האם יש טעם להמשיך לעסוק במאבק” האם המצב הוא לא דיי אבוד?!

לשאלה זו שתי תשובות. האחת יוצאת מנקודת ההנחה של השואל שמבחינה ריאלית של המציאות הוא אמנם צודק. השניה מפקפקת בשאלה מהי הריאליות האמיתית. אף לא אחת מהן אינה עוסקת במה שעתיד להיות אלא בניתוח היחס להווה.
1}התנהגות ריאלית במצב סכנה ליקר לך.
גם אם אכן צודק האומר שהסיכויים שנצליח מועטים- זו הדרך לפעול. כאשר אדם ריאלי נתקל במצב שבו היקר לו נתון בסכנה” הדרך הנכונה היא להתייחס לסיכויים המעטים” כדבר היחיד שקיים וכך לפעול. כך ינהג אדם כאשר מודיעים לו שלאמו יש סיכויים מועטים לחיות אם תעבור ניתוח מסוים. הוא ישקיע את כל כוחו בניתוח זה” ולא -יעסוק גם בבחירת חלקת קבר טובה” או יכין את אחיו שהוא כעת במקום ההורים. כך ינהג מפקד טוב כאשר ניצב בפני קרב חשוב מאוד אמנם בעל סיכויים מועטים לנצח. כאשר קהלני עמד בפני כוחות עצומים וסיכוייו היו מועטים. הוא החדיר בחייליו אמונה שינצחו ולא עסק בשאלה מי יפנה את החללים או ימלט את הנותרים. רק כך אפשר לנצח את המחלה או את הקרב כאשר מאמינים שמנצחים. זו לא ידיעת העתיד אלא ידיעת ההווה שיש ביכולתנו לשנות. התמקדות בסיכויים האחרים והתעסקות מרובה בהם גורמת בדרך כלל לחוסר אימון בניצחון וממילא לפעולה בהתאם. זו כמובן אמירה כללית ויש לה הרבה גוונים שלא נכנסתי אליהם. [כמובן שאם ברור שאין כלל סכוי צריך לעסוק ברצינות במילוט” אבל מפקד אמיץ לא ממהר להחליט שאין שום סיכוי {ואנו רחוקים ממצב זה}” ובמיוחד כאשר הסיכון שנובע מהיאוש” הינו גורלי מאוד לעתיד המדינה].
2]התנהגות ריאלית בממוש חזון
כאשר אדם שותף לישומו של חזון גדול” למהלך גדול וצודק” הוא יודע שא”א להתחיל מהלכים כאלה רק בתנאי שיהיו סיכויים טובים להצליח בכל שלב. כאשר שרנסקי וחבריו התחילו בדרישתם לשוב לציון הסיכויים שיצליחו במאבקם באימפריה הסובייטית היו קטנים. אולם הם ידעו שזה מהלך גדול שחייב לנצח. הסיכויים שהם עצמם יזכו לזאת” או בכלל יזכו להמשיך לחיות לא היה גדול” אולם כאשר אתה שותף לחזון גדול אתה כלל לא שואל זאת. כך נהגו החשמונאים שאת לקחם אנו מאמצים אל לבנו כל שנה מחדש ואור זה מאיר את חיינו. כאשר בעליות הראשונות עלו וחלמו על מדינה הסיכויים שלהם להצליח בזמנם היה קטן מאוד. כאשר התחילו ליישב את הנגב הסיכויים היו פחותים בהרבה מהסיכויים שלנו כעת. אולם חזון לא נמדד בסיכוייו העכשוויים. אדם צריך לעשות את שלו” לצרף את פועלו למהלך גדול” לצרף אבן לאבן ומכולן יחד יבנה הבנין. אם כך כאשר מתחילים בחזון” על אחת כמה וכמה כאשר ממשיכים בחזון אלא שנמצאים במצב טוב אלא שסכנה מאיימת עליו. אנו צריכים לעשות את שלנו ולהמשיך לנטוע ולבנות ללא השאלה מה יהיה. כך נוהג אדם נורמלי כאשר הוא עוסק בחזונו. רק כאשר יש לחזון חיילים כאלה ששום סיכון ושום כשלון לא מרתיעם והם שוב קמים לאחר שנופלים” ואינם נרתעים משום מאמץ וסיכון- רק כך חזון יכול להתממש.
[מה ההבדל בין 1 ל2-? בשתי הגישות מתואר אדם ריאלי שכאן לא שואל את שאלת הסיכויים. אולם הגישה הראשונה עוסקת במצב שהתרחש ואדם נקלע אליו” כיצד הוא פועל כדי לצאת ממנו. אדם ריאלי לא נכנס מראש למצב כזה. אולם כאשר מדובר בחזון הרי שנכנסים מראש למצב אף שיש לו רק סיכויים מעטים לנצח. וזו הגישה השניה. כל שכן כאשר אתה עוסק בחזון שאתה נמצא כבר בתוכו ויש סכנה שמאיימת עליו].
