פרשת “מטות”
על הנדרים
שני ‘חידושים’: התגלות החוק האלוהי ואפשרות הסובייקטיביות
“ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ :
ג אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ”
כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”
זהו הצווי הראשון הפותח את פרשת “מטות”. בקריאה ראשונה אי אפשר שלא להיות מופתע. אכן” הקטע הזה טוען דבר פשוט וברור מאליו. אם נודרים נדר לפני ה'” נראה ברור שמחויבים לקיימו. מדוע התורה צריכה לאשר זאת! ויתרה מכך” לפתוח אישור זה ע”י ביטוי כל כך מוחלט ” זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ ” ” וכנראה שצריך להוסיף : זה הדבר שה’ “בכבודו ובעצמו” צווה.
אמנם” כדי להבין את צורך האישור הזה” עלינו לחזור לעקרון של מערכת חוקים הבאה לנו כהתגלות מן השמים. באמת” זאת מערכת חוקים חיצונית לתודעה האנושית והיא למעלה ממנה ((heteronomy. החוקים האלה מחייבים אותנו בחיים. המערכת הזאת היא “חידוש” לאנושות” כלומר קטגוריה חדשה לחלוטין בתולדות התודעה המוסרית. אם כן מעכשיו” ניתן לחשוב שכל מצווה או חיוב נוסף שהאדם יקבל על עצמו” מאיזו סיבה שהיא” יחשב כלא נצרך כי הוא מיותר” ולכן ללא שום תועלת. חוק שניתן לנו בהתגלות יהיה מעצם הגדרתו מושלם ולא יתן מקום לשום הוספה של משמעת (מצווה) אחרת. התורה בעצמה מדגישה לנו זאת בדברים :” אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת” לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ “.
למעשה” האופי השלם והממצה של חוקי התורה מתייחס לחובות (המצוות)- החיוביות והשליליות – שחוק ה’ דורש מאתנו. החידוש” כלומר הקטגוריה החדשה שהופיעה בזמן התגלות התורה” היא שתוכנית הבורא תתגלה לאדם. ברמה זו” לא ניתן להוסיף שום חיוב הנובע מגישה אישית- סובייקטיבית.
למרות זאת” בתחילת פרשתנו” התורה מאפשרת מציאות של נדרים ושבועות : במקרה ואדם מוסיף משהו” והוא נודר נדר או שבועה הוא חייב לקיים אותם.
מדוע?
פרשתנו מלמדת אותנו ש”הזהות הישראלית” אליה פונה החוק האלוהי” אינה דבר קבוע וסטטי ללא שינוי. היא גם לא העתק יחיד לכולם” המוגדר באופן מתמטי ללא יחס לאישיות הפרטית של כל אדם ואדם. כמו שהאנושות מחולקת ומגוונת לשבעים סוגי ציביליזציות (סוגים שונים של אופי האדם)” כך גם עם-ישראל מגוון ומחולק לפי מטות-שבטים” קהילות ומשפחות” ולכל אחד אופי המיוחד לו. לכן הפסוק הראשון בפרשה פותח ב”וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”.
משמעות הציווי הזה היא קודם-כל לאפשר יכולת שמירה של אמיתות המוסר התורני” יחד עם יכולת של התפתחות אישית וחופשית של כל אדם המחפש צִדקות וקדוּשה.
אומנם המסורת רואה בזה מטרה נוספת : ההתחייבויות הסובייקטיביות שׁכּל אדם מקבל על עצמו” מעבר למצוות הבורא” צריכות להשתייך לקטגוריות מסוימות הקשורות לאופי האישי שלו או של השבט” כי יש אופי מיוחד לכל שבט ולכל אומה. לכן ראשי המטות (והקהילות) יכולים לדון על הנדרים או על השבועות ולהחליט על התוקף שלהם. בתלמוד” ההלכה היא שבית-דין מוסמך או אפילו חכם מוסמך אחד” יכולים להתיר או לבטל נדר או שבועה.
אם כן ניתן לראות שהמצוות שומרות על מערכת החוקים” ומעבר למערכת המשפטית האחידה לכולם ” הנדרים והשבועות מאפשרים התאמה אישית במסגרת המוסר הנדרש מהתורה.
שירה יהודא חי
על פרשת מטות
מוסר התורה ומערכת החוקים
נתן ה’ בהתגלות מן השמים.
על אדם החי בעולם
לקבל ולבצע אותם.
“אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם”
אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת”
לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ ” .
אם כן למה מותר להוסיף איסורים” נדרים ושבועות?
ולמה חייבים לקיים אותם כמצוות?
” זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’
אִישׁ כִּי יִדֹּר… כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה” .
כל אדם” כל שבט וכל עם”
יש לכולם – אופי מיוחד בנפשם .
בנוסף לחוקי קבועים מן השמים”
מותר להוסיף מִנהגים ונדרים”
אך גם מותר לראשים ולחכמים – לבטלם.
המסגרת המשפטית והמוסרית” היא אחידה לכולם”
אפילו אם יש אפשרות להתאמה אישית לכל אדם.
