזכוך נטית החיים, באה הופעה כללית וקבועה של זיכרון“, למען תזכרו, “מתעצם בקביעות, החובק את האור הכללי של כל המצוות כולן, בתכונתן האורגנית, שהן בו ועל ידו משולבות אחת באחת לחטיבה אֶחָדית גדולה וכללית, שהיא קביעות הקדושה במעמד איתן בתכונת החיים הפנימיים והחיצוניים, בשאיפה איתנה לאורה האלוהית העליונה בתעצומות עֻזה, ‘אני ד’ אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים, אני ד’ אלוהיכם’. אז מתגלֶה פאר ההוד של הזרחת אור ד’ בהכרתו המיוחדה, שנסתגלה לישראל בתוכן מובלט על ידי אותה ההתגלות המופלאה, של ההוצאה ממצרים על ידי גלוי שכינה במאור הפנים, שעל ידה נקבעה הטבעיות האלוהית בישראל, להיות ד’ לנו לאלוהים, בדרך כל כך רשום וכל כך קבוע, עד אשר גם בהתחדשות כל מסיבות הזמנים, וכל מאורעות העולמים כולם, אשר ירחיקו את הקו התולדתי הרבה מהתקופה הנפלאה של יציאת מצרים, בכל זאת הטבעיות הקדושה של הקשר האמיץ של הקדושה האלוהית, אשר בעצם חיינו, תהיה בנו קבועה ומושרשת לעד ולעולמי עולמים, כמו שבאה ההרחבה הזאת בביאור בברכה האחרונה של קריאת שמע של שחרית: ‘ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, על אבותינו ועלינו, על בנינו ועל דורותינו, ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך, על הראשונים ועל האחרונים, דבר טוב וקים לעולם ועד, אמת ואמונה, חוק ולא יעבור, שאתה הוא ד’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, מלכנו מלך אבותינו, גואלנו גואל אבותינו, יוצרנו צור ישועתנו, פודנו ומצילנו מעולם שמך, אין אלוהים זולתך’“.
נו בערך. אחר כך מתחיל סדר מיוחד, טלית קטן. טלית קטן מצוות ציצית וברכתה וטלית גדול. על כל מילה. מה זה ‘ברוך’, מה זה ‘אתה’, מה זה ‘ד”, מה זה ‘אלוקינו’ “מלך העולם” קידשנו במצוותיו וציוונו” וכו’. כל מילה, כל שתי מילים מתפרשים.
שאלה: ביחס ליציאת מצרים, מה הכוונה, גלוי השכינה במאור הפנים? מה זו ההדגשה הזאת?
הרב: ‘יאר ד’ פניו אליך’.
שאלה: משמע שזה משהו מיוחד, דרגה מיוחדת בגילוי השכינה?
הרב: הבירור הגדול של יציאת מצרים, מה שיש פה, האביב של כל העולם כולו. יציאת מצרים מזכירים לא רק בפסח, שלש רגלים, מזכירים גם בראש השנה ויום כפור, כל כך כללי, זה הכל יציאת מצרים. יציאת מצרים, ‘ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם’, לכל הדורות ולכל העולם כולו.
שאלה: יש באגרות, שהרב זצ”ל כותב שהתכונה של עם ישראל, הקשר לקב”ה זה בא מאברהם אבינו. וכאן יש שזה נקבע ביציאת מצרים?
הרב: נו, המקור זה אברהם אבינו. אחר כך מדרגות. מאברהם אבינו למשה רבינו, מתן תורה, בהדרגה. ‘מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה’.
