הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו. לפ’ כי תצא

“כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים”.
הרמב”ם במו”נ כתב כי טעם שילוח הקן הוא שלא תצטער ותדאג הציפור” בראותה גוזליה נלקחים לעיניה. לכן נצטווה האדם להניסה תחילה” שבשעה שעסוקה בבריחתה אינה רואה ומצטערת פחות. אך הרמב”ן חלק עליו” שלא מטעם הדאגה והרחמנות לציפור נצטווינו” אלא ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר” להדריכנו וללמדנו המידות הטובות.
ניתן להקשות על פירושי הרמב”ם הרמב”ן” שאם המטרה היא לרחם על הציפור או ללמדנו רחמנות” אם כך מראש שיצטווה האדם שלא יקח האדם את האפרוחים מאימם כלל” ולא תתגלה בו אכזריות אפילו במידה קלושה.
הגר”א מביא בשם הירושלמי פירוש שונה ועמוק מאוד לפסוק זה. בכל התורה מצאנו שכר אריכות ימים לשתי מצוות בלבד – שילוח הקן וכיבוד הורים. לפי שאין השלמות ניכרת ומצויה אלא באדם שיש לו שתי מידות הפכיות” מידת רחמנות ומידת אכזריות” הבאות לידי ביטוי במצוות הללו. אם נוהג אדם רק במידה אחת” טובה ככל שתהיה” אין הכרח לומר שצדיק הוא” שיתכן שכך הוא טבעו” ואין כאן עמל או התגברות. למשל אדם העוסק תדיר בעזרה ונתינה לזולת” עושה צדקה ומיטיב לכל” יתכן שכך גדל והתחנך” ואופיו נטוע בשורשו בחסד” אולם אין כאן עדיין ראיה” כי ממליך הוא את ה’ עליו. רק אדם היודע לחשוף בעת הצורך ולכבוד ה'” גם מידה הפכית לטבעו” מוכח כי צדיק הוא.
לכך נתן ה’ יתברך לישראל מצווה שיש בה רחמנות גדולה” כיבוד אב ואם. שכשבאים הוריו לידי זקנה” עלולים להזדקק לעזרה מרובה הדורשת טרחה והוצאות גדולות” הנמשכות לאורך שנים. ובזאת נבחן האדם” האם ניגש הוא לקיים מצווה זו בהארת הפנים” בזריזות” בהשקעה” בשמחה ובאמפטיה מתוך בהכרת הטוב.
לעומת כיבוד הורים” נתן ה’ לישראל מצווה שיש בה מידה הפכית לחלוטין – של אכזריות. ככתוב בזוהר חדש ” שבשעה שנוטל הבנים ומשלח האם” לפעמים הולכת האם מחמת צער ומטביעה עצמה במים. לכן דווקא בשתי מצוות אלו נזכרת אריכות ימים” לפי ששני קצוות אלו הם ביטוי לעבודה תמה שבה נשלם האדם. לכן “האומר על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו… חד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות” ” שבאמת אין זה רחמים” רק שכך גזר ה’ יתברך.
ועתה מובן מה שנאמר לאברהם בעקידה” “כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי” . שיש לשאול מהו לשון” “עַתָּה יָדַעְתִּי”” והלא היה צדיק גם מקודם? אלא שקודם לכן היה רחמן מאוד” שהיה מכניס אורחים” גומל חסדים ומקרב רחוקים” אך המידה של האכזריות לא היתה ניכרת בו” ולכן היו אומרים שאברהם איננו צדיק גמור. אבל בעקידה” שיראתו הביאה אותו לכלול בהנהגתו גם את המידה ההפכית” נתגלה כי קומתו הרוחנית שלמה וכוללת כל הגוונים” ניכר כי צדיק גמור הוא.
בפירוש הגר”א יש עיקרון רוחני חשוב ביותר. המלכת ה’ בעולמו דורשת מהאדם להתגדל להנהגה שאיננה בהכרח טבעית ונוחה לו. שלמות האדם מופיעה בהתבטלות לרצון ה'” ומתוך הכרה שרגש טבעי אסור שיעכב את תיקון העולם. המצוות מחוללות השפעה בשורש החיים על כל היש” ואין זה מוסרי לאבד השפעת טוב א-לוהי מן המציאות בגלל רחמנות טבעית.
דוגמאות נוספות לעיקרון זה. הציווי “וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ” ” “שלא נעזבנה לזולתנו מן האומות” ” ודאי דורש מן האדם להתגבר על הרחמנות המעכבת את מלחמת המצווה ואת העתקת משפחות הפולשים למקומם הטבעי. פעם הייתי בברית מילה שבמהלכה האם הרחמנייה לא הפסיקה להתייפח ולבכות על תינוקה. בסיום ניגשה שמחה בבגדי חג לסעודת המצווה.
ברחמים הטבעיים על ילד שמפריח בלון תבערה” מקופלת אכזריות על תושבי הדרום. קצף א-לוהי יצא על שאול שריחם על אגג ועל הצאן והבקר במלחמת עמלק” ואכן משפחה שעיבר אגג בשעת שביו” יצא המן האגגי צורר היהודים .
“לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחֹת בַּלְאֻמִּים. לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל. לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָ-הּ” . רוצה לומר שאע”פ שעם ישראל חסידים הם” כאשר יעשו נקמה ומשפט בגויים” שהיא מידה הפוכה לטבעם” הדר גדול הוא להם.