קיץ 77′ (כחצי שנה אחרי השחרור)
הילת השחרור ושפע תנחומיו התפוגגו כליל מלפיתתה הגסה של שגרת החולין ” עד ששב כוחי כאחד האדם . סדרן העבודה עט עלי כמוצא שלל רב ושיבץ אותי בבור החליבה. שלוש שנים שנעדרתי מכאן. למעט כמה גיחות קצרות לצורך מילוי מקום . הפרות החולבות בגרו.
רקפת היחסנית” התיישבה בדעתה מאז ימי נעוריה ועתה היא תזזיתית פחות” הזדככו דמיה. חלבה שופע וקוצף בצנצנת הזכוכית” מסעיר בה גלים” ומרתק אותי למנות פעימות זרימתו. 5 ליטר 6… “10… 15… 20 כבר הגיעה עד כתפי אמהּ ולא ירחק היום שתשבור את שיאה.
כלנית “באה בימים”” צמוקה ונוטה לארץ. דומה שחודשיה ספורים וקצהּ קרב” עיניה חכמות. הרבה ראתה בימי חלדה. “בישישים חכמה”.
רווית” עדיין מובילה את בנות-“דרום מזרח” חברותיה” בדרכן אל מכון החליבה” עדיין לא איבדה את מעמדה לטליה שנושפת בעורפה וטוענת לכתר.
וילהלמה סוררת כדרכה” קצרת רוח ונקמנית. פגיעתה רעה ורק אמיצי רוח יעיזו להלביש את הגביעים על עטיניה.
והנה תלמה המעודנת שעטיניה נקיות תמיד. לא מתפלשת בזבל המימי כחברותיה. מדקדקת בהליכותיה. אולי נתגלגלה בה נשמת בר דעת אחד ורוחו מעורבת בה?
והנה סטלה. אוי לך סטלה! שמא שוב אצטרך להכות על גבך בצינור הפלסטיק ולשסע בך את רינגו כלב הרועים הגרמני” סרבנית שכמותך” ולייסר עצמי אחר כך שהכאבתיך??? כך הרגלה של סטלה” לעמוד פתאום בדרך הילוכה למכון החליבה כאילו נתמסמרה למקומה. תחילה הייתי טופח על ירכה אבל היא” בקריצת עין תוך שהיא לועסת חפיסת שחת בפיה” מתעלמת ממני כליל” אז ורק אז הרשיתי לעצמי להצליף בגבה עם צינור הפלסטיק והיא מקשקשת בזנבה משל היה זה זבוב טורדני ותו לא. וכמוצא אחרון הייתי שורק לרינגו הסובב דרך קבע ליד המכלאות ומצפה מתי תבוא לידו הזדמנות ללמד לפרות מוסר ולהוכיחם בשבט שיניו. ואז כחץ מקשת היה מופיע לצדי ובעונותיי שיסעתיו בסטלה המבוהלת שכל עוד נפשה בה נסה היישר אל חצר ההמתנה להיטיב עטיניה במי הממטרות טרם הלבשתם בגביעי החליבה.
