היתה יהודה לקדשו / הרב ברוך אפרתי

הפרשיות הקרובות מציבות בפנינו שתי דמויות של מלאכי עליון” השונים זה מזה” אך משלימים זה את זה – יהודה ויוסף. שני אחים אשר מבטאים שני כוחות באומה – כוח החיים והיצירה וכוח ההנהגה והיראה.
יוסף מבטא את יסוד החיים. מרגע פגישתנו עימו הוא אינו פוסק מלעשות” לחולל” לייסד” להפוך את המציאות. יוסף מוסיף כוח למציאות הקיימת” ומגלה בה יסודות חיים עמוקים יותר על ידי המהפכות שהוא מחולל. חלומותיו על אחיו” התנהלותו בבית הסוהר” עמידתו מול פרעה” העצמת מצרים” התנכרותו לאחים – כל אלה מראים את כוחו של יוסף המהפכן האלוקי” בעל עוצמת החיים ‘בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח’. יוסף מלא בחיי דרור” ומתוך כך מתגלגל למעצמת העולם הקדום.
לעומתו” יהודה מבטא את יסוד המלכות. מרגע פגישתנו עימו הוא אינו פוסק מלהוביל” להכריע” לנווט את המציאות בזהירות. יהודה אינו מהפכן כיוסף” אלא מופיע כמנהיג שקול ואחראי הנאמן לבית אביו. המאפיינים הממלכתיים של יהודה ניכרים מאד – האחריות על יוסף הבוכה בבור” ניהול המשבר המשפחתי לאחר מות ער ואונן” לקיחת אחריות על הריונה של תמר” עמידתו לפני יעקב לרדת שוב מצרימה לשבור אוכל” עמידתו לפני יוסף בפרשת ויגש” שליחתו בידי אביו להורות לפניו לקראת הירידה לגלות מצרים. יהודה נאמן לבית אביו ומתוך כך גם מולך עליו באחריות וביראת שמים.
כוחות אלה – כוח מהפכת החיים וכוח ניהול החיים” ניצבים בשורש חיינו הלאומיים במדינת ישראל דהיום.
השפת אמת בשיחותיו לחנוכה מקשה” מדוע חנוכה קרוי ‘ימי הלל והודאה'” לכאורה” הלל והודאה הם דברים זהים? על כך הוא עונה שיש בחינת ‘הלל’ ויש בחינת ‘הודאה’. הלל – הוא כוח החיים המפכים” בבחינת יוסף. הודאה – היא כוח ההתבטלות כלפי שמיא” וההנהגה מתוך כך” וזהו בחינת יהודה.
בחנוכה אנו שמחים ומהללים” אך אנו גם זוכרים שהלל אינו הוללות אלא מגיע מכניעה והודאה לשמיא. השמחה מנוהלת מתוך יראה. הלל מתוך הודאה.
יעקב” בברכו את בניו” מברך את יהודה – “יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ”” וזה כולל את יוסף הזקוק להנהגת מלכות יהודה” וליראת השמים שבה.
עלינו לשים לב” המהפכנים הגדולים עלולים להחריב את העולם אם לא ישתחוו ליהודה ולא יגיעו מתוך כניעה כלפי ד’.
כוחות החיים חייבים הנהגה ומגמה של קדושה. סערת החיים צריכה כיוון ושליטה” היא צריכה תפילה וסיעתא דשמיא. ומאידך” יהודה ללא יוסף אינו יכול למשול. המלכות צריכה את כוחות החיים שיפכו בה ויעוררו את יסודותיה.
על כן המלכות היא המובילה את המציאות” והיא צריכה להיות המנהלת של כוחות החיים הנובעים מיוסף. רק כאשר “הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ”” אזי “יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו”.
יוסף היה מלאך ד'” כל כוחו ותעצומות חייו נבעו מיראת השם טהורה ולא מרוחות זרות וחיי הוללות. יוסף הצדיק רואה בכל תהפוכות החיים את היסוד האלוקי” בבורחו מאשת פוטיפר” ובהטעמתו לפרעה – “בִּלְעָדָי אֱלֹקים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה”. יוסף אינו מורד במלכות שמים בשום שלב. המהפכות שלו חשובות” אך אינן מבקשות לחרוג מגבולות הגזרה של התורה והיראה” של הנהגת בית יעקב” אשר יתברר בעתיד כבית יהודה. יוסף נאמן בסתר ליבו ליעקב וליהודה” גם בשהותו במעמקי טומאת מצרים.
ובימינו כקדם- למדנו מהרמב”ן ומהגר”א על סוד תרין משיחין” משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ואכן במדינתנו” אנו נפגשים עם כוחות שונים וחשובים. כח יוסף” המעורר והמחיה את העם” המבקש להביא לידי ביטוי את כל כוחות החיים שבנו. הן בקודש” הן בחול” ובעיקר בנוער היקר שלנו ובסערות המתחוללות בו ועל ידו. וכוח דוד מלכנו” אשר מבקש להדגיש כל העת את הכפיפות לדבר ד'” ולמלכותו” אשר רק היא מובילה את הכוחות כולם.
המחשבה שנוכל לחיות בא”י כאוסף יהודים בעלי כוחות חיים אך ללא ריכוזיות של מלכות ד’- הינה טעות נוראה. ומאידך” המחשבה שתיתכן מלכות ללא כוחות החיים הרעננים של א”י” גם היא טעות איומה.
אנו נקראים לחיות חיי קודש ממלכתיים” כעם” חי ופועל” שואף ויוצר. הדבר אמנם דורש הרבה יותר עומק וזמן מאשר האפשרות של אנרכיה רוחנית” אך זו” ורק זו” עבודת ד’ האמתית – ממלכת כהנים וגוי קדוש.