יום פטירת רחל אמנו מעורר תמיד מחשבות על אימהות בכלל ועל אימהות שמחכות לבניהן שבדרך” בפרט.
מחשבות על כאב של אמא שרואה את ילדיה ברגע הנפילה שלהם” בכישלונם הרוחני” בזמן שבו הם מתרחקים וגולים.
כמה נעים להיות אמא בתמונות משפחתיות של שמחות וכמה קשה להיות אמא באסיפת הורים של ילדים סוררים.
כמה בקלות שוכחים לאמא את זכויותיה כאשר צאצאיה מעפילים מעלה ומצליחים וכמה בקלות נזכרים בה כאשר צאצאיה נתקלים ומקלקלים.
רחל היא האמא של ‘הבן יקיר’ אפרים והיא מתחננת בעדו ומבקשת עליו רחמים.
רחל היא הכוח המאחד האימהי והיא מחכה לבנים גם כשהבנים התרחקו מאד.
היא לא נמצאת עם שאר ההורים הממתינים במערה” בבית הקבע.
היא מחכה בחוץ.
בדור שלנו” דור גדול ומלא תימהון” רבות האימהות שילדיהן גלו.
כמה כוח מחבק צריכות לגייס האימהות בהמתנה הזו!
כמה ותרנות וסבלנות.
כמה זהירות צריכים הסובבים שלא להחליש אותן במבט עקום של:
‘איזו מין אמא את?’…
כמה שותפות צריכות המערכות החינוכיות לשדר לאימהות הללו.
כמה הערכה. כמה חמלה.
כמה תקווה שבזכותן” בזכות עמידתן האימהית”
ישובו הבנים המתרחקים שהמעיים הומים אליהם.
יום פטירת רחל אימנו מזכיר לכולנו שיש שכר לפעולת האימהות.
אם לא ברובד הנגלה” ברובד הנסתר.
אם לא עכשיו – אז לעתיד לבוא.
ומה שלא מצליח בעזרת הפעולות-
בעזרת ה’ יצליח בזכות הדמעות והתפילות.
בהערכה עמוקה לכל האימהות בישראל” שעושות כמיטב יכולתן.
רויטל שנור היא פסיכולוגית חינוכית. מעוניינת בתכנים נוספים שמעצימים אימהות? שלחי הודעת ווצאפ ל-0544320540.
