קדושת אדם” זמן ומקום

דבר ד’ המגיע אלינו השבת” פותח בסגנון מיוחד: “ויאמר ד’ אל משה” אמֹר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלֵהם”. “אמֹר – ואמרת”” אמור ושוב אמור” כפי שמביא רש”י כאן בשם חז”ל: “להזהיר הגדולים על הקטנים”. ביטוי זה שייך ליסוד ההדרכה החינוכית לכלל ישראל. במחציתה הראשונה עוסקת פרשתנו” בצורך להיות זהיר בשלמות סדר עבודת הקודש” בנוגע לקרֵבים ולמקריבים” עד כדי אזהרת הגדולים על הקטנים. “כי כל איש אשר בו מום לא יקרב”. אם אין נקיות ממומים במצב הגופני” מתבאר בדברי קודש של חז”ל בספר הזוהר” יש לחשוש למצב הפסיכולוגי הפנימי” בין במקריבים בין בנקרבים.
וכן בעניין הטומאה. הטומאה היא הפך הקדושה” כבירור שבספר הכוזרי” לעומת תפיסת הקראים שמחמירים בהלכות טומאה מתוך שהם עמי הארץ . בני ישראל לא הוזהרו על טומאה” וכל עניין הטומאה הוא בניגוד לקדושה – קדושת מקדש וקדשיו. טומאה היא מין טמטום” חולשה גופנית ונפשית. קדושה אינה חולשת מציאות אלא שלמות וגדלות מציאות” כדברי חז”ל “קדוש לעולם קיים” . לעומתה” הטומאה היא מיעוט מציאות ומיעוט בריאות. טומאה עומדת בניגוד לשלמות הפגישה במקור הקדושה “כי קדוש אני ד'” ” ומתוך כך נקבע העיכוב בפגישת הטמא במאכל קדוש ובמקום קדוש. גם מום הוא בניגוד לשלמות של מציאות שהיא קדושה.
מתוך שלמות שבעבודה בקודש וההקרבה בקודש” שבמחצית הראשונה של הפרשה” נמשך במחציתה השניה עניין שלמות הבריאות הישראלית שמתגלה בקידוש הזמנים. השלמות הכלל ישראלית משתכללת בשלמות היחידים העוסקים בעבודת הקודש. מתברר עצם מציאות קדושת ישראל על ידי נקיות מכל מום וטומאה. קשר האדם עם העולם הוא על ידי הזמן. לכן” משלמותו הציבורית וחיוניותו של כלל ישראל” נמשכת שלמות מציאותו בקידוש הזמנים. אחרי עניין “אמֹר – ואמרת” חינוך הקטנים על ידי הגדולים” עבודה לגבוה בשלמות בריאות ואמיתיות” ואחרי עניין סידור הזמנים ממקור התורה בכל פרטי הלכות קידוש החודש ודקדוקיהן” מגיעים לשלמות ביאתנו לארץ: “ושבתה הארץ שבת לד'” ” שמיטה ויובל. שמיטה ויובל מדאורייתא נוהגים רק כאשר מתקיים “וקראתם דרור בארץ לכל יֹשביה” ” “בזמן שכל יושביה עליה” ” כשכל ישראל” או לפחות רוב ישראל” נמצאים בארץ ישראל. שלמות האדם בבריאותו ממומים” מתגלה בשלמות האדם המקדש את הזמנים” ומתוך כך מגיעים לקדושת מקומנו” והקדושות האלה מתבררות ממקור התורה. קדושת הזמן נפגשת עם קדושת המקום על ידי קדושת ישראל .