הסמכות ההורית

שאלה: הילדים שלי בני 8 עד 13 לא מקשיבים לנו. גם במוסדות חינוך שלהם כמו בבית הם פורצים כל גבול. אנחנו חסרי אונים… מה עלינו לעשות?
תשובה: לפעמים” מרוב טוב לב ומהבנה יתרה אנחנו שכחנו כללים הכרחיים: הילד שלנו זקוק לגבולות” ואין העולם הפנימי שלו נבנה ללא גבולות חיצוניים. יש שעה שאסור להיות בחוץ” ויש שעת שינה” ויש שיעורי בית” ויש כבוד להורים” ויש איסור לנבל את הפה” ויש איסור לגנוב או להרים יד. נכון” לכל גבול יש מרחב מסוים אבל הגבול הוא הכרחי.
למה קשה לנו לפעמים להגביל? כמה סיבות: לפעמים בגלל החשש שמא הילד לא יאהב אותנו. לפעמים בגלל אשמה כמו למשל: בגללי הוא מתקשה ללמוד” כי גם לא הייתי תלמיד טוב. כאן המקום לזכור עניין חשוב: למרות התפקיד הנפלא שלנו לחנך מתוך לקיחת אחריות” אל לנו לשכוח לרגע שהילד הוא בעל בחירה חופשית. להאשים את עצמנו זה הפך האמונה בבחירה החופשית של הילד. לפעמים אנחנו מפחדים ‘לחנוק’ את אישיותו של הילד” אך האמת הפוכה: על ידי גבולות אנחנו מאפשרים לילד לצמוח טוב וישר יותר. בדיוק כמו שעץ בצעירותו זקוק להיות מחובר למקל העומד לידו ועל זה נאמר: חוסך שבטו (מקלו) שונא בנו”… אנחנו כמובן לא מדברים על אלימות וגם לא על אלימות מילולית” כי החינוך באלימות אינו חינוך לגבולות אלא הוא … אלימות. אך מאידך אל לנו לפחד מקונפליקט” כלומר מהתנגשות” כשקיימת סיבה ערכית ומוצדקת לכך. הגבול אינו רצון לאלף ילד כמו למשל להענישו בעונשים מביישים” לעמוד בפינה עם הידיים על הראש וכד’. אלא הגבול הוא סמל לאהבתנו אליו” לכבוד ואמון בכוחותיו של הילד.
כשאין סמכות בבית חשוב להחזיר אותה בהדרגה” לא בצורה פתאומית. השלב הראשון הוא ההחלטה שרוצים לשנות דבר מה בביתנו. לאחר מכן” להתפלל שהדברים יתקבלו כמו שטוענת הגמרא במסכת יבמות: ואמר רבי אילעא משום ר’ אלעזר בר’ שמעון כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה” ב). והדבר מתקבל כשהוא נאמר ממקום טוב ושלם” מתוך הבנה שללא גבול לא ניתן לאהוב…