עולם של עבדות עומד להיוותר מאחור. יוצאים לחרות. אך המצרים לא מוותרים על נקלה” וכשאלו החיצוניים מוּסָרים” עדיין נותרו המצרים הפנימיים” אלו שבמבנה האישיות” שצרובים עמוק וחזק אחרי מאתיים ועשר שנות עבדות. ואותם בעיקר צריך לטהר.
אחד מאבני הבסיס של העבדות” זו שבנפש” היא הבדידות של העבד. עבד הוא אדם בודד” המנסה לרמוס את חבריו בדרך לנשיאת חן בעיני האדון.
מכאן הכל מתחיל. את זה רואה משה מול עיניו. “וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”.
המצרי מכה את העברי – אך איש לא בא לעזור. האם המצרי עשה זאת בהיחבא? ודאי שלא. המצרי הכה אותו לעיני כל” אך איש לא ניגש לעזור” לסייע” כולם עסוקים רק בתקווה שהשוט לא יגיע אליהם.
אך משה ניגש. במקום שאין אנשים” משה הוא איש “ויפן כה וכה וירא כי אין איש”” אין איש שמגלה אחווה” רעות” שמפר את הבדידות העבדותית הזו. אך משה הוא כזה. הוא איש” “איש מצרי הצילנו”. וניגש ומכה את המצרי.
אך רעת העבדות לא חולפת. וגם איש עברי מכה איש עברי יש לפנינו. אח לצרה יולד” אך לא במצרים. אין אחווה. עברי מכה עברי” והעברי המכה הוא אותו עברי שהוכה אתמול על ידי המצרי. אין חמלה. החזק שאך אתמול היה החלש” מנצל כעת את כוחו כדי להכות את החלש ממנו” וגם עונה בעזות כפוית טובה למשה שהצילו אמש – “הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי”. אכן נודע הדבר” אומר משה. כל כך גדולה הבדידות של העבד” להיכן נעלמה לה האחווה? – זוהי נקודת המוצא.
ובפרשה שלנו מתחילים את הריפוי. והריפוי מתחיל בקרבן פסח” ובאופן שבו הוא נלקח.
אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה” מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי ואלו המתמנים על הפסח הם הנקראים בני חבורה [רמב”ם הלכות קרבן פסח].
הפסח נאכל בחבורה. “איש לפי אכלו תכוסו על השה” התורה מצווה את בני ישראל להתכנס למין מבנה של חבורה. ולאכול כך את הפסח.
ובחבורה – כל אחד צריך לאכול כזית” רק כזית” ולהותיר לחברו” וגם לא לשבור עצם. להיות עדין” נעים” לא לשבור את העצמיות של חברך” להתחשב בה” בנוכחות שלו” בעצם שלו שנוכח.
הפסח נאכל למנויו. יש צורך להימנות עליו. לפתע מקבל המבנה החברתי את הכבוד הראוי לו. לכאורה” מה משנה עם מי אוכלים. העיקר לאכול. נארגן כבר תוך כדי.
לא כך אומרת התורה. יש צורך להימנות” לחפש את החבורה ולהיפגש לפני” לתת את הכבוד לאותם אלו שאתם נאכל את הקרבן. החבורה חשובה. איש בל ייעדר.
בני החבורה מחוברים ביניהם וחולקים ביניהם דיבור פנימי” אהבה וכבוד. עבד מפסיק להיות עבד” כשהוא מפסיק להיות בודד ולנסות לשאת חן בעיני האדון. יש נקודת משען והנקודה היא החבורה” שתומכת ועוזרת” שמביטה בעין טובה” שמפרגנת” וששמה לב אם מי מחבריה נעדר.
איש לפי אכלו תכוסו על השה – החבורה יוצרת כיסוי הדדי” על כל פשעים תכסה אהבה” האחד מכסה על חסרונות חברו” “וזהו איש לפי אכלו תכסו על השה הוא לפי כוונת אכילתו יכוון להמשיך רחמים וחסדים על ישראל. וזהו תכסו לשון כיסוי לכסות ולחסות על ישראל שהם שה פזורה” [ תפארת שלמה עה”ת].
הממד הזה של החבורה שבה נאכל קרבן הפסח – הוא תחילתו של התיקון” שילך וישתכלל עד למקום המיוחד של “ויחן ישראל נגד ההר” כאיש אחד בלב אחד.
מכאן הכל התחיל” מחבורה המתכנסת לתוך ביתה” בהארת פנים” כולם נמנו” כולם מנויים” כולם יודעים שאם מישהו חסר אי אפשר להתחיל” וכשכולם יגיעו אז נתחיל” יש בה בחבורה גם חיבור וגם בחירה אבל גם מרחב. כדי שלא נברח. החבורה היא הצעד הראשון ביציאה מן העבדות.
