וישקהו – פרשת וישלח

“וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו ווישקהו ויבכו”
בספר התורה נקוד מעל המילה “”וישקהו” ונחלקו רבותינו בהקשר זה” מה אירע בשעה שעשו נשק ליעקב.
“אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַכְּתָב רַבָּה עַל הַנְּקֻדָּה אַתָּה דוֹרֵשׁ אֶת הַכְּתָב. הַנְּקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב אַתָּה דוֹרֵשׁ אֶת הַנְּקֻדָּה. כָּאן לֹא כְתָב רַבָּה עַל הַנְּקֻדָּה וְלֹא נְקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב” אֶלָא מְלַמֵּד שֶׁנִּכְמְרוּ רַחֲמָיו בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה וּנְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יַנַּאי” אִם כֵּן לָמָּה נָקוּד עָלָיו? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ” וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ‘וַיִּבְכּוּ’? אֶלָּא זֶה בּוֹכֶה עַל צַוָּארוֹ וְזֶה בּוֹכֶה עַל שִׁנָּיו. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מַיְיתֵי לָהּ מִן הָכָא (שיר השירים ז” ה): צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן וגו'” . במדרש ספרי מופיעה עוד דעה: “אמר רבי שמעון בן יוחאי” הלכה היא” בידוע שעשו שונא ליעקב” אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה” ונשקו בכל לבו.”
רשב”י אמנם מסכים עם רבי שמעון בן אלעזר” ש’נכמרו רחמיו של עשו ונשקו ליעקב בכל ליבו'” אך נראה שהוא דעה שלישית” מאחר שאינו מביא ראייה מן הניקוד שעל האותיות. דרכו של רשב”י אינה להתבונן על החיים ולבקש להבין את פשרם במבט מלמטה למעלה. נקודת מוצאו שונה לחלוטין. הוא בא מן הסדר הפנימי הרזי שנגלה אליו ברוח הקודש או שקיבל מרבותיו בעלי רוה”ק” ומשם מתבונן על החיים” מלמעלה למטה. האמת הא-לוהית פרוסה לפניו” עוד קודם לכל המאורעות. לכן לשונו: “הלכה היא” בידוע שעשו שונא ליעקב”. הוא איננו לומד מהעובדה במציאות” כיוון שעובדות יכולות להשתנות. ההתרחשות עלולה להיות פרי של אינטרסים” או אירוע מקרי שאיננו משקף. אין הכרח שמה שקרה בפועל הוא המשך ישיר בתום לב מהכוונות האמיתיות. לכן נוקט רשב”י בלשון ‘הלכה היא’ כיוון שהלכה אינה משתנה לעולם” ש”זאת התורה לא תהא מוחלפת”. כך היא דרכה של תורת הסוד. הרז הוא הממשי” ואחר ידיעתו יש לבחון כיצד המציאות מסתדרת על פיו.
עשו איננו מייצג אדם פרטי בלבד” אלא ‘אידאה שמימית'” כלומר מהות רוחנית שורשית פועלת. אמנם באותה שעה ‘עשו של מטה’ נשקו ליעקב בכל לבו” אך רשב”י מברר שהיה זה חוסר נאמנות רגעי לשורשו הרוחני” ו’נכמרו רחמיו’. רחמנות זו” בניגוד לטבעו הרוחני” לא תתמיד. שלוש הדעות המובאות במדרש מודעות היטב לטבעו של עשו” והמחלוקת נסובה סביב מה קרה בפועל” וכיצד לדרוש את הניקוד. טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים” ומסוכנת לא פחות מן המלחמה הגלויה. בנתינתם טמון לעיתים מניע נסתר” או נוצר קירוב שיתברר כנזק. לא את כל הקלפים חושף עשו” ויש חשש שגם אלו שמראה אינם אלא הסוואה והטעיה.
בתוך בית ישראל נצרך אמון ביחסים” צריך ללמד זכות ולדון בעין טובה כיוון שהעצמיות הפנימית של ישראל טובה היא. אך ביחס לעשו ולזרעו המופיע כעמי המערב” גם כשהחיצוניות נראית מחבקת ומחייכת” השורש הרוחני הוא לא פחות מאשר הס”מ עצמו. כך כותב הכלי יקר על מאבקו של יעקב בשרו של עשו: “מלאך זה הוא סמא”ל שרו של עשו הנקרא סמא”ל עשו” כי כל חפצו וישעו” לסמא עיני האדם ולהכותו בעיוורון ולעשותו סומא מעין השכלי” עד אשר לא יוכל הרואה לראות במראות האמת” לבוא ולראות פני ה'” ולבוא בסוד ה’ ליראיו בסתרי התורה” כי ‘הוא השטן” הוא מלאך המות” הוא יצה”ר’ (ב”ב טז א)”.
רשב”י מצביע על השורש הבלתי משתנה הדוחף הכל. השורש הא-לוהי באופיו המהותי הוא שיצמח על כר החיים” ואין בענפים אלא מה שגנוז בשורש.
בשו”ת ‘אגרות משה’ כותב הרב משה פיינשטיין בהקשר לוַ?יִּ?שָּׁ?קֵ??ה?וּ?: “צריך לידע שהשנאה לישראל מכל האומות היא גדולה גם ממלכיות שנוהגין בטובה… דאף אלו שנוהגות באופן טוב שנאתן גדולה בעצם…”.
מאבקו של יעקב בשרו של עשו חורז את כל ההסטוריה” ובסופו יגבר יעקב. תפקידו הרוחני וההסטורי של עשו הוא להביא את ישראל לייעודם” ולנאמנות לסגולתם” מתוך ההתגברות על התנגדותו. להתנגדותו זרועות שונות: מדינית” דתית” אקדמאית” תרבותית” דיפלומטית” כלכלית וצבאית. כשישראל יתעלה ברוחניותו” ויסתלק מחסרונותיו” יסיים עשו את שליחותו הא-לוהית. “שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר”. כששחר גאולת ישראל עולה” צריך אני לומר שירה” שסיימתי שליחותי” ש”מיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו”