יש מחקרים גדולים על רשימת תרי”ג המצוות” ביחס למידות. הסמ”ג כותב שגאווה היא איסור דאורייתא” כמו שכתוב: “ורם לבבך ושכחת את ד’ אלהיך” – היא איסור ולא רק מידה.
גאווה היא הדגשת האדם את צד ה’אני’. הרגשת והדגשת ה’אני’ מבפנים ומבחוץ היא הרגשה אגואיסטית הגורמת להרס” מקטינה ומצמצמת את ערך האדם. בגמרא נאמר: “אני בריה וחברי בריה” . רש”י מסביר: “אני” העוסק בתורה” בריה אני” וכן חברי עם הארץ” בריה הוא”. אנו מחולקים במדרגות” אך כולנו בריות של ריבונו של עולם. “כְּלַל עִנְיַן הַגַּאֲוָה הוּא מַה שֶׁהָאָדָם מַחְשִׁיב עַצְמוֹ בְּעַצְמוֹ” . הוא מחשיב את עצמו בתוכו שהוא חשוב מאוד” בעל כישרון” זריז וכדומה. אחרי שמחשבה זו נקבעת” יש תוצאות רעות מאוד. יש אדם האומר “אני אדם מכובד מאוד”” לכן עלי להתנהג באופן המתאים לכבודי. ויש שלהיפך” הוא מחליט להתחשב עם אחרים ולהתנהג בנימוסים” אך גם זה מתוך גאווה. יש כמה מדרגות בגאווה:
א.”הִנֵּה יִמָּצֵא גֵּאֶה אֶחָד שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ” שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא רָאוּי לִתְהִלָּה” – זאת ההנחה הראשונה – “וְהוּא מְיֻחָד וְרָשׁוּם בְּמַעֲלָתוֹ כְּפִי מַחֲשַׁבְתּוֹ”” כך צריכה להיות גם התנהגותו החברתית” “רָאוּי לוֹ גַם כֵּן שֶׁיִּתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ מְיֻחָד וְרָשׁוּם בְּכֹבֶד רָב”” ולא כאדם פשוט” “בֵּין בְּלֶכְתּוֹ” בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ” בֵּין בְּקוּמוֹ” בְּדִבּוּרוֹ וּבְכָל מַעֲשָׂיו”. הכל בכבוד ובכבדות.
ב. “וְיִמָּצֵא גֵּאֶה אַחֵר שֶׁיַּחְשֹׁב” שֶׁלְּפִי שֶׁהוּא רָאוּי לִתְהִלָּה”” כולם צריכים להכיר בזאת ולהרגיש זאת.
ג. הסובר ששום דבר אינו יכול לפגוע בו כי הוא מכובד לעילא לעילא” לכן “יַעֲשֶׂה מַעֲשִׂים כְּמַעֲשֵׂה הֶעָנָו”” במטרה להראות לכולם שהוא צדיק גדול” חסיד גדול ועניו גדול” וחושב בתוכו: “מה אתם אומרים על העניוות שלי?”
שאלה: אדם נפעל על פי פעולותיו. אם יתנהג בצורה זו” אולי יגיע בסופו של דבר להיות עניו?
רבנו: כן. אך כאן מתואר הקלקול שלו. דרך זו מסוכנת מאוד. עד שיגיע לענווה” יפגוש הרבה קלקולים” אשר עלולים להישאר.
שאלה: איך יתכן אדם “שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ” שֶׁכְּבָר הוּא כָּל כָּךְ גָּדוֹל וּמְכֻבָּד עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַכָּבוֹד שֶׁיִּתְפָּרֵשׁ מִמֶּנּוּ” וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ כְּלָל”?
רבנו: זו שטות וטפשות! גאה זה לועג לאנשים: מה חשוב לי אם מכבדים אותי או לא.
ד.יש בעל גאווה שרוצה שיכירו שהוא מכובד” “שֶׁיְּהַלְלוּהוּ כָּל הָעוֹלָם עַל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר הוּא חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ”” – לא שיש בו באמת אלא שהוא “חושב שיש בו”” וגם רוצה שייחשב לעניו גדול. הוא בעל גאווה בענווה שלו” מתגאה בענוותו. הוא מראה את עצמו עניו” אך לבסוף תתגלה האמת של ענוותנותו המזויפת הזאת.
ה. החושבים שהם יודעים את הכל” יש להם השקפות על הכל” בענייני פוליטיקה ועוד.
“ענווה גדולה מכולן” . הגדרה זאת קובעת בהדרכה המוסרית של האדם את הענווה כעיקר. משה רבנו הוא האדם היותר גדול בעולם” והוא העניו ביותר בעולם” “ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” ” מכל המין האנושי” מכל הענווים אשר יכולים להיות על פני האדמה. גאווה היא טיפשות. ולעומתה” כפי הגדלות האמיתית – כך הענווה .