אני אם צעירה לשלושה ילדים. הבת הבכורה שלי מבריקה וצדיקה” השני אומן רך וטוב לב אך השלישי הוא ילד מיוחד… ילד מלא אנרגיה” לא בדיוק מה שציפיתי” סוג ‘היפראקטיבי'” לא מרוכז” שבשולחן של שבת אוכל שלוש דקות וקם לשחק כדור רגל. הוא הילד שמתקשרים מספר פעמים בשבוע מבית הספר בבקשה לקחת אותו בחזרה” כי הוא אינו מתאים” וגם נראה שאינו מתאים לאף מסגרת. אבל אני ובעלי למדנו ‘לעשות איתו’ … מה זה ‘לעשות איתו’? למדנו לראות בו גיבור סיירת” התחלנו לראות בו משהו ארצישראלי כזה צבר בריא” ללא טיפה של גלות. למדנו לדבר איתו מהר כמו שהוא קולט ולא לרדוף אחריו כדי לשוחח עמו שיחות נפש… הבנו שהוא אינו זקוק לשיחות נפש. הבנו שהוא הולך לישון לבד וקם לבד בלי צורך בהוראות מצדנו. הבנו שהוא הילד שלנו ואם ה’ החליט שנהייה הוריו” כנראה שאפילו עלינו ללמוד ממנו. והתחלנו לשחק איתו” לשמוח איתו” גילנו שיש בו שמחה כמו שאין אצל אף ילד. ‘אפשרנו’ לו לקום שלוש דקות אחרי תחילת כל סעודה” למדנו להעלים עין כשהוא מציק לאחיו ושמנו לב שזה עוזר… בעלי שמתעקש ללמוד איתו חברותא המציא לו משחק שנקרא ‘סיירת’. מדובר במסלול עם עליות” קפיצות” מגלשה” מורדות” זחילות וסנפלינג בגינה ומתברר שבתחרות זו הוא עבר כבר מזמן את בעלי. עברנו לבית ספר שמוכן ללכת גם עם הקצב שלו ולהפוך את הבעיה שלו לאתגר… הכיתות קטנות ומאפשרות לילדים לצאת ולחזור כל כמה דקות. שמנו לב שהוא גאון בפלסטלינה וככה הוא נשאר הרבה יותר מרוכז כשהוא שומע שיעור ומייצר עם ידי הזהב שלו. בפרוזדור המרכזי של בית הספר יצרו עבורו מוזיאון של יצירותיו… וזה גם מחזק אותו. מתפללים שיגדלו הנערים טובים וישרים ונזכה לחנכם על פי דרכם באמת…