שעת הפסקת עשר כעת. תחת הגפן הדלויה – רוחשת דבורים מזמזמות הממצות את עסיס הענבים המתפקע מאליו וחרצניהם נראים כענבלים מבעד לקליפתם השקופה – יושב עם חברי לעבודה על ספסל העץ שברפת. לוגמים מכוסות הקפה שבידינו. עינינו משוטטות בכל הזוויות והבל פינו אף הוא כאותו זמזום הדבורים ופטפוטי הציפורים בסבך ענפי האקליפטוס ששנותיו כשנות הקיבוץ” לא פוסקים מללהג על אודות עסקי קש ותבן” ו”להזיע” מלל אין סופי של “מי אפסיים” עכורים” מדברים בגובה הדשא במין ננסיות מחשבתית חסרת חזון ושאר רוח” משעממים עצמנו עד מוות מתרגשים ממנות “פולסים” חוויתיים ששאובים ממימיהם הרדודים של סערת רגש ודמיון ושאר “שוטי נבואה.” ממלאים כרסנו עד אפס מקום” ושובע אין. אין ברכה במעינו. סוקרים כל תנועה במרחב. מי לא יעמוד בדין לפני יושבי הספסל . פקה עובר בין היושבים ולוחש באזני ז’ דבר מה” מדלג עלי ושוב לוחש באוזני מ’ וג’ דבר מה ומדלג על ח’ וד’. ושוב לוחש באזני… ומדלג. ודאי גילה אוזנם על אודות אחת ממסיבות הבשרים המפורסמות לתהילה בניצוחו והשראתו של שולקה הזקן” שאף שיצאו רוב שנותיו וקומתו כבר שחה לעפר וכאילו בטל ועבר מן העולם הנה הוא – הוא הרוח החיה וכוהנן הגדול של מסיבות קיץ אלה שדלתותיהן פתוחות רק לפני מי ששולקה וחבר יועציו חפצים ביקרו” ותוכנן המדויק לוט בערפל כה כבד שמשאיר כר נרחב לניחושים וניחושי ניחושים אודות המתרחש בהן. ואם בר מזל אתה וחפץ המלך ביקרך והוזמנת למסיבה שכזו” דומה הדבר כאילו הושיט לך המלך בכבודו ובעצמו שרביטו ואמר: “שאל מה אתן לך”” “ונהפכת והיית לאיש אחר”.
בסופו של יום עבודה אני שב בדרך המוכרת אל חדרי. מזדקן… מזדקן… ומזדקן. כלוב הזהב מיצה את כשפיו” וקסמיו נמוגו ואני מתדפק על כתליו כציפור דרור כלואה שבבהלתה לחופש נחבטת בכתלים השקופים מחפשת מוצא.
אריק אינשטיין ברקע:
“הנה שוב באים אלינו הימים
הימים הארוכים העצובים”…
נסעתי לרמת גן לחברי יפתח” שאותו הכרתי במחנה עבודה של בני כיתתו בקיבוצנו בתחילת קיץ זה.
שיערו מתולתל ונפוח” וראשו הניצב במרכזה של פקעת השיער כמעט ובטל ברובה.
צמידים עבים לידיו ורגליו” לגופו חולצה ומכנסי ג’ינס דהויים שהפרוץ בהם כמעט מרובה על העומד.
לרגליו כפכפי עץ שקול נקישתם עז כנקישת חיפושית “ציקדה” בעת ייחומה שעה שהיא מאותתת למחזריה על מקום הימצאה. גיטרה קלאסית אקוסטית או חשמלית לא משה מידיו כמעט לרגע” והן כולן חבוטות ופצועות מטלטלת הדרכים שבהן הוא מוליכן” וכשפולח רעיון מוסיקלי במוחו הוא מניח כל עסקיו ורץ לקרן זווית לגבשו ולהולידו.
חצוף מרדן ושובר מוסכמות מאין כמוהו” אינו מקבל דבר כמובן מאליו. מרים כל אבן בסקרנות אין קץ. בודק” מטלטל” שובר” עוקר מוסכמות ממקומן וטוחנן זו בזו. ממרר את חייהם של חסידי הסדר והמשמעת. נשמה של תוהו! בלי ספק. ואני” אף שהנני די שמרן בטבעי וגבולות ההתנסות שלי “תחום שבת” יש להם” אף על פי כן חמדתי לישב מעט בצלו של ארי זה ” וללטף את רעמתו בזהירות. ואפילו נשאתי חן בעיניו. אולי חשק לצנן מעט את מזגו הגועש במימי הרוך שזורמים באפיקי נפשי הרומנטית. תחביבנו המשותף הוא עילה מספקת ליצור נקודת השקה בינינו. יפתח מחבר שתי גיטרות חשמליות למגבר הFENDER שלו” תוקע סיגריה דלוקה ומעשנת תחת המיתרים אצל צוואר הגיטרה ב’דאויין הנדריקסי’ מובהק ואנו משתעשעים באלתור חופשי. הוא מושך חזק למחוזותיו של ROCK בוטה ומתריס בעוד אני מעז לרככו בפניני צליליו של סולם פנטטוני בסיסי וחותמו המינורי. בוחן את הבעת פניו של יפתח לראות האם יש בלבו על תעוזתי לשלוח יד ב”טבטוניות” המוסיקלית הפראית שלו. והנה ראו זה פלא פניו מפויסות. אחרית הימים” וגר זאב עם כבש.
