בנצרים שבגוש קטיף היינו” משפחתי ואני.
הימים – ימי גזירת הגירוש. חודשים ושבועות מועטים לפני הגירוש עצמו.
המקום היה בבית הכנסת בנצרים” שם התפללנו את ההלל” שכן היה אז ראש חודש. הגענו לפסוקים שאומרים אותם בכפל: “אודך כי עניתני …אבן מאסו הבונים… מאת ה’ היתה זאת…. זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו.”
המציאות הייתה אז קשה. מציאות מורכבת. מחד” בתוכנו חיה אמונה גדולה” שקיבלנו מרבותינו” ב”קץ המגולה”. בתהליך ההיסטורי שהקב”ה מוביל אותו” של חזרת שכינה לציון” דרך עם ישראל החי השב לארצו. ומאידך” הגזרה הנוראה של החרבת חבל ארץ כל כך נפלא. ועלתה השאלה: הגם על כל זה אנחנו אומרים את ההלל?
והנה נפלה פתקא מן שמיא” הבנה באותם פסוקי הלל מופלאים:
“אודך כי עניתני ותהי לי לישועה” – אני מודה לך רבש”ע על שעינית אותי וענית לי. ואולי ניתן לבאר שהעינוי עצמו היה הישועה. בעצם העינוי התחוללה הישועה. מה הם העינוי והמענה? מה היא הישועה?
“אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”. העינוי היה בכך שאבן שאותה ייעדנו לבניין” לתקומה – הבונים מאסו אותה. לא הולכי בטל מאסו בה” לא אנשים שאינם מבינים ועסוקים בבניה. אלא “בונים”” שם מקצוע” אנשים שחיים ומבינים בבניה. הם אלו שמאסו בה. ובראייתם המקצועית הם אכן צדקו. האבן איננה מתאימה לבניין הזה. אבל המציאות לימדה אחרת” אותה אבן שהם מאסו היא היא עצמה הייתה לראש פינה. עליה הרימו בניין גדול” עולם מלא.
אבל למה? למה הם טעו? הרי הם אנשי המקצוע” הם המבינים?
“מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו”. ישנה נקודת מבט אחרת לגמרי על כל המציאות” על כל המהלך” על כל אבן. העין של שם הויה. ישנו המבט העליון הרואה את המציאות” התהליך והאבן” משורשו. עין זו מתבוננת על העולם במידת הרחמים” מלשון רחם” מתחילת התהוותו. בעיניים של אמא החשה ומבינה שלאבן יש עולם פנימי” עולם מלא. היא אבן ששורשה בעולמות העליונים” היא אבן אלוקית. ממילא שייכותה למהלך לבניין – נמדדת בקריטריונים אחרים” עליונים יותר. יש לה כוחות מעומק של חיים” מקדושתם של החיים.
נקודת מבט זו איננה מובנת לנו” היא נפלאת בעינינו. אבל היא קיימת. לכן” דווקא האבן שמאסו בה הבונים היא עצמה היתה לראש פינה. עצם מאיסת הבונים באבן היא עצמה “ראש פינה”.
האבן היא “נצרים”” “גוש קטיף” וההתיישבות ביש”ע” ובעצם כל התיישבותנו בארץ חיינו. הבונים מאסו בה. מי לנו בונה גדול מראש הממשלה דאז” שדחף ובנה את גוש הישובים הנפלא הזה ובכל חלקי א”י. הוא וחבורתו מאסו בה. כי הם לא הבינו את גודל המעשה שהם בעצמם עשו. הם היו חלק מהציונות החילונית שבנתה את ארץ חיינו במסירות נפש מופלאה. אלא” שתפיסת עולמם לא נבעה מה”רחם”” היא לא נבעה משורש החיים. היא הייתה מנותקת מאבינו שבשמים.
המאיסה באבן הזו היוותה שינוי עמוק מכל עמוק” שינוי של כל עולם התיישבותנו בארץ ישראל. שלב חדש מתחיל בגאולתנו. שלב הבירור וההבנה.
ועוד” אבן שמאסו הבונים הייתה לראש פינה לבונים עצמם. בכך החריבו את תפיסתם החילונית המצומקת” הדלה של מה הם חיינו” מה הן ארץ ישראל ומדינת ישראל ומה היא ההתיישבות בה. ובכך ביררו שהתוכן שחשבו שהניע אותם עד כה – אין בו כוח להמשיך ולבנות חיים כאן. בעצם החרבתם את הגוש” הם פינו את מקומם הבונה” ובנו – גם בתוכם – אבן פינה לעולם חדש עמוק ואיתן יותר” עולם של בניה מהשורש האלוקי של מציאות חיינו.
ובכך ביררו” שמה שבאמת הניע אותם עד כה היה עולם עמוק שהם לא הכירו בו” אלא רק חשו בתסיסתו בעומק נפשם. הם ניסו לתת לו מילים” אבל בלא הצלחה” והכישלון מהדהד בהרבה תחומי חיים” ובעיקר בחורבן הזה.
“זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו”. היום הזה” של החורבן” זו עשיה אלוקית מהמבט העליון של שם הויה. המחליט שמעתה הבניה בארץ ישראל תטפס ותעלה במעלות ההכרה ביד ה’ אשר עלינו. כמאמר חז”ל השייך לימים מופלאים ונוראים אלו: “ביום שנחרב המקדש נולד המשיח”. עצם חורבן המקדש פינה מקום של תפיסה מוגבלת לקראת הבנה מעמיקה של כל ההווה עימנו” והוא בעצמו החל לבנות במעמקי החיים את הבנה זו.
המדרש מסביר ש”נגילה ונשמחה בו” הכוונה לקב”ה. שהיום הזה הוא ביטוי עליון לקדושת הופעת ה’ בעולמו. זה נכון בכלל וגם כלפי יום גירושנו מנצרים.
ואכן” כשגורשנו ועלינו על האוטובוס המשלח” ראיתי את בן דודי” הרב מנחם מן שליט”א ואשתו לבושים בבגדי שבת לבנים. והבנתי – הוא הוא. “זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו”. “גילו ברעדה”.
