בעיר תיקו (טאחוב) שבבוהמיה יושב בשנת ד’תתק”פ (1220) אחד מהמפורסמים בחכמי הדור” ר’ משה תיקו. “החכם הגדול ר’ משה בר חסדאי תיקו מפולניא שיחיה ויאריך ימים” (רמב”ן גיטין ז ב).
ר’ משה אוחז ברוגז בספרו של רס”ג אמונות ודעות” וכותב גיליונות ארוכים בחריפות רבה ובמילים קשות להוכיח כי כל דברי רס”ג שאין לייחס לבורא פעולות הנראות כהגשמה” הם טעות גסה : “לדעת התורה ולדעת רבותינו” יעמוד כבוד הבורא ית”ש בפה כל בריות בקדושתו ובגדולתו… ויש לו נידה וניעה ק”ו מבריות סרוחים”. כן! ר’ משה תיקו משוכנע שיש לייחס לקב”ה תנועה ממקום למקום! לא פחות!
כל זה כמובן בניגוד למה שהוכיחו הרמב”ם ורס”ג שאין לייחס לקב”ה שום עניינים הקשורים לגשמי ולפיזי” ובתוכם פעולות של תנועה ממקום למקום וכדומה: “כבר הוכח כי כל נע הוא בעל גוף… ויתבאר שה’ יתעלה אינו בעל גוף” ואם כן לא תמצא לו התנועה”. “ואין הבדל בין אם יתואר ה’ יתעלה באכילה ושתיה או אם יתואר בתנועה” .
הייתכן שאחד מגדולי הדור” ייפול בהגשמה כזאת? מהו היחס לטעות כמו זו ולמי שמחזיק בדעה שכזאת?
טעות שבאה מתוך לימוד
מסתבר שהראב”ד כבר הכיר את התופעה” וכשהרמב”ם כתב בהלכות תשובה (ג ז) שמי שמאמין שהקב”ה בעל גוף נחשב כמין” התנגד לכך הראב”ד וכתב: “אמר אברהם: ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות”.
הראב”ד הכיר כמה גדולים וטובים” שלדבריו היו טובים ממנו עצמו” ובכל זאת חשבו שיש לקב”ה גוף ודמות הגוף! האם הראב”ד הגזים מתוך ענווה בתיאור אותם גדולים? נראה שלא. לגבי ר’ משה תיקו כתב הרמ”מ כשר : “הוא מראה בקיאות נפלאה בכל ספרי חז”ל בצורה כזו שאינה שכיחה כלל אצל הראשונים בזמנו”.
מהיכן הגיעה אותה טעות נוראה של הגשמה?
הראב”ד מספק לנו את התשובה: “לפי מה שראו במקראות… בדברי האגדות המשבשות את הדעות”. מדובר באנשים” תלמידי חכמים” שלמדו תנ”ך ודברי חז”ל ומתוך לימוד אך כנראה לא מתוך עיון כראוי” טעו. טעות זו הביאה אותם עד כדי הגשמה של ממש.
הדין בחכמים שטועים באמונה
מהו היחס הנכון לאישים כאלו” תלמידי חכמים מצד אחד” אך גם טועים ביסודות האמונה? ובכלל” מהו הדין של מי שטועה בענייני אמונה יסודיים שכאלו?
ובכן ראינו כאן כי דעת הראב”ד היא שאין לקרוא לאנשים כאלו ‘מינים’ או אפיקורסים. בשיטה זו החזיק גם בעל העיקרים” ר’ יוסף אלבו. את דבריו הוא הוכיח מדיון שנערך בגמרא לגבי חובת האמונה בביאת המשיח. הגמרא במסכת סנהדרין מביאה את דברי ר’ הלל שסובר שלא יהיה משיח לישראל לעתיד לבוא” משום שההזדמנות ‘התפספסה’ בימי חזקיהו. הגמרא שם דוחה אומנם את דברי ר’ הלל” אך ר’ יוסף אלבו לומד מכאן מה יהיה הדין במי שכופר באחד מעיקרי האמונה: “מי שהוא מחזיק בתורת משה ומאמין בעיקריה וכשבא לחקור על זה מצד השכל והבנת הפסוקים הטה אותו העיון לומר שאחד מן העקרים הוא על דרך אחרת…אין זה כופר” אבל הוא בכלל חכמי ישראל וחסידיהם אע”פ שהוא טועה בעיונו והוא חוטא בשוגג וצריך כפרה” .
האם הרמב”ם הסכים לכך? האמת היא שלא” אך על כך בפעם הבאה.