עצוב למות באמצע התמוז: הרב לונדין על חודש תמוז

הרב חגי לונדין
במבט ראשון נדמה כי חודש תמוז הוא חודש שמטרתו לגרום לנו לדיכאון. חודש זה” למרות שהוא פותח את החופש הגדול (נקודה לזכותו)” מכיל בתוכו את כל המרכיבים על מנת ליצור תחושת ‘באסה’: תחילתם של ימי בין המיצרים” מזג אוויר לוהט” עייפות הנלווית לסוף שנה ואף שמו של החודש” ‘תמוז'” – כשמו של אליל בבלי קדום – לא תורם להרגשה הטובה. עם זאת” במדרשי חז”ל רבים (מדרש תנחומא תצוה” ח; מדרש תהילים” יט ועוד) מצוין קשר מהותי בין חודש תמוז לבין התעצמות האור בעולם (המגיע למיצוי מקסימלי בתקופה זוּ בה הימים מתארכים). כלומר בחודש תמוז מצויה מורכבות המכילה את חושך החורבן – מחד” ואת אור השמש המגיעה לשיא זריחתה – מאידך.
בספר יחזקאל (ח)” מסופר על הנביא המתהלך בירושלים ורואה את “התועבות… אשר בית ישראל עושים”. בין השאר נפגש הוא עם “נשים יושבות מבכות את התמוז”. חז”ל מסבירים כי “התמוז” היה אליל בעל עיני עופרת” שדרך עבודתו הייתה על ידי הבערת אש בסמוך לו” מה שגרם לאשליית דמעות-בכי הזולגות מעיניו. מחזה זה עורר פולחן בכייה קולקטיבית אצל הנוכחים וזאת כזכר ל’אל השמש’ אשר בכיו היה” על פי המיתולוגיה האלילית” בחודש תמוז (מורה נבוכים ג” כט). היינו” בחודש תמוז אנו נפגשים עם תפיסת עולם פאגאנית המשעבדת את חיי האדם לתופעת הבֶּכִי” בֶּכִי הקשור באופן כֹלשהו אל אור השמש.
מהו הבֶּכִי? כאשר מתקיים מפגש עם מציאות ‘גדולה’ כאורה הבוהק של השמש – מסך יורד” העיניים מתלחלחות ומתכסות בערפל” נוצרת אפשרות להתכנסות פנימית המסייעת לקלוט את האור העצום. כאשר נפגש האדם עם מציאות רגשית הגדולה ממידותיו – שמחה אדירה או להבדיל צער גדול – מגירות העיניים דמעות. הקב”ה טבע באדם מנגנון ביולוגי העוזר לעכל תחושות נפשיות קיצוניות” המסייע לקלוט” דווקא עקב הצמצום” את האור הגלוי בבשורה הטובה או החבוי בבשורה הרעה.
קיימות שתי צורות התמודדות עם ה’תמוּזִיוּת’. שתי תפיסות עולם המתעמתות עם הארתה הכבירה של השמש. קרי” עם גודלה האינסופי של המציאות (לעיתים השלילית) הנחשפת לעיני האדם. האחת” הינה הדרך האלילית המשתקפת בפולחן התמוז: חוסר אונים” עין רעה” ייאוש” פסימיות” בכי כמטרה” בכי לשם בכי – “ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם” כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב” אמנם רעותיו (של הזמן) – רבות ומתמידות” (מלבי”ם איוב ב” יא). הדרך השנייה הינה הדרך הישראלית: הבכי כאמצעי” ההבנה כי “וירא אלהים את האור כי טוב” (בראשית א” ד) – המציאות בכללה הינה מלאת אור ואילו רגעי החושך” רגעי הבכי” הינם רק אמצעי לחשיפת הטוב הפנימי המסתתר.
דווקא בחודש תמוז” בו יוצאת חמה מנרתיקה ובו עובדי האלילים מצאו פורקן לתחושת התסכול שלהם – משכיל עם ישראל להתמודד עם מציאות החורבן. התמודדות מתוך הבנה כי לעיתים” על מנת להגיע אל האור הגנוז יש לעבור דרך תקופת אפלה” ודוקא מזרעה של לאה בעלת ‘העינים הרכות’ מרוב בכי ובליווי בכייה של רחל הממאנת להינחם על בניה – צומח משיח מזרע בית דוד. וכדברי הכתוב: “כה אמר ד’ צבאות צום הרביעי… יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים” (זכריה ח” יט). אמן.