3]מהי ריאליה
כל האמור לעיל יוצא מתוך נקודת הנחה של ניתוח הנתונים” המראה שאכן הסיכויים מעטים. מי אמר שאכן התייחסו לכל הנתונים הרלוונטיים. האם נכון להסתכל רק על השאלה האם הכנסת והממשלה החליטו” האם הצבא מוכן. מי אמר שרק אלו הגורמים המשפיעים” ורק נתונים אלו קובעים את התשובה לשאלה: מהי ההערכה המציאותית? נקח כמשל את השאלה: האם ההחלטה להקים את המדינה היתה החלטה לא ריאלית? תשובה לשאלה זו תלויה מאוד בשאלה איזה נתונים נלקחים בחשבון. אם הנתונים הרלוונטיים להצלחה במלחמה הם מספר הלוחמים” כמות כלי הנשק ואיכותם” מספר הצבאות” הרי שזה היה בלתי ריאלי לחלוטין. אולם בשדה הקרב שאלות כגון: המורל” הנחישות” האומץ” האמונה בצדקת המאבק” הרעות” התושיה ובקיצור ”יתרון המשאב האנושי”” הנם חלק משמעותי מהנתונים שצריך לקחת בחשבון. מי שלא לוקח אותם בחשבון לא מתייחס נכון לריאליה. גם היום אנו צריכים לשאול את עצמנו איזה נתונים אנו לוקחים בחשבון. בנוסף לכך צריך לשאול לא רק מהם הנתונים” אלא גם הפירוש הנכון שלהם. אנשים מאמינים יודעים שמי שבאמת מנהל הכל על פי חוקים פנימיים של המציאות- הוא הקב”ה. חוקים פנימיים אלו קובעים את המציאות באמת. כל החוקים החיצוניים הם רק הוצאה לפועל של העולם הפנימי. ולכן הפרשנות של כל המאורעות והנתונים שאנו רואים צריכים להתפרש על פי העולם הפנימי. אנו היום יודעים מה באמת קבע את יצ”מ או להבדיל את החורבן. אולם סביר להניח שאנשים ריאליים אז” חשבו שגורמים שונים לחלוטין קבעו את אותה מציאות של יציאת עם מבית עבדים או חורבן המקדש. על פי אותה השקפה ריאלית חרדו כל ישראל מפני גולית חוץ מדוד שידע שהריאליה היא לקחת בחשבון גם את הנתונים הפנימים של המציאות. ואותם ”ריאליים” היו בטוחים בזמן מרדכי” שהתנהגותו הבלתי אחראית מובילה לאסון… אנשים מאמינים יודעים שלפעמים מה שנראה לנו כצרה שאין מנוס ממנה בעצם היה הגאולה שהתקדמה בתחפושת. כך היה בגזירות אנטיוכוס שהם חוללו מהפך שהוביל לתשועה גדולה. כך היה לפני ששת הימים שחשבו שנצבים לפני צרה גדולה ובעצם הכל היה ממש לצורך הגאולה. א”כ בזמן הגאולה כשרואים צרה גדולה” מי אמר שהפרשנות הסבירה היא שהולך להיות רע אולי הולך להיות טוב?!
שמא תאמר אולי כבר נגזר בשמים? קודם כל מי אמר” מדוע שנתייחס לזה כנתון רציני. אולם גם אם בשמים נגזר רע ובאמת הפרשנות הנכונה היא שצריך לצפות לשלב רע- הרי ”אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע מהרחמים”. בעצם יש במאמר חז”ל זה התמודדות עם שאלת הריאליה. מצבים שמבחינה ריאלית אין סיכוי: חרב חדה כלומר שאין כאן שום מניעה מצד המבצע. אין גם שום סיכוי שמישהו יתערב כי ”מונחת על צווארו” – ואעפ”כ אדם יודע שהריאליה כלומר המציאות באמת עדיין לא חסרת סיכוי כי הגורם המציאותי הגדול ביותר עדיין לא אמר את דברו. אנו רחוקים מחרב חדה שמונחת על צווארו ולכן אין סיבה שנתייאש לא רק מן הרחמים” אלא גם מן המעשים.
לסיכום: אם נצרף את שלשת הדברים יחדיו הרי שזה בהחלט ריאלי במצבנו- לצאת מתוך עמדה שהיו לא תהיה. כלומר להתייחס לאותם סיכויים [רבים או מעטים] שנצליח במאבק- כמציאות העיקרית שעומדת בפנינו” ולעשות את כל המשתמע מכך. העיסוק בשאלת ביטוח החיים צריכה להיות באופן המצומצם ביותר ורק ממש מה שהכרחי כעת.
באמונה ננצח
מנחם מן.