לפתע קוראת לי אמו לטלפון: “יואב אמך על הקו”.
“מה קרה?” שאלתי.
“לא יודעת” ביקשה לדבר איתך”.
שאימי תתקשר אלי בצהרי יום” זהו אירוע נדיר” בפרט שטלפונים לא מצויים בבתי החברים ויש הכרח ללכת את כל הדרך מביתנו לחדר האוכל עד עמדת הטלפונים הציבוריים.
“שלום יואב רציתי לומר לך שיורם (אחי) נפצע בהתהפכות זחל”מ ברמת הגולן”.
“ומה שלומו?” שאלתי בדאגה.
“הוא נפצע קל” כך אמר המפקד שלו. הוא אמור להגיע הביתה מחר בבוקר לחופשת מחלה” תעשה מאמץ להגיע”.
“טוב טוב” אשתדל לשוב בהקדם”. הטלפון נותק. כך דרכה של אמי מורתי” דבריה מועטים” רק כפי ההכרח ותו לא” מגלה טפח ומכסה טפחיים מעולם רגשותיה.
“אז מה” אתה חוזר הביתה?” שאל יפתח באכזבה “דווקא היה על הכיף כיפק. אולי תישאר” יסתדרו גם בלעדיך. הוא לא ימות. אם שיחררו אותו הביתה אין מה לדאוג”” הפציר בי. “ושהצבא הזה ילך לעזאזל. לא חבל על החברה הצעירים האלה?”
“ואתה” לא מתכוון להתגייס?” שאלתי.
“איזה מתגייס. אני הולך לספור נמלים ולאכול אותם מול הפרצוף של המפקד שם. לא כדאי להם להתעסק איתי” אני אחרפן אותם”. לא היה לי ספק שצרור מדבריו לא ייפול ארצה.
עוד באותו ערב שבתי הביתה לקדם את פני אחי הפצוע. בדרך העולה אל חצר הקיבוץ חושך” אפלה. הירח אפל ברובו וסהר אורו הצר אין בו די לרכך את חשכת הלילה. טרם הותקנו עמודי תאורה להאיר את הדרך וזו שעתם של הנחשים לחמם את דמם הקר על האספלט החמים” ועדות לכך הם עשרות פגרי נחשים שנדרסו תחת גלגלי מכוניות חולפות במשך הלילה” כפי שראו עינינו מידי בוקר. אני הולך בצעדים מדודים” מאמץ עיני לראות מבעד לצעיף האפלה פן יפתיעני נחש זועם. לפתע קפאתי במקומי” צפע עב על כביש האספלט מגביה ראשו ודוגם את האוויר בלשונו המשתרבבת” עוד מעט ודרכתי עליו. ניתרתי ממקומי וסטיתי ממנו והלאה מפוחד ונרגש. אורות מכונית מאחורי. הרמתי ידי ומצאתי לי מקלט בתוכה.
למחרת בשעת הצהרים הגיע אחי. זרועות ידיו חבושות” פניו חיוורות” כמה משיניו הקדמיות שבורות” גבו חבול והבעת פניו מיוסרת” עיניו עצומות למחצה. נס נעשה לו שנשאר בגבול החיים כפי שיספר לנו בהמשך. הנחתי ידי על כתפיו אך הוא גנח מכאב: “אחי” אחי כואב לי” כואב לי”. ואחר כך נשתתק וצנח אל חיק שינה כמבקש לנוס אל החלום. התמלאתי צער לראות את אחי כך. דמעות זלגו מעיני. חלפו שבועות עד ששב להתהלך על בוריו. במסיבת גג קיצית פגש יורם את קרול וולף” אשתו לעתיד.
גלגלי מטוס האל-על” ניתקו מן הקרקע ” נוסק אל תכול שמיה של ארץ ישראל ונושא את אחי אל בחירת ליבו. כתוקפם של נדר ושבועה הבטחנו זה לזה שיום חתונתו יהיה גם מועד רדתי מן הארץ” להשתקע בנכר.
אבל האופן שבו התפתחו הדברים עלה על כל דמיון.
