סידרת ‘הקדמות לאמונה’ : הקדמת שו”ת ‘להורות נתן’: ה’קוד האתי’ של הפוסק

מאת: נתן קוטלר
מסופר שלפני לידתו של הרב נתן גשטטנר” אביו ר’ עמרם” ביקש מהמיילדת שלאחר הלידה לא תדבר ולא תשמיע קול. כאשר התינוק נולד הוא התחיל ללמוד גמרא בקול רם כדי שהקול הראשון שישמע התינוק בבואו לעולם יהיה קול התורה הקדושה. כשם שנאמר על רבי יהושע בן חנניה “אשרי יולדתו”” שמהיום שנולד לא הוצאה עריסתו מבית המדרש כדי שלא ייכנסו לאזניו אלא דברי תורה.
קול התורה שנכנס לאוזניו של רבי נתן גשטטנר משעת בואו לעולם – לא פסק וזכינו לאוצרות רבים של דברי תורתו. ט”ז כרכים של שו”ת ‘להורות נתן'” ספרי חידושים על הש”ס” ועריכת ספרי אבותיו החתם סופר ורבי עקיבא איגר.
בהקדמתו המרתקת לשו”ת ‘להורות נתן'” הרב נתן גשטטנר [=להלן: הרנ”ג] מלמדנו את ה’קוד האתי’ של פוסק ההלכה.
מהו הסימן לדעת אם הפסיקה נכונה?
בתפילת בית המדרש אנו מתפללים “ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי”. יש לשאול מה עניין השמחה של חברי בית המדרש לתפילה זו? וכן מה ההוה אמינא שחבריו של הפוסק ישמחו על כשלונו בדבר הלכה?
תירוצים רבים כבר נאמרו לקושיות אלו. אך הרנ”ג בהקדמתו הביא תירוץ מקורי וחשוב מאין כמותו “כי במה שאראה שישמחו חברי יראי ה’ בדבר הלכה שהוריתי” הרי זה אות ומופת שלא נכשלתי בדבר הלכה ומן השמים הסכימו לה”. כיצד יכול הפוסק לדעת אם הדרך שלו היא הדרך הנכונה בפסיקת ההלכה? כיצד יכול לדעת האם כיוון לאמת ההלכתית? התשובה היא שישנו סימן מובהק: האם חבריו הפוסקים שמחים בפסק ההלכתי שלו? אם חבריו אינם שמחים בפסיקתו” זהו סימן שעליו לשבת שנית על מדוכה זו ולעיין היטב בפסיקתו (כמובן שיהיו תמיד אלו שיתנגדו” אך צריך לילך לפי הרוב).
חוש הריח ההלכתי
בנבואת ישעיהו על המשיח נאמר “וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה’ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה’. וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה’ וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ” (יא” א-ג). יש לשאול מה הצורך שהמשיח יצטרך לדון לפי חוש הריח? והרי הוא אמור להיות חכם גדול ולכן יכול לדון לפי חכמתו!
התשובה של הרנ”ג נפלאה: “ברם להורות בא” כי מהשי”ת מחונן את יראי ה’ בחוש מיוחד כעין חוש הריח” להרגיש בכל דבר ובכל מאורע אם רוח המקום נוחה הימנו” כי לפעמים ירצו לעשות מעשה שאין בו שום איסור לפי ההלכה המסורה” ואין ביד אדם להוכיח כי מעשה זה מנוגד לדין תורה” ולפעמים תצא הוראה שלכאורה יסודותיה כראי מוצקים על אדני הש”ס והשולחן ערוך” ומכל מקום אין דעת יראי ה’ נוחה הימנה” כי השי”ת רגלי חסידיו ישמור” ומחוננם בחוש מיוחד להרגיש כי הדבר עלול להביא לידי תקלה ושומר נפשו ירחק ממנו”.
ומדוע חוש זה נמשל דווקא לחוש הריח הגשמי?
חוש הריח הוא החוש העדין ביותר מבין החושים” כשרוצים לדעת האם מאכל מקולקל” לפעמים בחוש הראיה” המישוש או הטעם המאכל נראה טוב” אך רק חוש הריח יכול לפענח אם הוא מקולקל בפנימיותו. ולכן” גם בפסק הלכה לא תמיד ניתן למצוא בעיה בכלים הלכתיים הרגילים לבחינת הפסיקה ולכן המשיח זקוק לאמצעי נוסף” לחוש ריח הלכתי המסוגל לחוש האם הפסק מנוגד לרוח ההלכה ומכוון לאמיתה של תורה. אמנם כיום עדיין לא זכינו למשיח” אך לחכמי דורנו חוש ריח הלכתי מיוחד זה ויש לשמוע אליהם.
הרב כמלאך אינו יכול לעשות שתי שליחויות
כיצד יודעים לבחור רב? חז”ל אומרים: “מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא” אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות – יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו!” (חגיגה טו” ב). יש לשאול מדוע הרב צריך להידמות דווקא למלאך? ובכלל כיצד אפשר להידמות למלאך?
הרנ”ג מסביר ע”פ דברי חז”ל שעשירים במקום אחר וע”פ דברי המהר”ל “אין מלאך אחד עושה שתי שליחות” ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת” (ב”ר נ” ב). כל מלאך נוצר על מנת לעשות שליחות מיוחדת וכל מהותו היא שליחות זו ולכן כאשר המלאך עושה את שליחותו לא ייתכן שתהיה לו כוונה זרה ונגיעה לשליחות אחרת. זהו אחד ההבדלים בין המלאך לבין האדם שמתקשה להימנע מנגיעות ומכוונות למטרות זרות.
ולכן” כשם שלמלאך אין מחשבות צדדיות בשליחותו אלא שליחות אחת” כך גם הרב כשלומד תורה עם תלמידיו נדרש לכוון לשליחות אחת זו לכוון לאמתה של תורה ולא לערבבה עם כוונות ומטרות זרות. “ועל זה הזהירונו חכמינו ז”ל” כי הרב כשלומד תורה עם תלמידיו לא יהא לו שום כונה אחרת של איזו נגיעה כל שהיא” זולת עצם רצונו וכוונתו ללמד תורת אמת לתלמידיו” וכשהוא מורה הוראה בהלכה אסור שתהא לו בהוראתו כונה זרה כל שהיא” ותהא כל מגמתו רק להורות את אמיתת ההלכה כרצון נותן התורה ית”ש” והיינו כמלאך שאין אצלו שום מציאות אחרת זולת עשיית שליחותו”.
הרנ”ג מביא דוגמאות ל”מחשבות צדדיות” בפסיקת הלכה – כמו: הנטיה המכוונת להקל או להחמיר מבלי לדון בכל מקרה לגופו” הנטיה למצוא חן בעיני הציבור” הנטיה להתאים את התורה למציאות העכשווית בכל מחיר ועוד.
לתגובות: hakdamotlaemunah@gmail.com