אל תפסול ואל תלעג

ב”ספר חסידים” לרבי יהודה החסיד (חי באשכנז ונפטר לפני כ-800 שנה) מובא: “מעשה באדם אחד שהיה רועה בהמות ולא היה יודע להתפלל” וכל יום היה אומר: ‘רבונו של עולם” גלוי וידוע לפניך שאִלו היו לך בהמות ונותנן לי לשומרן – לכל אני שומר בשכר [= תמורת תשלום]” ולך הייתי שומר בחינם” כי אני אוהב אותך’. וישראלי היה. פעם אחת היה הולך תלמיד חכם אחד לדרכו ומצא את הרועה שכך היה מתפלל. אמר לו: ‘שוטה” אל תתפלל כך’. אמר לו הרועה: ‘היאך אתפלל?’. מיד לימד לו תלמיד-החכם את סדר ברכות וקריאת שמע ותפילה” על מנת שלא יאמר עוד מה שהיה רגיל לומר. לאחר שהלך אותו תלמיד חכם” שכח הרועה כל מה שלימד אותו” ולא התפלל. וגם מה שהיה רגיל לומר היה ירא לומר” מפני שאותו צדיק מנע ממנו. ראה אותו תלמיד חכם בחלום הלילה שהיו אומרים לו: ‘אם לא תאמר לו שיאמר מה שהיה רגיל לומר קודם שבאת אליו ואם לא תלך” תדע הרעה אשר תמצא אותך” כי גזלת לי אחד מן העולם הבא’. מיד הלך ואמר לו: ‘מה אתה מתפלל?’. אמר לו: ‘לא כלום” כי שכחתי מה שלִמדתני וגם צִויתני שלא לאמר: ‘אם היו לו בהמות”. אמר לו החכם: ‘כך וכך בא אלי בחלום. אמוֹר מה שהיית רגיל לומר!”.
סיפור זה מוזכר כאחד ממקורות ההשראה של הסיפור החסידי המאפיין את התנועה החסידית מיסודו של הבעש”ט (הבעש”ט נולד כ-500 שנה לאחר פטירת רבי יהודה החסיד!). המעשה ברועה הבהמות דומה לסיפור על הרועה שלא ידע להתפלל במילים אלא חילל בחלילו.
אבל” סיפור זה בא ללמדנו גם מוסר והשקפה חינוכית: אל תבטל את מה שהזולת עושה” אפילו אם זה נראה בעיניך חלקי וחסר” ואפילו אם זה מעורר גיחוך. גם אם כוונתך לסתור על מנת לבנות” אל תסתור” כי מי מבטיח לך שהבניין החדש שאתה מבקש להעמיד יחזיק מעמד. שמא את הישן תצליח לסתור” אבל את החדש לא תצליח להעמיד. לכן” אל תזלזל” אל תבטל” אל תפסול ואל תלעג. תלמיד החכם הצליח לשכנע את הרועה שלא יתפלל בנוסח מגוחך אבל לא הצליח להחדיר בו נוסח חלופי. כך נותר הרועה ללא תפילה.
יש לכך דוגמאות לרוב בחינוך ילדים. לא אחת הילדים מתרשלים במלאכתם ומבצעים רק את חציה: חצי נטילת ידיים” חצי ברכת המזון” חצי שמונה-עשרה” חצי שטיפת כלים” חצי סידור החדר” חצי הכנת שיעורי בית” וכדומה ועוד. אסור שתגובתנו תהיה בנוסח: “חצי לא שווה כלום”. חצי אמנם איננו שלם אבל חצי שווה חצי. לפעמים” הילדים עושים את מלאכתם בצורה המעוררת לעג. עקום” הפוך” לא רציני. גם אז אין לבטל ואין ללעוג. יש יצר הדוחף להתנפל על הילד ולזעוק: “אתה עושה צחוק מכל העניין. זה לא שווה כלום. או שתעשה ברצינות או עדיף שלא תעשה בכלל”. “אם אתה מתפלל ככה” עדיף שלא תתפלל…”. כנגד תגובה כזו כתב רבי יהודה החסיד את המעשה ברועה הבהמות.
מתוך מבט חינוכי תגובה כזו היא פסולה” מפני שהיא סותרת את הקיים ואינה מבטיחה את השלמתו. היא מרוקנת ואיננה ממלאת. לכן” היא עלולה לגרום לנסיגה בלבד. אין צורך לפסול את הקיים על מנת להתקדם. המניע להתקדמות אינו צריך להיות הזלזול בקיים אלא השאיפה לשלם. כך שגם אם לא תושג ההתקדמות כמצופה” או שההתקדמות תהיה זמנית ולא תחזיק לאורך שנים” לא נפסיד את המועט. הילד יוכל לחזור למצבו הקודם.
מתוך מבט אמוּני” רבי יהודה החסיד מבקש ללמד אותנו שלכל דבר יש ערך. אפילו לְמה שמעורר אצלנו לעג. וכך לימְדנו מרן הראי”ה קוק: “הצד החיצון שבאמונה יש שהוא מתגלה בצורה נלעגה” ומכל מקום אור ד’ שוכן בה. מקומות נלעגים למראה עיני האדם ישנם בכל הטבע והמציאות. אבל אין הלעג בא כי אם מקוצר ראוּת וממיעוט ההשגה של השיגוב שיש בכל דבר קטן וגדול יחד” (מידות הראיה” אמונה יט). מה שנראה הדבר בעיניך נלעג וחסר ערך נובע “מקוצר ראוּת”” מחוסר יכולתך להבחין בדברים קטנים. אתה מתרשם ממה שגדול” ואינך מסוגל לחשוף נקודות זעירות. לכן” אתה מבטל ומזלזל. הרב מתייחס בדבריו לביטויים שונים של אמונה פשוטה ודתיוּת” שלעיתים מעוררים לעג אצל מי שהורגל בחשיבה אמוּנית יותר מעמיקה ובאורח חיים דתי יותר נעלה. אשריך שזכית לעלות ולהתעלות” אבל אל תביט מלמעלה מתוך בוּז על כל מה שתחתיך.
הדרכות אלו יפות ביחס לכלל התופעות שאנחנו פוגשים בחיים” והן חיוּניות ביותר בחינוך ילדינו. הילדים מתקדמים בצעדים מדוּדים בעיצוב עולמם הרוחני והנפשי” מתנהלים לאיטם” לכן החלקיוּת היא אופיינית להם. אל תזלזל.