“בני בכֹרי ישראל” – הוא מציאות אלוקית העומדת לעולם ועד” אפילו אם בני ישראל לא יהיו צדיקים. זאת ההודעה הראשונה שניתנה לגויים וממנה נמשך הכל. “ואמרת אל פרעה” כה אמר ד'” בני בכֹרי ישראל” . גם כאשר “אשפוך את רוחי על כל בשר” ” לא תשתנה הבכוריות הזאת” ששייכת להודעת שם ד’ עלינו. וכך הוא המהלך הכללי של “שמות-וארא”: מתוך הופעת “שמות בני ישראל”” מתגלה שם ד’ הנקרא עלינו בקביעת בכוריותנו” ואז “וראו כל עמי הארץ כי שם ד’ נקרא עליך ויראו ממך” ” מה שהולך ומתפרט בשיטתיות המפורטת של עשר המכות המתחילות בדם ומסתיימות בבכורות” בחזרה אל בכוריותנו. מבכוריותנו” במובן צלם אלוקים שבאדם” נמשך בירור שלילי של קביעת החלטיותה לעומת העמים – “המבדיל… בין אור לחושך בין ישראל לעמים”” והוא מגיע לשיא חריפותו במכת בכורות. ומצד שני הוא מתגלה בחיוביות של “קדש לי כל בכור” ופדיון הבן.
אנו עומדים בפרק של כניסת הנשמה לגוף. יש צורך רפואי לקבוע” קרוב לתקופת הלידה” את עניינו של הוולד. חז”ל מבררים בגמרא את זמן הופעת הנשמה בגוף “נשמה מאימתי ניתנה באדם” משעת פקידה או משעת יצירה?” הנשמה האלוקית העליונה מקבלת גיבושה לקראת התלבשותה בגוף” ואין זה פשוט כל כך. לא פחות מזה” הדבר נכון לגבי האדם הציבורי הכלל ישראלי: עכשיו הנשמה הישראלית הולכת ומתקרבת להתלבשותה בגוף.
“והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי”” ארבע לשונות של גאולה” שכנגדן ארבע כוסות בפסח” הן הכנה ל”והבאתי אתכם אל הארץ” שהיא המטרה” “ונתתי אֹתה לכם מורשה” אני ד'”. “מורשה” הוא ביטוי מיוחד לארץ ולתורה: “תורה צוה לנו משה” מורשה קהִלת יעקב” . יעקב נקרא “בחיר האבות”” הוא המסקנה של כל עניין האבות שלנו” הסיום של העובדתיות והריאליזציה שלהם” לכן אצלו מופיע גילוי התורה. ויש ביטוי מיוחד של חז”ל לבטא את הקשר שבין משה רבינו ליעקב אבינו: “יעקב מלבר” ומשה מלגאו”. מצד שני” גם הארץ נקראת “מורשה”. שם זה כולל את שתיהן” מפני שהן קשורות זו בזו. בארץ תיתכן האחיזה הממשית של תורה” וכן האחיזה הממשית של ישראל היא התורה” והתורה היא ישראל. יש עניין נוסף משותף לתורה ולארץ: נצח חיוניות דבר ד’. ממקור אלוקים מופיעות תורת חיים “חיינו ואורך ימינו” וארץ חיינו” השייכות לעובדת החיים שלנו. המורשה של קשר הדורות הבלתי פוסק מתגלה בנצח ישראל על הארץ” “והארץ לעולם עֹמדת” ” ובנצח התורה. התורה והארץ הן שני דברים אמיתיים קבועים ונצחיים .