בקשתם של בני גד ובני ראובן” “אל תעבירנו את הירדן”” נחשבה על ידי משה ל”תרבות אנשים חטאה”. מה היה חטאם בבקשה זו? לכאורה” החטא היה שלא רצו לעבור את הירדן ולהתיישב בארץ ישראל המערבית” אבל העיון בפרשה מראה לנו שלמשה לא היתה בעיה היכן יתגוררו שני השבטים” שהרי לבסוף התאפשר להם להתיישב בארץ הגלעד – ואם כך מה היה חטאם? לא לחינם מספרת לנו התורה: “ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד”” מפני שעובדה זו היא שגרמה לבקשתם של שני השבטים שלא לעבור את הירדן” ועל כך היתה הקפדתו של משה. כל כך למה? בני גד ובני ראובן היו מסודרים מבחינה כלכלית. באותה העת היה עם ישראל באמצע הדרך” בדרכם לארץ ישראל” ועוד לא הגשימו את כל שאיפותיהם” אבל כל זה כאילו לא נגע לשני השבטים. הם היו עסוקים בדאגה לעתידם הכלכלי תוך התעלמות מהיעוד הכולל של האומה. תופעה דומה לזו מתרחשת בתקופתנו שאותה ראה הראי”ה מראש וכתב עליה בספרו “אורות” (עמ’ פד): “השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה” תקטין את הנשמה ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ” השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע”. התהליך הזה של נטישת האידיאלים האישיים והלאומיים” בעבר ובהווה” הוא תוצאה של שקיעת האדם בהישגים חומריים ורדיפה אחר שפע חומרי.
רכישת רכוש כשלעצמה אינה שלילית” יש לבחון אותה לטוב או לרע על פי שני מדדים: איך העושר הגיע לאדם” ולאיזו מטרה הוא משתמש בו. שהרי אבותינו אברהם יצחק ויעקב היו בעלי רכוש רב כמו שכתב הראב”ע (שמות כא ב) “ומקנה רב היה לאברהם גם ליצחק גם ליעקב”. והעושר הרב לא זו בלבד שלא פגע בעולמם הרוחני והמוסרי אלא אף סייע להם לעבוד באמצעותו את ה’. גם ריה”ל בספרו הכוזרי (מאמר ב ג) סובר ש”מיעוט רכישת קניינים אינו עבודת האלוקים אצל מי שהרכישה מזדמנת לו בלא יגיעה ואינה מבטלת אותו מלימוד החכמה ומן המעשה הטוב” ובייחוד אם אדם זה מטופל בבנים” ומאוויו להוציא ממונו לשם שמים”” להפך” כותב ריה”ל” “לאיש כזה ריבוי הרכישה נכון יותר”. לא כך נהגו בני גד ובני ראובן בעושרם ונתקיים בהם הכתוב: “עושר שמור לבעליו לרעתו”” כי העושר שלהם היה הסיבה לכישלונם. וכך תיארו זאת במדרש (תנחומא מטות ח): “וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה” והיה להם מקנה גדול” וחבבו את המקנה” וישבו להם חוצה לארץ ישראל” לפיכך גלו תחלה מן השבטים” שנאמר ויגלם לראובני ולגדי (דה”א א” ה כו)” [מי גרם להם” על שהפרישו עצמן מן אחיהם בשביל מקניהם” ומנין? ממה שקראו בענין: ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד]”. ההסתנוורות שלהם מהעושר שיבשה אצל שני השבטים את סדרי העדיפויות שלהם” ועל כך אמרו חז”ל: “לב כסיל לשמאלו – אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר” שחבבו את ממונם יותר מהנפשות” שהם אומרים למשה: ‘גדרות צאן נבנה למקננו פה’ תחילה” ורק אח”כ מוסיפים: ‘וערים לטפנו’. אמר להם משה: (דבריכם) אינם כלום” אלא עשו את העיקר תחילה: ‘בנו לכם ערים לטפכם’ ואחר כך: ‘וגדרות לצאנכם'”. העדפת הרכוש על הדאגה לטיפול בבנים” היתה כשלון אישי של שני השבטים” אבל לא זה מה שהטריד את משה” הדאיגה אותו הסכנה ברמה הלאומית שעלולה לגרום התנהלות זו של שני השבטים. הוא ראה כאן תחילתו של תהליך התנתקות” כשלחלק מן העם לא איכפת מה מתרחש לחלקו האחר” כשהחלק המבוסס של העם מרוצה מעצמו בתחושה ובאשליה שכאילו פתר את בעיותיו הוא” יש לו מקנה רב עצום מאוד” יש לו ארץ מקנה” ‘אנחנו ב”ה מסודרים” מה לנו אחריות לאומית” אל יטרידו אותנו בנטל שותפות גורל של העם היהודי” אני את נפשי הצלתי” ועל כן טוב לנו שאנחנו פה והם שם’. זו היתה ההתנתקות של בני גד ובני ראובן והיא דומה להתנתקות המתרחשת כיום בחברה הישראלית” אם זה באי-האכפתיות של תושבים מבוססים” ממאות הקאסמים שנחתו יום יום על שדרות” או באדישות לסבלם של עקורי גוש קטיף או למצוקתם של שאר החלכאים והנדכאים. מאפשרות כזו חשש משה כשבאו אליו בני גד ובני ראובן ואמרו לו: “אל תעבירנו את הירדן”. בבקשתם זו ראה משה סכנה של קרע בעם” שכן היא תשפיע לרעה על האחווה והערבות ההדדית בין כל חלקי העם” ועל זה הוא הוכיחם. רק אחרי ששני השבטים התחייבו בפני משה: “לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו” ועוד הוסיפו ואמרו: “נחנו נעבור חלוצים”” בהצהירם אמונים לאחדות העם” הסירו כל חשש מכוונת ההתנתקות ותחלואיה. רק אחרי התחייבות זו הסכים משה לאפשר להם לאחר שימלאו את התחייבותם זו להתיישב לבסוף מעבר לירדן.
