ויקהל משה

“רבותינו בעלי אגדה אומרים” מתחילת התורה ועד סופה” אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זו בלבד” : “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. פרשה זו נאמרה למחרת יום הכפורים כשירד משה מן ההר ” לאחר שנתפייס הקב”ה על חטא העגל.
הקדמה. ישנה מדרגה רוחנית” הנקראת ‘כל ישראל'” ובה ההתייחסות אל ישראל היא לא כאוסף של פרטים” אלא כמציאות אחדותית אחת. כשם שכל איברי הגוף מתאחדים ע”י הנפש לאורגניזם אחד חי” כך גם באומה הישראלית מהווים היחידים איברים לנשמה כללית המופיעה דרכם” ‘כנסת ישראל’.
החטאים אינם מתייחסים אל הכלל” אלא רק אל היחידים. בכללות ישראל לא רק שאין החטא נוגע” אלא גם אין כל שליטה לרע” “כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ” . החטא דומה ללכלוך הנדבק מבחוץ” כיוון שהמהות הפנימית” כולה טוב אלוהי עצמי . התשובה היא נאמנות מחודשת של בחירת היחידים אל טבע האומה הקדוש.
“א”ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה” שנאמר ‘מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם'” . מכוח הנפילה בחטא העגל למדים שאין להתייאש לעולם מן התשובה. אפילו אם חטאו ציבור אומרים להם לכו אצל ציבור . לכו ועשו מעשים החושפים את טבע קדושת הכלל” ובזה יתכפר החטא. על כן מיד עם ירידתו מההר” “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. כשישראל מתאחדים” מעלתם הרוחנית באה לידי גילוי. וכיוון שהחטא אינו נוגע לכלל” מתראה הדבר ש”ועמך כולם צדיקים”.
במעמד שבו הקהיל משה את כל עדת ישראל” ציווה עליהם שתי מצוות השייכות אף הן למדרגת כלל ישראל” שבת ומעשה המשכן. “תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי” אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא” רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְכֻלָּן יֵשׁ בֶּן זוּג” וְלִי אֵין בֶּן זוּג. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא” כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ.” כיוון שבשבת קודש” מתאחדים בני ישראל יחד באחדות הלבבות” בעבודה משותפת באהבת אחים” על ידי זה נהיה בן זוג לשבת. היחיד” אין בכוחו להגיע לבדו לדרגת בן זוג לשבת. רק מכוח כנסת ישראל זוכה היחיד להשיג את מדרגת השבת” והוא מתכלל בה מכוח אחדות בני ישראל.
גם המשכן נבנה מכוח כלל ישראל” שהביאו כולם את תרומתם למשכן. ולא ניתן לאף נדיב לתת את כל הנדרש לעבודתו” אלא נתן כל אחד מישראל חלק שווה – מחצית השקל. באופן זה הקרבנות נקנים מכספי כל הציבור” ובזה מתאחדות כל נפשות ישראל לכדי נפש אחת המקריבה קרבן ומקטירה קטורת.
בכל דור ודור צריכים היחידים לשאוף להתאחד ולעשות כל שביכולתם על מנת לאפשר לקדושת כלל ישראל להופיע. “והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי” בצרורא דלעילא דביה חיי כולא” הוא יסוד נשמת הצדיקים” המתהלכים לפני האלהים” ומתענגים על ד’.” “שכל שיהיה רצונו יותר חזק להכלל בנשמה הכללית כה תאיר בו באור קדשה” וכל מה שיכיר יותר את ערכה ואת גדריה” לפי אותה המדה תתרחב אצלו ותופיע עליו בשלל צבעים נפלאים של אורות קודש” עשירי גוונים” להרבות לו עצמה וחדוה” גדולה ותפארת.”