דבר תורה קצר לפרשת שלח לך
מניין שואב עָם כוח להילחם בעד ארצו? אצל אומות העולם הארץ נקראת ‘מולדת’ – היא הולידה אותם. כל עם מסתכל במבט לאחור ומבין כמה היה לו טוב ונעים בארצו: ‘כאן סבא שלי גדל’ ו’כאן אבא שלי נטע עץ'” וכן” אנו נלחמים על הארץ שלנו כי אנו נלחמים על המולדת” על אמא אדמה; העבר החוויתי הוא הכוח המניע. אם זה אכן המבט ניתן להבין את המרגלים. המרגלים מביטים על ארץ ישראל והם לא רואים בה מולדת; מבחינתם עברם המשותף התגבש במצרים ולאחר מכן במדבר; נכון שאבותיהם אי-שם בעבר הרחוק ישבו פה בארץ; אך להם עצמם בזיכרון הקולקטיבי הקרוב אין שום חוויות משותפות מארץ ישראל להתרפק עליהם. כאן לא היה ביתם. ‘ניתנה ראש ונשובה מצרים’ – שם לפחות גדלנו; שם לפחות יש לנו זיכרונות נעימים יותר או פחות; למי יש כוח להילחם על כברת ארץ חדשה שכבר באו אחרים ותפסו אותה?
הם באמת צודקים! אבל הכיוון צריך להיות אחר: מיד אחרי תיאור חטא המרגלים הפסוקים מדברים על הבאת קורבנות לבית המקדש. הקשר שלנו לארץ ישראל איננו מבוסס רק על נוסטלגיה רגשית של עבר משותף אלא על עתיד” על בית המקדש. אנו קשורים לארץ הזו ונילחם עליה לא רק מפני ‘שכיף לחיות פה’; ‘כי יש פה אחלה נוף’ ובגלל ‘שכילד שכשכתי רגליים בכינרת’; אלא שבינינו ובין הארץ קיים קשר נשמתי עמוק שיופיע במלואו בעתיד” בבניין בית המקדש” בהקרבת הקורבנות.
